עיזה יפה שווה זהב (או נפט או מניות ערך) – אישה יפה כסרט אנטי קפיטליסטי


"אישה יפה" (1990) הוא סרט בבימויו של גרי מרשל ובכיכובם של ריצ'רד גיר בתפקיד אדוארד לואיס וג'וליה רוברטס בתפקיד ווייאן וארד. הסרט הוא למעשה עיבוד מודרני לסיפור סינדרלה. הסרט מגולל את סיפורה של ויויאן, זונת רחוב אשר פוגשת את אדוארד, מיליונר המבקש לשכור את שירותיה לשבוע שלם תמורת אתנן כספי גבוה. כוונתו של אדוארד היא לקיים מערכת יחסים קצרה ומנוכרת, אם כי לבסוף הוא מוצא את עצמו מאוהב. סרט זה זכה להצלחה מסחרית, וזיכה את השחקנית ג'וליה רוברטס בפרס "גלובוס הזהב" לשחקנית הטובה ביותר בקומדיה.

תגרד לי בגב!

הסרט "אישה יפה" כמו הסרט "בחזרה לעתיד" שהוזכר לפני כמה רשומות, הוא סרט אנטי ממסדי בכסות של סרט הולווידי טיפשי. אבל בניגוד ל"בחזרה לעתיד" , הסרט הזה מותח ביקורת על האידיאולוגיה הקפיטליסטית בכללה ולאו דווקא  תלוי  ממשל מסוים. הביקורת היא על "החלום האמריקאי" כפי שהוא מוצג בקלאסיקה ההוליוודית,  כמו גם על הקפיטאליזם החזירי, שקיבל ביטוי גם ב"חזרה לעתיד".

מבחינה קולנועית אישה יפה מצולם כמו סרט הוליוודי קלאסי. שוט ריורס שוט, עריכה מהודקת מבחינה קולנועית, אין כאן כמעט אף שבירה של הקונבנציות ההוליוודיות הרגילות. אבל הנרטיב של הסרט גדוש בביקורות אידיאולוגית מרקסיסטית-פמיניסטית.

בתחילה אשווה כמה אלמנטים בשתי הסצנות הראשונות,  כדי להוכיח שהסרט הוא מסמך כנגד החברה הקפיטליסטית.

המשפט הראשון של הסרט  בסצנה הראשונה של הסרט, הוא כלדמן: "זה הכל קשור לכסף"!! המשפט הזה נאמר עוד לפני שאנחנו רואים משהו במישור הויזואלי, אין עדיין תמונה אחת של הסרט. הוא נאמר מחוץ לקונטקסט של הסצנה הראשונה , כי הכוונה היא שהמשפט הזה שייך לקונטקסט של הסרט כולו.  מיד אחרי המשפט מתחיל הסרט. השוט הראשון  הוא תצלום תקריב של זוג ידיים גבריות ועוד שתי ידיים נשיות, של שתי נשים שונות. בסצנה הזו אנו רואים כיצד מטבעות קסם מחליפות ידיים בעוד הגבר מדבר על אחיזת עיניים: "זה לא זהב אמיתי זה שווה רק פני אחד". הדמות הבלתי נראת מרמזת לנו שהכסף הוא רק אשליה, זה רק משהו שאפשר להשתעשע איתו ולא מהות ממשית. הבחור במרכז ושתי הבחורות בצדדים אינם מזוהים, וגם לא ניראה אותם בהמשך הסרט, הן דמויות קרטון, שטוחות, חסרות חשיבות.  משם המצלמה ממשיכה בטילט ימינה להראות לנו את המסיבה שמתרחשת על הדשא עם בופה עמוס באוכל. כשהמצלמה זזה ימינה היא מקבלת זווית קצת יותר גבוהה של המסיבה, דבר שמרחיק אותנו קצת מן הסובבים ויוצר ניכור ביינינו לבינם. האנשים נראים הרבה יותר מרוחקים, אם כי זווית הצילום היא לא חדה דיה על מנת שנקבל רושם שאלו בעצם אנשים קטנים. זווית הצילום הזו באה להדגיש את הניכור שלהם מאיתנו ואחד מהשני, הם (העשירים) ואנחנו (הדלים).  בהמשך הסצנה כאשר כוכב הסרט, אדוארד (ריצ'רד גיר) רוצה לעזוב את המסיבה, המכונית שלו נחסמת על ידי רכבים אחרים והוא אינו יכול להתקדם. גם כאן ישנה אלגוריה לבעלי ההון אשר חוסמים אחד את השני, ובעצם כל כך מסואבים, שאין ביכולתם כמעט לזוז. אך אדוארד כבעל ההון וכשותף הבכיר בחברה שבה הוא עובד, הוא 'מלאים' את הרכב של פיליפ (ג'יסון אלכסנדר), עורך הדין שלו, אם כי פיליפ לא מרוצה מהעניין, אך אין באפשרותו לעשות דבר אלא לקבל את גזר הדין.

