איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב מחלות נפש : המיינד פאק חלק III ואחרון


חשבתם ששכחתי, אחרי עיקובים שונים, השבוע נחזור לחלק השלישי והאחרון בסדרת הכתבות של סרטי המיינד גיים (חלק ראשון, חלק שני) .

כמו שאמרנו בכתבות הקודמות, סרטי המיינד גיימז הם תופעה קולנועית חדשה. תופעה שהופכת את הסרטים לא רק לסיפור שמתגולל מול עיננו ומספק לנו את יצר המציצנות והרצון לחוות סיפור טוב, הסרטים החדשים האלו מעבירים אותנו חוויה חדשה, הם נכנסים לנו לתוך נבכי מוחנו ומגרים ומשחקים איתו. כל זאת כמו שקראנו בכתבה השניה, היא כנראה סנוניות של התפתחות נוספת בעולם הקולנוע, כזו שבאה בעקבות התפתחות הטכנולוגיה והתפתחות הצופים.

אך ההתפתחות לא מתרחשת רק אצל הצופה, היא אף מתרחשת בצד השני של המסך, אצל גיבורי הסרטים שלנו.

הספרים שעומדים ליד המיטה שלי, ממתינים שאתחיל לקרוא אותם

הקולנוע, בטח בניגוד לספרות, הוא דרך סיפור חדשה יחסית. הקולנוע לא התמודד עדיין עם מערכי סיפור מורכבים מאוד, לא באופן מסיבי על המסך. אם בספרים תחבולות ספרותיות בסגנון מספר לא אמין, סיפורי מסגרת מורכבים, נקודות מבט משתנות ומניפולציות שונות הם עניין של מה בכך, הרי שבעולם הספרות בקולנוע הם לא. הספרות התפתחה לכיוון כזה שהיא מנסה לעורר את מודעות הקורא ולגרום לו לחוות חוויה אינטלקטואלית בנוסף לחווית הקריאה. הקולנוע המסורתי לעומת זאת עושה בדיוק את ההפך, הקולנוע מנסה להרדים את הצופה, לכבות לו את המוח ולשלוח אותו לעולם אסקפיסטי בו הוא לא צריך לחשוב אלא רק להנות ולשכוח מצרות הקיום למשך שעה וחצי.

תקופת הזוהר הגדולה ביותר של הוליוויד היתה בתקופת השפל הכלכלי בארה"ב בשנות ה30. באותה תקופה אנשים נהרו לקולנוע על מנת לשכוח מהצרות והרעב למשך זמן קצר.

התור לסרט הראשון בסדרת הארי פוטר

הקולנוע לא ניסה לעורר את המוח והמחשבה אלא להפך, אז לא מפתיע שעכשיו בקולנוע המיינד גיים החדש, הגיבורים כמעט כולם סובלים מהפרעות מוחיות שונות וחולי נפשי. הקולנוע עובר לאט למגרש של הספרות,  באספקט הנסיון לעורר מחשבה ואיזו דרך יותר טובה לעשות זאת מאשר עם דמויות הלוקות בנפשן ובמוחן?

ואכן חלק גדול מאד המדמויות הקולנועיות האלו סובלות מנכות קוגניטיבית, לפעמים אפילו חמורה ביותר.  אבל למרות שהסרטים בחלק גדול מהמקרים יסמנו את הגיבור כבר בהתחלה כמי שסובל מתפיסה קוגניטיבית מוטעת, הסרט יבחר דווקא להיצמד לנקודת המבט הטועה שלו. אבל הבחירה הזו בדביקות בנקודת המבט הפגומה היא לא רק "תרגיל" קולנועי/סיפורי, זה משנה את כל התפיסה שלנו של מציאות- של קיים לא קיים, של שפוי/משוגע ושל קורבן מול מקרבן.

"כל מה שרציתי זה להתנק מHOT, זה כל מה שרציתי, רק להתנתק מהHOT.... כן HOT... תלחץ על 2 לשירות לקחות.... HOT להתנתק"

בסרטים אלו באמת יש ניתוחים פסיכו-אנליטים של התופעות של הגיבורים, ולרוב המוחלט, הבעיות שלהם היו קשורות קשר ישיר לנרטיב ולדרך הסיפור. נראה שההתעסקות ההולכת וגוברת בסרטים הללו אחר האני ומשמעות האינדיוידואל בעולם המודרני.

איך הפסקתי והתחלתי לאהוב את מחלות הנפש הקשות.

  עבור בקצרה על ההפרעות השונות והמשמעות שלהן.

