איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב מחלות נפש : המיינד פאק חלק III ואחרון


חשבתם ששכחתי, אחרי עיקובים שונים, השבוע נחזור לחלק השלישי והאחרון בסדרת הכתבות של סרטי המיינד גיים (חלק ראשון, חלק שני) .

כמו שאמרנו בכתבות הקודמות, סרטי המיינד גיימז הם תופעה קולנועית חדשה. תופעה שהופכת את הסרטים לא רק לסיפור שמתגולל מול עיננו ומספק לנו את יצר המציצנות והרצון לחוות סיפור טוב, הסרטים החדשים האלו מעבירים אותנו חוויה חדשה, הם נכנסים לנו לתוך נבכי מוחנו ומגרים ומשחקים איתו. כל זאת כמו שקראנו בכתבה השניה, היא כנראה סנוניות של התפתחות נוספת בעולם הקולנוע, כזו שבאה בעקבות התפתחות הטכנולוגיה והתפתחות הצופים.

אך ההתפתחות לא מתרחשת רק אצל הצופה, היא אף מתרחשת בצד השני של המסך, אצל גיבורי הסרטים שלנו.

הספרים שעומדים ליד המיטה שלי, ממתינים שאתחיל לקרוא אותם

הקולנוע, בטח בניגוד לספרות, הוא דרך סיפור חדשה יחסית. הקולנוע לא התמודד עדיין עם מערכי סיפור מורכבים מאוד, לא באופן מסיבי על המסך. אם בספרים תחבולות ספרותיות בסגנון מספר לא אמין, סיפורי מסגרת מורכבים, נקודות מבט משתנות ומניפולציות שונות הם עניין של מה בכך, הרי שבעולם הספרות בקולנוע הם לא. הספרות התפתחה לכיוון כזה שהיא מנסה לעורר את מודעות הקורא ולגרום לו לחוות חוויה אינטלקטואלית בנוסף לחווית הקריאה. הקולנוע המסורתי לעומת זאת עושה בדיוק את ההפך, הקולנוע מנסה להרדים את הצופה, לכבות לו את המוח ולשלוח אותו לעולם אסקפיסטי בו הוא לא צריך לחשוב אלא רק להנות ולשכוח מצרות הקיום למשך שעה וחצי.

תקופת הזוהר הגדולה ביותר של הוליוויד היתה בתקופת השפל הכלכלי בארה"ב בשנות ה30. באותה תקופה אנשים נהרו לקולנוע על מנת לשכוח מהצרות והרעב למשך זמן קצר.

התור לסרט הראשון בסדרת הארי פוטר

הקולנוע לא ניסה לעורר את המוח והמחשבה אלא להפך, אז לא מפתיע שעכשיו בקולנוע המיינד גיים החדש, הגיבורים כמעט כולם סובלים מהפרעות מוחיות שונות וחולי נפשי. הקולנוע עובר לאט למגרש של הספרות,  באספקט הנסיון לעורר מחשבה ואיזו דרך יותר טובה לעשות זאת מאשר עם דמויות הלוקות בנפשן ובמוחן?

ואכן חלק גדול מאד המדמויות הקולנועיות האלו סובלות מנכות קוגניטיבית, לפעמים אפילו חמורה ביותר.  אבל למרות שהסרטים בחלק גדול מהמקרים יסמנו את הגיבור כבר בהתחלה כמי שסובל מתפיסה קוגניטיבית מוטעת, הסרט יבחר דווקא להיצמד לנקודת המבט הטועה שלו. אבל הבחירה הזו בדביקות בנקודת המבט הפגומה היא לא רק "תרגיל" קולנועי/סיפורי, זה משנה את כל התפיסה שלנו של מציאות- של קיים לא קיים, של שפוי/משוגע ושל קורבן מול מקרבן.

"כל מה שרציתי זה להתנק מHOT, זה כל מה שרציתי, רק להתנתק מהHOT.... כן HOT... תלחץ על 2 לשירות לקחות.... HOT להתנתק"

בסרטים אלו באמת יש ניתוחים פסיכו-אנליטים של התופעות של הגיבורים, ולרוב המוחלט, הבעיות שלהם היו קשורות קשר ישיר לנרטיב ולדרך הסיפור. נראה שההתעסקות ההולכת וגוברת בסרטים הללו אחר האני ומשמעות האינדיוידואל בעולם המודרני.

איך הפסקתי והתחלתי לאהוב את מחלות הנפש הקשות.

  עבור בקצרה על ההפרעות השונות והמשמעות שלהן.

פארנויה (זה לא באמת פארנויה אם כולם רודפים אחריך)

בסרטי הפארנויה, המוטיב החוזר על צמו גם בסרטים וגם בספרות, הוא העובדה שכמעט ללא יוצא מן הכלל, הגיבור תהיה גיבורה. הפארנויה תמיד תסוב סביב אישה אשר מרגישה רדופה.

