זה מטוס, זה סופרמן, לא זה ציפור !! והציפור הזו יודעת לעוף.
סרטו החדש של הבמאי המוערך, אלחנדרו גונסלס איניאריטו (בבל, אהבה נושכת), נושק כנפיים וממריא אל-על במהירות על קולית. הסרט יוצא למסע חיפוש עצמי ברבדים שונים ומרובים, ששלובים זה על גבי זה במארג בלתי נגמר של שכבות.
הסרט עוסק בשחקן הוליוודי שעבר את שיאו – רייגן, ש\אותו מגלם השחקן מייקל קיטון (באטמן, ביטלג'וס). רייגן הוא שחקן המזוהה עם גיבור העל הפיקטיבי (לא שיש גיבורי על אמתיים) בירדמן, איש הציפור. במהלך הסרט, ריגן מנסה למצוא ולהמציא את עצמו מחדש כשחקן ובמאי תיאטרון מוערך, ובעזרת מהפך זה, רוצה רייגן למרוט את נוצת העבר שלו כבירדמן ולהיפטר אחת ולתמיד מהצל הרודף אותו באופן פיזי ומטפורי.
"יכול להיות שעכשיו דרכתי על קקי של ציפור?!"
אך הצל שממשיך לרדוף אותו גם באופן מטפורי ולא פחות מזה באופן פיזי, הוא הזהות הסודית שלו כדמותו של בירדמן, אשר הותכה אל תוך אישיותו של רייגן ומלחששת לו באוזן ובמוחו את הספקות והפחדים שלו ללא הרף, דוחפת ומושכת את דמותו של רייגן כרצונה.
המסע הזה נראה אישי מתמיד כאשר לתפקיד רייגן מלוהק לא אחר מאשר באטמן האגדי, מייקל קיטון, שהיה הבאטמן בסרטיו של טים ברטון בסוף שנות ה80. לא פעם הסרט דואג להזכיר לנו, שבירדמן של רייגן ובאטמן של קיטון, אחים תאומים הם. בירדמן, דמות קולנועית שהתחילה או העירה, את סרטי גיבורי העל, מזוהה עם אותו מהלך שעשו סרטי באטמן בסוף שנות ה80. גם העובדה שרייגן, ממש כמו קיטון, ויתר על חוזה שמנמן של כמה עשרות מיליוני דולרים רק בכדי לחזור ולעטות עליו את תחפושת הגיבור רק מחזק את הקשר ההדוק בין הדמות על המסך ובן דמותו הבשר ודם.
"תשמע בדיחה, שר האוצר ניכנס למסעדה…."
מה שמחזק את הקשר, בין הסרט לעולם שלנו, הוא זריקת השמות והאזכורים כמו "רוברט דאוני ג'וניר שמגלם את איירון מן" או שמות אחרים של דמיות סרטים ושחקנים המככבים במסת סרטי הקומיקס בשנים האחרונות.
ריגן מאמין שאם יצליח לעלות מחזה תיאטרלי מוצלח בכיכובו ובבימויו על במות ברודווי, אז הקשר בינו לבין הציפור ינותק והוא יוכל לעוף לקריירת סולו נטולת כנפיים ומקור. אך העבר שלו והווה שלו לא מרפים ממנו לרגע.
ביתו, סאם, שעובדת יחד איתו על הפקת התאטרון, מגולמת על ידי אמה סטון (העזרה, ספיידר-מן המופלא) הנפלאה, שמשמת כתזכורת תמידית לעברו וכישלונות העבר שלו, הן כאבא והן כשחקן. גם סאם סוחבת על עצמה מטען עבר לא קל בתור בת של…
"תראו, ציפור מתה"
למיקס המשפחתי הזה תוסיפו גם את צוות השחקנים של ההפקה: השחקנית לאוורה ששוכבת עם הבמאי , את לסלי (נעמי ווטס) כוכבת מזדקנת שממתינה עדיין לפריצה שלה ובן זוגה שחקן התיאטרון המוערך, המוכשר והמשוגע מייק (אדוארד נורטון).
"הבא ונתגוששה, הרם ידיך"
מאחורי הקלעים עומד המפיק שהוא גם עורך הדין וחברו הטוב ביותר של רייגן, ג'ייק. את ג'ייק מגלם בתפקיד מדהים, זאק גאליפינאקיס שמוכר לנו יותר בתור המשוגע מסרטים בדרך לחתונה עוצרים ב….
זאק עוטה עליו הפעם תפקיד דרמתי מאופק, שאותו הוא מבצע בדיוק מפליא.
הסרט עצמו מצולם ומוצג לנו כפנטזיה ריאליסטית. ז'אנר מיוחד ומעניין בפני עצמו, שמעניק לסרט מגע קסום שמבלבל את הצופה בנוגע למה שמתרחש על המסך. השימוש הקולנועי בסרט, בהרגשת השוט האחד המתמשך והשימוש במוזיקה סינכרונית ואי סינכרונית של הסרט, צובעת את הסרט בצבע אפור קסם.
"איזו סוכה, קצת הגזימו עם הקישוטים השנה"
לפי דעתי הסרט הוא אחד הסרטים הטובים והמפתיעים שיצא לי להיתקל בהם בשנים האחרונות, הוא מספק הצצה לתוך עולם של הזיה, דמיון ומציאות שמכה לך בפנים. סרט שמלוהק בצורה מושלמת כמו מסיכה לגיבור על.
