בואו נשחק משחק: סרטי המיינד פאק חלק I


אתה לא מכיר אותי ,אבל אני מכיר אותך,עכשיו אני רוצה לשחק משחק
(המסור2004)
את צ'ארלס דארווין כולם מכירים,הבחור שגילה (או המציא,תלוי את מי שואליםאת תורת האבולוציה.תורהש בה כל זן של יצור חי מתפתח לאורך השנים ועובר שינוייםמשתנה והופך ליותר מתואם לסביבה שלו. לדוגמה הג'ירפות, הג'ירפות היו צריכות להגיע לעלים הגבוהים אז במשך מיליוני שנים הצוואר שלהן התארך והתארך עד לגובהו היום.אבל האם התאוריה הזו תקפה רק לבעלי חיים?
מה בנוגע לסרטיםהאם סרטים גם עוברים תהליך אבולוציוניהאם הם עוברים תהליך כזה בגלל שהצופים גם עוברים תהליך דומה?


בשנים האחרונות,חוקרי קולנוע שונים גילו זן חדש של סרטים שצומחים כאן בקולנוע המרכזי,המיינסטרים,סרטי הפאזל.
הסרטים האלה גורמים לנו לעשות משהו שלא מצפים מאתנו בדרך כלל בקולנוע מיינסטרימיוזה לחשובהסרטים שמגרים לנו לא רק את תאוות הסיפור שלנו אלא מגרים לנו גם את המוח.לחשוב בסרטכן.סרטים כאלו שעד לא מזמן היו נחשבים לסרטי סינמטקים וסרטים פלצניים הופכים להיות אט אט חלק מהקולנוע ההוליווידי ,ואף להוות זרם מרכזי בתוכו.אבל הסרטים האלו לא מסתפקים שםהם לא רק מגרדים לנו במח ואז נעלמים,הם הופכים לחלק מעולם מעריצים שלם שנבנה סביבם.
אבל מה הם הסרטים האלהמה הסימפטומים שלהםאיך מזהים אותםלמה הם בכלל כאןומה זה אומר?
כל זה בסדרת הכתבות הקצרה בנושא סרטי הפאזל .


הסינדרום הסיני
אבל נתחיל קודם כל בתסמינים של המחלה החדשה הזו,שלהקולנוע המחשיב.
קודם כל צריך להבין מה הם אותם סרטיםובכן,אנחנו מדברים על סרטים שמשחקים איתנו.מדובר בסרטים שמשחקים משחק בשתי רמות שונותהרמה הראשונה היא הרמה הסיפורית של הסרט,מישהו משחק משחק עם הדמותבלי שהדמות יודעת שמשחקים איתה או שהיא יודעת שמשחקים איתה,אבל לא יודעת מי.אפשרלתת לדוגמא את שתיקת הכבשים או המשחק של דייויד פינצעם מייקל דאגלס , אבל הדוגמא הכי טובה היא כמובן המסורג'יגסו היא דמות אב כל יודעת העוטה מסכהכל רצונה הוא לשחק משחק,משחק על החיים והמוות.
הסוג השני של הסרטים הוא הסרטים שמשחקים עם הצופים,בדרך כלל באמצעות שלילת מידע מהצופה,או לכל הפחות אי חשיפת המידע כולו.כמו במועדון קרב (גםשל פינצ' 'או מומנטו של כריסטופר ניולאן .או הסרט ששיחק בכולנו ללא יוצא מן הכלל,החשוד המידי.רבים אף התעצבנו על החשוד המידי, מכך שכל הסרט הוא למעשה תרמיתכל הסרט אנו צופים במשהו שלא קרה,מצד שני כל הקולנוע מבוסס על אותו רעיון ממש.קיזר סוזה הוא כנראה באמת גאון קולנועי,סליחה לא קיזר סוזה,בריאן סינגר.