"אל תדאג, אני מבטיח לא להשאיר הפעם גרבילים במושב האחורי"

אם נעבור במקביל לסצנה השנייה,  שהיא בעצם הסצנה הראשונה של הסרט עצמו (עד כה זו היתה האקספוזיציה), היא מתחילה בצורה דומה: אנחנו שוב רואים צילום תקריב של שתי ידיים, אלא שהפעם הידיים האלה מעבירות ביניהן כסף וסמים מיד אל יד, בדומה מאוד לשוט הראשון של  הסרט (שבו מועברים מטבעות "זהב"), כמו הסמים לנרקומן, ככה הכסף הוא לקפיטליסט, דחף בלתי ניתן לשליטה שהוא חלק מהרס חברה דקדנטית. מיד לאחר החלפת הסחורה ניכנסת דמות, ששוב, כמו באקספוזיציה, אנחנו לא מכירים ולא נכיר,  ושואלת את השאלה המרכזית של הסרט: "מה החלום שלך? כולם מגיעים להוליווד בשביל חלום! מה החלום שלך?". יש כאן לעג ברור ל"חלום האמריקאי". הוליווד מייצגת את אמריקה , ולשאול את השאלה הזו, כשברקע אנחנו רואים את תחתית הביבים של החברה בלוס אנג'לס, נשמע אירוני ומרושע. גם כאן יש לנו הדגשה ש"החלום האמריקאי"  הקפיטליסטי הוא בדיחה עצובה במקומות כאלה. גם הדמות ששואלת את השאלה פונה ישירת אלינו אל הצופים.

בהמשך גם כאן אנחנו מגיעים למסיבה, אבל המסיבה של מדוכאי החברה, העומדים בניגוד למשתתפי המסיבה הקודמת, שהייתה מסיבה של השמנת של החברה. זווית הצילום כאן היא בגובה העיניים. האנשים האלה, למרות עליבותם, הם הרבה יותר נגישים אלינו.  גם כאן יש לנו בופה, רק שכאן זהו בר המשקאות,  זייתים, דובדבנים וכו…  זה לעומת הבופה העמוס בחסילונים צדפות וכל טוב מהסצנה הקודמת. בסצנה הזו כאשר ויויאן (ג'וליה רוברטס) וקיט (לורה סאן ג'יאקומו) יוצאות לרחוב, שם  הן מוצאות בחורה אחרת בנקודה שלהן, וכמו פיליפ  בסצנה הקודמת, גם הבחורה הזו מוותרת להן ומסתלקת מהמקום לאחר שברור מי  יותר בכירה .

50שקל בשיחים!? לא, באמת נפלו לי 50 שקל בשיחים. מישהו מצא?

הדמיון בנרטיב הקולנועי בין שתי הסצנות מדגיש את הפערים החברתיים העמוקים שיש בחברה האמריקאית, והניגוד בין שני העולמות למרות הפוזיציות הדומות. למעשה ניתן לראות פה רמז לכך שההבדל בין שתי הקבוצות הוא הכסף אך לא הצד האנושי וההתנהגות.

בדומה לסצנות אלה נמצא לאורך כל הסרט ביקורת חריפה כלפי הקפיטאליזם והמוסכמות החברתיות , לפעמים בצורה מפורשת ולא רק ברמיזות. לדוגמא, בסצנה שאדוארד מסביר לוויאן במה הוא עוסק (קונה חברות מפרק אותן ומוכר אותן)  האסוציאציה הראשונה שעולה לויויאן בראש היא "גניבת מכונית כדי למכור אותה לחלקי חילוף". יש כאן השוואה ברורה בין שני הדברים: לוקחים לא ביושר משהו שלם, שיכול היה לתפקד ולשרת מישהו,  ומפרקים אותו כדי להשיג רווח . גם בהמשך, כאשר שניהם על המרפסת,  אדוארד פורש בפניה את הדרך שבה הוא עושה עסקים: "בצורה מקצועית בלי לערב רגשות", והפעם ויוויאן משווה את זה לאופן שבו היא פועלת. יש כאן השוואה ברורה בין הקפיטאליזם לזנות.