כאשר אנחנו חושבים על קהילה שאוהבת להתלבש באופן מצועצע, יוצאת לבלות בעיקר בלילות, מחליפה בני זוג רבים, ובעיקר, שאנשיה אוהבים למצוץ, אנחנו מן הסתם נחשוב על הקהילה ההומוסקסואלית. אבל אני התכוונתי לערפדים. זה לא מיקרי שיש דמיון כזה בין הומואים לערפדים.
גם אתה ברוטוס?
הפחד במראה
ערפדים הם חלק מז'אנר סרטי האימה. סרטי האימה מאז הופעתם הראשונה, היו לרוב בבואה לפחד של החברה שיצרה אותם. בשנות ה40 היה זה הפחד מהמלחמה הקרה והמקארטיזם עם סרטים כמו פלישת חוטפי הגופות. בשנות ה60 היה זה הפחד מהאנרגיה האטומית אשר הובילה לסרטים כמו THEM(עם הנמלים הענקיות) וליל החיים המתים וכו…
"יעקוב, תביא את הK300 שוב יש נמלים"
אבל הפעם אני רוצה להתמקד בתת ז'אנר אחד בתוך כל בליל סרטי האימה של סרטי הערפדים,אולי אפילו למקד את זה לסרטי הערפדים שנוצרו מתחילת שנות ה80 ועד אמצע שנות ה90. בכתבה אחרת שלי לפני כמה חודשים כתבתי באריכות על תולדות הערפד במערב. אז רק תזכורת מהירה , ערפדים הם יצורים מיתיים. על פי האגדות הם ה"חיים המתים", אנשים שמתו וחזרו לחיים וניזונים מדם החיים. כמעט לכל התרבויות העתיקות היה איזכור למתים שחוזרים ושותים את דמם של החיים. במשך שנים ערפדים היו לא יותר ממפלצות מחרידות וטיפשות שרק צדו דם. היה זה המשורר הבריטי לורד בירון שהפך את הערפד ליצור אינטליגנטי בשירו "הכופר" (1813). לאחר מכן הגיע בראם סטוקאר וכתב את דראקולה(1897).
רק דרקולה יביא שלום!
הערפדים, כמו בסרטי אימה אחרים, הביאו לידי ביטוי את פחדיה של החברה, אם זה בגרמניה של שנות ה30- הפחד מהזר ובעיקר מהיהודים כפי שנתפסו בנוספרטו. היו גם יהודים שידעו שפחד הופך מהר מאוד לשנאה ובתגובה היגרו לארה"ב בשנות ה20 וה30. בארה"ב מנגד, התגבר הפחד מן הזרים שהתחילו לזרום בשנות ה30 ובא לידי ביטוי בסרט דראקולה, בו הוא היה כבר בעל מבטא רומני/הונגרי כבד והסתובב כל הסרט עם מגן דוד.
"אתה מתכוון לגמור את הגיפלטע הזה? או שאני יכול לאכול?"
לאחר הקדמה קטנה זו על ערפדים אני רוצה להזכיר לכם מה היה הפחד הגדול ביותר בשנות ה80, פחד הממשיך להטיל את צילו עד היום – הפחד ממגפת האיידס שהתחוללה בשנים ההן.
איידס
מחלת האיידס –AIDSראשי תיבות של Acquired immune deficiency syndrome(תסמונת הכשל החיסוני הנרכש) איננה מחלה חדשה. מקרה המוות הראשון הידוע כתוצאה מאיידס היה כנראה בשנות ה60 של המאה העשרים. אבל היו מקרים בודדים שלא ידעו לקטלג אותם. היה זה רק ב1981, ב5 ליוני ליתר דיוק – כאשר חמישה הומוסקסואלים הגיעו למיון עם דלקת ראות וקריסה של המערכת החיסונית – שהאיידס הוגדר כמחלה. אך לפני שהמחלה נקראה AIDSהיה לה שם אחר, GRIDראשי תיבות שלGay-Related Immunodeficiency, "(כשל חיסוני של הומוסקסואלים.(בתחילה סברה הרפואה שהמחלה פוגעת רק בהומוסקסואלים. לאחר לחץ של אירגונים שונים וגם כמובן העובדות (אבל זה מעולם לא בלבל אף אחד) שהראו שהמחלה פוגעת גם בחולי המופיליה, במשתמשים בסמים ובנשים וגברים הטרוסקסואלים, הוחלף השם למה שאנחנו מכירים היום כאיידס. אולם הנזק כבר נעשה והקשר בין ההומוסקסואלים למחלת האיידס הפך לקשר בלתי ניתן לניתוק.
מבצע הקש בדלת, עזרו לנו לעזור להם
עכשיו אני רוצה לנסות לחבר בין שתי התופעות האלו, סרטי אימה המשקפים את הפחדים של החברה והפחד הקמאי מאחת המגפות הקשות בחצי השני של המאה העשרים.
צריך לזכור שהפחד מהערפד הוא הפחד מהמיניות הפתוחה. הערפד בעצם מאיים על הסדר החברתי הישן. חשוב לזכור שהמיניות של הערפד היא מיניות הומוסקסואלית, או לכל הפחות, הבי–סקסואלית. הנטיה המינית הזו היתה כבר בגרעין הערפד המודרני. הסיפור הקצר "קרמילה" שיצא עוד לפני דרקולה סיפר על ערפדית לסבית שמפתה נשים, ואף בדרקולה יש איזכורים שונים למיניות שפתוחה לשני המינים. דוגמא לזה אפשר למצוא במערכת היחסים של דראקולה עם גונת'ן והסצנה המפורסמת ברומן/סרט שבו הוא רוצה למצוץ את אצבעו החתוכה של גונת'ן. למצוץ אצבע, הלו!? אף אחד לא חושב על הרימוז הפאלי הברור !?
