ביקור קצר: משחקי הרעב- נשארתי רעב עם אוכל מחומם


 אתחיל ואומר, שזה ברור לי שלא משנה מה אגיד, לא משנה מה אכתוב, לא משנה גם אם כל אתר וכל כתב וכל מבקר אפשרי יקטלו עד דק את הסרט, משחקי הרעב, הולך להיות אחת ההצלחות של הקולנוע בעשור האחרון.

הסרט עצמו מבוסס על סדרת ספרים, שהספר משחקי הרעב הוא החלק הראשון שלה, מה שאומר שממתינים לנו לכל הפחות עוד שלושה המשכונים. את הספרים כתבה סוזן קולינס והם הפכו לתופעה מטורפת בקרב בני נוער, בעיקר בנות נוער בין הגילאים 12 ל16.

את הסרט ראיתי בהקרנה משותפת עם מועדון המעריצים של הספר, או איזה תחרות אחרת, שמילאה את אולם הקולנוע בבני נוער.  מאחורי התנהלה השיחה הבאה בין נער לנערה (לא נגענו).
"תגיד בן כמה אתה ?"
"אני? אני בן 18"
"בן 18!? מה מישהו בן 18 מחפש בסרט בשביל ילדות בנות 16"
ואני ממרום גיל ה30, הבנתי בסוף הסרט התשובה לשאלה הזו, כלום!
לילד בן 18,בן30,בן 50 אין מה לחפש בסרט הזה.

 

מתכון: קח את בעל זבוב וערבב אותו עם יפנים…

משחקי הרעב מספר על מדינת פאנם שקמה על חורבות מה שהייתה פעם יבשת צפון אמריקה. על מנת לשמור על האזרחים מרוצים, מפוחדים ומשועשעים,  נערכים פעם בשנה משחקי הרעב. משחקי הרעב הם קרב הישרדות בין 24 נערים ונערות המועבר ברחבי המדינה בשידור חי . משחקי הרעב הם אירוע ריאליטי-טלוויזיוני כלל ארצי, שבו בוחר ממשל הקפיטול נער ונערה מכל מחוז, ושולח אותם להילחם על חייהם עד השורד האחרון.
כוכבת הסרט, קטניס, מתנדבת להשתתף במשחק במקום המועמדת הנבחרת, אחותה הקטנה. יחד איתה נבחר גם פיטה, בן האופה.
שניהם נשלחים לאימון אצל זוכה לשעבר, שתיין שאמור להיות המנטור שלהם, כן כן, מנטור.  כאשר הם מגיעים אל עיר הבירה, הם מתקבלים כגיבורים וכוכבי תרבות, ושם מתחיל משטר האימונים, הבחינה שלהם וההצגה שלהם לציבור, מתחילים המתחים הפנימיים הקונפליקטים וכו…

מי רוצה מנה של קטניס בפיטה ?

רק לאחר האקספוזיציה המתישה הזו מתחיל הסרט, המלחמה האמיתית בשידור חי בין הילדים, שמתנהל כבר עד סוף הסרט.

זה הסיפור, אבל איך הוא עשוי?! האם הוא באמת כזה מיוחד? אז התשובות בהתאמה, רע וממש לא.

משחקי הרעב, לא חידש משהו, הוא גם לא עשה אותו יותר טוב ממשהו שכבר היה קיים, הוא חיבר כמה רעיונות וסרטים שונים, לסרט אחד עכשווי.

הסיפור עצמו , מתבסס על סדרת הספרים היפנית, שגם היא הפכה לסדרת סרטים יפנים, באטל רייואל.
באטל רייואל גם הוא מתרחש בעתיד דיסטופי. עולם שבו המבוגרים איבדו את מרותם על הנוער הפוחז, והחליטו שכל כמה זמן, באופן רנדומלי, במהלך טיול שנתי, יסוממו שתי כיתות מבתי ספר שונים, וישלחו לאי. באי הם יצטרכו להילחם אחד בשני למוות, במשך שלושה ימים. ורק אם אחד מהם יגבור על כולם הוא ינצח, אם לא, בתום שלושת ימים כולם ימותו.

