חבל על הזמן VI – קופים ותקליטים/ 12 קופים


תמונה קבוצתית של כנסת ישראל

תמונה קבוצתית של כנסת ישראל

 

הגענו לחלק האחרון (לפחות נכון לעכשיו) של סדרת הכתבות "חבל על הזמן". המסע שלנו בזמן עומד להסתיים, אך לא לפני שנדבר על אחד הסרטים הטובים והשלמים ביותר שנעשו בהקשר זה. כפי שרובכם כבר ניחשתם מדובר על 12 הקופים (או 12 קופים כמו שזה אמור להיקרא). אני רוצה להתחיל בשתי עובדות שרובכם בטח לא ידע, הראשונה והחשובה ביותר היא…
I did it, the army of The 12 monkeys, It was me.  ואני מצטער על האנושות.

הדבר השני שלא ידעתם הוא ש12 הקופים הוא בעצם רימייק לסרט צרפתי משנת 1962 בשם "המזח" (La Jetee) של הבמאי כריס מארקר, סרט נסיוני, מוזר כזה, שכולו עשוי מתצלומים סטטיים (סטילס), אשר היווה חלק מהנסיונות המוזרים של הגל הצרפתי החדש (משהו על נסיון לעצור את הזמן בקולנוע…).

אחד הבמאים המוזרים ביותר שהוליווד הוציאה, ואחד החברים הכמעט בלי נודעים של מונטי פייטון, הוא טרי גיליאם. במאי עם ראש מאוד לא קונבנציונלי שחוץ מ12 הקופים ידוע גם בסרטים כמו – פחד ותיעוב בלאס ואגאס, ברזיל, האחים גרים וכו…

כאשר אולפני יונברסל פנו לזוג הכותבים פיפלס, הם דחו את האולפנים בטענה שהם לא ממש רוצים להתעסק שוב בשואה גרעינית…מלחמות עולם וכו'…
האולפנים שיכנעו את הזוג לצפות פעם נוספת בסרט, ורק בצפייה השנייה הזוג ראה את האפשרות לכתוב משהו שונה, יותר מדויק ויותר מפורט מהמזח. הם התחילו לכתוב סרט שיאתגר את הצופים לא רק במימד נסיעה בזמן אלא גם במימד השיגעון. הזוג אמר שהוא רצה להעלות שאלות שונות בסרט, כמו למשל נושא השיגעון של הגיבור, ג'יימס קול, או בכלל נושא שפיותם, המוטלת בספק, של הנביאים מימי קדם, כמו גם שאלת חופש הבחירה המוצגת בסרט בצורה מעניינת ביותר.

"מי בא לדוד טרי?"

לאחר שכתבו את התסריט, חיפשו בני הזוג במאי שיוכל לראות את הפוטנציאל הגלום בסרט, ויתאים גם בתפיסה הויזואלית שלו. לאחר מחשבה רבה הגיע הזוג להבנה שיש רק שני במאים שיתאימו לתפקיד: רידלי סקוט וטרי גיליאם.  מוטיב השיגעון, שמטיל צל על כל הסרט, התאים ללא ספק יותר לטרי גיליאם. רצה המזל וגיליאם בדיוק היה בין פרויקטים וחיפש עבודה. הוא גם היה נלהב לקחת כסף מחברה הוליוודית ולעשות סרט אומנותי שיבלבל וישנה את הוליווד.  גיליאם צוטט כשאמר "הרעיון שמישהו כתב תסריט כזה בהוליווד והצליח לגרום לאולפנים להשקיע בו כסף הוא דבר יוצא מגדר הרגיל. אז חשבתי לעצמי, בואו נמשיך וניראה כמה אנחנו יכולים לגרום לאולפנים לבזבז על הסרט".

אפשר לראות את ההצהרה הזו שלו מתגשמת בסיום של הסרט. בין גיליאם למפיק היו חילוקי דעות בנוגע לסיום הסרט. גיליאם רצה לסיים את הסרט במבט בין קול הצעיר וקול המבוגר, בעוד המפיק רצה סיום אחר, כשקול במגרש חניה. גיליאם החליט להציע למפיק שוט מסובך של מגרש החניה שבו  המצלמה תונח על גבי עגורן שיונח על עגורן אחר ותצלם את קול במגרש עמוס מכוניות – בתקווה שהמפיק יחליט שזה שוט יקר מידי ויחליט להשאיר את הסצנה שגיליאם רצה מלכתחילה. אך המפיק הסכים והתוצאה היתה כל כך טובה שגיליאם החליט להכניס את הסצנה הזו כסצנת הסיום,
ובאותה נשימה לבזבז מאות אלפי דולרים. רווח נקי לכולם (חוץ מלאולפנים).