"אז אתה המעריץ של צביקה פיק?!"
אבל משנות ה80 ואילך המיניות הפתוחה הזו הפכה למשהו עוד יותר מאיים. עכשיו הערפדות היא משהו הרבה יותר נורא. היא לא רק פתיחות מינית מתירנית שעלולה להזיק לחברה, אלא שעכשיו היא משהו שיכול לכלות את האנושות.
הערפדות היא דבר מדבק. כל מי שננשך על ידי ערפד עלול להפוך לכזה בעצמו ולהדביק אחרים. כשאתה נושך את החברה שלך אתה בעצם נושך את החבר של החברה שלך שנשך את החברה של החבר שלך וכן הלאה…. מוכר ?
מישהו רעב?
סרט הערפדים הראשון שנעשה אחרי גילוי נגיף האיידס נעשה שנה אחת אחרי "הרעב".
מהאלבום המשפחתי : תמונה מהברמיצווה
הרעב הוא סרט הביכורים של טוני סקוט(אח של ומי שעשה את אהבה בשחקים) הסרט הוא אגדה גותית–אורבנית מודרנית על ערפד, אותו מגלם דיוויד בואי, הנאלץ לפנות לייעוץ רפואי עקב הזדקנות מהירה. בת זוגו המסתורית של בואי, ערפדית עתיקה ויפהפיה (קתרן דנ'ב), מתחילה להתעניין ברופאה הגריאטרית שמטפלת בו– מה שניגמר בסוף בסצינת מין וברומן סוער בין שתי הנשים. לא בכדי לערפדית לא אכפת אם זה גבר או אישה, לא אכפת לה אם הם ימותו בסוף כמו כל המאהבים האחרים שלה, שזה רמז ברור לחוסר הריסון ההרסני שהקהילה ההומוסקסואלית הואשמה בו.
לאחר שג'ון, דמותו של בואי, יוצא מהתמונה, מריים, דמותה של קטרין דנב', מחפשת לה שותף חדש שיחליף את ג'ון (לא שיש תחליף לבואי), אלא שהפעם היא מחליטה דווקא לבחור לה אישה כבת לוויה. חשוב לשים לב כאן לעובדה שבמערכת היחסים הזו האישה היא הדומיננטית והיא מחליטה מי יהיה בן זוגה ומה יהיה מינו. לכן הפחד מההומוסקסואליות אינו מכוון בסרטים רק להומוסקסואליות גברית אלא גם להומוסקסואליות נשית, כמו שזה ניראה בקטע בו היא מפתה את סרה (סוזן סרנדוט)והופכת אותה לערפדית כמוה, אבל לא רק דרך נשיכה, אלא כחלק מאקט מיני בוטה וברור.
"באה לכאן הרבה, בובה?"
חשוב לשים לב שבניגוד לתקופה הקלאסית של הערפדות ,כיום לא מספיק שתינשך על ידי ערפד על מנת שתהפוך לכזה, אלא אתה צריך גם לשתות את הדם שלו. זאת אומרת שכבר לא קיים הערפד הקורבני, אלא רק זה שמשתתף ברצון. הוא לא קורבן של אונס אלא זו בחירה אישית וחופשית להיות כזה. הבחירה להיות מופקר, מיני, רוצח ולחיות מדמם של אחרים, "לקבל" על עצמו את המחלה, היא בחירה חופשית, מה שאומר שיש כאן אמירה ברורה בסגנון "אין צורך לרחם עליהם, הם דרשו, רצו ורדפו אחרי זה".
"אני חושבת שקיבלתי מחזור"
אני רוצה להתעכב על הבחירה בדייויד בואי לתפקיד הראשי. אין ספק שדויד בואי הוא שחקן מחונן (הוא אפילו פנטומימאי בחסד) . אבל אין לי ספק שהעובדה שבעברו הצהיר בואי על עצמו כביסקסואל והעולם הכיר את עברו כזיגי סטארדאסט –יצור אנדרוגיני בעל מיניות מוחצנת ולא ברורה– שיחקה תפקיד מכריע בבחירתו לתפקיד זה.
דיויד בואי במופע במועדון הפוסי קאט
באותה תקופה אנחנו רואים גם שינוי מאסיבי בדימוי של הערפד. אם פעם הערפד היה דמות מרשימה ששולטת בכל מה שנוגע אליה , שהיא היתה שר האופל, הרי שבסרטים אלו הערפדים הופכים למשהו חדש. יש להם בעיות של אנשים אמיתים, יש להם מבנה חברתי פנימי ובנוסף יש להם אינטראקציה עם החברה שמסביבם, כמו שאנחנו רואים ברעב למשל. ויותר חשוב מזה, לרוב יש להם גם חמלה ורגשות לגמרי אנושיים. בנוסף לכל המעלות והחסרונות שהם חולקים עם שאר בני האדם, יש להם צורך בלתי ניתן לשליטה שהם חייבים לספק. משהו שהוא מחוץ לשליטתם, הם לא יכולים להפסיק יום אחד להיות ערפדים ולוותר על הצורך הזה. זה בדיוק כמו שמתייחסים להומוסקסואליות – מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה, משהו שחזק מהם, שהם לא יכולים לשלוט בזה , העובדה שמתיחסים אל זה כמשהו שצריך לשלוט.
spread the disease
הרעב הוא הוא סרט מוקדם אתם אומרים? הוא נעשה בתחילת הפאניקה? הדברים נרגעו לקראת הסוף?