סיפורי הפארנויה הם זן ידוע בספרות, הספרות הגותית כמעט כולה מושתתת על סיפורי פארנויה, רבקה, אנקת גבהים וכו…
כמובן שבעקבות הספרים הללו נעשו אין ספור סרטים.  חלקם  נכנסו לפנטאון סרטי המתח, אך זה מה שהם, סרטי מתח. הם עקבו אחר הגיבורה, והצופים רצו לגלות מי זה שמהתל בה ולפתור את התעלומה.

גם בסרטי המיינד גיים תהיה  אישה במרכז הסרט, אלא שהפעם לא נהיה בטוחים לאורך כל הסרט אם היא באמת פארנואידית, או שמא משהו אחר מתחולל כאן. מה גם שאם בעבר בסיפורי הפארנויה הקלאסים, היה זה בעל או אב מתעלל שניסו להטריף את דעת האישה, הפעם הסיפורים סובבים בעיקר סביב הנסיון להגן/למצוא/לזכור את הילדים של האישה. כאשר הסביבה הסובבבת אותה משכנעת אותה על חוסר קיומם או הזיות שונות. דבר הברור בסרטים הללו הם הקשיים הבירוקרטיים בעולם של ימינו- לך תוכיח שאין לך אחות או שיש לך ילד…

הדוגמא הכי טובה לזה אפשר לראות בסרט עם ג'וליאן מור, הנשכחים, בו לאורך כל הסרט היא מנסה לשכנע אנשים שהיא היתה אמא לילד בן 10, מה שאיש לא זוכר, אפילו לא בני משפחתה הקרובה.

סכיזופרניה אהובתי, (המחלה שאיתה תמיד יש לך חברים)

עד לא מזמן הוליווד  בכלל לא התעסקה עם סכיזופרניה בקולנוע. בפעמים המעטות בהן היא נגעה בנושא, זה לעולם לא היה הדמות הראשית. בפעמים שהסכיזפרניה כן שיחקה תפקיד בסרט, תמיד היה ברור מי הסכיזופרן ומה ההזיה הסכיזופרנית שלו, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל, פסיכו לדוגמא. אבל גם בפסיכו, הדמות המרכזית סובלת מסכיזופרניה, אבל אנחנו לא רואים את העולם מנוקדת המבט שלו. היצ'קוק, גדול במאי המתח וגדול הבמאים נקודה, שיחק כמיטב יכולתי עם הצופים, הוא מראה להם את העולם מנוקדת מבט אוביקטיבית חיצונית, אבל רק בצללים, ברמיזות, כל שנוצר הרושם לדמות נוספת. אבל בצפיה שניה בסרט, לאחר שאתה יודע את הלקות של הגיבור, אתה לא תראה דמות נוספת, אלא רק רמיזות, שלא קימות.
אבל בשנים האחרונות ובעיקר בסרטי המיינד גיים יש עליה של סרטי סכיזופרניה. אבל לא רק סכיזופרנים, אלא אנו רואים את ההזיה שלהם, לא רק שאנחנו רואים אותה, אלא שכמוהם אנחנו לא יודעים לזהות את ההבדל בין דמויות הבשר ודם ולבין דמויות ההזיה. אנו לרוב מגלים מי ההזיה ומי האמיתי רק יחד עם הדמות, זאת כמובן בתנאי שהדמות עצמה מגלה. במקרה הזה אין לנו שום כלי למדוד את רמת השיגעון של הדמות. אין לנו את הכלים לעמוד  על טיבו של מי שעומד מולנו.

במועדון קרב למשל, רק שנופל לג'ק (כן זה השם של הדמות של אדוארד נורטון) האסימון שטיילר דרדן הוא בעצם דמות שנמצאת אצלו במוח, גם אנו מבינים זאת. אבל לעומת זאת ג'ק לא גילה ששאר הדמויות הם הזיות, כמו מארלה, אנחנו והוא עדיין מאמינים שהיא בשר ודם. רק צופים מיומנים או צופים חסרי חיים שראו את הסרט עשרות פעמים, בסוף יכולים לעלות על הרמזים שמראים שיש עוד דמויות שהן פרי ההזיה הסכיזופרנית שלו.

אמנזיה (כי כל יום פוגשים חברים חדשים, גם אם כבר פגשת אותם לפני)

אמנזיה היא נישה מאוד קטנה בסרטי המיינד גיים. הדוגמה הכי טובה היא כמובן לאונרד, מהסרט ממנטו. גם כאן הגיבור מבטא את הפחד שלנו לתיכנות. אם בעבר הוליווד השתמשה בהיפנוט כדי לתכנת את הגיבור, במשהו חיצוני שמופעל על הגיבור, כמו במועמד  ממנצ'וריה, הפעם התיכנות מגיע מבפנים. לאונרד שלא מסוגל ליצור זיכרונות חדשים מנסה בעזרת כתיבת קוד, קעקועים על גופו, לתכנת את המחשבה שלו, את הזכרונות שלו ואת דרך הפעולה שלו. אלא שבמקרה הזה גם חברו מנסה לתכנת אותו למטרותיו הוא. ובכל הסרט בעצם מנסה הגיבור להתגבר על הטראומה שעבר ולהשתחרר ”מהמחלה" מה שכמובן בלתי אפשרי, ושוב מוביל את הגיבור להליכה על מסלול סליל המורביאוס.  אבל הכי חשוב לא לשכוח את סמי ג'נקיס

גיבורי על (פרוזק)

"עצרו, בשם האהבה"

אבל למרות שכל הגיבורים שלנו בעלי מומים חמורים במערכת הקוגניטיבית שלהם, הם יכולים בזכותם לבצע  דברים מדהימים, לפעמים אפילו על אנושיים.
הם יכולים להתחמק מכדורים, לנסוע בזמן או סתם לראות דברים מעבר לתפיסה שלנו.