אך בואו נעבור אל הסרט עצמו. הסרט מספר על ג'יימס קול ) ברוס ויליס(, אסיר בשנת 2035. בני האדם חיים מתחת לאדמה לאחר שוירוס קטלני, ששוחרר לעולם בין השנים 1996-1997, זיהם את פני השטח והשמיד את רוב אוכלוסיית העולם. מסר קולי נישלח לשנת 1996, אך לרוע המזל המסר מגיע בטעות לשנת 1990. ג'ימס נכלא בבית חולים לחולי נפש שם הוא פוגש את הפסיכיאטרית דר' קת'רין ריילי (מדלן סטו)  ואת ג'פרי גוינס (בראד פיט) –  בנו המטורף של מדען וירוסים מיליונר. כאן מתחיל מסעו ההזוי של איש אחד, ספק מטורף ספק חדור אמונה בצדקת מטרתו, להציל את הגזע האנושי מכיליון. רק שהוא לא יכול.

שוב האח הגדול !?

הסרט מדבר בצורה אחרת על הנסיעה בזמן. המדענים שהמציאו את מכונת הזמן בסרט יודעים שאין שום אפשרות לשנות את העבר ובעזרת זאת את העתיד. הם לא מנסים אפילו, המטרה שלהם היא איסוף אינפורמציה. הם לא רוצים לשנות, הם רוצים להבין ולחקור, ובעזרת הנתונים לפתור את הבעיות שיש להם בהווה. המדענים והסרט מראים  לנו שהזמן הוא  בעצם כמו תקליט. הוא קבוע מראש ואין כל אפשרות לשנות אותו, מקסימום לסרוט קצת, אולי איזה קפיצה קטנה. אבל אתה לא יכול לשנות את המוזיקה.

זו גם הפעם הראשונה בה אנחנו רואים נסיון להבין את התחושות ומה שעובר בפסיכולגיה של נוסע בזמן, אדם שהוא לא קבוע במקום אחד בזמן. קול הוא גם לא הנוסע היחידי בזמן. הם מספרים, ואנחנו אפילו פוגשים כמה מהנוסעים האחרים. אך המסע בזמן לא מיטיב איתם וגם לא עם קול, ולאט לאט הוא מאבד את האחיזה במציאות. זה מתעצם לאור העובדה שהמדענים של העתיד הם….. ובכן לא מאוד מדוייקים, והם שולחים את קול בפעם הראשונה ל1990.

אחד מהעוגנים הנפשיים החזקים ביותר של האדם הוא התמצאות במציאות שסובבת אותו – האחיזה בידיעה מה סובב אותו. לא סתם אומרים שאחד הסימפטומים הראשונים לשיגעון הוא איבוד תחושת הזמן. האחיזה הזו במציאות נעוצה עמוק באחיזה הזו של הזמן, וקול מאבד את האחיזה הזו. הוא חי בשני נרטיבים שונים לגמרי – אחד בהווה שלו (העתיד שלנו) ואחד בעבר (ההווה שלנו) , והניסיון להבחין בין שני זמנים שונים לאט לאט משגעת את קול עד שבשלב מסויים בסרט הוא מאבד את השפיות לגמרי (לגמרי באופן זמני). בשלב זה מחליט קול לאגן את עצמו בעבר, דבר המוביל לכך שהוא חש שוב שלם כי הוא בחר בנרטיב אחיד להאחז בו .

"אז מה אמרנו המתכון שלך לחמין?"

אבל מה שיותר מעניין הוא התגובה של הסובבים את קול, במיוחד בעבר. קול נשלח על ידי המדענים  ל1996, אבל כהרגלם הם מפספסים ושולחים אותו אל 1990.  קול נעצר על ידי המשטרה כמטורף ומספר לשוטרים ולרופאים את האמת שלו, ועל פי המציאות שלו זו האמת הנכונה.

"קול אתה יודע איזה שנה זו?"

"כן זה 1996"

"1996 זה העתיד ג'ימס אתה חושב שאתה בעתיד?"

"1996 זה העבר"

"לא 1996 זה עתיד, אנחנו עכשיו ב1990"

זוהי שיחה ששני הצדדים צודקים בה אבל אף אחד מהם לא יכול לקבל את האמת  של השני. לכן הפסיכולוגים והמשטרה בטוחים כולם שקול משוגע.

