הליצן העצוב, 10 הסרטים הגדולים של רובין וויליאמס


לזכרו של השחקן הענק רובי וויליאמס שהלך הערב (12.8.14) לעולמו .

 

אני רוצה לפתוח בציטוט מעודכן מהשומרים (watchmen)

 

שמעתי פעם בדיחה :
איש אחד הלך לרופא, אמר לו שהוא בדיכאון,
שהחיים קשים ואכזריים.
הוא אומר שהוא מרגיש לבד בעולם מנוכר.
הרופא עונה לו "אהה זה טיפול מאוד פשוט. הליצן הנודע רובין וויליאמס מגיע להופעה בעיר. לך תראה אותו ותתעודד."
האיש פורץ בבכי
"אבל דוקטור, אבל אני הוא רובין וויליאמס"

בדיחה טובה, כולם צוחקים, סטאגדיש, מסך.

 

עשרת הגדולים 

רובין וויליאמס היה אחד הקומיקאים הגדולים של זמננו, אחד האנשים האנרגטיים על סף הפסיכוזה. את האישיות התזזתית שלו ורצף הבדיחות שירה לאוויר, במהירות של 12 בדיחות לדקה, הפכו אותו לאחד מהשחקנים האהובים ביותר בהוליווד. מה שהרבה שוכחים שחוץ מזה שהוא היה קומיקאי בחסד, הוא היה שחקן ענק. רבים מסרטיו הטובים ביותר, לא כללו אפילו בדיחה אחת, אלא דמעות רבות. בפוסט הזה שמורכב אך ורק מטעמי האישי, אני הולך למנות את עשרת הסרטים הגדולים ביותר של רובין וויליאמס. אם לכם יש דעה שונה, סדר אחר או סרטים אחרים, אתם מוזמנים לכתוב בתגובות.

 

חיי  1951-2014 בליבנו  ∞ - 1952

חיי
1951-2014
בליבנו
∞ – 1952

 

10. פופאי  (Popeye)

 Popeye

בתחילת שנות ה-80 , אחרי ההצלחה של הסרט סופרמן,  וגילו מחדש את היכולת לשאוב סיפורים מהקומיקס לקולנוע. המפיקים רצו לשאוב מן הקומיקס  עוד סרטים, אך עדין לא ידעו לבנות את הנוסחה: לא ידעו באיזה קומיקס לבחור ולא מה לעשות איתם. ב-1980 במאי הקולנוע המוערך רוברט אלטמן (יוצר מ.א.ש), עשה קומדיית קומיקס, על פי הדמות הותיקה והאהובה של פופאי המלח. את תפקיד פופאי גילם שחקן צעיר ומתחיל בשם רובין ווילאמס. הסרט נכשל בקופות. אבל הסרט בעצם פתח דלת לשחקן צעיר ומוכשר.

 

  1. העולם על פי גארפ (The World According to Garp)

הסרט השני של רובין וויליאמס, והסרט הראשון שהוא משחק תפקיד ראשי בסרט דרמטי. גם כאן הסרט מבוסס על חומר קודם, במקרה הזה רב המכר הסוריאליסטי, של הסופר, ג. אירווינג. הפעם הסרט זכה לאהדת המבקרים, ששיבחו את משחקו של וויליאמס. עד הסרט הזה וויליאמס הציג על המסך בעיקר דמויות טיפשיות, כמו מורק מתוכנית הטלויזיה מורק ומינד. כאן לראשונה הציבור נחשף גם ליכולות הדרמטיות האדירות של וויליאמס.

 

8. אלדין (Aladdin )

ג'יני

אלדין סרט האנימציה של דיסני, סרט שלא רואים את ווילאמס לרגע, אבל אי אפשר לפספס אותו. דמותו של הג'יני ממלא המשאלות של אלדין, נתפר כחליפה מדויקת למימדיו של וויליאמס. הדמיון הפרוע, והתזזיות של וויליאמס הפיחה רוח חיים בדמות המצוויירת, כמו שאיש מעולם לא הפיח חיים בדמות מצויירת.

 

7. לחיות בתמונות (One Hour Photo)

אחד הסרטים הפחות ידועים של וויליאמס מתחילת שנות ה2000. שוב תפקיד דרמטי של וויליאמס. הפעם כ"סאי" הבחור המוזר מדוכן הפיתוח של התמונות (מי שזוכר לפי עידן התמונות הדיגיטליות). בסרט סאי, בחור ערירי מתאהב במשפחה, דרך התמונות שהוא מפתח להן באופן קבוע ואט, אט הופך להיות אובסיסיבי ומאד את הקו בין התמונות שהוא מפתח למציאות. תפקיד מצמרר עם פס קול מצמרר לא פחות.