בזכות המגבלה שלהם הם מקבלים העצמה, אם זו העצמה קוסמית על אנושית או העצמה אישית פנימית. הטראומה שלהם לא רק כובלת אותם לעבר, היא במקביל גם משחררת אותם לעתיד בוהק וחזק אשר גם התוצאות שלו לא תמיד בהתאם.

היחיד "החולה" בתוך החברה הבריאה, הגיבור בעל המוגבלות המנטאלית, בעצם מסמל את הפיתרון האישי לבעיה הכללית של החברה. חברה שהולכת ונעשית יותר רובוטית ונשלטת על ידי משמעת עצמית הנכפית עלינו מגורמים שונים, חברה שמנסה לארגן את האנשים בחברה יותר פרודוקטיבית, תמיד יהיה את היחיד שבגלל בעיה קוגניטיבית יכול לראות מעבר ולפעול מעבר למארג האנושי האחיד.
הגיבור שלנו יוכל להתנתק מהחברה המוצעת לו כפלקט, ולצאת נגדה ובעד החופש האישי שלו יביא במקביל  לשינוי התפיסה האנושית בכלל.

 

כמו במטריקס, שניאו משחרר את האנושות מהשקר, או כמו במועדון קרב שטיילור משחרר את האנושות מכבלי החומריות, או אפילו כמו במסור, שהגיבור מנסה לשחרר את האנושות מהשקרים של עצמה.

לסיכום

המטורפים והחולים הם אנחנו ואנחנו החולים. הקולנוע החדש הזה, מנסה לעשות מה שאף סרט מיינסטרימי לא ניסה לעשות בעבר –  לגרום לנו לחשוב, לתהות ולהרגיש.

הקולנוע החדש חותם איתנו על הסכם חדש בין האנושות לקולנוע.
הסכם של ימים טובים יותר בין הקולנוע והצופה, ימים בהם הקולנוע כבר לא חייב להיות אמין, או מייצג של מציאות.והצופה, על הצופה להיות מחוייב להבין את חוקי המשחק.

מרגש... *snif* *snif*

סרטי המיינד גיימז הם אב-טיפוס לסוג חדש של קולנוע, הם עדיין משחקים בחוקיות מסוימת של הקולנוע הממסדי, אבל כל הזמן בודקים את החוקיות הזו, מנסים לראות עד כמה אפשר למתוח אותה.
הם כל הזמנים בוחנים מחדש, משנים ומרחיבים את היכולת של הטקסט הקולנועי. הם מחפשים סט חדש של חוקיות משחק שהקולנוע יכול להתפתח אליו.

 אבל האפקט העיקרי של הסרטים האלו הוא ללא ספק האפקט שהם מותירים אחריהם, האפקט של הצופה שאיבד את היכולת לסגור את הפה שלו בסוף הסרט ולהבין מה בדיוק קרה כאן עכשיו ולהתחיל לחקור ולנסות להבין מחדש את כל מה שהוא ראה בשעה וחצי שעתיים האחרונות.

 הצופה לומד סט חדש של חוקיות קולנועית, במקביל גם הקולנוע עדיין מלמד את עצמו את החוקיות החדשה.

ולתפארת מדינת ישראל

לסיכום

לא בטוח אם הגיבורים הסרטים, משחקים לכם בראש, או שזה אולי רק אני מתרוצץ לכם שם.