באופן מחשיד, אלו הם גם חוקי משחקי הרעב. אולם ההבדל העיקרי בין באטל רייואל למשחקי הרעב הוא הצעד אחד אחורה ,שמשחקי הרעב צעדו. בבאטל רייואל המדובר בילדים שהכירו אחד את השני לפני, חברים מבית, שנדרשים לרצוח אחד את השני, יריבויות של שנים שעכשיו עומדות בפני פיתרון אלים, חבריות שנרקמו מגיל הגן עכשיו עומדות במבחן החיים והמוות, כל האלמנטיםן האלו גורמים לקשר ריגשי והזדהות הרבה יותר גדולה עם הילדים ועם הקונפליקטים של ההרג מאשר סתם להכניס 24 אנשים לאי, כאשר אנחנו מכירים רק שניים מהם, אפילו לא שני מתחרים, אלא זוג שפועלים יחדיו. במשחקי הרעב אתה לא מרגיש שום קונפליקט שום אמפטיה לילדים האחרים.
גם בתחום הברוטליות, משחקי הרעב הוא עדין בצורה מרוככת שלא ממש מעבירה את האכזריות של המשחק, דבר מה שבהחלט אי אפשר להאשים את בטאל רייואל בו.

כמובן שבטאל רייואל גם הוא מתבסס על ספר אחר, גם עם סיפור של ילדים שתקועים על אי, רוצחים מתפרעים וטובחים אחד בשני, כן, בעל זבוב. ספר המופת של ויליאם גולדינג.

גם שעשעון טלוויזיה של חיים ומוות הוא לא דבר חדש לקולנוע, או לספרות.  כבר ב-1982 הוציא סופר אלמוני בשם ריצ'רד באקמן, ספר שנקרא הנרדף (The Running Man). הספר הפך לרב מכר, ואז התברר שבאקמן הוא שם עט של סופר האימה והמתח, סטפן קינג.

"רוץ, שוורצינגר, רוץ"

הספר שסיפר (באופן מפתיע) על אמריקה בשנת 2025, אמריקה דיקטטורית בעתיד דיסטופי, בה ערוץ השעשועונים הוא הערוץ הנצפה ביותר, והתוכנית הנצפת ביותר הוא הנרדף.
בערוץ זה רואים מתמודד שרץ על חייו, בעוד הוא צריך להילחם באנשי חוק ובציידי ראשים מיומנים. הכל תמורת כסף, והכל מצולם ומשודר.
הספר, גם כמו משחקי הרעב, הפך לסרט שובר קופות, עם ארנולד שוורצנגר ב1987.

הוסף תבלינים במיניון נכון….

כמו שכבר ראינו בבלוג הזה אין ספור פעמים, אין סיפורים מקוריים, יש דרכים מקוריות לספר אותם.
אבל גם שם משחקי הרעב נכשלים.
קודם כל הבעיה הכי בולטת בסרט זה היא התמהיל והאיזון של הסרט. כאשר אתה הולך לסרט שנקרא "משחקי הרעב", סרט על בני נוער שנזרקים לזירה עתידנית ולמלחמת חורמה אחד בשני, אתה מצפה לראות סרט על בני נוער שנזרקים לזירה עתידנית למלחמת חורמה אחד בשני.
בבאטל רייואל שהוזכר,  יש אקספוזיציה קצרה על הכיתה, על הטיול השנתי, ועל ההסבר והאימונים של הילדים לקראת הקרב. אחרי 20 דקות הילדים נזרקים לאי ומתחילה מלחמת החורמה העתידנית של בני נוער זה בזה.
במשחקי הרעב, לפחות 70 אחוז מהסרט, אם לא יותר, מתרחש בסוג של אקספוזיציה ארוכה ומשעממת על העולם מסביב למשחקי הרעב. בנייה של העולם  כמוחשי ואמין היא בהחלט חשובה והכרחית ואין ספק שבסרט נתנו לנו הכרה מעמיקה של העולם הזה, אולי מעמיקה מידי.

אולי בכלל זה פיטה בקטניס ?