יש גם סוג שלישי של סרטים שהם בעצם ערבוב של השניים הקודמים,זה קורה כאשר משחקים איתנו ועם הדמות באותו זמן במקביל.אנו לומדים יחד עם הדמות על המצב שלה,כמו בחוש השישי או בכל סרט אחר של מ.נייט שאמלהמהדינגדונג ,שבו גם אנחנו וגם הדמות לא יודעים את הטבע האמיתי של התעלומה עד סופה.
עוד מאפיין של סרטים האלו זאת העובדה שהם לא רק משחקים לצופים בראשאלא שגם לגיבורים שלהם יש בדרך כלל ראש משוחק לרוב הגיבורים יש מאפיין יחודי,המחשבה שלהםדרך התפיסה שלהם את העולם,נגדיר אותה במקרה הטוב כאחרת ובמקרה הרע כמוח חולה ומעוותהסרטים שוב משחקים עם הקהל,אבל הפעם בצורה קצת אחרת הם שוברים את הכלים ומראים לנו את העולם דרך עיניו ותפיסת המציאות של הגיבור.אם ברוב הסרטים הקלאסים היינו תופסים את המציאות האובייקטיביתאיךהעולם תופס את הגיבור,הרי שבקולנוע החדש הזה אנחנו לרוב נחווה את המציאות הסובייקטיבית של הגיבור,כמו במועדון קרב,שם אנחנו מאמינים יחד עם הגיבור שטיילר דרדן והחברים החדשים שלו הם דמויות בשר וצלוליד בדיוק כמוהוואנחנו מתפקחים מהתפיסה הזו רק כאשר הוא מתפקחרק שהוא מבין שטיילר דרדן זה בעצם גם הואאז אנחנו מבינים יחדיו ,ולאורך כל הסרט אנחנו חווים את המציאות כמו שהוא חווה אותה.


דוגמא טובה אחרת אפשר למצוא בלהיט המטריקס.במטריקס אנחנו חווים את העולם של ניאו, הגיבור כמו שהוא חווה אותו,כעולם אמיתי וממשי,גם אם במציאות האובייקטיבית העולם שהוא חי בעולם שיקרי .אנחנו מגלים מה זה המטריקס רק כאשר ניאו לוקח את הכדור האדום ומגלה מה העולם האמיתי האמיתי,אם הוא באמת מגלה (קיאנו לא ממש עושה עבודה טובה בלהאמין שהוא יכול לגלות משהו), אנחנו צמודים לתפיסה הקוגניטיבית של ניאו לאורך כל הסרט.
אבל חשוב להדגיש שזה לא רק סרטים עם טון אפלוליהספקטרום של הסרטים האלה חוצה ג'אנרים וסגנונות.גם את המופע של טרומןקומדיה קלילה עם ג'ים קארי אפשר להכניס לקטגוריה הזו של דמות אב גדולה שמשחקת בעולם של הגיבור.

אבל הדבר הכי מדהים בסרטים האלו הם לא הדמויותגם לא ,אפילו לא האפקטיםמה שהכי מדהים בסרטים האלו הם הצופיםהעובדה שמישהו משחק עם הצופיםעובד עליהם,משחק איתםמשגע אותם,והם אוהבים את זה.
הצופה עומד מול אלמנטים שלא תמיד מתאחדים למשהו קהורנטי וברור.למשל,אני אתן פרס למי שיכול להסביר לי את דוני דארקו בשני משפטיםבסרטים האלו לא תמיד כל החלקים מתישבים לגמרי עם הסיפור.אבל עדיין החוויה הכוללת היא שלמה והגיוניתמה שאומר שאנחנו מתעסקים בחוויה שהצופים מזהים אותה כמשהו רלוונטי שהם יכולים להשליך על העולם שלהם. ישלנו כאן סוג חדש של תקשורת עם צופים וסוג חדש של צופים.
הסרטים בעצם שברו את החוזה ארוך השנים שהיה בין הקולנוע לצופיםתמיד עמד החוזה על כך שהקולנוע מראה לנו התרחשות כאילו היינו זבוב על הקיר,הצופה היה רק עד למתרחש על המסך.המסך לא היה משקר על מה שמתרחש מולנו ואנחנו לא שואלים שאלותהקולנע תמיד הדגיש מתי חלום בסרט הוא רק חלוםמתיפלאשבק הוא פלאשבקאבל החוזה הזה נשבר ועכשיו הצופים כבר לא מסתפקים בלהיות רק זבובהם רוצים להיות פיל בחדרהם רוצים להיות מאותגריםהם רוצים שהיוצרים יכירו בעובדה שהם חלק מהסרט ולא רק צופים.
היום הקולנוע חוזר לאן שהוא היה ב10 השנים הראשונות שלו,למקום של מחקר,שלנסיון,לתקופה שנקראה "ראינוע האטרקציות", בוציפו מהקהל שיעזור לפתור תעלומות ואף קיבלו פרסיםביןהפותרים הוגרלו מקטורן ותקליט.