בשנות ה2000 נראה סרטים במחשב: סרטי המיינד פאק חלק II


המקרה המוזר של הנרטיב הקולנועי בשעת לילה מאוחרת.
בשבוע שעבר התחלנו סדרת כתבות על קולנוע המשחק, או כמו שאני קורא לו "סרטי הMIND FUCK” (לינק לכתבה הקודמת), סרטים שמשחקים עם הראש של הצופה ולא פעם גם עם הראש של הדמות. אלו סרטים שבעיני, ובעיני חוקרי קולנוע רבים, אבולוציה חדשה בעולם הקולנוע. בשבוע שעבר נתנו את הסקירה של סינדרומים שונים של הסרטים האלו, ואלו מוטיבים תמיד חוזרים בהם.
זה ברור לכולם ששיטת הסיפור הקולנועית עברה שינוי והפכה למורכבת ומסובכת יותר, וזה חתך רוחבי של הקולנוע, גם בקולנוע הסינמטקי, גם בקולנוע המינסטרי ואפילו או במיוחד  בטלויזיה.
מה שיש כאן בעצם, כמו שנאמר בכתבה הקודמת, הוא ניתוק חוזה זמני בין הצופה והסרט. החוזה הלא כתוב בין הצופה למספר על המסך. לאורך כל ההיסטוריה של הקולנוע היתה עובדה אחת – הסרט לא משקר,  הסרט אמור להישאר אמין לעולם הפנימי שהוא בנה בשעה וחצי האחרונות.
והדוגמא הכי טובה שהבאתי לשבר הזה  הוא הסרט החשוד המידי. מכיוון שזה ערבב לא רק מספר לא אמין, אלא גם נקודות מבט שיקריות לאורך הסרט. זאת אומרת לא רק שהמספר שיקר לנו, הוא גם נתן לנו נקודת מבט של דמויות שונות, שהוא לא היה נוכח בהן. בדיעבד מסתבר שהן היו בדויות ושיקריות.

אבל זה חייב להיות יותר מזה. כל סרט בעצם משקר לנו, אנחנו לא מאמינים באמת שסופרמן עף, או שבמהלך המאה ה15 היתה ספינת פיראטים בשם הפנינה השחורה שכל הצוות שלה היו זומבים.
משהו אחר מתרחש לנו מתחת לאף. האם יכול להיות שהקולנוע מתחיל להבין את היחודיות שלו מול אמצעי הבידור האחרים?
הקולנוע מתחיל להשכיל, להבין שהוא לא צריך פעלולי מראות ועשן כדי להעביר את הצופה שלו חוויה חוץ גופית.
כל מה שהוא צריך בכדי להערים על המוח של הצופה, זה להערים על העין של הצופה אלא בעזרת שינוי תפיסת המציאות הכוללת המוצגת לצופה. 
"רום באופק!!"
סרטי המיינד גיים, הם ככל הנראה תקופת מעבר של סיום  דרך הסיפור הקלאסית, של התחלה אמצע וסוף. זוהי דרך סיפורית שלאט לאט נעלמת, והיום דרך הסיפור הופכת מדרך סיפור קלאסית יותר דומה  לדרך סיפור שאנו חווים לרוב במשחקי המחשב. עלילות צדדיות, סיפור לא ישר, ההתחלה היא לאודווקא ההתחלה של הסיפור, הסוף שלו הוא לא תמיד הסיום, והאמצע? האמצע הרבה פעמים מפורק לגורמים. בדיוק כמו משחקי מחשב (תנסו לחשוב על דרך הסיפור בקווסטים למיניהם,במשחקי GTA וכו…)
 ואכן היום יש זליגה מלאה ממשחקי המחשב שהופכים לסרטים האויב שבפנים, מורטל קומבט, דום, סיילנט הייל וכו…. ולהפך, כמעט כל סרט גדול היום זוכה גם למשחק מחשב, שלעיתים לא רק מחקה את הסרט אלא גם מרחיב את העלילה שלו ומבהיר קטעים נוספים שהיו פחות ברורים בסרט.
אבל בניגוד לפעם, עכשיו משחקי הסרטים עוד לא טובים אבל הם הרבה פחות רעים ממה שהיו (מי זוכר את E.T של האטרי?)
בסרטים המבוססים על משחקים אפשר למצוא דברים ממש טובים, לדוגמא דרייב החדש,שהוא לא פחות מסרט נהדר.
מימין לשמאל נגדי כיוון השעון: יפה באדום, השרברבים מבוסטון,  עלילות אחמינג'ד הנסיך הפרסי,  שמתי אקדח למורה ולסיום הלהיט סתמי ת'פה שלך 4.
הרבה אנשים דווקא מבקרים את התהליך הזה של בניית סיפור קולנועי על ארכיטקטורה של משחקי מחשב.  הם טוענים שהדרך הסיפורית הזו מפשטת בעצם את דרך יצירת הסיפור. זה בדיוק כמו שטענו לפני מספר שנים, אחרי מלחמת הכוכבים ותחילת "סרטי הפעלולים"  והאפקטים הקולנועיים,  שהסרטים הופכים להיות תירוץ לפעלולים ואפקטים ומאבדים את יכולת הסיפור. למזלנו ולצערם שלאותם מבקרים העובדות הן אחרות. הפעלולים הפכו פשוט לעוד כלי בארסנל הכלים של יוצר הקולנוע, בדיוק כמו עדשה רחבה ותאורה. ואכן אנו לומדים בשנים האחרונות שהארכיטקטורה של משחקי מחשב גורמת לסרטים להיות מורכבות ורב שיכבתית יותר,  עם אפשרויות שונות, בדומה למשחק מחשב ולא להפך.
קולנוע VS. וויקיפדיה סיבוב 2
העליה בפופולריות של משחקי מחשב נתנה מעוף לחוקרים אקדמיים, להסתכל באור חדש על תאוריות המשחקים השונים. בעיקר חוקרים של ה"ניו מדיה"התחילו לחשוב מחדש על הלוגיקה שעומדת מאחורי הנרטיב הקלאסי. דרכי קשת הסיפורים הרחבה של הזמן  מהומרוס ועד הומורוס סימפסון.היום מבינים שיכולת סיפור הנרטיב קשורה לאמצעים הטכנולוגים שיש לנו. הדרך שבה אנחנו מארגנים את המידע ומאחסנים אותו, גם מידע חושי וגם המידע הסימבולי שאנו סופגים, לכן זה לא לגמרי מופרך שעם טכנולגיית איכסון בלתי סופית כמו האינטרנט, תאפשרנה בסופו של דבר דרכי סיפור חדשות שיכללו דרכים אחרות של "קישרוריות" ולאילך בקו של התחלה אמצע וסוף, אלא יוכל להתפצל לאין סוף אפשרויות.
האדם החושב (על בירה )
וזה אכן באמת הכיוון שהעולם הדיגיטלי הולך אליו. מהלך כזה אפשר לראות בתהליך המורכב של מה קורה שגיק הופך לכוכב רוק. יוני בלוך המציא או יותר נכון פיתח כלי לסרט אינטראקטיבי . קליפ אינטראקטיבי, הוא קליפ מוזיקה לכל דבר, שאתה יכול לראותו בסביבות 20 פעם וכל פעם אתה בוחר את הכיוון הנרטיבי של הקליפ, אחר איזה דמות להתמקד, אם הדמות תעשה א' או אם היא תעשה ב', או אפילו באיזה כלים או סגנון מוזקלי תנגן הלהקה. 
את זה אפשר לראות בקליפ שלו בקישור הזה

