ביקור קצר : קרוב להפליא ומפוספס למדי – ביקורת על הסרט 'קרוב להפליא ורועש להחריד'.


'קרוב להפליא ורועש להחריד, הוא סרטו החדש של הבמאי הבריטי, סטיבן דולדריי, מי שהביא לנו בעבר סרטים מרגשים כמו בילי אליוט, נער קריאה והשעות. גם הסרט הזה כמו השעות ונער קריאה, מבוסס על ספר רב מכר. במקרה הזה הספר, הנושא את אותו השם – קרוב להפליא ורועש להחריד – היה אחד מרבי המכר הגדולים של השנים האחרונות.  הוא נכתב על ידי הסופר ג'ונתן ספרן פוויר.

ספרו הראשון של פוויר, הכל מואר ((Everything Is Illuminated, גם הוא הפך לסרט, אם כי לסרט קטן שעד היום נחשב לאחד הסרטים המקסימים, המצחיקים, המדכאים והחכמים ביותר שיצאו לאקרנים. סרט קטן אבל מרגש, שלא גרף יותר מ3.5 מיליון דולר – שזה כלום, אבל מאידך הוא סרט מופלא. את הסרט ביים השחקן לב שרייב (וולברין:ההתחלה, צעקה123, וכו..) , סרטו הראשון והיחיד בינתיים כבמאי. בסרט הזה עבד שרייבר בצמוד לפוויר בכתיבת התסריט ובחלק מהצילומים, והסופר אף מופיע כנציב באחת הסצנות.

הכל מואר עקב אחר חיפוש השורשים של יהודי צעיר מארה"ב באזור אוקראינה, בחיפוש אחר הכפר של סבתא שלו, כפר שכולו נמחק בתקופת השואה, כמו כפרים רבים אחרים. ההתמודדות שלו עם הזיכרון ועם בני הלוויה שלו למסע, סב ונכד מורי דרך, ספק אנטישמים ספק בורים- אבל בעיקר אנשים.
את כל המוטיבים האלו הוא הכניס גם לספרו השני, קרוב להפליא ורועש להחריד, אבל בצורה קצת שונה.

אנא חיגו 9/11

הספר, קרוב להפליא ורועש להחריד, יצא לאור באנגלית כבר  ב2005 והפך לרב מכר. ב2007 יצא התרגום העברי שלו, אשר כיכב ברשימת רבי המכר המקומיים. הפעם הספר עוקב אחר טרגדיה אחרת, לא השואה, אלא פיגוע ההמונים הגדול בהיסטוריה, פיגוע התאומים, בתשעה בספטמבר 2001.

ספר, כמו סרט רק במילים

הסרט כמו הספר עוקב אחר הדמות הראשית של אוסקר. לאחר מות אביו  ב 9/11 אוסקר מגלה מפתח שהוצפן בתוך כד כחול . אבל יש מעל ל 162 מיליון מנעולים בניו יורק ,את מי מהם המפתח הזה צריך לפתוח?

כך מתחיל מסעו  של אוסקר על פני חמשת הרבעים של ניו יורק, כשהוא חמוש רק בדברים החיוניים – רשימת שמות, אוכל, מים ותוף מרים. אוסקר יוצא  וניכנס  אל תוך חייהם המורכבים של חברים, קרובי משפחה ובעיקר  אנשים זרים לגמרי.

ברקע, מתנהל גם הסיפור המשפחתי האישי של אוסקר –  סבתו האוהבת והתומכת בעלת העבר המסתורי, אמו הדואגת והחרדה על סף התמוטטות עצבים, אותו דייר מסתורי שעבר לגור אצל סבתו, ומעל כולם, זיכרון האב הנעדר והאסון הגדול שפקד אותו ואותם.

השחקנים שנבחרו לתפקידים הראשיים, כל אחד מהם הוא קליעה בול למטרה (בחירת מילים אומללה).

דמות האב תפורה בצורה מדויקת על מידותיו של טום הנקס. הדמות היא דמות אב מסור, המהולה בשמחת נעורים על סף הילדותיות. תומס של (לא של אף אחד אלא Schell) הוא טיפוס חם במיוחד, אוהב את אימו הגרה בשכונת אליו, אהבת עד אין קץ, אוהב את אישתו עד השמים, אבל מעל כולם מורגש שהקשר אל בנו הוא הקשר החזק ביותר.
את תפקיד האב משחק בכישרון רב מי שהתחיל בתור המוקיון הראשי של שנות ה80 והפך לאחד השחקנים האהובים והמוערכים, טום הנקס. הנקס שולט בתפקיד ביד רמה, ולמרות שהוא אינו מופיע ברוב הסרט, רוחו מרחפת מעל כל הסרט. קשה עד מאוד להפריד בין החביבות של הדמות לכריזמה האהובה של הנקס.

"אבא אתה בטוח שהיא לא תסגור את הווילון?!"

את תפקיד האם משחקת השחקנית בעלת פיצול האישיות, סנדרה בולוק. סנדרה בולוק שידועה בקומדיות הטיפשיות שלה, ובמקביל ביכולות המשחק הדרמתיות שלה, משחקת כאן את תפקיד האם החרדה/מודאגת/אוהבת/חונקת/משחררת. גם כאן בחירת השחקנית לדמות נעשתה בצורה מדויקת.  בולוק, מדייקת במשחק אחיד וביכולת קשר מסך מדהימה. היא באמת נראת שבורה.