 

6. גברת דאוטפייר (Mrs. Doubtfire)

mrs-doubtfire

אולי הקומדיה המוכרת והמוצלחת ביותר של רובין וויליאמס. בסרט מעט רפלקסיבי, רובין ווילאימס מגלם שחקן , קומיקאי וחקיין בתהליך גירושים קשה, מאשתו שאותה משחקת סאלי פילד. על מנת שהוא יוכל להמשיך לראות את ילדיו הוא מתחפש לגברת קשישה והופך תחת מעטה הדמות החדשה, להיות האומנת החדשה של ילדיו הוא. הסרט מבוסס בעיקר על סלפסטיק וטיימינג מדויק של וויליאמס.

 

5. ללכת שבי אחריו  (Dead Poets Society)

לכת שבי אחריו

עוד אחת מהתפקידים הדרמטיים הגדולים של וויליאמס. אולי אחד מסרטי "המורים" הגדולים של כל הזמנים. מורה רענן וצעיר נזרק למערכת נוקשה ומשעבדת. בעזרת תלמידי הספרות שלו הוא מנסה לפתוח את ראשם לרעיונות חדשים לתחושות חדשות, לאהבות, לאבדות ולחיים עצמם. למרות שזה לא היה הדרמה הראשונה של ווילאימס, זה היה הפעם הראשונה שהוא שיחק דמות רגועה (יחסית, חיקויי שייקספיר בביצוע מרלון ברנדו וכו' הוזכרו שם בנגיעות) ובלי מניירות. המבקרים היללו את משחקו "המאופק" של וויליאמס, צד נוסף שהם לא ראו לפני כן.

 

4. פישר קינג (The Fisher King)

the-fisher-king-1991

את פישר קינג, אפשר לסכם בהגדרה, פגישת פיסגה של משוגעים. רובין וויליאמס יחד עם הבמאי טרי גיליאם (12 הקופים, ברזיל) חוברים יחד עם ג'ף ברידג'ס לסרט שכולו הזיה, צחוק ודמעות. רכבת הרים על שדר רדיו (ברידג'ס) , שנופל מגדולתו אחרי שהוא גרם בדרך עקיפה להרג המוני ופוגש את אחד האנשים שהושפעו מהרצח הזה (וויליאמס).  סרט לא קל לעיכול, רווי בדימויים ובסמליות, כמו רוב סרטיו של גיליאם, וכמובן שגם הוא יצירת מופת.

 

  1. התעוררות (Awakenings)

awakenings

התעוררות היא אולי פיסגת היכולות הדרמטיות של וויליאמס ושל שחקן החיזוק שלו בסרט, רוברט דה נירו. בו וויליאמס מגלם בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, רופא אנטיפת, מיזנטרופ, שמגלה תרופה שעוזרת לעשרות אנשים להתעורר ממצב קטטוני של שנים. הסרט זכה לביקורות נלהבות על זוג השחקנים שהצליחו להביא למסך צד אחר מעצמם.

 

2. סיפורו של וויל האנטינג (Good Will Hunting )

good_will_hunting

סיפורו של וויל האנטינג, הוא שוב סרט דרמטי של וויליאמס. תסריט שכתבו שני חברים, מאט דיימונד ובן אפלק. ביים אחד מבמאי הקולנוע החשובים של זמננו, וינס ואן סאנט. שילוב של כלכך הרבה כישרון, לוקח סיפור פשוט על נער מחונן אך ללא אמצעים, שמתחיל תהליך פסיכולוגי, אצל פסיכולוג (וויליאמס) לא קונבציונלי שדוחף את דמותו של וויל לממש את הפוטנציאל הגלום בו.  שוב ווילימאס בתפקיד מאופק וקטן נותן את כל הדגשים הדרמטיים בשביל להעצים את הדמות ואת הסרט.

 

  1. הוק (Hook)

Hook-1

כאן לבטח אתקל בהרבה התנגדות. הסרט אשר נחשב לכישלון, הן של וויליאמס והן של סטיבן שפילברג שביים אותו, בעיני עומד כאחד הסרטים המקסימים והיפים שאי פעם נוצרו. הסיפור ממשיך את באופן ישיר את סיפור של פיטר פן. פיטר פן שהחליט להתבגר ושכח מי הוא היה, צריך לחזור לארץ לעולם לא ולהיזכר איך לעוף, איך לקרוא כתרנגול ואיך להילחם. כל זאת על מנת להציל את ילדיו מידיו של הוק (דסטין הופמן). הסרט מצליח לתפוס בצורה מופלאה את הקסם של פיטר-פן וזה בעזרת הדבר הכי קרוב שהיה לנו לפיטר פן, רובין וויליאמס עצמו. האיש שלא רצה להתבגר, כי ידע כמה כואב וקשה זה.

 

לסיכום:

העולם איבד את אחד מהיהלומים הנוצצים והיקרים ביותר שהיו לו. יש אומרים שאלו עם החיוך הכי גדול הם האנשים הכי עצובים. אני רק יכול לקוות שהיכן שרובין וויליאמס הגיע אליו, מעלה חיוך על פניו כמו שהוא העלה לכולנו.

