בשנות ה2000 נראה סרטים במחשב: סרטי המיינד פאק חלק II


המקרה המוזר של הנרטיב הקולנועי בשעת לילה מאוחרת.
בשבוע שעבר התחלנו סדרת כתבות על קולנוע המשחק, או כמו שאני קורא לו "סרטי הMIND FUCK” (לינק לכתבה הקודמת), סרטים שמשחקים עם הראש של הצופה ולא פעם גם עם הראש של הדמות. אלו סרטים שבעיני, ובעיני חוקרי קולנוע רבים, אבולוציה חדשה בעולם הקולנוע. בשבוע שעבר נתנו את הסקירה של סינדרומים שונים של הסרטים האלו, ואלו מוטיבים תמיד חוזרים בהם.
זה ברור לכולם ששיטת הסיפור הקולנועית עברה שינוי והפכה למורכבת ומסובכת יותר, וזה חתך רוחבי של הקולנוע, גם בקולנוע הסינמטקי, גם בקולנוע המינסטרי ואפילו או במיוחד  בטלויזיה.
מה שיש כאן בעצם, כמו שנאמר בכתבה הקודמת, הוא ניתוק חוזה זמני בין הצופה והסרט. החוזה הלא כתוב בין הצופה למספר על המסך. לאורך כל ההיסטוריה של הקולנוע היתה עובדה אחת – הסרט לא משקר,  הסרט אמור להישאר אמין לעולם הפנימי שהוא בנה בשעה וחצי האחרונות.
והדוגמא הכי טובה שהבאתי לשבר הזה  הוא הסרט החשוד המידי. מכיוון שזה ערבב לא רק מספר לא אמין, אלא גם נקודות מבט שיקריות לאורך הסרט. זאת אומרת לא רק שהמספר שיקר לנו, הוא גם נתן לנו נקודת מבט של דמויות שונות, שהוא לא היה נוכח בהן. בדיעבד מסתבר שהן היו בדויות ושיקריות.