נתנו לנו הכרה של כל הדמויות  "המבוגרות" של מדינת פנאם: מהנשיא ועד לסטייליסט, מהמנצח לשעבר ועד לבמאי התוכנית, מהמנחה ועד למנקה הזירה (טוב אולי לא את מנקה הזירה).  כל דמות בוגרת קיבלה זמן מסך מכובד וגם אם לא מרכזי למדנו להכיר אותם בצורה  טובה למדי. לאורך האקספוזציה ניכנסו להיסטוריה הקצרה של כל אחד מהם- מי הם, מאיפה באו, מה הם רוצים וכו…
אולי כאן כדאי להדגיש את נקודת האור העיקרית של הסרט, השחקנים הבוגרים, מה שאני קורא תומכי הלחימה.
שם ההפקה והבמאי עשו את המיטב ואכן הביאו קרן אור בודדת לסרט.
וודי האריסון (חופשי על הבר, רוצחים מלידה) הנהדר בתפקיד היימיטץ, המנטור הגמור שמנסה לתת כלים בסיסיים לפיטה וקטניס. וודי, אחד השחקנים המגוונים, הטובים והפחות מוערכים שיש בהוליווד, נותן הופעה לא רעה כלל, אפילו טובה , במיוחד עם הדמות היחסית שטוחה שניתנה לו. אתה באמת מרגיש שהוא רוצח מלידה (הייתי חייב), מרוב שהמשחק שלו טוב, אתה מיחס לו בהתחלה מניעים ותחבולות רק להתבדות, שגם שחקן טוב לא יכול להביא לדמות משהו שלא כתוב לה בסיפור.

"רגע, אז אתה בעצם אומר, שצבי הנינג'ה הם חיזרים!?"

גם השחקן הרב-גוני, סטנלי טוצ'י, בתפקיד ארז טל, נותן הופעה מספקת וטובה. טוצ'י משחק את המנחה/מראיין שבאמת מראה אכפתיות ואהבה לילדים, יודע לסחוט מהם הרבה חום מול  המצלמות, אבל מאחורי הקלעים רק רוצה את האקשן והרייטינג ובעיקר הרבה דם.

אך מאידך, זמן המסך וההתמקדות בדמויות תומכות הלחימה האלו, באו בחשבון הפוך וישיר על דמויות של המתחרים האחרים במשחק. אנחנו לא זוכרים, או מתעניינים באף אחד מהשחקנים האחרים.

לדוגמה, במהלך הסרט פוגשת הגיבורה דמות נוספת במהלך המשחק, דמות  שעוזרת לה לבצע תרגיל לחימה כל שהוא, התרגיל והאינטראקציה שבינהם נמשכים כ-5 דקות, בלי דיבורים מיותרים או הסברים על מקור הדמות הנוספת סיפור רקע או משהו בנוסף לשמה הפרטי.

לאחר 5 דקות התהילה שלה, הדמות נהרגת. זה היה יכול להיות עוד ענין סביר, אילמלא היה  מוקדש זמן מסך של 15 דקות כמעט להלוויה שלה, כיצד קנטיס מקוננת עליה, קוטפת פרחים להניח על גופתה, מטפלת בגופה, בוכה, מתאבלת וכו….
זמן המסך של האבל הוא בערך  פי שלוש מזמן המסך שהיא קיבלה כשהיא היתה בחיים!!
אירוע כזה שהוא כמובן הקיצון שמצביע על הכלל, הוא מגוחך, ונראה כמו פארודיה יותר מכל דבר אחר.

"שר האוצר נכנס למסעדה רומנית, שואל את המלצר כמה? הוא אומר לו 7.. מה 7?"
"7 שעות עד סוף הסרט"

גם השיטחיות הטוטאלית של הדמויות של הילדים/לוחמים האחרים היא מעוררת השתאות.  יחד עם טקסט וסיפור קלוקלים, שמהולים בבימוי רע, שטחי ולא מפתיע אפילו לא פעם אחת…