ראיון עם ההומוסקסואל
בואו נבדוק עוד סרט משנות ה90. הפעם סרט ערפדים יחסית מצליח,ראיון עם הערפד. ראיון עם ערפד הוא סרט ערפדים קלאסי שנעשה ב 1994 , כשכבר היה ברור שאיידס הוא כבר נחלת הכלל ולא רק של ההומוסקסואלים. אבל זוכרים מה שאמרנו שלא ניתן לעובדות לבלבל אותנו?
אווו, כמה רומנטי
הסרט נותן הרגשה שכמעט כל הערפדים הם גברים והנשים הן דבר זניח בסרט. הסרט כולו גדוש בסאבטקסט הומוסקסואלי. אפשר לראות זאת כבר מבחירת הבמאי, ניל ג'ורדון. ניל ג'ורדון ,לפני שעשה את ראיון עם ערפד, ביים סרט אחר בשם –משחק הדמעות. למי שלא זוכר , הסרט מגולל את סיפורו של לוחם במחתרת הIRAהאירית שמתאהב בזמרת טרנסקסואלית. לא בדיוק סיפור אהבה סטרייטי.
זה לא גברת זה גוואלוד (סטארגייט)
בראיון עם הערפד אם מסתכלים מקרוב בטקסט של הסרט אפשר למצוא רמיזות הומוסקסואליות רבות. למשל, הקטע בו לסטאט מדבר עליו ועל לואיס כ"משפחה קטנה" , משפחה אלטרנטיבית המאמצת לעצמה ילדה קטנה.זו משפחה של שני גברים שמגדלים ילדה מאומצת,ממש תא משפחתי חד מיני.
לא! בכלל לא גאי!
רמיזה נוספת היא באקט בו לסטאט הופך את לואי לערפד. כאשר לסטאט מתנפל על לואי, מוזיקת הרקע מתחלפת לכינורות צווחים אשר משתתקים בבת אחת מיד לאחר מכן. כעת לסטאט רוכן מעל גופו השכוב של לואי ולוחש לו באוזן את הצעתו לחיי נצח לצידו, צעיר לנצח כמו שהוא עכשיו. כאשר לואי משיב לו בחיוב לסטאט פותח את ורידו ומטפטף דם אל פיו של לואי. המצלמה עוברת בזום–אין לצילום תקריב של לואי המקבל את הטיפות הראשונות של הדם. אפשר לראות שלואי מנסה לקרב את אותן טיפות בצורה חושנית אל פיו. כעת הסאונד מתחלף לפעימות ליבו של לואי, פעימות, שככל שהאקט של מציצת דמו של לסטאט מגיע אל שיאו כך פעימות ליבו מתגברות. נשימת שניהם הופכת לכבדה ומהירה עד שהם נפרדים אחד מן השני בבת אחת, נשכבים על גבם ומנסים להחזיר את נשימתם.
אני לא רוצה להגיד כאן מה היתה הסיבה שבפעם האחרונה אני נישכבתי על הגב וניסיתי להחזיר את נשימתי (ואני גם בטוח שאתם לא רוצים לשמוע).
לסיכום הבחירה בערפדים כמיצגי הסטיה מבחינה בצורה ברורה בין מחנה ה"אנחנו" וה"אחרים". הצופים בסרטים, יכולים בקלות להגדיר את עצמם מחוץ להתרחשויות ובכך ליצור חיץ בין מה שקורה על המסך לבין חייהם "הנורמלים". ההתרחשויות מעוררות הרתיעה, החרדה והגועל, אשר הם חווים כלפי הישות הקולנועית בסרט ,מצדיקות את סלידתם מן האנשים בסביבתם המזכירים בהתנהגותם את אלו שהם ראו בקולנוע. או במילים האחרות, הקולנוע המימסדי באותה תקופה נתן גושפנקא לגאי באשינג.
ובכל זאת כל מה שנאמר על הקשר בין ערפדים להומוסקסואליות, זה עדיין לא תירוץ לדמדומים!
מלאכים, אותם יצרים שמימיים, משרתיו של הגדול מכולם, והשומרים האישים של האנושות. האומנם?! נתחיל השבוע סדרה של שתי (אולי שלוש) כתבות על אותם שליחי האל, וכיצד התגלגלו לאן שהתגלגלו.
משולש שווה צלעות
לאורך ההיסטוריה שלנו מלאכים היו חלק בלתי נפרד מדתות המערב, מראשי המונוטאיסטים– אברהם, ועד אחרון הנביאים– מוחמד. המלאכים בתנ"ך הם לרוב לא יותר משליחים. תפקידם הוא להעביר את דבר האל או לבצע משימה מטעמו.
ואכן פירוש המילה מלאך בעברית הוא שליח. ולכן הסמיכות "מלאך האלוהים" שהפכה את המילה מלאך לשם נרדף ליצור שמימי. שמות אחרים המקושרים ישירות לאותם יצורים הם השרפים והכרובים. האמת היא שבתנ"ך המלאכים מוזכרים, אך הם כמעט לעולם ללא שמות. השניים היחידים שמוזכרים בשם הם מיכאל וגבריאל(לא להתבלבל עם עזריאל וגבריאל מחגיגה בסנוקר).