פארנויה (זה לא באמת פארנויה אם כולם רודפים אחריך)

בסרטי הפארנויה, המוטיב החוזר על צמו גם בסרטים וגם בספרות, הוא העובדה שכמעט ללא יוצא מן הכלל, הגיבור תהיה גיבורה. הפארנויה תמיד תסוב סביב אישה אשר מרגישה רדופה.

סיפורי הפארנויה הם זן ידוע בספרות, הספרות הגותית כמעט כולה מושתתת על סיפורי פארנויה, רבקה, אנקת גבהים וכו…
כמובן שבעקבות הספרים הללו נעשו אין ספור סרטים.  חלקם  נכנסו לפנטאון סרטי המתח, אך זה מה שהם, סרטי מתח. הם עקבו אחר הגיבורה, והצופים רצו לגלות מי זה שמהתל בה ולפתור את התעלומה.

גם בסרטי המיינד גיים תהיה  אישה במרכז הסרט, אלא שהפעם לא נהיה בטוחים לאורך כל הסרט אם היא באמת פארנואידית, או שמא משהו אחר מתחולל כאן. מה גם שאם בעבר בסיפורי הפארנויה הקלאסים, היה זה בעל או אב מתעלל שניסו להטריף את דעת האישה, הפעם הסיפורים סובבים בעיקר סביב הנסיון להגן/למצוא/לזכור את הילדים של האישה. כאשר הסביבה הסובבבת אותה משכנעת אותה על חוסר קיומם או הזיות שונות. דבר הברור בסרטים הללו הם הקשיים הבירוקרטיים בעולם של ימינו- לך תוכיח שאין לך אחות או שיש לך ילד…

הדוגמא הכי טובה לזה אפשר לראות בסרט עם ג'וליאן מור, הנשכחים, בו לאורך כל הסרט היא מנסה לשכנע אנשים שהיא היתה אמא לילד בן 10, מה שאיש לא זוכר, אפילו לא בני משפחתה הקרובה.

סכיזופרניה אהובתי, (המחלה שאיתה תמיד יש לך חברים)

עד לא מזמן הוליווד  בכלל לא התעסקה עם סכיזופרניה בקולנוע. בפעמים המעטות בהן היא נגעה בנושא, זה לעולם לא היה הדמות הראשית. בפעמים שהסכיזפרניה כן שיחקה תפקיד בסרט, תמיד היה ברור מי הסכיזופרן ומה ההזיה הסכיזופרנית שלו, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל, פסיכו לדוגמא. אבל גם בפסיכו, הדמות המרכזית סובלת מסכיזופרניה, אבל אנחנו לא רואים את העולם מנוקדת המבט שלו. היצ'קוק, גדול במאי המתח וגדול הבמאים נקודה, שיחק כמיטב יכולתי עם הצופים, הוא מראה להם את העולם מנוקדת מבט אוביקטיבית חיצונית, אבל רק בצללים, ברמיזות, כל שנוצר הרושם לדמות נוספת. אבל בצפיה שניה בסרט, לאחר שאתה יודע את הלקות של הגיבור, אתה לא תראה דמות נוספת, אלא רק רמיזות, שלא קימות.
אבל בשנים האחרונות ובעיקר בסרטי המיינד גיים יש עליה של סרטי סכיזופרניה. אבל לא רק סכיזופרנים, אלא אנו רואים את ההזיה שלהם, לא רק שאנחנו רואים אותה, אלא שכמוהם אנחנו לא יודעים לזהות את ההבדל בין דמויות הבשר ודם ולבין דמויות ההזיה. אנו לרוב מגלים מי ההזיה ומי האמיתי רק יחד עם הדמות, זאת כמובן בתנאי שהדמות עצמה מגלה. במקרה הזה אין לנו שום כלי למדוד את רמת השיגעון של הדמות. אין לנו את הכלים לעמוד  על טיבו של מי שעומד מולנו.

במועדון קרב למשל, רק שנופל לג'ק (כן זה השם של הדמות של אדוארד נורטון) האסימון שטיילר דרדן הוא בעצם דמות שנמצאת אצלו במוח, גם אנו מבינים זאת. אבל לעומת זאת ג'ק לא גילה ששאר הדמויות הם הזיות, כמו מארלה, אנחנו והוא עדיין מאמינים שהיא בשר ודם. רק צופים מיומנים או צופים חסרי חיים שראו את הסרט עשרות פעמים, בסוף יכולים לעלות על הרמזים שמראים שיש עוד דמויות שהן פרי ההזיה הסכיזופרנית שלו.

