"ברבור שחור" הוא מושג מעולם המדעים שפירושו אירוע יוצא דופן ביותר, בעל השפעה גדולה, שלא ניתן לצפייה מראש, אבל בדיעבד כן ניתן לצפות שאירוע כזה יתרחש.
הסרט החדש של דארן ארונופסקי, בעל אותו שם: "ברבור שחור", חולק גם את אותו מושג. גם הסרט הזה הוא אירוע יוצא דופן, שבדיעבד לא מפתיע שיצא.
ארונופסקי (פאי,רקוויאם לחלום,המתאבק), אחד הבמאים המיוחדים ביותר שפועלים כיום, הצליח שוב להוציא סרט שעובד על כל החושים ונוגע בכל בתחומים. הסרט מצליח גם להגיע עמוק לנשמה, וגם נכנס ומגרד בראש. בסוף הסרט אתה יוצא מטולטל רגשית ואינטלקטואלית.
אז אולי זה המקום להזהיר, הסרט הוא לא דרמת בלט, הוא לא עוד סרט על חיבוטיה הנפשיים והפיזיים של רקדנית בלט בדרך לכבוש את הפסגה. זה לא סרט אחר צהרים חביב להעביר איתו עם המשפחה כשהוא מתנגן ברקע.הסרט הוא סרט קשה, הוא מותחן אמיתי הכולל קטעים על גבול הפורנוגרפי מבחינת הזוועות שהוא מציג לנו, אבל הזוועות האמיתיות שהוא מציג הן המאבק הפנימי שיש בכל אחד מאיתנו. מה שמפחיד בסרט הזה, שכל אחד באמת יכול לראות את עצמו במקומה של הגיבורה.
מי מכיר את האיש שבקיר ?
ארונופסקי הוכיח כבר ברקוויאם לחלום, שהוא יכול להיכנס לראש של הדמויות שלו ולהציג לנו את המציאות שהן חוות כמציאות הסובייקטיבית שלנו, הצופים. באמצעים טכניים הוא הצליח להעביר לנו את ההרגשה הפיזית והמנטאלית של אותם המכורים לסמים- אם זה בטכניקות עריכה (החיתוכים המהירים), המדמים את פעולת הממריצים, ואם זה השימוש המיוחד שהוא עשה כאשר חיבר מצלמה לגופה של ג'ניפר קונלי, והראה כיצד כל עולמה נמצא בתנועה, בעוד היא מקובעת ולא משתנה.
"עלי זה היה נראה טוב" ארונופסקי ופורטמן
ובאמת, הסרט הצליח בעיקר בגלל האמפטיה שחשנו לדמויות, שלרובנו נראות כל כך רחוקות, דמויות שכל כך שקועות עמוק בעולם הסמים, שלהם ולצופה הממוצע אין דבר וחצי דבר מן המשותף. ובכל זאת, במשך 100 דקות, אנחנו מרגישים הזדהות כמעט מוחלטת אתם.
לעומת זאת הסרט הקודם של ארונופסקי, "המתאבק", עוקב אחרי סיפור טראגי של כוכב האבקות, שכוכבו דעך ולא נשאר דבר מתהילתו. הפעם בניגוד ל"רקוויאם לחלום", הסרט נטול חידושים טכנולוגים, המצאות חדשות, לעיתים הסרט אפילו מצולם בסגנון דוקומנטרי. בסרט הזה ארונפסקי החליט להתמקד בסיפור ולהציג סיפור רגשי על מישהו שכולנו יכולים להתחבר אליו ברמה האישית. דמות שעברה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בסרט הזה בניגוד לקודמו , בזכות הסיפור הנפלא והמרגש, הרגשנו את ההזדהות עם הדמות וההחלטות ההרסניות שלה.
עכשיו, ב"ברבור שחור", ארונופסקי מחבר בין שתי הטכניקות ויוצר סרט שפוגע בך כמו קרן לייזר, באופן מרוכז וישיר. אם הסיפור לא יתפוס אותך, אז הצד הטכני יתפוס אותך, אם הוא לא יתפוס אותך אז המוזיקה תתפוס אותך. משהו בסוף יתפוס אותך, ילעס אותך וירק אותך חזרה. המסע שהסרט מעביר אותך הוא מסע תלאות פנימי של נינה.