"לא מאמי, את לא שעירה"


 בצורה הזו של הצפיה, יש כמה וכמה עשרות צירופים שונים שאפשר לראות/לבנות עם הקליפ הזה.  אפשר לראות את הקליפ הזה כמה פעמים וכל פעם להתמקד בדמויות אחרות לגמרי.
אנחנו מדברים על קליפ של כמה דקות. תחשבו על דבר כזה בסרט שלם, מה האפשריות.
וזה בעצם הכוח של דאטה בייס איין סופי.
בספר קשיח עם דפים אמיתיים, הטכנולוגיה היא שהדפים חייבים ללכת בכיוון אחד, הם מוגבלים מבחינת סופיות ובגלל הדרך שבה בנוי ספר, שאתה עוקב דף אחרי דף, אז גם דרך הסיפור של פעולה ותוצאה נובע מהדרך בה אתה צורך את הספר.
אומנם בשנות ה80 וה90 היה ז'אנר ספרי ילדים וספרי הרפתקאות "אתה הגיבור" שבו היית יכול לקבוע את השתלשלות האירועים, אבל הם היו בעיקר גימיק שבאמת חלף מהעולם, מכיוון שהטכנולוגיה שהם הולבשו עליה לא התאימה לדרך הקריאה המורכבת הזו.
"הגעת לחצר בית הספר, תעבור לעמוד 43 אם אתה רוצה לחטוף כאפות מהילדים בחצר, או תעבור לעמוד 85 אם אתה רוצה שהבנות יצחקו עליך"
הטכנולוגיה החדשה יכולה להביא לכמה אפשרויות של דרך סיפור,
דרך אחת היא דרך של  של ערכת שורשים, מערכת של לינקים והיפר-לינקים ובניה ארכיטקטונית  של סייברספייס, כזו שסבוכה במידע. מערכת ששוברת את  הרצף של מערכת הלינאריות (התחלה, אמצע, סוף) .אולי הדוגמא הכי טובה לזה היא הויקפדיה (האנגלית לא העברית), ששם שאתה מתחיל לקרוא ערך, אתה יכול באמצע פשוט ללחוץ על שם או פריט במאמר ופתאום לקפוץ למאמר אחר וכן האלה בצורה אין סופית.

הירוקים מסמנים את הפרקים של אבודים שלא הבנת האדומים מסמנים את הפרקים של אבודים שגם לא הבנת
דרך אחרת שהיא יכולה להתפתח כיום,  היא בדיוק לכיוון ההפוך, להפוך את הנרטיב ליותר קונבנציונלי, של התחלה אמצע וסוף, אבל יותר מלופף בתוךעצמו. הסיפור יעטה על עצמו שכבות על שכבות של הסיפור ושימוש בכמה סיפורים פנימיים שחלקם קשורים באופן ישיר, חלקם באופן עקיף וחלקם באופן מרומז. סיפורים בהם השתרשרות של הארועים בסיפור תהיה כל כך מורכבת, שעל מנת  לעקוב אחריה יהיה צורך בתשומת לב מרוכזת וצפיה  מקפידה בסרט. סיפורים שידרשו קישרורים תמידיים לאינטרנט, לקבל פידבקים מידיים לסיפור מאנשים נוספים בעולם, דרך פורומים שונים או צ'טים מיידים.