הדמות הראשית בסרט היא כמובן דמותו של אוסקר הצעיר, אותו משחק השחקן תומאס הורן. הורן הוא שחקן צעיר במיוחד. הסרט הזה הוא הפעם הראשונה שהורן הופיע מול מצלמה (אם לא מכלילים את העובדה שהוא השתתף במלך הטריוויה האמריקאי בספיישל ילדים). אפשר גם לראות את זה. הסרט כולו סובב סביב דמותו של הילד הזה. יחסית לעובדה שזהו סרטו הראשון, הורן עושה עבודה נהדרת,  אך עדיין לא ברור אם זה הילד או הדמות, יש מקדם תסמונת הילד המעצבן שאופפת את הדמות. דמותו של אוסקר, כתובה ככזו של ילד קצת אבוד, קצת לא מחובר למציאות וכן, קצת מעצבן. אבל יש הרגשה שהורן הכניס הרבה מעצמו לתפקיד.

"אמא, איך באים דגים לעולם?"

אבל ההצלה האמיתית הגיעה בדמות אביר על סוס לבן. לא סתם אביר, אלא אביר ששיחק שחמט עם לא אחר מאשר מלאך המוות, השחקן השוודי מקס פון סידוב. תפקידו המפורסם ביותר הוא כמובן בסרטו של ברגמן, החותם השביעי. שם משחק סידוב את האביר אנטוניוס בלוק. מאז הוא עשה עוד הרבה תפקידים נהדרים בהוליווד. גם הסרט הזה אינו יוצא מן הכלל. גם כאן סידוב נותן הופעה מרשימה ביותר של "הדייר", דמות אילמת שמתקשרת בכתיבה בלבד.
יותר מכל שחקן אחר, על אף תפקידו היחסית קטן בסרט, סידוב הוא זה שמכניס את הלב ואת הנשמה לסרט, הוא הדמות הראשונה והעיקרית בסרט שהצופה מצליח להתחבר אליה, להתרגש ממנה וגם להיות מסוקרן ממנה. לכן התפקיד הקטן הזה, הוא משמעותי ביותר בגרסה הקולנועית של הסיפור.

גם אני מצטער מקס, גם אני מצטער

בניין הקלפים מתמוטט

אבל איך הסרט עצמו מחזיק גם את הסיפור וגם את השחקנים? האם השזירה הזו של סיפור מרגש ושחקנים אשר כולם מהשורה הראשונה הופכים את הסרט ליצירת מופת?

לא

הסרט הרבה יותר קטן מסך כל חלקיו. בסרט מסוג זה, שהסיפור באמת טוב, והסיפור הוא טוב, אתה לא יכול לפספס- אבל מסתבר שאפשר. מהרגע הראשון שאתה צופה בסרט אתה נשאב לסיפור, קצת מתרגש קצת לא, קצת מתעניין קצת לא. אבל מה שאתה אף פעם לא, זה מופתע, לא נסער, לא לגמרי מעורב רגשי.

סיפורי 9/11 ,כמו סיפורי שואה (חלילה אני לא משווה בגדול רק בטון), קשה להישאר אליהם אדיש, קשה שלא להתרגש קצת ולהרהר הרבה, הסיפורים האלו לוחצים לך על בלוטת הרגש באופן אוטומטי . להפעיל אצל הצופה רגש, זאת לא החוכמה בסרטים האלו, החוכמה היא המינון והדרך שבה זה נעשה.

אווווווווו

במאי הסרט, סטפן דלדריי, ידוע בתור במאי דרמות מוערך אשר הביא לנו את השעות הנהדר, נער קריאה, ואפילו עוד סרט מרגש על ילד צעיר, בילי איליוט. בכל הסרטים האלו הצליח דלדריי למצוא בסיפורים הקטנים האלו את הרגש ולנווט בבטחה. אבל כאן כנראה דלדריי לא השכיל להבין שסיפור הרקע של הבניינים נותן לחיצה חזקה וארוכה על הבלוטה הזו, והניסיון להוסיף מניפולציות שונות על נקודות רגש, הניסיון להוציא מהצופה עוד דמעה, או עוד אנחת התרגשות, גורמת בדיוק את ההפך.

בנקודה מסוימת, מנת היתר של הרגשנות אוטמת קצת את הצופה.
כאשר אתה מגיע למנת יתר של רגשנות, העלילה מפסיקה להיות אמינה, במיוחד דמותו של אוסקר הצעיר.
הייתי אומר שדמותו של אוסקר היא העוגן המרכזי של הסרט, עוגן רעוע שבסופו של דבר לא מצליח להחזיק את הסרט.

לא שחלילה הסרט הוא סרט רע. הסרט בהחלט שווה צפייה, הסיפור בסופו של דבר הוא סיפור טוב, אבל יש לקחת בחשבון שאחרי היציאה מהסרט, יש הרגשה של :
קרוב להפליא ומפוספס למדי

מסקנה

אם אתה כבר ילד מעצבן, לפחות תלמד לשחק שח עם אבירים

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ביקור קצר : קרוב להפליא ומפוספס למדי – ביקורת על הסרט 'קרוב להפליא ורועש להחריד'.

  1. ממש ככה, כמעט הוצאת לי את המיליפ מהפה, הכל טוב, הספור רוב השחקנים, ואתה נשאר אדיש מלבד בכמה רגעים עם הסבא האדיר,בקשר לטום הנקס יש לי הרהורי כפירה הוא ממש לא אמין כאן, ואפילו מעצבן..{אותי בדרך כלל ברוב סרטיו}

    • מאוד שמח שאהבת את הביקורת, אפילו שמח שגם הסכמת איתה.
      את מוזמנת גם להיכנס לקבוצה שלנו בבלוג ולהירשם לעדכון שותף בדוא"ל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s