אל תרתח אדון גבריאל, אל תרתח
במסורת היהודית, במיתולגיה, בספרים החיצוניים וכו'… ישנם הרבה יותר מלאכים עם שמות ותפקידים לכל אחד, כמו רפאל(אחראי על הרפואה), אוראל(אחראי על הגעתנו למקום חפצנו) מטטרון(המלאך הראשי). בנצרות וביהדות התפתחה ספרות ענפה סביב המלאכים, חלקה מיתית כמו ספרות ההיכלים וחלקה סיפורית, כמו הגירוש מגן עדן. אבל כולם נכתבים ביראת כבוד . בתרבות המערבית, במיוחד מהמאה ה15, מלאכים נתפסו כשומרים אישיים של האנושות, ושל המאמינים (איש איש בדתו). והמושג "מלאך שומר" הפך להיות נפוץ ושגור בכל פה. לא זאת בלבד, אלא שגם הנוצרים התחילו להאמין שכל מי שנופח את נשמתו בעולם הזה ועשה הטוב בעיני האל, עולה השמימה ויכול לקבל כנפים ולהפוך למלאך,דבר שהביא לאינפלציה מטורפת במלאכים.
תמונת מחזור- מחזור 625 לספירה
אבל משהו קרה בכמה העשורים האחרונים, משהו שהפך את היוצרות. לפתע צצות להן יותר ויותר יצירות שמציגות את המלאכים באור שונה, באור דמוני או נלעג או קנאי.
לפתע היצור המיתולוגי השמיימי הזה, מוכתם בצבעים הכי לא מחמיאים של האנושות. הניצנים הראשונים של התופעה התחילו בסוף שנות ה70 תחילת ה80, עם סרטים כמו "או אלוהים" ו"השמים יכולים לחכות". למען האמת, תמיד היו קומדיות "מלאכים", שהמפורסמת בהן, "אלו חיים נפלאים" (It's A Wonderful Life)) מ1946, המספר על מלאך שעוזר לאדם מדוכא למצוא טעם בחיים ובזכות זאת מקבל את כנפי המלאך שלו.
"אז מה עם פיטרו אותי, אין לי כסף ואישתי בוגדת בי? העיקר שלא העלו את מחיר הדלק
אבל גם הסרטים הללו, גם אם היו הומוריסטים, עדיין הראו את המלאך כדמות שמיימית קדושה שכל רצונה הוא לשרת את האל ואת מאמיניו.
ב1987, התחיל לזוז משהו. באותה שנה יצאו שלושה סרטי מלאכים, כל אחד בכיוון אחר. הראשון, שלא ממש שווה להתעכב עליו, "דייט עם מלאך", קומדיה רומנטית שמאלצית סתמית שנשכחה לגמרי. הסרט השני היה יצירת המופת של הבמאי הגרמני וים ואנדרס, "מלאכים בשמי ברלין" (Wings of Desire).
קרקס ברלין
הסרט הוא סרט אומנותי, אבל עוקב אחרי סיפור נרטיבי ברור. הוא מספר את סיפורם של שני מלאכים– קסיאל ודמיאל. הם כמו כל המלאכים, היינו, מסתובבים בין הבריות, רואים אך בלתי נראים. מלאכים מתבוננים בעולם, אבל לא יכולים לחוות אותו בצורה חושית. הגשמיות של מלאך לא קיימת. עבודתם היא לתעד את ההיסטוריה, פועלם ומחשבותיהם של האנשים, במקרה שלהם אלו הם תושבי ברלין. אך כאן מגיע הטוויסט. דמיאל, מי שהיה חייל בצבא האלוהים מאז הבריאה, מואס בקיומו המטה–פיזי ומקנא בבני האדם. הוא רוצה להרגיש,לגעת , לכאוב. במקביל דמיאל גם מתאהב באמנית טרפז. הרגשות הללו שלו כלפיה גורמים לו אט אט להישאב לתוך העולם הגישמי, עד אשר הוא מצליח להיפטר מכסות המלאך שלו ולהפוך לבן אנוש. במעבר שלו עוזר לו מלאך אחר שעשה את המעבר הזה, ועכשיו הוא שחקן קולנוע מוערך, פיטר פאלק(קולמבו, הנסיכה הקסומה) שמשחק שם את עצמו (סוג של). הסרט מסתיים בזה שבסוף דמיאל מתאחד עם אהובתו. ב93 יצא גם סרט המשך.
קולמבו בתעלומת הגרמני החדש
בסרט הזה אנחנו רואים בפעם ראשונה מלאך שממש מקנא בבני האדם, שאחרי נצח, הוא רוצה את מה שאין לו , את הגשמיות. זה אומנם סיפור אהבה, אבל הרצון הזה להרגיש להיות חלק מהעולם ולא סתם דמות בעולמות העליונים. ואנדרס מציג כאן את המלאכים כיצורים בודדים ומדוכאים שפועלים על אינרציה. משהו בחדווה של המלאך הלך לאיבוד.
לעומת זאת, באותה שנה יצא סרט אחר של במאי לא פחות איכותי, אלן פארקר(החומה, בירדי), ליבו של אנג'ל ( Angel Heart )עם רוברט דה נירו ומיקי רורק בתפקידים הראשיים.
כאן מסופר על דמות אפלה ששוכרת את אנג'ל, בלש פרטי, בניו ארלינס כדי שימצא מוסיקאי שנעלם. מי ששוכר את שרותיו הוא לואיס סייפר(רוברט דה נירו) שזה משחק שמות משעשע, לואיס סייפר– לוציפר. על פי המיתולוגיה הנוצרית, לוציפר היה מלאך שסרח ומרד באלוהים, הפסיד, גורש, ומאז הוא במלחמה על נשמות האנשים, במקרה הזה על נשמתו של אנג'ל.