אך הדוגמה שמייצגת את הסרט כולו, היא הסצנה שבה, הגיבורה נמצאת שניה לפני הירצוחתה בידי אחרת, בעוד התוקפת גוהרת מעליה ומתחילה לנאום לה כיצד ולמה היא הולכת להרוג אותה, איך היא הרגה אחרים, כיצד ילדים צחקו עליה בבית הספר, איך שהיא היתה קטנה והיה לה כלב שהיא מאד אהבה אבל הוא אבד לה בדרך, איך אמא שלה לא חיבקה אותה מספיק, בקיצור 4 דקות של נאום, שנתן מספיק זמן ל20 אנשים לבוא ולהציל את קנטיס גיבורתנו 3 פעמים, מה שלבסוף גם אכן קורה.
לאורך כל הנאום הזה אי אפשר לא להיזכר בפשטות במשפט המפורסם של אלי וולאך בהטוב הרע והמכוער, If you want to shoot, shoot! Don’t talk.
סצינה שאמורה היתה להיות מותחת ומורטת עצבים, הפכה לפארסה מגלומאנית של טקסט רדוד.
הסצינה הזו בעצם סימלה בשבילי את כל הסרט – ארוך מידי, מקושקש מידי ובלתי ניתן להזדהות בעליל.

בסוף הסרט, אתה תוהה מדוע אף אחד מהחצים האלו לא הגיעו לראשך.....

אבל מאידך, אני לא נערה בת 15.

מסקנה

כשבן האופה, פיטה, פוגש את בת הנגר, קרש.

מודעות פרסומת

15 מחשבות על “ביקור קצר: משחקי הרעב- נשארתי רעב עם אוכל מחומם

  1. אני כבר מזמן לא בת 15, ואתה צודק בדבר אחד, זה היה אחד הסרטים הזוועתיים ביותר שיצא לי לראות בקולנוע. אבל משהו חשוב מאוד חסר בביקורת הזו, וחסרונו מורגש באופן משמעותי עבור אלו מבינינו שבאמת קראו את הספרים.
    הספרים מעולים. לא ברור לי מדוע בחרו לסווג אותם דווקא כספרי נוער, כי הם לא ממש מתאימים לאף אחד מתחת לגיל 16 לדעתי. הטרילוגיה של פאנם היא בין הסדרות הטובות שקראתי בשנתיים האחרונות, וחבל שהסרט המחריד הזה (שבו צופים בעיקר אנשים שהתעצלו לקרוא את הספר…) הוא מה שאנשים יזכרו בסופו של דבר, במקום את הספרים המצוינים.
    הקישור שעשית בין זה לבין באטל רויאל מובן לי, אבל גם הוא לא נכן. שוב, נא לקרוא את הספרים. יש פה סיפור רקע מרשים הרבה יותר, שמגיע לאפוקליפסה מטורפת בספרים הבאים אחרי משחקי הרעב: 'התלקחות', 'עורבני חקיין'.
    אם להזכיר כמה סצינות נבחרות: המוות של רו, שגרם לי ממש להזיל דמעות על הספר, היה חסר תוכן ועלוב בסרט. העובדה שת'רש חס על חייה של קטניס, בספר היתה מרשימה ומלווה בהסבר ברור של המספרת, בסרט – כלום. הקטע האחרון שבו קייטו, פיטה וקטניס מסתתרים מהזאבים על קרן השפע (אותה לא טרחו לבנות בתור תפאורה, במקומה שמו מעין מחסן פח מכוער להחריד), קייטו נואם נאום מומצא והזוי שמעולם לא הופיע בספר ואין לו שום קשר לסיפור.
    בקיצור, הסרט שחט את הסיפור המצוין, והמבקר הנוכחי שחט את הסרט. מוצדק?
    תקראו את הספרים כבר, עצלנים.

    • אני מודה ומתוודה, לא קראתי את הספרים, בדיוק כמו שלא קראתי את דמדומים.
      הספרים, הבנתי מאחרים, שהם נחמדים, אבל לא הרבה יותר מזה.
      אבל אני בטוח שגם ספרי ההמשך יצאו בשנה שנתיים הקרובות לאקרנים, אל דאגה, יהיה להם עוד צ'אנס לחרב את הספרים אף יותר.