הסרט עוסק רבות בכסף ובמקומו בכל רובדי החברה. אחת הסצנות הבולטות היא בחנות הבגדים, כאשר אדוארד וויויאן מגיעים לחנות. אדוארד אומר: "אנשים לא נחמדים לאנשים, הם נחמדים לכרטיסי אשראי" ובחנות עצמה הסרט אפילו לא טורח להחביא את העובדה שהכסף שקונה לך בגדים, קונה לך גם חנופה מזויפת

"וזו השמלה שגנבתי לסבתא שלו"

בנוסף להתקפה המרכזית על האידיאולוגיה הקפיטליסטית יש סממנים נוספים המאפיינים סרטים חתרניים.

גם כאן, כמו בסרט הקודם, יש ביקורת על שחיתות מוסרית ושבירת ערכי המוסר המשפחתי. זה מתחיל כמובן ברעיון המרכזי של הסרט:  אדוארד משלם כבר בהתחלה על שירותיה של וויאן ורואה אותה כסחורה שניתנת לקנייה. הוא אומר כמה פעמים לאורך הסרט "אני שוכר את שירותייך, את עובדת בשבילי". הוא רואה אותה כמצרך שהוא משלם עליו.

ויויאן היא ללא ספק אישה בעלת מיניות מתפרצת ומוחצנת. היא פרובוקטיבית בלבושה ובהתנהגותה. אפילו כאשר היא מוצגת כ"ליידי", היא אומרת במשחק הפולו: "אני משתמשת באדוארד רק לצרכי המיניים" על מנת לזעזע את החברה הבורגנית השמרנית, המיוצגת על ידי הנשים שלגלגו על מעמדה בשרשרת החברות של אדוארד.

היפוך התפקידים בתחילת הסרט, כאשר וויאן עוברת לכסא הנהג ו"מצילה" את אדוארד שהלך לאיבוד ומביאה אותו חזרה למקום מבטחים, גם הוא סממן לחתרנות. בדרך כלל הגבר הוא הנוהג והוא תמיד יודע את הכיוון, האישה היא לרוב זו שתשב בצד ותשתוק, ובטח לא זו שתקח את המושכות לידים שלה ותנווט את הכרכרה (מכונית ספורט).

אמרתי לך שהיינו צרכים לפנות שמאלה באלברקוקי

אנו גם מוצאים סממנים לשחיתות פוליטית כאשר אדוארד מפעיל קשרים בקונגרס כדי לעכב הלוואה הדרושה למפעל שאותו הוא רוצה לקנות על מנת לפרקו. הסנטור, מכרו של אדוארד, "שמח לעזור", ולקבור את הבקשה מתחת לערמת ניירות. בעקבות כך החלום האמריקאי, של מפעל מייצר נהרס תחת הבירוקרטיה והחמדנות של הקפטליזים הדורסני.

אבל ההוכחה החותכת לכך שזהו סרט חתרני הוא הסיום. סרטים חתרניים מאופנים בשני סוגי סיום. האחד, זה הסוף הפתוח, או סיום שאיננו סוף, שהרי לסרט שמעלה בעיות כה מורכבות לא יכול להיות סוף ולכן ישאר פתוח או בלתי פתור; השני, שהסוף הוא בדיוק ההפך ממה שהגיוני שיקרה במציאות: כמו סוף טוב ושמח עד כדי ציניות , שבו הכול הופך לטוב ולוורוד בצורה קיצונית שאינה מתקבלת על הדעת ואינה יכולה להתקיים תחת שום אפשרות הגיונית כל שהיא. ואכן ב"אישה יפה" יש סוף מהסוג השני, שבו אדוארד שכל חייו קנה ופירק חברות מחליט לפתע לנהל מפעל יצרני, דבר שהוא אינו יודע דבר וחצי דבר בו, וזה מנוגד לכל החלטה עסקית רצינית שאיש עסקים היה עושה. הוא מוותר על פירוק חברה, שהיה מכניס לו מיליארד דולר, ומבין פתאום לליבו של בעל החברה הזקן ונכדו שמצהירים בתחילה שהם רוצים לדאוג לעובדים, אך לקראת הסוף מוכנים לקבל את כספו של אדוארד. פתאום יש היפוך ואדוארד הוא המושיע.