"האלרגיות האלו הורגות אותי"
קצת על הרקע של הסרט: הסרט עוקב מההתחלה אחרי נינה, רקדנית בלט, שנייה לפני הפריצה הגדולה שלה להפוך לפרימה-בלרינה, הרקדנית הראשית. הסרט עוקב אחרי מערכות היחסים השונות שלה- עם הפרימה בלרינה המזדקנת (וינונה ריידר), עם מנהל הלהקה (וניסנט קאסל המעולה), עם אמה. אבל מערכת היחסים הכי חשובה והכי מסובכת וטרגית היא עם עצמה!
בציר השני של הסרט, יש את הסיפור של "אגם הברבורים" שמתמזג ביחד עם הציר המרכזי. "אגם הברבורים", למי שלא מכיר, הוא בלט, של המלחין הרוסי צ'ייקובסקי, המגולל את סיפורה של הנסיכה אודט, שמכשף הפך אותה לברבור צחור, שרק אהבת אמת תוכל לשחרר אותה מהקללה. אודט מעופפת ביום בחברת הברבורות, ורק בשעות הלילה היא חוזרת להיות אישה. הנסיך אמנם מתאהב בנסיכת-הברבור, אבל המכשף מפתה אותו, כאשר הוא יוצר ברבורה שחורה, וגורם לו להפר את שבועתו ולהסב את אהבתו לדמות המלכותית של אודיל, הברבורה השחורה. בעקבות כך מתכוננת אודט למותה, וכאשר מנסה הנסיך להציל אותה, הוא טובע באגם יחד אתה; באהבתם המשוחזרת הם מבטלים את כוחו של המכשף.
קו ההגנה של מובארק
הסיפור של הבלט, שזור בתוך הציר המרכזי של הסרט, ומהדהד לאורך כל היצירה החדשה, ונוצרת תערובת של שניהם.
אודט/נינה יוצרת כאן דמות חדשה, חציה ברבור חציו אדם. נטלי פורטמן שלקחה על עצמה את התפקיד, הצליחה למצוא את האיזון הנכון , ורבים יופתעו לגלות אותה כאן לאורך רוב הסרט, בתפקיד חרישי, כמעט בלתי נראה, משוחק בצורה עדינה עד כמעט שברירית – בדיוק כמו ברבור לבן עדין. המשחק שלה בסרט כה עדין עד שאתה מפחד שאם תשתעל הדמות על המסך פשוט תתנפץ.
לא פלא שנטלי פורטמן עבדה על התפקיד הזה באינטנסיביות מטורפת. היא מחזיקה את הסרט ואת הדמות בצורה כלכך מופלאה, כל כך אמינה. לרגעים בסרט אתה מוצא את עצמך מסתכל על המסך, רואה את דמותה, ושואל לשבריר שניה, מי זו השחקנית הזו, היא נראת מוכרת, אבל לא מצליח ליחס אותה לנטלי שלנו.
גם וניסנט קאסל הנהדר, אחד מהשחקנים הצרפתים הבולטים ביותר בשנים האחרונות (סימנים של כבוד, אושן 13), נוצץ ומבחיל בסרט זה באותה מידה. לאורך הסרט הוא נע יחד עם אמה של נינה, על ציר המכשף ועל ציר הנסיך, בכל רגע על המסך אתה לא יודע אם אתה רוצה לסטור לו, או להריע לו בלב פתוח. התפקיד שלו שמהדהד את הדואליות של נינה, הברבור השחור והלבן. גם מנהל הלהקה תומאס משחק כאן את המכשף ואת הנסיך. את רודף הנשים שמנסה להיכנס לתחתונים של כל רקדנית, ואת דמות האבא האוהב והדואג שבאמת אכפת לו מכל אחד מהרקדנים בלהקה שלו. הוא מקפץ בין הדמויות הללו כמו צרפתי אמיתי, בקלילות ובלי לחשוב יותר מידי.
"למה יש לך הממ...... אוזנים גדולות כלכך?"
הריקוד המשכר הזה שבין תומאס לנינה, בין המשיכה שלה לדחיה שלה, בין הפיתוי שלו לסירוב שלו, בין ריקוד המצלמה המסתחרר סביב שניהם, הוא היצוג הטוב ביותר מזה שנים שראיתי לתשוקה, בוערת שורפת מהפנטת ובעיקר מבלבלת.