      • אבל פה בדיוק מסתכם העניין. זה בלתי אפשרי להבין את הסרט במלואו מבלי לקרוא את הספרים, וזה בלתי אפשרי להינות מהסרט אם קראת אותם (האמת שגם אם לא קראת אותם, הסרט לא מרשים במיוחד).
        ואגב, דמדומים היה מחורבן בתור ספר וגם בתור סרט, כנ"ל להמשכים שלו. מעולם לא קראתי סדרת ספרים ורק התפללתי שהיא תיגמר כבר, מה שהיה מפתיע בהתחשב בעובדה שהספר הראשון של סטפני מאיירס, גוף מארח (לא קשור בכלל לדמדומים) היה יוצא מן הכלל.
        לך. תקרא. את. הספרים! אני אתחיל לשסות את החתולים שלי באנשים שלא קוראים אותם.

        • כמעט תמיד הסרטים, בלשון המעטה, טובים יותר מהסרטים שנעשו על פיהם, ועדיין, הביקורת של מר בר-לב פה מתמקדת אך ורק בסרט, כך שאיכות הספרים לא משנה כהוא זה. יתר על כן, דברייך את רק מוסיפה ומחריפה את "גריעותו" של הסרט.

          חשוב לציין: לא ראיתי את הסרט. קראתי עליו לראשונה בבלוג זה לפני זמן מה, ורק משורה אחת של תקציר יכולתי להבין שמדובר במאש-אפ של באטל-רויאל והנרדף, ואני לא מחשיב את עצמי כעפרון החד ביותר בקלמר. כשהבנתי שמדובר בכלל באדפטציה של ספר, זה היה אפילו רע יותר בעיני, כי אז מדובר ב*ספר* שהעתיק שני סרטים, ואז עשו עליו סרט משל עצמו….
          אני כנראה זקן מדי ומתחיל להיות נוסטלגי….

  2. צר לי
    לא כל כך יפה ולא בת 16
    אבל נהנתי נקודה
    וגון קרטר שהמלצת עליו היה רדוד לעומת זה …
    אתה יכול לפרק את זה לגורמים בשורה התחתונה
    הלכתי לסרט בלי ידע מוקדם ונהנתי.

    • ג'ון קרטר אכן רדוד, אבל לא מנסה להיות משהו יותר מכיף טהור.
      הסרט הזה מנסה להיות חכם, מנסה להעביר מסר, מנסה לעניין
      ונכשל בכולם

  3. אני לא מסכימה איתך לגבי כלום בפוסט הזה . עצם העובדה ששיכת את הסרט לילדים בני 12-16 מעליבה ומראה שפשוט אין לך מושג. בתור מישהי שקראה את הספרים אני יכולה להגיד לך שכל עולם המסביב הכרחי בשביל סרטי ההמשך כמעט יותר ממה שקורה בזירה. המבוגרים /שקיבלו זרקורים הם חשובים כי הם אלו שמולם מתנהלים המאבקים בהמשך. לקרוא לטקסט רדוד ארוך ומשעמם מדי לדעתי מראה על זלזול. א'- זלזול בעולם הקולנוע, בסרט שבאופן גלוי הושקעה בו המון מחשבה (ואם היית קורא את הסר הייתה מבין גם למה) . ב'- זלזול בקאסט הצעיר ויוצא הדופן של הסרט הזה, ג'ניפר לורנס העבירה את קטניס בצורה מיוחדת שלא היו יכולים לחקות.
    אני אהבתי את הסרט מאוד, הדבר היחיד שהציק לי שם זה הילדות בנות 12 שחושבות שהמשעות של הספר זה משולש אהבה וצרחו "טים פיטוש! " כל 20 שניות. תקרא את הספארים , אני בטוחה שתפרסם ביקורת שונה .

    • דבר ראשון, אני מתנצל, אין בדברי לנסות להעליב אף אחד.

