סרטי ה- Found Fotage – המציאות של המאה ה21:
בקיץ 1999 הקולנוע המסורתי כפי שאנו מכירים אותו הגיע לקיצו. ביולי אותה השנה, עם עלייתו לאקרנים של הסרט פרויקט המכשפה מבלייר, מהתלת אימה פסיכולוגית ומצמררת של צמד הסטודנטים לקולנוע אדוארדו סאנשז ודניאל מאריק, סגנון קולנועי חדש, אפקטיבי ביכולתו לעורר אימה טהורה בקהל הצופים שלו ובעל פוטנציאל רווח חסר כל פרופורציה לגודל ההשקעה בו הכה בעולם הקולנוע במלא העוצמה.
"אל תפחדי מותק, זה רק המכשפולה בלונה פארק"
תחילת המאה ה21 סימנה את תחילת עידן סרטי הFound Footage . לסגנון קולנועי זה קיימים מספר תקדימים ברבע האחרון של המאה ה20.
Cannibal Holocaust .החולני של רוגרו ד'אודאטו מ1980, המהווה אב-טיפוס צורני וסיפורי לסגנון סרטים שכזה, UFO Abduction הקונספירטיבי מ-1989, איש נשך כלב המיתולוגי מ-1992 והשידור האחרון (The Last Broadcast) האפוקליפטי מ1998. העשור הראשון של המאה ה21 הניב גל עצום של סרטי FF שניסו לשחזר את ההצלחה הכלכלית העצומה של פרויקט המכשפה מבלייר. כך נוצר לו סגנון קולנועי חדש שלכאורה נראה מונוטוני, חוזר על עצמו ודינו כליה מהירה. אך דוגמאות עדכניות מהשנים האחרונות כמו REC הספרדי מ2007 של הצמד חאומה באלאגאורו ופאקו פלאצה. קלוברפילד האמריקאי של מאט ריבס מ2008 ובמיוחד זיכיון פעילות על טבעית של אורן פאלי – סרטים שבעצמם הובילו לנחשול עצום של סרטי FF מארצות שונות ברחבי העולם – ניתן לראות כי המצלמה ההיסטרית והמגואלת בדם של סגנון קולנועי זה עדיין ממשיכה לספק דימויים מבהילים ומבדרים ביותר.
החל מהשנה במסגרת אוטופיה, ניתן מקום לאפל ולשונה, למשונה ולמוזר, למבעית. לדיסטופיה. הפסטיבל ביום שלישי הקרוב 9/7, יוקיר ערב מיוחד לסרטי הFF, שבמהלך הערב גם יוקרן לראשונה בארץ, הסרט החדש, המפרץ. בנוסף למפרץ הערב יכלול גם הרצאה מעניינת של איציק רוזן (מי שכתב את הטקסט היום לבלוג) והקרנת הסרט הישראלי היום האחרון.
כל הטוב הזה יתרחש כאמור מחר, באוזן בר, ברחוב קינג ג'ורג' 48. פרטים נוספים אפשר למצוא בדף הפיסבוק של האירוע.
אתמול בערב, בעודני צופה בערוץ 2 לאחר החדשות, הטלפון צלצל. על הקו, שנות 90, הם דרשו ממני שאני אחזיר להם את הטלוויזיה שלהם חזרה יחד עם דן שילון קומפלקט, כמו שקיבלתי.
זה לא ההוא מפספוסים?
אכן בעשור השני של שנות ה2000, הוחזר לפרים טיים של יום שישי, דינוזאור גדול. דינוזאור מהסוג שכבר נכחד לפני עדנים רבים. לא, אין לי כוונה לקורא לדן שילון שמן, אלא רק שריד של תקופה אחרת שמזמן פסה מהעולם.
המעגל, או בשמה הרשמי, בשידור חי עם דן שילון, הייתה אחת התוכניות הפופולריות והנצפות ביותר בימי טרום עידן הפלזמות . תכנית שצמחה אי שם ב1991, שעוד בוש האב היה נשיא ארצות הברית, וחיילים אמריקאים היו בלב בגדד. התכנית רצה כמעט עשור שלם וירדה בשנת 2000, כשעלה לשלטון בארה"ב בוש הבן, ושניה לפני שהיו חיילים אמריקאים בלב בגדד.
"You all are probably wondering why I gathered you here"
התוכנית הייתה הצלחה מסחררת בימיה, היא התחילה את דרכה בערוץ 2 הניסיוני וסיימה את דרכה בערוץ 2 המסחרי. לאורך כל הדרך התוכנית שמרה על רייטינג גבוה במיוחד, בעיקר בשל תמהיל המרואיינים: פוליטיקאים וראשי ממשלה, לצד זמרים ויוצרים, שיושבים לצד שחקנים ואנשי תקשורת, ומידי פעם גם גמד טרנסקסואלית ממוצא אסקימוסי עם נטיות פוליטיות לכיוון המרכז ימין שעובד בזנות כדי להאכיל את אמו החולה, או כל שטות אקזוטית אחרת.
