מותר להיות סנטימנטאלי – נתן בעקבות אלתרמן
הוא סרט תיעודי שהוקרן השבוע (יום א') בערוץ הראשון. סרטו של נכדו של אחד מהמשוררים הפוריים והמושמעים ביותר בישראל, אחד מנכסי צאן הברזל של מדינתנו, נתן אלתרמן. הנכד יוצא במסע להכיר את הסבא שמעולם לא הכיר, אבל כולנו שמענו עליו. מסע אישי בערוץ הראשון.
לפעמים אני צופה בטלוויזיה וחושב לעצמי, הערוץ הזה, ערוץ 1, למה הוא טוב בכלל? ומידי פעם באה תוכנית כזו, ואז אני נזכר למה. מחט בערמת בלל השטויות שאפשר למצוא שם. שלא תבינו לא נכון, זה לא סרט מופת, הוא גם לא הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר שראיתי השנה (אפילו לא בעשירייה הפותחת), ובכל זאת הוא מסע נעים בבריזה של יום חמסין.
מסע שכזה יכול לקרות רק בערוץ הראשון, מסע כזה איטי, אישי. סרט שבו אפשר לנהל דיון של חמש דקות על השיר "צריך לצלצל פעמים". מסע שלפעמים נראה קצת הזוי, כמו כותב הביוגרפיה של אלתרמן, שמספר לנתן הצעיר על עצמו, כאילו לא הוא חווה את ילדותו שלו. פוגשים את החברים שלו, כמו חנה מרון (שעברת את שמה מ מאירצָ'ק), שמספרת כיצד כתב לה נתן אלתרמן את השיר בפונדק הרוחות הקלאסי. או סתם מכרים וחברים אחרים, שלכל אחד היה פנס שונה להאיר חלקים שונים של דמותו. אבל הכי חשוב שלמדנו שהשיר "יש לנו תייש" (לתייש יש זקן) הוא שיר אלתרמני פרי עטו.
המסע הזה מצייר לנו, גם את הדמות של המשורר,נתן אלתרמן, הנהנתן ואיש החברה הגדולה, אבל גם דמות של נתן אלתרמן איש משפחה, חם אוהב ומסובך. אבל יותר מכל הוא מצייר לנו את דמות הנכד שחי מיומו הראשון תחת הצל האדיר, של הסבא הנוכח חסר.