אבל חוסר העגינה בזמן אחד מתעתע לא רק בנוסע אלא גם בסובבים אותו. בפעם הראשונה שהפסיכולוגית האחראית של קול ,קתרין, רואה אותו, היא בטוחה שהיא מכירה אותו ושהם נפגשו בעבר. אנחנו יודעים שזה לא יכול להיות ושאין שום אפשרות שהיא מכירה אותו כי הוא רק הגיע מהעתיד. אבל הסרט כמו שאמרנו הוא רק תקליט. בעתיד שלו, הוא יקפוץ למלחמת העולם הראשונה שם יצלמו אותו. קתרין ראתה כבר בעבר את התמונה, התמונה שעל פי הנרטיב הסיפורי של קול עוד לא התרחשה. הספר שבו הוא מופיע מספר על תופעת הלם קרב מוזרה שהתרחשה במלחמת העולם הראשונה. תופעה זו מספרת  על חייל צרפתי שטען שהוא הגיע מהעתיד, ולמרות שהוא היה חייל צרפתי הוא שכח לדבר צרפתית וידע רק אנגלית. היה זה בעצם החבר לתא של קול שגם הוא עדיין לא קפץ, לפחות לא מבחינת הזמן הנרטיבי של קול.

מלך ומלכת נשף 1997

אז הנוסעים בזמן יכולים לנוע בזמן, לסרוט את התקליט, אבל הסריטה הופכת להיות חלק בלתי נפרד ממנו.

הדוגמא הכי ברורה בסרט זה ההתחלה והסוף, שהחיים של קול הם לופ אין סופי. קול רואה את עצמו נורה למוות מול עיניו שלו כאשר הוא היה ילד. כמובן שבתור ילד הוא לא מזהה שזה הוא העתידי (לא בטוח שגם אני בתור ילד הייתי מזהה את עצמי, אבל זה סיפור עצוב בפני עצמו) אבל זה זיכרון שרדף אותו בחלומות. הוא גם חלם על בת הלוויה של הבחור שנורה, ובאיזה שהוא שלב בסרט הוא מזהה שזו לא אחרת מאשר הפסיכולוגית שלו.  היא מצידה משכנעת אותו שזה הפך להיות היא, ושהיא לא היתה יכולה להיות שם כשהוא היה ילד, אבל שוב, בגלל המעגליות השלמה של הסרט, היא אכן שם.

סיכום הסרט
בסרט הזה, בניגוד לכל הסרטים האחרים שדיברנו עליהם, הזמן הוא מעגלי, אין לך אפשרות לשנות אותו, לשחק איתו, לעוות אותו או כל דבר אחר. הסצינה הראשונה של הסרט הוא החלום של קול, הסצינה האחרונה של הסרט היא מדלן במגרש החניה, אבל סצינה אחת לפני זה היא הסצנה שבה קול נורה, וסצינה זו הופכת להיות הזיכרון/חלום של קול. התקליט חוזר לנקודת הסוף ומתחיל מהתחלה.

"אני חושב שנכנס לי משהו לעיין"

סיכום הסדרה כולה

בין אם זה עם אגרוף לפנים, טלפון, מכונית, או אפילו חבורת מדענים שלא ממש יודעים מה שהם עושים, נסיעה בזמן היא מסוכנת! היא יוצרת פרדוקסים וגורמת לדברים להשתבש, אבל הכי חשוב, היא בדרך כלל כייפית ומעניינת. לראות זמנים אחרים, אפשרויות אחרות ובכלל להטיל כאוס על מרחב הזמן הוא רעיון נהדר. הרבה מאוד סרטים שרק במקצתם נגענו כאן נהנו מהנושא הזה. אנחנו לא יודעים אם נסיעה בזמן היא אפשרית או לא (אם כי יש מצב שאם היא היתה קיימת בעתיד היינו רואים תיירי זמן), או אולי היא כמו טלפון, אתה צריך מכשיר בצד השני בשביל להתקשר אליו? מי יודע?! (האמת שאני אבל אסור לי לספר).

מסקנה
לא לנשק את אמא לפני שהיא פוגשת את אבא, לא להכניס להריון את אם מנהיג המחתרת, לא להיכשל בהיסטוריה, והכי חשוב, להסתכל טוב לשני הכיוונים לפני שחוצים את קווי הזמן.

מודעות פרסומת

18 מחשבות על “חבל על הזמן VI – קופים ותקליטים/ 12 קופים

  1. אחלה סדרת מאמרים. קראתי את כולם.
    הערה: קצת חסר לי גיבוש של החומר. בהתחלה זה מרגיש כמו סקירה קולנועית עם מינימום דגש על שאלות המסע בזמן, ורק מאוחר יותר מגיע המיקוד הזה. אבל סה"כ מאוד מעניין ואפילו מתמודד היטב עם השאלה הגדולה ביותר: איך לדבר על פרדוקסים של נסיעה בזמן בלי לחרפן את הקורא?