יש גם אפשרות שהסרטים יהפכו לצורה שבה נבנו סיפורים במאה ה19,בפרקים. רוב הסיפורים הגדולים שאנחנו מכירים מהמאה ה19, מדיקנס ושרלוק הולמסועד פינוקיו, כולם נכתבו לעיתונים שונים, וכל שבוע או חודש (תלוי בעיתון) התפרסם פרק אחד. הרבה מהסופרים היו מאוד מושפעים מהתגובות ברחוב לפרק הקודם, וכך כתבו את הפרק הבא. אין מן הנמנע שסרטים גם יתחילו ללכת בכיוון הזה שבו הכתיבה של כל סרט הופכת אפיזודיאלית, מאוד דומה למה שקורה בטלויזיה היום.
אם עד שנות ה90 פרק בתוכנית היה סרט בחצי שעה, משנות ה90 חלק ניכר מהתוכניות הפכו לסרט ב24 פרקים. מפרקים של סיפור אחד, הופכות הסדרות לסיפור אחד בעונה או אפילו בסדרה של כמה עונות (הסמויה).


דרך שלישית תהיה התפתחות ביכולת ההסמלה, ביכולות שלנו להבין סמלים ורמזים שונים והתפיסה שלנו של המציאות ושל המסך. כמו שבמאה ה14-15 היה שינוי בתפיסה של בני האדם בזכות גילוי הפרספקטיבה בציור, מה שגרר יכולת הבנה מורכבת יותר של איורים ויזואלים ומהצד השני המצאת הדפוס שהביאה את המילה הכתובה להמונים ושינתה את היכולת של המין האנושי לצרוך מידע, כך גם האינטרנט יעשה את השינוי הבא, מפרספקטיבה אחידה עכשיו עם מסך מחשב אתה יכול לקבל אין סוף פרספקטיבות ואין סוף מידע כתוב מצונזר או לא מעובד או לא מאומת או לא. וכל הטקסטים יהיו פרוסים בפניך לא רק לקריאה אלא גם לשינוי, עיבוד, עיבוי וכו…
באיזה ערוץ האח הגדול?

לא משנה לאיזו מן הדרכים זה ילך בסופו של דבר, התוצאה תהיה זהה, על הנרטיב העתידי יהיה להתמודד מול ארכיונים בלתי סופיים של מאגרי נתונים עצומים ואנחנו נצטרך לעבור אבולוציה בשביל להבין אותם ולקלוט אותם לתוכינו.
בשבוע הבא תהיה אתנחתה מהסדרת כתבות האלו ובקרוב, יגיע  החלק השלישי בסדרה. “אני לא סובל מפיצול אישיות, אני דווקא די נהנה: או איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב מחלות נפש"
לסיכום
במאה נאכל סרטים, באופן מילולי עם השיניים. 

בואו נשחק משחק: סרטי המיינד פאק חלק I


אתה לא מכיר אותי ,אבל אני מכיר אותך,עכשיו אני רוצה לשחק משחק
(המסור2004)
את צ'ארלס דארווין כולם מכירים,הבחור שגילה (או המציא,תלוי את מי שואליםאת תורת האבולוציה.תורהש בה כל זן של יצור חי מתפתח לאורך השנים ועובר שינוייםמשתנה והופך ליותר מתואם לסביבה שלו. לדוגמה הג'ירפות, הג'ירפות היו צריכות להגיע לעלים הגבוהים אז במשך מיליוני שנים הצוואר שלהן התארך והתארך עד לגובהו היום.אבל האם התאוריה הזו תקפה רק לבעלי חיים?
מה בנוגע לסרטיםהאם סרטים גם עוברים תהליך אבולוציוניהאם הם עוברים תהליך כזה בגלל שהצופים גם עוברים תהליך דומה?


בשנים האחרונות,חוקרי קולנוע שונים גילו זן חדש של סרטים שצומחים כאן בקולנוע המרכזי,המיינסטרים,סרטי הפאזל.
הסרטים האלה גורמים לנו לעשות משהו שלא מצפים מאתנו בדרך כלל בקולנוע מיינסטרימיוזה לחשובהסרטים שמגרים לנו לא רק את תאוות הסיפור שלנו אלא מגרים לנו גם את המוח.לחשוב בסרטכן.סרטים כאלו שעד לא מזמן היו נחשבים לסרטי סינמטקים וסרטים פלצניים הופכים להיות אט אט חלק מהקולנוע ההוליווידי ,ואף להוות זרם מרכזי בתוכו.אבל הסרטים האלו לא מסתפקים שםהם לא רק מגרדים לנו במח ואז נעלמים,הם הופכים לחלק מעולם מעריצים שלם שנבנה סביבם.
אבל מה הם הסרטים האלהמה הסימפטומים שלהםאיך מזהים אותםלמה הם בכלל כאןומה זה אומר?
כל זה בסדרת הכתבות הקצרה בנושא סרטי הפאזל .