סצנת הביצה המפורסמת מהסרט
אנג'ל לא נקרא אנג'ל (מלאך) בכדי. אם סייפר הוא השטן, אז אנג'ל הוא המלאך. לא לשוא עבודתו היא כבלש פרטי. הוא עוקב אחרי אנשים ומשתדל להיות רואה ואינו נראה, בדיוק כמו המלאכים שסקרנו קודם. מלאכים ,לפי סיפורי המקרא, נראים בדיוק כמוני וכמוך– הם ללא כנפים, ללא יכולות מיסטיות, וכך גם אנג'ל. בסרט זה אנג'ל הוא ללא ספק לא קדוש. הוא שותה, הוא אלים, הוא מבולבל, ובסוף אפילו מוצא להורג באשמת רצח. סוף הסרט הוא התמונה בה אנו רואים את אנג'ל יורד במעלית אל השאול, משמע, לא רק שהוא מלאך פגום, הוא גם מלאך שהשטן הצליח לתכסס אותו עד שהוא נשבר וירד לשאול.
ההצגה הזו של מלאכים היא חלק מתהליך שבירה שישנו באומנות ובסיפורת כבר תקופה, הרצון הזה של הפוסט–מודרניזם, לקחת כל חלקה טובה, לפרק אותה לגורמים ולבנות אותה מחדש– מפוררת.
ב96, יצא "מיכאל" עם ג'ון טרבולטה. מסופר שם על המלאך מיכאל שיורד לארץ בשביל חופשה קצרה, ועל הדרך לחבר זוג אוהבים שמאסו באהבה. הסרט מציג את מיכאל כדמות קצת מגוחכת שלומיאלית ותמימה אבל עם לב גדול, מעין נער חווה שהגיע לעיר הגדולה בחיפוש אחרי עשיית צדק. הסרט היה הצלחה בקופות, אבל כמעט נשכח לגמרי מהזיכרון הקולקטיבי שלנו.
מר וגברת מוות
כך גם בסרט , לפגוש את ג'ו בלאק מ98. אם ב"ליבו של אנג'ל" נתקלנו בלוציפר, עכשיו אנחנו נתקלים במלאך המוות בכבודו ובעצמו, אותו אחד מחד–גדיא שמחליט שהוא צריך חופשה, ונשאר לארוחת ערב אצל הקורבן הבא שלו, שם הוא מתאהב בבת של אותו ז"ל בקרוב. גם כאן, לקחת משהו אימתני כמו מלאך המוות, הוא ולא אחר, ולהפוך אותו לדמות תמימה שכמו כולנו מחפשת אהבה, הוא סוג של נסיון לתפוס את השור בקרניו ולהראות לנו שהמוות אינו כזה נורא. למען הגילוי הנאות, יש לציין שסרט זה הוא חידוש לסרט משנות ה30, "המוות יוצא לחופשה". אך שם הטון, כמו ברוב הסרטים של התקופה, היה קצת פחות רציני. בגירסה של 98 המוות לוקח את עצמו ברצינות תהומית, והסרט עצמו מצולם בתאורה מאוד נמוכה.
אולם השבירה האמיתית תגיע עם גל סרטים בעשור הראשון של שנות ה2000, סרטים כמו דוגמה, הליגיון ועוד כמה, שעליהם נדבר בשבוע הבא.
מסקנה
ללכת לבית הכנסת, ולבקש יפה ממלאכי השרת שישארו שם. ואם הם חושקים בחופשה, שינפשו באלבקורקי
הגענו לחלק האחרון (לפחות נכון לעכשיו) של סדרת הכתבות "חבל על הזמן". המסע שלנו בזמן עומד להסתיים, אך לא לפני שנדבר על אחד הסרטים הטובים והשלמים ביותר שנעשו בהקשר זה. כפי שרובכם כבר ניחשתם מדובר על 12 הקופים (או 12 קופים כמו שזה אמור להיקרא). אני רוצה להתחיל בשתי עובדות שרובכם בטח לא ידע, הראשונה והחשובה ביותר היא…
I did it, the army of The 12 monkeys, It was me. ואני מצטער על האנושות.
הדבר השני שלא ידעתם הוא ש12 הקופים הוא בעצם רימייק לסרט צרפתי משנת 1962 בשם "המזח" (La Jetee) של הבמאי כריס מארקר, סרט נסיוני, מוזר כזה, שכולו עשוי מתצלומים סטטיים (סטילס), אשר היווה חלק מהנסיונות המוזרים של הגל הצרפתי החדש (משהו על נסיון לעצור את הזמן בקולנוע…).
אחד הבמאים המוזרים ביותר שהוליווד הוציאה, ואחד החברים הכמעט בלי נודעים של מונטי פייטון, הוא טרי גיליאם. במאי עם ראש מאוד לא קונבנציונלי שחוץ מ12 הקופים ידוע גם בסרטים כמו – פחד ותיעוב בלאס ואגאס, ברזיל, האחים גרים וכו…
כאשר אולפני יונברסל פנו לזוג הכותבים פיפלס, הם דחו את האולפנים בטענה שהם לא ממש רוצים להתעסק שוב בשואה גרעינית…מלחמות עולם וכו'…
האולפנים שיכנעו את הזוג לצפות פעם נוספת בסרט, ורק בצפייה השנייה הזוג ראה את האפשרות לכתוב משהו שונה, יותר מדויק ויותר מפורט מהמזח. הם התחילו לכתוב סרט שיאתגר את הצופים לא רק במימד נסיעה בזמן אלא גם במימד השיגעון. הזוג אמר שהוא רצה להעלות שאלות שונות בסרט, כמו למשל נושא השיגעון של הגיבור, ג'יימס קול, או בכלל נושא שפיותם, המוטלת בספק, של הנביאים מימי קדם, כמו גם שאלת חופש הבחירה המוצגת בסרט בצורה מעניינת ביותר.