גם מבחינת הנרטיב הרומנטי: אדוארד שנפרד מאשתו ומחברתו, ואינו רוצה קשר מחייב , מתאהב ביצאנית, מטפס במעלה המדרגות  (למרות פחד הגבהים ממנו הוא סובל), וכמו הנסיך הבא להציל את 'רפונזל' מהמגדל הנורא, הוא בא לקחת את ויויאן הזונה  והם דוהרים ביחד לעבר השקיעה.

סוף סכריני, ציני ולא אמין, האופייני לסרט חתרני.

"מתנה בשבלך, קופסא מהודרת"

למרות שהסרט על פניו נראה סרט הליוודי,אגדה מתוקה ותו לא, הוא למעשה סרט חתרני.יש בסרט  ביקורת על החברה האמריקאית הקפיטליסטית הפטריאכאלית, כפי שהיא מצטיירת בקולנוע ההוליוודי הקלאסי. הביקורת מופנית כלפי הפרט, המשפחה, מוסדות החוק  והשלטון..  את הביקורת ניתן לראות הן בנרטיב הסיפורי והן במבע הקולנועי. ובכל זאת הסרט הפך לסיפור סינדרלה המודרני, השאלה כמה מהאימרות האלו חילחלו למקומות אחרים אצל הצופים וכמה פשוט הלכו לאיבוד בתוך האגדה?

מסקנה
אם אתה כבר משלם לזונה, אל תתן לה לנהוג לך ברכב.

 

 

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “עיזה יפה שווה זהב (או נפט או מניות ערך) – אישה יפה כסרט אנטי קפיטליסטי

  1. ניתוח יפה ומעניין, אבל לא לגמרי נכון לדעתי. אתה צודק שיש בסרט מסרים אנטי קפיטליסטיים, אבל נראה לי שאתה מבלבל בין אמצעי ומטרה. נקודת המוצא של המאמר היא שהסרט משתמש בקולנוע הוליוודי סטנדרטי וסכריני בשביל להעביר מסרים חתרניים. אני חושב שההפך הוא הנכון – מטרת הסרט היא לבדר את הקהל ולעשות כסף. לשם כך, הוא נעזר בקפיטליזם כסמל הרוע, כי יש לצופים נטיה להזדהות עם הדמויות החלשות והטהורות. קשה להציג זונה כדמות חיובית, אז צריך לכתוב תסריט שמוציא אותה קורבן של נסיבות ונורמות חברתיות, במקום להאשים את הבחירות שעשתה במצבה.
    הליהוק של ג'וליה רוברטס כזונה טובת לב מעיד על חוסר חתרנות מצד הסרט. האולפן רצה לדחוף אותה באותה תקופה למעמד כוכבת ונעזר לשם כך בציוות עם כוכב זכרי, ריצ'רד גיר. רוברטס לא נראית כמו מישהי שגדלה ברחובות, סבלה התעללות בילדותה ומכורה לסמים קשים. היא יכולה לספר על דברים כאלה בתור ויויאן, אבל ההופעה החיצונית שלה לא רומזת לדבר מכל זה. הסרט אמנם מעביר חזק את המסר שמה שחשוב זה הפנימיות ולא החיצוניות, אבל אצל מי שמתקיימים מזנות (קיימת השוואה ישירה בין זנות מילולית בה ויויאן עוסקת לזנות המטאפורית של אדוארד), הפנימיות אמורה להיות מכוערת בהרבה מהחיצוניות. מהבחינה הזו, הסרט שולח מסר הפוך, שהחיצוניות אכן מעידה על פנימיות. ריצ'רד גיר וג'וליה רוברטס נראים טוב, על כן הם הדמויות המוסריות שלומדות את מוסר ההשכל הנכון. ג'ייסון אלכסנדר נמוך ומקריח, עם קול גבוה, אז הוא המושחת מוסרית שלא מסוגל לראות בויויאן יותר מזונה מצויה. הקהל מקבל את זה שאדוארד דורך עליו, כי יש תחושה שמגיע לו. בסוף הסרט, בעוד אדוארד מוצא את האושר באהבה ובפעילות פחות קפיטליסטית-דורסנית, הוא "מציל" את ויויאן ולוקח אותה במכונית מפוארת אל חיי העושר שלו. המסר שעובר כאן הוא שאדם חסר כל יזכה לסוף טוב רק אם יבוא עשיר חתיך ויצרף אותו אליו. עכשיו שניהם עשירים והקהל מרוצה. אני לא חושב שסוף הסרט הוא סכריני, ציני ולא אמין כי הסרט חתרני. אני חושב שהוא ככה כי זה בדיוק איך שסרט לא חתרני מסתיים. הסוף הכי טוב שאפשר לדמויות הראשיות, שאר הזונות והאנשים שעובדים עם אדוארד לא רלוונטיים והזוג המאושר רוכב לעבר השקיעה המצופה זהב. זו יכולה להיות חתרנות, אבל בכל צפיה, אני חש שזו הנקודה בה יוצרי הסרט נכנעו לתכתיבים הוליוודיים והחליטו לספק את הקהל והמפיקים עם הליכה על בטוח.