אמנזיה (כי כל יום פוגשים חברים חדשים, גם אם כבר פגשת אותם לפני)

אמנזיה היא נישה מאוד קטנה בסרטי המיינד גיים. הדוגמה הכי טובה היא כמובן לאונרד, מהסרט ממנטו. גם כאן הגיבור מבטא את הפחד שלנו לתיכנות. אם בעבר הוליווד השתמשה בהיפנוט כדי לתכנת את הגיבור, במשהו חיצוני שמופעל על הגיבור, כמו במועמד  ממנצ'וריה, הפעם התיכנות מגיע מבפנים. לאונרד שלא מסוגל ליצור זיכרונות חדשים מנסה בעזרת כתיבת קוד, קעקועים על גופו, לתכנת את המחשבה שלו, את הזכרונות שלו ואת דרך הפעולה שלו. אלא שבמקרה הזה גם חברו מנסה לתכנת אותו למטרותיו הוא. ובכל הסרט בעצם מנסה הגיבור להתגבר על הטראומה שעבר ולהשתחרר ”מהמחלה" מה שכמובן בלתי אפשרי, ושוב מוביל את הגיבור להליכה על מסלול סליל המורביאוס.  אבל הכי חשוב לא לשכוח את סמי ג'נקיס

גיבורי על (פרוזק)

"עצרו, בשם האהבה"

אבל למרות שכל הגיבורים שלנו בעלי מומים חמורים במערכת הקוגניטיבית שלהם, הם יכולים בזכותם לבצע  דברים מדהימים, לפעמים אפילו על אנושיים.
הם יכולים להתחמק מכדורים, לנסוע בזמן או סתם לראות דברים מעבר לתפיסה שלנו.

בזכות המגבלה שלהם הם מקבלים העצמה, אם זו העצמה קוסמית על אנושית או העצמה אישית פנימית. הטראומה שלהם לא רק כובלת אותם לעבר, היא במקביל גם משחררת אותם לעתיד בוהק וחזק אשר גם התוצאות שלו לא תמיד בהתאם.

היחיד "החולה" בתוך החברה הבריאה, הגיבור בעל המוגבלות המנטאלית, בעצם מסמל את הפיתרון האישי לבעיה הכללית של החברה. חברה שהולכת ונעשית יותר רובוטית ונשלטת על ידי משמעת עצמית הנכפית עלינו מגורמים שונים, חברה שמנסה לארגן את האנשים בחברה יותר פרודוקטיבית, תמיד יהיה את היחיד שבגלל בעיה קוגניטיבית יכול לראות מעבר ולפעול מעבר למארג האנושי האחיד.
הגיבור שלנו יוכל להתנתק מהחברה המוצעת לו כפלקט, ולצאת נגדה ובעד החופש האישי שלו יביא במקביל  לשינוי התפיסה האנושית בכלל.

 

כמו במטריקס, שניאו משחרר את האנושות מהשקר, או כמו במועדון קרב שטיילור משחרר את האנושות מכבלי החומריות, או אפילו כמו במסור, שהגיבור מנסה לשחרר את האנושות מהשקרים של עצמה.

לסיכום

המטורפים והחולים הם אנחנו ואנחנו החולים. הקולנוע החדש הזה, מנסה לעשות מה שאף סרט מיינסטרימי לא ניסה לעשות בעבר –  לגרום לנו לחשוב, לתהות ולהרגיש.

הקולנוע החדש חותם איתנו על הסכם חדש בין האנושות לקולנוע.
הסכם של ימים טובים יותר בין הקולנוע והצופה, ימים בהם הקולנוע כבר לא חייב להיות אמין, או מייצג של מציאות.והצופה, על הצופה להיות מחוייב להבין את חוקי המשחק.

מרגש... *snif* *snif*

סרטי המיינד גיימז הם אב-טיפוס לסוג חדש של קולנוע, הם עדיין משחקים בחוקיות מסוימת של הקולנוע הממסדי, אבל כל הזמן בודקים את החוקיות הזו, מנסים לראות עד כמה אפשר למתוח אותה.
הם כל הזמנים בוחנים מחדש, משנים ומרחיבים את היכולת של הטקסט הקולנועי. הם מחפשים סט חדש של חוקיות משחק שהקולנוע יכול להתפתח אליו.

 אבל האפקט העיקרי של הסרטים האלו הוא ללא ספק האפקט שהם מותירים אחריהם, האפקט של הצופה שאיבד את היכולת לסגור את הפה שלו בסוף הסרט ולהבין מה בדיוק קרה כאן עכשיו ולהתחיל לחקור ולנסות להבין מחדש את כל מה שהוא ראה בשעה וחצי שעתיים האחרונות.

 הצופה לומד סט חדש של חוקיות קולנועית, במקביל גם הקולנוע עדיין מלמד את עצמו את החוקיות החדשה.

ולתפארת מדינת ישראל

לסיכום

לא בטוח אם הגיבורים הסרטים, משחקים לכם בראש, או שזה אולי רק אני מתרוצץ לכם שם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s