אבל זה חייב להיות יותר מזה. כל סרט בעצם משקר לנו, אנחנו לא מאמינים באמת שסופרמן עף, או שבמהלך המאה ה15 היתה ספינת פיראטים בשם הפנינה השחורה שכל הצוות שלה היו זומבים.
משהו אחר מתרחש לנו מתחת לאף. האם יכול להיות שהקולנוע מתחיל להבין את היחודיות שלו מול אמצעי הבידור האחרים?
הקולנוע מתחיל להשכיל, להבין שהוא לא צריך פעלולי מראות ועשן כדי להעביר את הצופה שלו חוויה חוץ גופית.
כל מה שהוא צריך בכדי להערים על המוח של הצופה, זה להערים על העין של הצופה אלא בעזרת שינוי תפיסת המציאות הכוללת המוצגת לצופה. 
"רום באופק!!"
סרטי המיינד גיים, הם ככל הנראה תקופת מעבר של סיום  דרך הסיפור הקלאסית, של התחלה אמצע וסוף. זוהי דרך סיפורית שלאט לאט נעלמת, והיום דרך הסיפור הופכת מדרך סיפור קלאסית יותר דומה  לדרך סיפור שאנו חווים לרוב במשחקי המחשב. עלילות צדדיות, סיפור לא ישר, ההתחלה היא לאודווקא ההתחלה של הסיפור, הסוף שלו הוא לא תמיד הסיום, והאמצע? האמצע הרבה פעמים מפורק לגורמים. בדיוק כמו משחקי מחשב (תנסו לחשוב על דרך הסיפור בקווסטים למיניהם,במשחקי GTA וכו…)
 ואכן היום יש זליגה מלאה ממשחקי המחשב שהופכים לסרטים האויב שבפנים, מורטל קומבט, דום, סיילנט הייל וכו…. ולהפך, כמעט כל סרט גדול היום זוכה גם למשחק מחשב, שלעיתים לא רק מחקה את הסרט אלא גם מרחיב את העלילה שלו ומבהיר קטעים נוספים שהיו פחות ברורים בסרט.
אבל בניגוד לפעם, עכשיו משחקי הסרטים עוד לא טובים אבל הם הרבה פחות רעים ממה שהיו (מי זוכר את E.T של האטרי?)
בסרטים המבוססים על משחקים אפשר למצוא דברים ממש טובים, לדוגמא דרייב החדש,שהוא לא פחות מסרט נהדר.
מימין לשמאל נגדי כיוון השעון: יפה באדום, השרברבים מבוסטון,  עלילות אחמינג'ד הנסיך הפרסי,  שמתי אקדח למורה ולסיום הלהיט סתמי ת'פה שלך 4.
הרבה אנשים דווקא מבקרים את התהליך הזה של בניית סיפור קולנועי על ארכיטקטורה של משחקי מחשב.  הם טוענים שהדרך הסיפורית הזו מפשטת בעצם את דרך יצירת הסיפור. זה בדיוק כמו שטענו לפני מספר שנים, אחרי מלחמת הכוכבים ותחילת "סרטי הפעלולים"  והאפקטים הקולנועיים,  שהסרטים הופכים להיות תירוץ לפעלולים ואפקטים ומאבדים את יכולת הסיפור. למזלנו ולצערם שלאותם מבקרים העובדות הן אחרות. הפעלולים הפכו פשוט לעוד כלי בארסנל הכלים של יוצר הקולנוע, בדיוק כמו עדשה רחבה ותאורה. ואכן אנו לומדים בשנים האחרונות שהארכיטקטורה של משחקי מחשב גורמת לסרטים להיות מורכבות ורב שיכבתית יותר,  עם אפשרויות שונות, בדומה למשחק מחשב ולא להפך.
קולנוע VS. וויקיפדיה סיבוב 2
העליה בפופולריות של משחקי מחשב נתנה מעוף לחוקרים אקדמיים, להסתכל באור חדש על תאוריות המשחקים השונים. בעיקר חוקרים של ה"ניו מדיה"התחילו לחשוב מחדש על הלוגיקה שעומדת מאחורי הנרטיב הקלאסי. דרכי קשת הסיפורים הרחבה של הזמן  מהומרוס ועד הומורוס סימפסון.היום מבינים שיכולת סיפור הנרטיב קשורה לאמצעים הטכנולוגים שיש לנו. הדרך שבה אנחנו מארגנים את המידע ומאחסנים אותו, גם מידע חושי וגם המידע הסימבולי שאנו סופגים, לכן זה לא לגמרי מופרך שעם טכנולגיית איכסון בלתי סופית כמו האינטרנט, תאפשרנה בסופו של דבר דרכי סיפור חדשות שיכללו דרכים אחרות של "קישרוריות" ולאילך בקו של התחלה אמצע וסוף, אלא יוכל להתפצל לאין סוף אפשרויות.
האדם החושב (על בירה )
וזה אכן באמת הכיוון שהעולם הדיגיטלי הולך אליו. מהלך כזה אפשר לראות בתהליך המורכב של מה קורה שגיק הופך לכוכב רוק. יוני בלוך המציא או יותר נכון פיתח כלי לסרט אינטראקטיבי . קליפ אינטראקטיבי, הוא קליפ מוזיקה לכל דבר, שאתה יכול לראותו בסביבות 20 פעם וכל פעם אתה בוחר את הכיוון הנרטיבי של הקליפ, אחר איזה דמות להתמקד, אם הדמות תעשה א' או אם היא תעשה ב', או אפילו באיזה כלים או סגנון מוזקלי תנגן הלהקה. 
את זה אפשר לראות בקליפ שלו בקישור הזה

"לא מאמי, את לא שעירה"


 בצורה הזו של הצפיה, יש כמה וכמה עשרות צירופים שונים שאפשר לראות/לבנות עם הקליפ הזה.  אפשר לראות את הקליפ הזה כמה פעמים וכל פעם להתמקד בדמויות אחרות לגמרי.
אנחנו מדברים על קליפ של כמה דקות. תחשבו על דבר כזה בסרט שלם, מה האפשריות.
וזה בעצם הכוח של דאטה בייס איין סופי.
בספר קשיח עם דפים אמיתיים, הטכנולוגיה היא שהדפים חייבים ללכת בכיוון אחד, הם מוגבלים מבחינת סופיות ובגלל הדרך שבה בנוי ספר, שאתה עוקב דף אחרי דף, אז גם דרך הסיפור של פעולה ותוצאה נובע מהדרך בה אתה צורך את הספר.
אומנם בשנות ה80 וה90 היה ז'אנר ספרי ילדים וספרי הרפתקאות "אתה הגיבור" שבו היית יכול לקבוע את השתלשלות האירועים, אבל הם היו בעיקר גימיק שבאמת חלף מהעולם, מכיוון שהטכנולוגיה שהם הולבשו עליה לא התאימה לדרך הקריאה המורכבת הזו.
"הגעת לחצר בית הספר, תעבור לעמוד 43 אם אתה רוצה לחטוף כאפות מהילדים בחצר, או תעבור לעמוד 85 אם אתה רוצה שהבנות יצחקו עליך"
הטכנולוגיה החדשה יכולה להביא לכמה אפשרויות של דרך סיפור,
דרך אחת היא דרך של  של ערכת שורשים, מערכת של לינקים והיפר-לינקים ובניה ארכיטקטונית  של סייברספייס, כזו שסבוכה במידע. מערכת ששוברת את  הרצף של מערכת הלינאריות (התחלה, אמצע, סוף) .אולי הדוגמא הכי טובה לזה היא הויקפדיה (האנגלית לא העברית), ששם שאתה מתחיל לקרוא ערך, אתה יכול באמצע פשוט ללחוץ על שם או פריט במאמר ופתאום לקפוץ למאמר אחר וכן האלה בצורה אין סופית.