    אני מאוד אוהב את "אישה יפה". זו אחת הקומדיות הרומנטיות היחידות שאני יכול לראות שוב ושוב. הייתי שמח להאמין שהוא חתרני ומכיל מסרים שתוקפים את הוליווד ואמריקה בסיבוב, אבל אני לא מרגיש שהם שם. אני מרגיש שגארי מרשל למד מקולנוענים אחרים איך להעביר מסרים בזוויות צילום ותרגילי עריכה, אבל ביים את "אישה יפה" כקראוד פליזר ולא כיצירה אנטי-ממסדית.

  2. בדיוק קראתי וכתבתי על זנות ונזכרתי בסרט הזה, גם אני אוהבת אותו מאוד (למעשה אני לא מכירה אדם, גבר או אישה, שלא אוהב אותו – וזו עוד המחשה לבעייתיות של התיזה שלך). אני חושבת שהסרט עשוי מצוין, הוא "יפה בסוגו" כקומדיה רומנטית, למעשה הוא הדוגמא המוצלחת ביותר לקומדיה רומנטית שהוליווד הצליחה להפיק בשלושים השנים האחרונות, לדעתי, אבל חתרנות ממנו והלאה. להפך – הוא משתמש, כמו הרבה סרטים הוליוודים, בביקורת חברתית ופוליטית עכשווית ומנכס אותה לתוכו, מפנים אותה ומתבל בעזרתה את הסרט שמכיל למעשה את המסרים הריאקציונריים ביותר. למרבה הצער, שוב, כי אני באמת אוהבת אותו ותמיד מוכנה בשמחה לצפות בו שוב. הם פשוט כ"כ יפים שניהם, הדיאלוגים כה שנונים, העריכה כה מעולה, הבדיחות והרמיזות כה מוצלחות (כולל הביקור באופרה, שם הם צופים ב"מאדאם בטרפלי" כמובן), כל רגע קורה בדיוק מה שאנחנו מצפים ורוצים שיקרה. כולל – כמובן – הסוף. מה לעשות… כשבידור הוא טוב אנחנו בולעים אותו בהנאה רבה. אולי האינדיקציה הכי פשוטה לזיהוי חתרנות או העדרה היא התחושה שאיתה אנחנו יוצאים מהסרט. אם יצאנו מרוצים ומחייכים, סימן שהמסר המובלע הוא שהכול בסדר בעולמנו בדיוק כפי שהוא.

  3. דיסקליימר – ראיתי את הסרט כשיצא לקולנוע ומאז הוא היה שוב מתישהו בטלויזיה ברקע, אבל לא באמת התעמקתי בו.
    אני חושבת שאם יש מסר חתרני הוא חבוי ממש טוב וצריך להתאמץ לחפש אותו אז הוא לא באמת עובר…

  4. הלכת רחוק מדי.
    אני יכול לקבל נסיונות למצוא מסרים חתרניים בהרבה סרטים, אבל ב"אשה יפה"? נו, הגזמת עכשיו.
    אתה אומר שההגזמה בסכריניות של הסרט היא מכוונת. שבעצם המטרה בהגזמה היא-היא הביקורת. שמע, מר טלוויזיה, לפעמים ברווז הוא רק ברווז, ובמקרה הזה מדובר בברווז ממותק בציפוי דבש וממולא בשטרות ירקרקים.
    אם כבר חתרנות בהגזמה, אפשר לדבר על "גברים בחלל" כביקורת על עודף הפטריוטיות הסמי-פשיסטית של החברה האמריקאית. אבל זה נושא אחר…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s