דמות נוספת , ולא פחות מרכזית , היא העיר הסואנת שכמעט לא משחקת תפקיד, אבל בנקודות שהיא נפגשת עם החיים של הדמויות היא הרסנית. היא בולעת, היא אוכלת, היא פוצעת והיא חסרת רחמים.
האנסמבל הנהדר בסרט מקבל פנים חדשות בעזרת הבימוי המדויק של ארונופסקי, והיכולת שלו לעבוד עם שחקנים בצורה כזו שהוא פשוט מצליח לפסל אותם ולחשוף את הקרביים של דמותם כלפי חוץ.
הדואליות בסרט הוא ללא ספק האלמנט הראשי. הדואליות הראשונה והברורה היא הברבור השחור והלבן, שזו קריאה אוונגרדית בכלל לראות בה אותה דמות. באופן מסורתי זה שתי בלרינות שונות המשחקות תפקיד שונה. אבל כאן יש את המראה שהבמאי, תומס, מנסה להציב לנינה. את הדואליות, בין השלמות של התנועה והחן של הברבור הלבן, לפראות, לחוסר דיוק לפיתוי , לרגש של הברבור השחור. לאורך כל הסרט נינה, מי שמגיל צעיר הנחילו לה את החשיבות בכל תנועה, את ההדגשה של הדיוק, חייבת לפרוץ את הגבול ולאבד שליטה על מנת לקבל משהו הרבה יותר אמיתי. נינה המתחבאת מאחורי הדיוק שלה, מאחורי השלמות, בעצם מדחיקה כל רגש עד שבו היא סודקת את הסכר, וכמו חור קטן בסכר הממוטט השוטף ומציף, כך גם הרגשות של הברבור השחור, שורפות חורכות אוהבות ושונאות.
הסרט מתפקד כולו כמראה אחת גדולה. לאורך כל הסרט בכל סצינה כמעט יש מראה אחת לפחות, בחלק יש סצנות שהן ללא מראה, אבל עם שתי בבואות זהות העומדות אחת מול השניה.
"מראה, מראה, שעל הקיר. מי הכי פסיכוטית בעיר?"
ארונופסקי משתמש בכל הארסנל שהוא בנה במשך השנים בשביל לשאול שאלה אחת. האם בחירה ברגש הוא אבי כל הטרגדיות? האם הבחירה של נינה להיכנע לברבור השחור, לשחרר את עצמה מכל עכבות, כולל העכבות של הידבקות למציאות אוביקטיבית, היא שהביא אותה לגילום מושלם של הברבור השחור ובעצם גם לטרגדיה הנוראית בסיום הסרט?
האם המחיר של לגעת בעצמך, גם במובן המילולי וגם במובן המטא פיזי, הוא שיא שאיפת העצמאות או שהוא המכלה הגדול של הנשמה ? או אולי הוא שניהם?
בנוסף, אי אפשר לעבור לסדר היום של הסרט, בלי להזכיר את המלחין המדהים של הסרט, ושל כל סרטיו של ארונופסקי, קלינט מרשל. העיבוד שלו והאינטרפרטציה שלו לאגם הברבורים הקלאסי מצמררת, ועבודת הסאונד בכלל בסרט היא יוצאת מגדר הרגיל. לא פעם תפסתי את עצמי מסתכל לצדדים מנסה להבין אם הצרימות הקטנות הללו באות מהסרט או ממקור אחר באולם הקולנוע. הנגיעות הקטנות הללו בסאונד הוסיפו את הקמצוץ הזה שגרם לי לא להתחרט שראיתי את הסרט הזה על המסך הגדול בבית הקולנוע.
אבל יש לציין שהסיפור של הסרט, כמה שהוא שזור מדהים, הוא לא מפתיע. אתה יכול לנחש צעד אחרי צעד מה יהיה המהלך הבא של הסרט. אם אמרנו שארונפסקי סינטז את רקווים ואת המתאבק, אז גם הסיום כאן מסונטז, הוא צפוי. אבל גם אתה מצפה לבעיטה בבטן ויודע שהיא הולכת להגיע, היא עדיין מוציאה ממך את כל האוויר.
גם כאן בסוף הסרט, אתה נשאר מקופל, חובק את הבטן ומנסה לנשום.
לסיכום
ברבור שחור הוא האירוע הקולנועי הבלתי צפוי של השנה, אבל כל כך ברור היה שהוא צריך להגיע.