הירוקים מסמנים את הפרקים של אבודים שלא הבנת האדומים מסמנים את הפרקים של אבודים שגם לא הבנת
דרך אחרת שהיא יכולה להתפתח כיום,  היא בדיוק לכיוון ההפוך, להפוך את הנרטיב ליותר קונבנציונלי, של התחלה אמצע וסוף, אבל יותר מלופף בתוךעצמו. הסיפור יעטה על עצמו שכבות על שכבות של הסיפור ושימוש בכמה סיפורים פנימיים שחלקם קשורים באופן ישיר, חלקם באופן עקיף וחלקם באופן מרומז. סיפורים בהם השתרשרות של הארועים בסיפור תהיה כל כך מורכבת, שעל מנת  לעקוב אחריה יהיה צורך בתשומת לב מרוכזת וצפיה  מקפידה בסרט. סיפורים שידרשו קישרורים תמידיים לאינטרנט, לקבל פידבקים מידיים לסיפור מאנשים נוספים בעולם, דרך פורומים שונים או צ'טים מיידים.


יש גם אפשרות שהסרטים יהפכו לצורה שבה נבנו סיפורים במאה ה19,בפרקים. רוב הסיפורים הגדולים שאנחנו מכירים מהמאה ה19, מדיקנס ושרלוק הולמסועד פינוקיו, כולם נכתבו לעיתונים שונים, וכל שבוע או חודש (תלוי בעיתון) התפרסם פרק אחד. הרבה מהסופרים היו מאוד מושפעים מהתגובות ברחוב לפרק הקודם, וכך כתבו את הפרק הבא. אין מן הנמנע שסרטים גם יתחילו ללכת בכיוון הזה שבו הכתיבה של כל סרט הופכת אפיזודיאלית, מאוד דומה למה שקורה בטלויזיה היום.
אם עד שנות ה90 פרק בתוכנית היה סרט בחצי שעה, משנות ה90 חלק ניכר מהתוכניות הפכו לסרט ב24 פרקים. מפרקים של סיפור אחד, הופכות הסדרות לסיפור אחד בעונה או אפילו בסדרה של כמה עונות (הסמויה).


דרך שלישית תהיה התפתחות ביכולת ההסמלה, ביכולות שלנו להבין סמלים ורמזים שונים והתפיסה שלנו של המציאות ושל המסך. כמו שבמאה ה14-15 היה שינוי בתפיסה של בני האדם בזכות גילוי הפרספקטיבה בציור, מה שגרר יכולת הבנה מורכבת יותר של איורים ויזואלים ומהצד השני המצאת הדפוס שהביאה את המילה הכתובה להמונים ושינתה את היכולת של המין האנושי לצרוך מידע, כך גם האינטרנט יעשה את השינוי הבא, מפרספקטיבה אחידה עכשיו עם מסך מחשב אתה יכול לקבל אין סוף פרספקטיבות ואין סוף מידע כתוב מצונזר או לא מעובד או לא מאומת או לא. וכל הטקסטים יהיו פרוסים בפניך לא רק לקריאה אלא גם לשינוי, עיבוד, עיבוי וכו…
באיזה ערוץ האח הגדול?

לא משנה לאיזו מן הדרכים זה ילך בסופו של דבר, התוצאה תהיה זהה, על הנרטיב העתידי יהיה להתמודד מול ארכיונים בלתי סופיים של מאגרי נתונים עצומים ואנחנו נצטרך לעבור אבולוציה בשביל להבין אותם ולקלוט אותם לתוכינו.
בשבוע הבא תהיה אתנחתה מהסדרת כתבות האלו ובקרוב, יגיע  החלק השלישי בסדרה. “אני לא סובל מפיצול אישיות, אני דווקא די נהנה: או איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב מחלות נפש"
לסיכום
במאה נאכל סרטים, באופן מילולי עם השיניים. 
מודעות פרסומת

7 מחשבות על “בשנות ה2000 נראה סרטים במחשב: סרטי המיינד פאק חלק II

  1. תקשיב, אתמול יצא לי לשבת על לא מעט פוסטים קצת יותר ישנים בבלוג הזה ונהניתי מאוד, ואני בטוח שגם מהפוסט הזה הייתי ממש נהנה אלמלא הבעיה של הרווחים שחוזרת שוב ופגמה ברצף הקריאה של הפוסט.

