ביקור קצר: נתן אלתרמן


מותר להיות סנטימנטאלי – נתן בעקבות אלתרמן

הוא סרט תיעודי שהוקרן השבוע (יום א') בערוץ הראשון. סרטו של נכדו של אחד מהמשוררים הפוריים והמושמעים ביותר בישראל, אחד מנכסי צאן הברזל של מדינתנו, נתן אלתרמן. הנכד יוצא במסע להכיר את הסבא שמעולם לא הכיר, אבל כולנו שמענו עליו. מסע אישי בערוץ הראשון.

לפעמים אני צופה בטלוויזיה וחושב לעצמי, הערוץ הזה, ערוץ 1, למה הוא טוב בכלל? ומידי פעם באה תוכנית כזו, ואז אני נזכר למה. מחט בערמת בלל השטויות שאפשר למצוא שם. שלא תבינו לא נכון, זה לא סרט מופת, הוא גם לא הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר שראיתי השנה (אפילו לא בעשירייה הפותחת), ובכל זאת הוא מסע נעים בבריזה של יום חמסין.
מסע שכזה יכול לקרות רק בערוץ הראשון, מסע כזה איטי, אישי. סרט שבו אפשר לנהל דיון של חמש דקות על השיר "צריך לצלצל פעמים". מסע שלפעמים נראה קצת הזוי, כמו כותב הביוגרפיה של אלתרמן, שמספר לנתן הצעיר על עצמו, כאילו לא הוא חווה את ילדותו שלו. פוגשים את החברים שלו, כמו חנה מרון (שעברת את שמה מ מאירצָ'ק), שמספרת כיצד כתב לה נתן אלתרמן את השיר בפונדק הרוחות הקלאסי. או סתם מכרים וחברים אחרים, שלכל אחד היה פנס שונה להאיר חלקים שונים של דמותו. אבל הכי חשוב שלמדנו שהשיר "יש לנו תייש" (לתייש יש זקן) הוא שיר אלתרמני פרי עטו.

"יומני היקר, היום מונחת אבן הפינה לתחתית של ת"א, הנראה שבשנה הבאה אסע לכל אורך ת"א היפה ברכבת תחתית"

המסע הזה מצייר לנו, גם את הדמות של המשורר,נתן אלתרמן,  הנהנתן ואיש החברה הגדולה, אבל גם דמות של נתן אלתרמן איש משפחה, חם אוהב ומסובך. אבל יותר מכל הוא מצייר לנו את דמות הנכד שחי מיומו הראשון תחת הצל האדיר, של הסבא הנוכח חסר.

ביקור קצר: סיפורים של לילה בערוץ הראשון


שידורי הלילה של הערוץ הראשון, הם אחד הדברים המוזרים ביותר שיש כיום בטלוויזיה בכל מקום בעולם. גבב של זהב וזבל, שידורים חוזרים מלפני שבוע יחד עם סדרות ארכיון מיתולוגיות. רולטה של תרבות.

שים את המטבע על 2 בלילה בערוץ 11, מה יצא? פסטיבל הזמר העברי? טלאפלא? אולי סתם היומן מיום שישי?

חידושים והמצאות, צבע

לגמרי במקרה פתחתי בשעות הקטנות של הלילה את הטלויזיה על הערוץ הראשון, ובדיוק תפסתי את הזנב של להקה מקסיקנית מנגנת שיר בשחור לבן. הסתקרנתי מה יעלה לי באוב עכשיו הערוץ הראשון. לשמחתי ההימור צלח וזכיתי בכל הקופה, סיפורים לשעת לילה מאוחרת. סדרת האימה והמסתורין הישראלית הטובה ביותר שנוצרה כאן. על הסדרה היה אמון הבמאי והיוצר מיקי בהגן. הסדרה רצה על המסך עונה אחת בלבד בין 1988 ל1989.

בהגן היה הראש הגוף והנפש מאחורי הפרויקט, זה היה הבייבי האישי שלו. הוא דחף את זה כנגד רצונם של מנהלי הערוץ, אך כאשר עלתה התוכנית לאוויר, היא דווקא התקבלה באהבה מכל עבר. הביקורת פרגנו, הצופים אהבו. התוכנית אף קיבלה את אישור הסטטוס הגבוה ביותר בדמות פרודיה בתוכנית הסאטירה זהו-זה.

בנוסף למזלי שנפלתי דווקא על הסדרה הזו, המזל  שיחק לי פעמיים, לא רק שנפלתי על הסדרה הנפלאה הזאת שהיא הדבר הכי קרוב שיש לאזור הדמדומים בעברית, יצא  שגם נפלתי על אחד הפרקים הטובים ביותר, אם לא הטוב ביותר, הבובה.

הפרק עם ליהוק מינימליסטי אבל מדויק, ששון גבאי, עם רעמת שער שחורה משחור, ומולו השחקנית שרון כהן-בר, אז עדיין רק שרון כהן. שרון מוכרת לרובנו כדודה לולה, מאלכס חולה אהבה. בפרק הזה דמותה של שרון נתקעת עם תאטרון הבובות הנודד שלה ליד ביתו של המתבודד גבאי.

הסיפור כמו רוב סיפורי הז'אנר, מקבל בסופו טוויסט נוראי מפתיע ומערער, שכל מילה עליו עלולה להרוס את החוויה והנאה.

לאחרונה אף יצא מארז DVD  (הלו!? עברנו כבר לבלו רי) עם כל פרקי הסדרה. אל תחפשו אותה בספריות הווידאו הקרובות לביתך (כי כבר אין כאלו) או בחניות הדיסקים (גם כאלו לא ממש נשארו). את המארז אפשר לקנות רק דרך האתר הייעודי.

רק אומר, שהפרק הזה נחקק עמוק בזיכרוני, עוד מהשידור הראשון שלו. ובזכות הפרק הזה גם הלילה , כמו לפני 20 שנה, אני אלך לישון עם אור קטן ליד המיטה

מסקנה: רק בערוץ הראשון: 2:00 סיפורים לשעת לילה מאוחר, 2:30 הופה-הי