"מי בא לדוד טרי?"
לאחר שכתבו את התסריט, חיפשו בני הזוג במאי שיוכל לראות את הפוטנציאל הגלום בסרט, ויתאים גם בתפיסה הויזואלית שלו. לאחר מחשבה רבה הגיע הזוג להבנה שיש רק שני במאים שיתאימו לתפקיד: רידלי סקוט וטרי גיליאם. מוטיב השיגעון, שמטיל צל על כל הסרט, התאים ללא ספק יותר לטרי גיליאם. רצה המזל וגיליאם בדיוק היה בין פרויקטים וחיפש עבודה. הוא גם היה נלהב לקחת כסף מחברה הוליוודית ולעשות סרט אומנותי שיבלבל וישנה את הוליווד. גיליאם צוטט כשאמר "הרעיון שמישהו כתב תסריט כזה בהוליווד והצליח לגרום לאולפנים להשקיע בו כסף הוא דבר יוצא מגדר הרגיל. אז חשבתי לעצמי, בואו נמשיך וניראה כמה אנחנו יכולים לגרום לאולפנים לבזבז על הסרט".
אפשר לראות את ההצהרה הזו שלו מתגשמת בסיום של הסרט. בין גיליאם למפיק היו חילוקי דעות בנוגע לסיום הסרט. גיליאם רצה לסיים את הסרט במבט בין קול הצעיר וקול המבוגר, בעוד המפיק רצה סיום אחר, כשקול במגרש חניה. גיליאם החליט להציע למפיק שוט מסובך של מגרש החניה שבו המצלמה תונח על גבי עגורן שיונח על עגורן אחר ותצלם את קול במגרש עמוס מכוניות – בתקווה שהמפיק יחליט שזה שוט יקר מידי ויחליט להשאיר את הסצנה שגיליאם רצה מלכתחילה. אך המפיק הסכים והתוצאה היתה כל כך טובה שגיליאם החליט להכניס את הסצנה הזו כסצנת הסיום,
ובאותה נשימה לבזבז מאות אלפי דולרים. רווח נקי לכולם (חוץ מלאולפנים).
אך בואו נעבור אל הסרט עצמו. הסרט מספר על ג'יימס קול ) ברוס ויליס(, אסיר בשנת 2035. בני האדם חיים מתחת לאדמה לאחר שוירוס קטלני, ששוחרר לעולם בין השנים 1996-1997, זיהם את פני השטח והשמיד את רוב אוכלוסיית העולם. מסר קולי נישלח לשנת 1996, אך לרוע המזל המסר מגיע בטעות לשנת 1990. ג'ימס נכלא בבית חולים לחולי נפש שם הוא פוגש את הפסיכיאטרית דר' קת'רין ריילי (מדלן סטו) ואת ג'פרי גוינס (בראד פיט) – בנו המטורף של מדען וירוסים מיליונר. כאן מתחיל מסעו ההזוי של איש אחד, ספק מטורף ספק חדור אמונה בצדקת מטרתו, להציל את הגזע האנושי מכיליון. רק שהוא לא יכול.
שוב האח הגדול !?
הסרט מדבר בצורה אחרת על הנסיעה בזמן. המדענים שהמציאו את מכונת הזמן בסרט יודעים שאין שום אפשרות לשנות את העבר ובעזרת זאת את העתיד. הם לא מנסים אפילו, המטרה שלהם היא איסוף אינפורמציה. הם לא רוצים לשנות, הם רוצים להבין ולחקור, ובעזרת הנתונים לפתור את הבעיות שיש להם בהווה. המדענים והסרט מראים לנו שהזמן הוא בעצם כמו תקליט. הוא קבוע מראש ואין כל אפשרות לשנות אותו, מקסימום לסרוט קצת, אולי איזה קפיצה קטנה. אבל אתה לא יכול לשנות את המוזיקה.
זו גם הפעם הראשונה בה אנחנו רואים נסיון להבין את התחושות ומה שעובר בפסיכולגיה של נוסע בזמן, אדם שהוא לא קבוע במקום אחד בזמן. קול הוא גם לא הנוסע היחידי בזמן. הם מספרים, ואנחנו אפילו פוגשים כמה מהנוסעים האחרים. אך המסע בזמן לא מיטיב איתם וגם לא עם קול, ולאט לאט הוא מאבד את האחיזה במציאות. זה מתעצם לאור העובדה שהמדענים של העתיד הם….. ובכן לא מאוד מדוייקים, והם שולחים את קול בפעם הראשונה ל1990.
אחד מהעוגנים הנפשיים החזקים ביותר של האדם הוא התמצאות במציאות שסובבת אותו – האחיזה בידיעה מה סובב אותו. לא סתם אומרים שאחד הסימפטומים הראשונים לשיגעון הוא איבוד תחושת הזמן. האחיזה הזו במציאות נעוצה עמוק באחיזה הזו של הזמן, וקול מאבד את האחיזה הזו. הוא חי בשני נרטיבים שונים לגמרי – אחד בהווה שלו (העתיד שלנו) ואחד בעבר (ההווה שלנו) , והניסיון להבחין בין שני זמנים שונים לאט לאט משגעת את קול עד שבשלב מסויים בסרט הוא מאבד את השפיות לגמרי (לגמרי באופן זמני). בשלב זה מחליט קול לאגן את עצמו בעבר, דבר המוביל לכך שהוא חש שוב שלם כי הוא בחר בנרטיב אחיד להאחז בו .