הסינדרום הסיני
אבל נתחיל קודם כל בתסמינים של המחלה החדשה הזו,שלהקולנוע המחשיב.
קודם כל צריך להבין מה הם אותם סרטיםובכן,אנחנו מדברים על סרטים שמשחקים איתנו.מדובר בסרטים שמשחקים משחק בשתי רמות שונותהרמה הראשונה היא הרמה הסיפורית של הסרט,מישהו משחק משחק עם הדמותבלי שהדמות יודעת שמשחקים איתה או שהיא יודעת שמשחקים איתה,אבל לא יודעת מי.אפשרלתת לדוגמא את שתיקת הכבשים או המשחק של דייויד פינצעם מייקל דאגלס , אבל הדוגמא הכי טובה היא כמובן המסורג'יגסו היא דמות אב כל יודעת העוטה מסכהכל רצונה הוא לשחק משחק,משחק על החיים והמוות.
הסוג השני של הסרטים הוא הסרטים שמשחקים עם הצופים,בדרך כלל באמצעות שלילת מידע מהצופה,או לכל הפחות אי חשיפת המידע כולו.כמו במועדון קרב (גםשל פינצ' 'או מומנטו של כריסטופר ניולאן .או הסרט ששיחק בכולנו ללא יוצא מן הכלל,החשוד המידי.רבים אף התעצבנו על החשוד המידי, מכך שכל הסרט הוא למעשה תרמיתכל הסרט אנו צופים במשהו שלא קרה,מצד שני כל הקולנוע מבוסס על אותו רעיון ממש.קיזר סוזה הוא כנראה באמת גאון קולנועי,סליחה לא קיזר סוזה,בריאן סינגר.


יש גם סוג שלישי של סרטים שהם בעצם ערבוב של השניים הקודמים,זה קורה כאשר משחקים איתנו ועם הדמות באותו זמן במקביל.אנו לומדים יחד עם הדמות על המצב שלה,כמו בחוש השישי או בכל סרט אחר של מ.נייט שאמלהמהדינגדונג ,שבו גם אנחנו וגם הדמות לא יודעים את הטבע האמיתי של התעלומה עד סופה.
עוד מאפיין של סרטים האלו זאת העובדה שהם לא רק משחקים לצופים בראשאלא שגם לגיבורים שלהם יש בדרך כלל ראש משוחק לרוב הגיבורים יש מאפיין יחודי,המחשבה שלהםדרך התפיסה שלהם את העולם,נגדיר אותה במקרה הטוב כאחרת ובמקרה הרע כמוח חולה ומעוותהסרטים שוב משחקים עם הקהל,אבל הפעם בצורה קצת אחרת הם שוברים את הכלים ומראים לנו את העולם דרך עיניו ותפיסת המציאות של הגיבור.אם ברוב הסרטים הקלאסים היינו תופסים את המציאות האובייקטיביתאיךהעולם תופס את הגיבור,הרי שבקולנוע החדש הזה אנחנו לרוב נחווה את המציאות הסובייקטיבית של הגיבור,כמו במועדון קרב,שם אנחנו מאמינים יחד עם הגיבור שטיילר דרדן והחברים החדשים שלו הם דמויות בשר וצלוליד בדיוק כמוהוואנחנו מתפקחים מהתפיסה הזו רק כאשר הוא מתפקחרק שהוא מבין שטיילר דרדן זה בעצם גם הואאז אנחנו מבינים יחדיו ,ולאורך כל הסרט אנחנו חווים את המציאות כמו שהוא חווה אותה.


דוגמא טובה אחרת אפשר למצוא בלהיט המטריקס.במטריקס אנחנו חווים את העולם של ניאו, הגיבור כמו שהוא חווה אותו,כעולם אמיתי וממשי,גם אם במציאות האובייקטיבית העולם שהוא חי בעולם שיקרי .אנחנו מגלים מה זה המטריקס רק כאשר ניאו לוקח את הכדור האדום ומגלה מה העולם האמיתי האמיתי,אם הוא באמת מגלה (קיאנו לא ממש עושה עבודה טובה בלהאמין שהוא יכול לגלות משהו), אנחנו צמודים לתפיסה הקוגניטיבית של ניאו לאורך כל הסרט.
אבל חשוב להדגיש שזה לא רק סרטים עם טון אפלוליהספקטרום של הסרטים האלה חוצה ג'אנרים וסגנונות.גם את המופע של טרומןקומדיה קלילה עם ג'ים קארי אפשר להכניס לקטגוריה הזו של דמות אב גדולה שמשחקת בעולם של הגיבור.