מה לא עושים בשביל קצת רייטינג, צביקה הדר בימים טובים יותר.
אבל לא רק התמהיל היה סוד קסם התוכנית אלא לא פחות חשוב מה שהמרואיינים עשו בה, בעיקר הפוליטיקאים. לכולם זכור שר האוצר בייגה "ביגלה" שוחט, שעשה מערכון עם צביקה הדר שתרבוש טורקי מעטר את ראשו. או שהושיבו את טוביה צפיר עושה חיקוי של אריק שרון, בכיסא ליד ישב אריאל שרון (שטען שטוביה צפיר עושה אריאל שרון יותר טוב ממנו). בכלל התוכנית נראתה כמי שמדרדרת את רמת הפוליטיקאים שלנו לרמה הנמוכה ביותר, ומחטט בחיי הידוענים בצורה השמורה רק למנתחי מוח בעלי עידון של ידיי בבון. כולם זוכרים את התקרית המביכה שבה דן שילון העליב בטעות את הגברת הראשונה, השחקנית והשחקנית גילה אלמגור, שפשוט קמה באמצע השידור ועזבה.
כל זה טוב ויפה לשנות ה90 והנאיביות של הטלוויזיה המסחרית בישראל בתחילת דרכה.
יש לזכור שהתחרות הכי גדולה של דן שילון, היה דודו טופז.
מאז הרבה מים זרמו בפרסומות של ערוץ 2, הרבה תכוניות באו והלכו, סדרות התרוממו והתרסקו, אך בעיקר הצופים החכימו. הצופים השתכללו ודרשו עוד מהטלוויזיה שלהם, מהמגישים שלהם, מהתכנים שלהם.
והנה חוזר הדוד השמנמן, ורוצה לחזור לתהילת עולם שאיבד ב15 שנה האחרונה. יש וחשב איך אפשר לחזור אל לב ליבו של הרייטינג הישראלי? נמציא פורמט חדש? נחשוב על תכנית חדשה? מדוע, אם אפשר שוב להושיב אנשים במעגל אחד גדול.
ואז לקח הדוד: פוליטיקאי מוכר (אביגדור ליברמן), בדרנית מצחיקה (שני כהן), מוזיקאי שנטועה עמוק עמוק בקונצנזוס (עידן רייכל), דוגמנית מצליחה (מלכת היופי של ישראל), שחקנית ישראלית מצליחה (נועה התשבי) שחקנית ישראלית פחות מצליחה אבל עם סיפור נוגע לב (פז גז, סליחה פז גן) ופריק מוזר (מתופף שנולד להורים חרשים). כמובן שבכל תכנית התמהיל יישאר זהה לגמרי, רק הדמויות ישתנו, בדיוק אותו נוסחה של לפני 20 שנה.
"הנה, אתה רואה? יש מישהו אחד שעוד צופה"
אבל מה לעשות שנות ה90 הצבעוניות עברו חלפו להם מהעולם, ורק השאלות של דן שילון נשארו כמו שהיו. צפויות משעממות ובעיקר… נחזור אליך על זה בהמשך…
המשפט המעצבן ביותר בתולדות התוכנית, אם אתה רוצה לראיין אורח תראיין אותו, ואל תברח כל 2 דקות למרואיין אחר. אם כבר ברחת למרואיין אחר, אז לפחות תדאג שמספר הדקות שיש לו לענות על שאלה יהיה לפחות זהה, אם לא יותר מזמן שאלת השאלה. שילון יותר ממה שהוא אוהב לשמוע את המרואיינים שלו, הוא אוהב לשמוע את עצמו. שאלות טרחניות כאורח הגלות, המאשימות וכביכול נוקבות (אם כי סתם מציקות לא ענייניות) שהוא אוהב להטיח ולחזור עליהן בפני המרואיינים שלו.
קשה לי להאמין שהתוכנית הזו תצליח לחזור אל המסך שלנו בסופו של דבר. אני רק יכול לקוות שגורלנו של דודו טופז בניסיון הקאמבק שלו בערוץ 10, לא יחזור על עצמו עכשיו עם שילון בערוץ 2.
מסקנה
אם כבר קאמבק, אז רק לחרצופים או קומדי סטור או העולם הערב או….. או כל דבר אחר חוץ מדן שילון.
העולם המופלא של התרבות 