"אז מה אמרנו המתכון שלך לחמין?"
אבל מה שיותר מעניין הוא התגובה של הסובבים את קול, במיוחד בעבר. קול נשלח על ידי המדענים ל1996, אבל כהרגלם הם מפספסים ושולחים אותו אל 1990. קול נעצר על ידי המשטרה כמטורף ומספר לשוטרים ולרופאים את האמת שלו, ועל פי המציאות שלו זו האמת הנכונה.
"קול אתה יודע איזה שנה זו?"
"כן זה 1996"
"1996 זה העתיד ג'ימס אתה חושב שאתה בעתיד?"
"1996 זה העבר"
"לא 1996 זה עתיד, אנחנו עכשיו ב1990"
זוהי שיחה ששני הצדדים צודקים בה אבל אף אחד מהם לא יכול לקבל את האמת של השני. לכן הפסיכולוגים והמשטרה בטוחים כולם שקול משוגע.
אבל חוסר העגינה בזמן אחד מתעתע לא רק בנוסע אלא גם בסובבים אותו. בפעם הראשונה שהפסיכולוגית האחראית של קול ,קתרין, רואה אותו, היא בטוחה שהיא מכירה אותו ושהם נפגשו בעבר. אנחנו יודעים שזה לא יכול להיות ושאין שום אפשרות שהיא מכירה אותו כי הוא רק הגיע מהעתיד. אבל הסרט כמו שאמרנו הוא רק תקליט. בעתיד שלו, הוא יקפוץ למלחמת העולם הראשונה שם יצלמו אותו. קתרין ראתה כבר בעבר את התמונה, התמונה שעל פי הנרטיב הסיפורי של קול עוד לא התרחשה. הספר שבו הוא מופיע מספר על תופעת הלם קרב מוזרה שהתרחשה במלחמת העולם הראשונה. תופעה זו מספרת על חייל צרפתי שטען שהוא הגיע מהעתיד, ולמרות שהוא היה חייל צרפתי הוא שכח לדבר צרפתית וידע רק אנגלית. היה זה בעצם החבר לתא של קול שגם הוא עדיין לא קפץ, לפחות לא מבחינת הזמן הנרטיבי של קול.
מלך ומלכת נשף 1997
אז הנוסעים בזמן יכולים לנוע בזמן, לסרוט את התקליט, אבל הסריטה הופכת להיות חלק בלתי נפרד ממנו.
הדוגמא הכי ברורה בסרט זה ההתחלה והסוף, שהחיים של קול הם לופ אין סופי. קול רואה את עצמו נורה למוות מול עיניו שלו כאשר הוא היה ילד. כמובן שבתור ילד הוא לא מזהה שזה הוא העתידי (לא בטוח שגם אני בתור ילד הייתי מזהה את עצמי, אבל זה סיפור עצוב בפני עצמו) אבל זה זיכרון שרדף אותו בחלומות. הוא גם חלם על בת הלוויה של הבחור שנורה, ובאיזה שהוא שלב בסרט הוא מזהה שזו לא אחרת מאשר הפסיכולוגית שלו. היא מצידה משכנעת אותו שזה הפך להיות היא, ושהיא לא היתה יכולה להיות שם כשהוא היה ילד, אבל שוב, בגלל המעגליות השלמה של הסרט, היא אכן שם.
סיכום הסרט
בסרט הזה, בניגוד לכל הסרטים האחרים שדיברנו עליהם, הזמן הוא מעגלי, אין לך אפשרות לשנות אותו, לשחק איתו, לעוות אותו או כל דבר אחר. הסצינה הראשונה של הסרט הוא החלום של קול, הסצינה האחרונה של הסרט היא מדלן במגרש החניה, אבל סצינה אחת לפני זה היא הסצנה שבה קול נורה, וסצינה זו הופכת להיות הזיכרון/חלום של קול. התקליט חוזר לנקודת הסוף ומתחיל מהתחלה.
"אני חושב שנכנס לי משהו לעיין"
סיכום הסדרה כולה
בין אם זה עם אגרוף לפנים, טלפון, מכונית, או אפילו חבורת מדענים שלא ממש יודעים מה שהם עושים, נסיעה בזמן היא מסוכנת! היא יוצרת פרדוקסים וגורמת לדברים להשתבש, אבל הכי חשוב, היא בדרך כלל כייפית ומעניינת. לראות זמנים אחרים, אפשרויות אחרות ובכלל להטיל כאוס על מרחב הזמן הוא רעיון נהדר. הרבה מאוד סרטים שרק במקצתם נגענו כאן נהנו מהנושא הזה. אנחנו לא יודעים אם נסיעה בזמן היא אפשרית או לא (אם כי יש מצב שאם היא היתה קיימת בעתיד היינו רואים תיירי זמן), או אולי היא כמו טלפון, אתה צריך מכשיר בצד השני בשביל להתקשר אליו? מי יודע?! (האמת שאני אבל אסור לי לספר).
מסקנה
לא לנשק את אמא לפני שהיא פוגשת את אבא, לא להכניס להריון את אם מנהיג המחתרת, לא להיכשל בהיסטוריה, והכי חשוב, להסתכל טוב לשני הכיוונים לפני שחוצים את קווי הזמן.
העולם המופלא של התרבות 