    על החתום,
    המעריץ מספר 1 של ביל וטד (לשעבר)

  2. עומרי – אני חושב שהגיע הזמן להתמודד על השתתפות באחת מתוכניות הריאליטי. אני ממליץ על היפה והחנון. אפשר גם האח הגדול. לא משנה מה, אל תלך להישרדות או לדוגמניות(ז"א, כדאי ללכת א-ל הדוגמניות, רק לא לתוכנית)…

  3. הרי-מייק של "מכונת הזמן" היה דפוק אבל המקור משנות השישים משודר מדי פעם וחבל לפי דעתי שאתה לא מכליל אותו בסרטים שאתה סוקר כי הוא די קלסיקה של הז'אנר. אפשר להכניס ולו איזכורצ'יק שלו כשאתה מזכיר את הספר של וולס במאמר הראשון. הסרטים האלה מצליחים להתחמק מפרדוקסים כי הנוסע בזמן במקרה הזה לא מתעניין כלל בעבר אלא אך ורק בעתיד.

    כך שבעצם אפשר להניח שיש בעתיד אפשרות למסע בזמן אך שהפנימו את התרעות ספרי וסרטי המד"ב ונמנעים מנסיעה אחורה בזמן. ב"קץ כל זמן" של אסימוב יש בעקבות זאת דיון מרתק בשאלה מה קורה אם הצפייה בעתיד מגלה שמישהו חרג מהכללים וכן משנה את העבר. ספר שגם כן – שווה היה להזכיר:-)

    תודה על המאמרים!

    • תודה על הקישורים.

      לגבי אזכור או אי-אזכור של נושא זה אור אחר, אני מאמין שבשביל זה יש טובקים – כדי להמשיך את הדיון, אז יאללה בואו ונידיין להנאתינו במשמעות המסע בזמן וייצוגו באמנות כתובה והמשודרת…
      🙂

  4. כשהתחלתי לקרוא את המאמר ראיתי שהוא עוסק ב"12 קופים" אז השגתי וצפיתי בו (הסרט באמת נהדר ואני שמח שבזכותך צפיתי בו) וקראתי את המאמר שלך (גם המאמר שלך מעולה). רק שלפי הבנתי השיחה במטוס בין מפיץ הוירוס וה"מדענית" גילתה לנו שהאישה לא באמת מדענית – היא עוסקת בביטוח – ואפשר להגיע למסקנה שכל המטרה של המדענים כל הסרט היא להבטיח שהוירוס יופץ ושהמין האנושי יהיה זן בסכנה.

    • "הביטוח" שהיא מדברת עליו, הוא ביטוח לקבל את הוירוס. היא לחצה לו את היד בידיעה שהיא תקבל את הוירוס ותוכל לחזור עם הנגיף המקורי.

  5. עלתה בי תהייה לגבי תקפות הטענה שלך שאין בסרט שום פרדוקס או יכולת לו. אפשר לטעון במידה מסוימת שיש בהחלט השפעה לא מכוונת של העתיד על העבר – כי עוזר המעבדה המוטרף הוא מעריץ של עבודתה של הפסיכיאטרית, שחוקרת נביאי זעם שזעקו שצפויה מגפה נוראית. ומכיוון שאנחנו יודעים שהמדענים מזמנו של קול מפשלים בשליחת המרגלים לעבר יש סבירות שבתחילת העניין הם פישלו בגדול ושלחו אנשים לא 6 שנים מחוץ לכיול אלא כמה מאות שנים מחוץ לכיול.

    כלומר יכול להיות שאם הם לא היו שולחים את המרגלים לעבר, לא היה עולה אצל הפסיכיאטרית רצון לחקור את התופעה והעניין של הפסיכופת היה אולי מוצא נתיב אחר או כלל לא נוצר כי לא היה לו ממה לקבל השראה.

    מה דעתך?

    • אתה רק מחזק את הטענה לא להפך. הם עצמם בסרט מודים שהמכונה לא מדיוקת, ובניסויים הראשונים הם בטעות החזירו אנשים עד למצרים הפרעונית.
      וזה בדיוק העניין שאין כאן בגלל אז אולי….

      הכל מהודק, אם תחשוב על זה שניה. כל העניין הזמן מעיין תקליט, שהכל כבר נכתב והודפס עליו. שהכל קשור להכל גם אם הוא עוד לא קרה.

  6. היי עומרי
    אהבתי מאד את סדרת הכתבות כולה. שנונה, משעשעת, מנתחת יפה את נושא הדיון….כל הכבוד, שאפו לך! אשמח לקרוא עוד ניתוחים מעניינים ומשעשעים שכאלה מפרי מקלדתך! 🙂
    א'

  7. פינגבק: ביקור קצר: לופר- לופר בלופר | העולם המופלא של התרבות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s