      ובקשר לתגובתך, את צודקת, אני לא קראתי את הספרים, אני באתי לראות סרט. סרט, גם כזה שמבוסס על ספר, הוא לא כלי להרחבה של הספר, אלא הוא מעבר למדיום אחר לצופים, שאולי קראו ואולי לא קראו.
      ספר שמועבד לסרט צריך לקחת בחשבון שהצופים לא קראו את הספר, ואסור לו בתחלית האיסור להסמך על זה.
      והקסט הצעיר אני לא מזלזל בו, נהפוך הוא, הבמאי הוא זה שזילזל בו והעלים אותו לגמרי מהסרט והפך אותו לחלק מהתפאורה הגרנדיוזית. הביקורת העיקרית שלי היתה על כך שהילדים האחרים הם נעלם אחד גדול מהסרט, לא בגלל שהם לא מספיק מוכשרים, האמת שאין לי מושג מה רמת הכישרון שלהם מכיוון שהם לא היו כמעט בסרט. רק הבליחו לרגע.

  4. מעוד מפריעה לי העובדה שאתה לא "אוהב" את הסרט על סמך:
    א. הזאנר שלו(כן משחקי הרעב הם פנטזיית נוער הן כספר והן כסרט) אתה לא יכול לטעון שהסרט לא טוב רק בגלל שאתה לא אוהב את העובדה שקהל היעד העיקרי שלו זה נוער (אתה יכול להגיד "אני לא מתחבר לסוג סיפור הזה" אבל בפירוש אסור לך לשלול אותו בגלל העדפה אישית.)
    ב.העובדה שהוא דומה לסרטים/ספרים אחרים, כי טוב המון דברים מבוססים על קודמיהם כמו הארי פוטר אתה לא יכול לשלול אותו בגלל שהוא דומה לאגדת המלך ארתור .
    ג.חוסר ברוטליות
    שוב פעם זה סרט לנוער(בניגוד לבאטל רויאל שנוצר לגילאי 18+) לכן אין בו ברוטליות רבה. מחפש ברוטליות יש מספיק סרטים/ספרים אחרים.
    עכשיו כול הנקודות שבהן נגעתי לא הופכות את הסרט ל "לא טוב" אלה לסרט שמתאים לקהל יעד מסויים+חובבי הזאנר של פנטזיית נוער.
    בנוגע למשחק של הדמויות:
    א. הזמן מסך של אקספוזיציה על העולם שלהם ארוכה כי זה חשוב אפילו מהמשחק עצמו זה פרט חשוב לעלילה ולהמשך שלה.
    ב. עמוק הדמויות …מכיוון שזה סרט אז אי אפשר באמת להעביר עומק דמות/עולם/משחק עצמו כמו שצריך כי זה סרט זה פורמט שונה לחלוטין לכן לוקחים את כול התכונות הכי מוחצנות של הדמות ומשתמשים בהן.
    יש הבדל עצום בין הספר לתוצאה הסופית של הסרט כי פשוט אי אפשר להכניס את כול המידה ואת כול הרגשות שיש בספר לכן מקצצים פה ושם ומשאירים את רק את אותם רגשות ואירועים שחשובים להמשך העלילה.
    לדוגמא
    המוות של רו בספר לרו יש יותר משמעות יותר מקום וחשיבות ,אבל בסרט אין לחשיבות הזאת זמן לכן הסרט מסתמך על הצופים להבין שהדמויות משחקות המשחק מוות שהם זאבים אחד לשני וברגע שיש דמות שרק קצת נחמדה עלייך זה כבר הפתעה זה כבר שונה רק העובדה שרו הייתה נחמדה לדמות הראשית היא הסיבה לאותה לוייה.
    נ.ב. אתה אכן לא נערה בת 15 ולא חובב פנטזיית נוער (בכלל יש לאנשים שעברו את גיל 30 נטייה לא לחבב במיוחד את משחקי הרעב גם כספר).