  2. ידוע, אני עובד על לפתור את זה, הפיתרון היחידי הוא לעבור ידנית ולמצוא ולרווח, לכן זה יקח קצת זמן.
    תודה על הסבלנות
    וסליחה על הסירבול

  3. פינגבק: איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב מחלות נפש : המיינד פאק חלש III ואחרון | העולם המופלא של התרבות

  4. אני לא מסכים עם הקביעה שעד שנות התשעים פרק בסדרת טלוויזיה היה סרט בן חצי שעה.
    קודם כל, זה חוטא למסורת של ז'אנר שהנחיל המון לטלווזיה בהיבט הספציפי הזה והוא אופרות הסבון – שהיו קיימות עוד עשרות שונים קודם, אפילו לפני הטלוויזיה (מהרדיו), ושואבות לכשעצמן שורשים מהמאה ה-19', כמו דיקנס וכו'.
    שנות השמונים (בעיקר. אפילו קודם, אם רוצים לדייק) ראו את ההתפתות העלילתית מפרק שעומד בפני עצמו לחוליה בקשת עלילתית מרובת פרקים משועתקת ממחוזות הטלוויזיה היומית (אופרות סבון יומיות) לטלוויזיה של הפריים-טיים.
    למעשה, ניתן לראות בחלק ניכר מהסדרות של אותם שנים קשתות עלילתיות שנפרסות על-פני תקופות שונות של זמן: עונה שלמה ב"טווין פיקס" ("מי רצח את לורה פאלמר?" – "Who dun it" זו פורמט תסריטאי טלוויזיוני מוכר שנפרס על פני עונה שלמה עוד קודם לסדרה זו, אגב), פחות מעונה שלמה ועל פני כמה עונות.
    לטובת אלו שלא בקיאים בעולם הסבוניות, את הדוגמא האחרונה ניתן להדגים באמצעות "בבילון 5" ואת הקודמת – באמצעות "מלרוז פלייס" (שתיהן דוגמאות משנות ה-90', אומנם, אבל התבניות האלה בהחלט התקיימו עוד קודם). "מלרוז פלייס" בעיניי, מזכירה מאוד את מה שכתבת לגבי כתיבת פרקים לשבועונים ותגובה על-פי רחשי הקהל – בסדרה הזו, שהיוצר שלה הגדיר אותה בזמנו כ"דאלאס בהילוך מהיר", יכולת לראות קשתות עלילתיות שהולכות ומתקצרות ככל שהעלילה הפכה כהוטית יותר. עם זאת, ניתן היה לראות באופן מובהק שהסיפורים נכתבים על בסיס חודשי, עם דמויות אורח מאוד משמעותיות כרגע, שנעלמות כאילו לא היו מעולם כעבור 4 פרקים וכו'.
    אגב, גם "בבילון 5", שיוצרה מתגאה בהיותה יצירה שמראש הובנתה עם התחלה, אמצע וסוף (כעבור 5 עונות), לא הייתה שונה במהותה מהביקורת שהוטחה על "דאלאס", על התבנית הקבועה והחוזרת שלה – כלומר, סדרה שאתה יודע בדיוק מה מאפייני הדמויות, אתה יודע למה לחזור, איך הדמויות יגיבו ובשמידה רבה לא תמציא את עצמה מחדש לאורך השנים, לטוב ולרע (מה שקצת אירוני, בהתייחס להשקה המחודשת של "דאלאס 2.0" בימים אלה ממש).
    פורמט מקובל יותר לקשתות עלילתיות בימינו אף הוא החל עוד לפני שנות התשעים – ובו החלוקה היא טכנית, ונובעת מאילוצים חיצוניים של ענף הטלוויזיה – חודשי sweeps, בהם נקבעים תעריפי הפרסום (נובמבר, פברואר, מאי) ופגרות מובנות בתוך העונה לרגל עונת החגים וכו'. בצפייה מרוכזת בהמון סדרות כיום ניתן לחוש "איפה הסיפור מתחיל ואיפה הוא נגמר" והוא הרבה פעמים נובע מתוך אילוצים חיצוניים אלה.

    • מסכים ולא מסכים
      דבר ראשון טווין פיקס היא משנות ה90, נכון שהיו כמה נסיונות לפני זה לעבוד על פי נוסחת "מי הרוצח" אבל עד טווין פיקס זה לא ממש תפס.
      כן היו את אופרות הסבון, אבל הם עם כל הכבוד שמגיע להם, בהחלט לא תוכניות צריכה מיין סטרימים.
      שאר התוכניות שהצגת כמו בבילון ומלרוז פלייס היו שיא הכתיבה הקישתית וזה לא במקרה שהם היו על המסף בשנות ה90.
      גם הסוויפים היו אירועים חד פעמיים בעונה, וגם שם הקשתיות נשכה בדרך כלל לא יותר משתי פרקים (מה שגם מוזכר בכתבה)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s