לייט מוטיב 

אלו היו הסימפטומים והרקע הכללי , אבל חוץ מהסימפטומים אפשר למצוא כמה וכמה מוטיבים חוזרים בכל הסרטים האלו.
1.
הגיבור בדרך כלל יהיה עד לאירוע או אפילו ישתתף באירוע שהוא עצמוולרוב גם הצופיםלא יבינו את ההשלכות ואת ההקשר שלויש כאן חשד ולפעמים מוצדק של בעיתיות של סיבה ותוצאה,והמשכיות קו ישיר.הדוגמא הכי טובה לפי דעתי הוא הסרט הפסיכי והמעולה של דיויד לינץ,  כביש אבוד,שבנוי כמו רצועת מוביוס אין סופיות,רצועה שאין לה התחלה,אין לה סוףאין לה פנימיות וחיצונויות, שמאפינת הרבה מאוד סרטים כאלה.


2.
הגיבור לרוב יהזה עולם או פשוט לא מבחין בין מציאות לבידיוןאבל בניגוד לסרטים כמו "רתיעהשל פולנסקיבוראו את העולם של הגיבור מתפורר ואת התפיסה שלה של שיגעון.בסרטים החדשים אין הבדל סיפורי/קולנועי בתפיסה הזו של הגיבוראנחנו והוא רואים את העולם כשלםלמשל בהקומה ה13 אנחנו חווים את 1999 כעולם האמיתי,בדיוק כמו שהגיבור חווה אותו.


3.
לגיבור יש חבר ,בןלוויהמורהמנטורסנסאיארנב ענק מדבר…. או כל דבר אחרשמתברר לבסוף שהוא מדומייןשוב מעודון קרבישלו מערך שלם של דמויות חברים שהם מדומייניםטיילור הוא יציר הדמיון שלו והוא החבר הכי טוב שלו והשותף שלומארלה היא מדומיינת והיא מאהבת שלו ושל החבר הדמיוני שלו……כןזה קצת MUSTUP  אם חושבים על זה,אבל זה חלק מהעניין.
4.
הגיבור צריך כל הזמן לשאול את השאלה, “מי אני!?” למשל כמעט בכל סרט שמבוסס על סיפורים של פיליפ. קי דיק (בלייד-ראנרזיכרון גורלי), ואפילו לשאול את עצמו "אם אני חי או מת".האמת "העצמיתשל הגיבור בסרטים האלו היא תמיד לא ברורהגם לא תמיד לעצמו.
5.
לא רק שהגיבור לא מבחין בין רמות המציאות השונות,הוא לרוב גם לא ידע בכלל שקיימת עוד רמה והוא כלוא רק בתפיסה אחת,יחד עם הצופים.ובעצם כל העלילה סובבת סביב אותה טעות בתפיסה הקוגניטיביתולרוב הצופים יגלו את הטעות הזו יחד עם הגיבור,וההרגשה שהגיבור עובר תעבור גם על הצופההתחושה של "הכלה שתנהכל מה שראינו לא היה מה שראינו". למשל בממנטוכאשר הגיבור לא מצליח בכלל ליצור רמה קוגניטיבית אחידה ובגללה ממשיך לגלגל טעות אחר טעות.



עם כל הארסנל הזה של סימפטומים ומוטיבים אפשר להתחיל לתקוף ולהבין את הסרטים האלו.
בשבוע הבא:  המקרה המוזר של הסיפור המורכב בשעת לילה מאוחרת
מסקנה
גם קצת מאמרים אינפורמטיביים טובים לגוף ולנשמה 
מודעות פרסומת

4 מחשבות על “בואו נשחק משחק: סרטי המיינד פאק חלק I

  1. הסרט מלא ברמזים על כך. אומנם לא אומרים את זה במפורש כמו טיילור, אבל אפשר לשים לב למשל שבאחת הסצינות היא עומדת באמצע הכביש ופתאום מתאדה ונעלמת.

  2. פינגבק: איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב מחלות נפש : המיינד פאק חלש III ואחרון | העולם המופלא של התרבות

  3. זה פשוט קטע קולנועי מגניב.
    היא בסוף מתפקדת כסוג של עוגן שלו במציאות. היא גורמת לאד נורטון להבין שהוא זה טיילר, והיא נישארת גם כשהפיקסיז מתחילים להתנגן וטיילר נעלם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s