    • א. הז'אנר לא משפיע על איכות. ההסטוריה מוכיחה כי ניתן ליצור סרטי נוער שלא מתייחסים אל קהל היעד שלהם כאימבצילים, אלא סתם כפי שהם באמת – אנשים צעירים מלאי הורמונים. (דוגמא לא הכי מוצלחת הם סרטי ג'ון יוז, כי קשה לי לקשר אליהם את המילה איכות, אבל עדיין,…)
      ב. הארי פוטר הוא סדרת ספרים גרועה שהפכה לסדרת סרטים רעה ונבובה, וזאת בלי קשר לדמיון כלשהו לאגדות המלך ארתור או דוד המלך או קונאן הברברי. לא ה"דמיון" הוא מה שהופך את היצירה לרעה, אלא החוסר בדמיון ויצירתיות מצד היוצרים. אקריא קורוסאווה עשה קריירה בינלאומית יפה מהעתקה והמרה של מחזות שייקספיר לעלילות יפניות. וחוצמזה, יש הבדל בין "מבוסס על" לבין פלאגיאט – ואלמנט תסריטאי חד פעמי כמו שיש בבאטל-רויאל לא יכול להיות "רעיון דומה".
      ג. זה כבר עניין פנימי יותר של החלטות הפקתיות אל מול שפה קולנועית, אבל בגדול ניתן להגיד שאם סרט מדבר על ברוטליות ורוצה להעביר מסר, חזקה עליו שיעביר את התחושות הללו לצופה, כי אם לא זו תהיה מציצנות לשמה(שזה חלק מהביקורת על הסרט, שהוא מהווה בעצם את אותו המוצר בדיוק נגדו יוצאים, כביכול)

      עכשיו, כל הנקודות הללו הופכות סרט ל-"לא טוב", אלא אם כן קיימת משוואה הגורסת "סרטי נוער"="זלזול בצופה וחרא טהור"(או במילים אחרות, "בואו נשים שחקנים יפים שיגידו מילים מגניבות ונעשה לוגו מדליק שאפשר לשים על דברים")

      ולגבי השאר… סרט הוא סרט. ספר הוא ספר. המשותף בינהם הוא עלילה. בשניהם יש כזאת ובשניהם היא אמורה להיות סגורה ומתוחמת בגבולות הטבעיים של המדיום, שהם התחלה וסוף. אם יש בסרט אלמנטים "חשובים להמשך" שמפריעים לי לצפייה הנוכחית בסרט, אזי זהו סרט שעריכתו(ואולי גם בימויו) לוקה.
      אם דמות מצטיירת כפלקטית, זה לא בגלל מגבלות הז'אנר. זוהי שטות. ממליץ לך ללכת לראות סרטים, ואם אפשר סרטים שהיו ספרים והצליחו להיות טובים. סתם המלצה מהראש, כמעט כל סרטי קובריק.

      בסיכומו של דבר, מותר לנו לאהוב זבל. לי אישית יש סטייה קלה שאני חובב סדרות פעולה מפגרות ביותר. אז אולי אני יכול להיתפס מתנצל על כך, אבל לעולם לא אתגונן ואגיד שמדובר במשהו איכותי. אז בנות נוער יכולות להנות מהשפרצת ההורמונים התורנית, אבל למה להגיד שזה "איכות"???

  5. היו כמה סצינות טובות, לדוגמא הסצינה שבא השחקנים מועלים כאשר מנסים לגרום להם ל"קרב דמים",זה היה מותח וסצינת הקרב היתה מהירה ומצולמת טוב.

    סבלתי מתסמין "המצלמה הרועדת" בעיקר שלפי דעתי היה מיותר, גם יותר מדי קלוזאפים .

  6. פינגבק: מבזק…מבזק…מבזק…מבזק…מבזק…מבזק… | העולם המופלא של התרבות

  7. אני קראתי את הספרים וברצוני להגיד שהם באיכות גבוהה מאוד. לא ראיתי את הסרטים אבל בדרך כלל ספרים יותר טובים מהסרטים שלהם (במיוחד בסרט שהשחקנית הראשית הרבה זמן לבד) מכיוון שבסרט אי אפשר להחצין רגשות ברמה מדויקת וברורה. ני שלא קרא את הספרים אני ממליצה מקרב לב
    בנוסף הספרים מעולים בגלל שכל פרק נגמר בצורה מותחת ולכן אי אפשר להפסיק לקרוא. ונראה לי שמכיוון שהספר נבחר לספר הנוער הטוב ביותר ובחיר הילדים אפשר להגיד שהוא לא מוצא חן בעיינך אבל הרבה אנשים שקרא אותו נהנו כולל מבוגרים למשל אישה בשנות ה50 לחייה מהקיבוץ בבו אני גרה קראה את הספר ונהנתה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s