אבל הדבר הכי מדהים בסרטים האלו הם לא הדמויותגם לא ,אפילו לא האפקטיםמה שהכי מדהים בסרטים האלו הם הצופיםהעובדה שמישהו משחק עם הצופיםעובד עליהם,משחק איתםמשגע אותם,והם אוהבים את זה.
הצופה עומד מול אלמנטים שלא תמיד מתאחדים למשהו קהורנטי וברור.למשל,אני אתן פרס למי שיכול להסביר לי את דוני דארקו בשני משפטיםבסרטים האלו לא תמיד כל החלקים מתישבים לגמרי עם הסיפור.אבל עדיין החוויה הכוללת היא שלמה והגיונית-מה שאומר שאנחנו מתעסקים בחוויה שהצופים מזהים אותה כמשהו רלוונטי שהם יכולים להשליך על העולם שלהם. ישלנו כאן סוג חדש של תקשורת עם צופים וסוג חדש של צופים.
הסרטים בעצם שברו את החוזה ארוך השנים שהיה בין הקולנוע לצופיםתמיד עמד החוזה על כך שהקולנוע מראה לנו התרחשות כאילו היינו זבוב על הקיר,הצופה היה רק עד למתרחש על המסך.המסך לא היה משקר על מה שמתרחש מולנו ואנחנו לא שואלים שאלותהקולנע תמיד הדגיש מתי חלום בסרט הוא רק חלוםמתיפלאשבק הוא פלאשבקאבל החוזה הזה נשבר ועכשיו הצופים כבר לא מסתפקים בלהיות רק זבובהם רוצים להיות פיל בחדרהם רוצים להיות מאותגריםהם רוצים שהיוצרים יכירו בעובדה שהם חלק מהסרט ולא רק צופים.
היום הקולנוע חוזר לאן שהוא היה ב10 השנים הראשונות שלו,למקום של מחקר,שלנסיון,לתקופה שנקראה "ראינוע האטרקציות", בוציפו מהקהל שיעזור לפתור תעלומות ואף קיבלו פרסיםביןהפותרים הוגרלו מקטורן ותקליט.

לייט מוטיב 

אלו היו הסימפטומים והרקע הכללי , אבל חוץ מהסימפטומים אפשר למצוא כמה וכמה מוטיבים חוזרים בכל הסרטים האלו.
1.
הגיבור בדרך כלל יהיה עד לאירוע או אפילו ישתתף באירוע שהוא עצמוולרוב גם הצופיםלא יבינו את ההשלכות ואת ההקשר שלויש כאן חשד ולפעמים מוצדק של בעיתיות של סיבה ותוצאה,והמשכיות קו ישיר.הדוגמא הכי טובה לפי דעתי הוא הסרט הפסיכי והמעולה של דיויד לינץ,  כביש אבוד,שבנוי כמו רצועת מוביוס אין סופיות,רצועה שאין לה התחלה,אין לה סוףאין לה פנימיות וחיצונויות, שמאפינת הרבה מאוד סרטים כאלה.


2.
הגיבור לרוב יהזה עולם או פשוט לא מבחין בין מציאות לבידיוןאבל בניגוד לסרטים כמו "רתיעהשל פולנסקיבוראו את העולם של הגיבור מתפורר ואת התפיסה שלה של שיגעון.בסרטים החדשים אין הבדל סיפורי/קולנועי בתפיסה הזו של הגיבוראנחנו והוא רואים את העולם כשלםלמשל בהקומה ה13 אנחנו חווים את 1999 כעולם האמיתי,בדיוק כמו שהגיבור חווה אותו.


3.
לגיבור יש חבר ,בן-לוויהמורהמנטורסנסאיארנב ענק מדבר…. או כל דבר אחרשמתברר לבסוף שהוא מדומייןשוב מעודון קרבישלו מערך שלם של דמויות חברים שהם מדומייניםטיילור הוא יציר הדמיון שלו והוא החבר הכי טוב שלו והשותף שלומארלה היא מדומיינת והיא מאהבת שלו ושל החבר הדמיוני שלו……כןזה קצת MUSTUP  אם חושבים על זה,אבל זה חלק מהעניין.
4.
הגיבור צריך כל הזמן לשאול את השאלה, “מי אני!?” למשל כמעט בכל סרט שמבוסס על סיפורים של פיליפ. קי דיק (בלייד-ראנרזיכרון גורלי), ואפילו לשאול את עצמו "אם אני חי או מת".האמת "העצמיתשל הגיבור בסרטים האלו היא תמיד לא ברורהגם לא תמיד לעצמו.
5.
לא רק שהגיבור לא מבחין בין רמות המציאות השונות,הוא לרוב גם לא ידע בכלל שקיימת עוד רמה והוא כלוא רק בתפיסה אחת,יחד עם הצופים.ובעצם כל העלילה סובבת סביב אותה טעות בתפיסה הקוגניטיביתולרוב הצופים יגלו את הטעות הזו יחד עם הגיבור,וההרגשה שהגיבור עובר תעבור גם על הצופההתחושה של "הכלה שתנהכל מה שראינו לא היה מה שראינו". למשל בממנטוכאשר הגיבור לא מצליח בכלל ליצור רמה קוגניטיבית אחידה ובגללה ממשיך לגלגל טעות אחר טעות.



עם כל הארסנל הזה של סימפטומים ומוטיבים אפשר להתחיל לתקוף ולהבין את הסרטים האלו.
בשבוע הבא:  המקרה המוזר של הסיפור המורכב בשעת לילה מאוחרת
מסקנה
גם קצת מאמרים אינפורמטיביים טובים לגוף ולנשמה