 

Robin_Williams)

 

 

 

מודעות פרסומת

יום העטלף – יום הולדת לבאטמן


האביר האפל, איש העטלף, באטמן. אחד הגיבורים הידועים והאהובים ביותר בעולם, חוגג השבוע 75 קיצים, או במקרה של באטמן חורפים.

birthdaybat

באטמן: מתחיל

באטמן הופיע לראשונה על דפי הקומיקס של חברת DC  קומיקס, אותה חברה ששנה קודם הביאה לנו את סופרמן. DC, אחרי ההצלחה הפתאומית של סופרמן, חיפשה דמות נוספת של גיבור שיצטרף אל רב המכר שלה. הוצאת, DC  קומיקס, פנתה אל שניים מהעובדים בחברה שלה, בוב קיין וביל פינגר. החברה ביקשה מהשניים "שיתפרו" להם חליפה נוספת לגיבור חדש. השניים ישבו וחשבו ולבסוף רקחו דמות חדשה, שמבוססת על סרטים וסיפורים שונים שהם אהבו.

כחובב קולנוע מושבע, ניזכר בוב בסרט אימה/קומי שראה, העטלף (The bat) מ1926. הסרט  עוקב אחרי  פושע פסיכופט שמתחפש לעטלף ענק, קופץ על גגות ניו יורק ורוצח אנשים.
אותו עטלף, רגע לפני שהוא רוצח את קורבנותיו,  מאיר את חלל הבית עם פנס מיוחד שיצר את סימן העטלף על הקיר.

 

פינגר כחובב "ספרות זולה" מושבע, נזכר בסדרת הסיפורים שהוא אהב, שהייתה מאוד פופולרית באותן שנים: זורו. זורו למי שלא זוכר, מספר על מיליונר בעל חווה, בלוס אנג'לס של מלחמת העצמאות המקסיקנית.  בעל החווה  דון דייגו דה לה וגה,  שביום הוא רודף נשים וממון, ובערב הוא עוטה על עצמו מסכה וגלימה שחורה, ובעזרת כישורי הלחימה הנעלים שלו, נלחם למען הצדק.

 

"אתה שמח לראות אותי או שיש לך חרב ביד?"

"אתה שמח לראות אותי או שיש לך חרב ביד?"

שניהם גם מאוד אהבו את ההרפתקאות השונות של הבלש המפורסם ביותר בעולם, שרלוק הולמס. השניים החליטו לזרוק גם קמצוץ של אותו בלש אנליטי לתרכובת.

כך השניים עבדו על המתכון שלהם ומידי פעם תיבלו את העלילה בגיבור כזה או אחר. זרקו את הרעיונות שלהם לבלנדר, עד שלבסוף קיבלו קציפה אחידה, שממנה יצא האביר האפל, באטמן.

"אתה מחזיק אותי, אבל מי מחזיק אותך?"

"אתה מחזיק אותי, אבל מי מחזיק אותך?"

אז נכון, השניים הצליחו להוציא גיבור מאוד מוצלח, אבל כבר נאמר שגיבור טוב נמדד גם לפי הנבלים שעומדים בפניו.  שוב השניים חזרו אל מטבח הדמויות שלהם, יחד עם חבר חיזוק, ג'רי רובינסון. השלושה עבדו על דמות נגדית לבאטמן ורקחו את הג'וקר.
גם הפעם השפעות שונות מעולם התרבות נכנסו לתמונה. אך כעת זה היה יותר ממוקד. מקור ההשראה הראשי שלהם היה הספר של הסופר המפורסם, ויקטור הוגו (עלובי החיים, הגיבן מנוטר דאם), "האיש שצחק". כמה שנים לפני כן (1928) גם הפך לסרט אילם ידוע ביותר, בעל אותו שם. את הסרט ביים הבמאי הגרמני האקספרסיוניסטי, פול מוני.
הסיפור מספר, איך לא, על ליצן חצר פסיכופתי, סדיסטי ורצחני.

 

joker vs manwho

מצא 13 הבדלים, בין הפותרים יוגרל מנוי שנתי לבלוג

 

באטמן: ממשיך

במשך השנים דמותו של באטמן המשיכה להתפתח על ידי בוב קיין ופינגר  וגם על ידי כותבים אחרים. כל אחד הביא לדמותו של בטמן את ההשפעות השונות מהעולם התרבותי שלו. חלק מהדמויות היו מעולם הקולנוע, חלק מהספרות ואפילו מתוך דמויות קומיקס אחרות.

מהר מאוד, דמותו של באטמן גם מצאה את מקומה על המרקע הגדול. באטמן הוא ללא ספק, גיבור העל המצולם ביותר לקולנוע. הפעם הראשונה שבאטמן הופיע על המסך הגדול הייתה כבר ב1940, הרבה לפני סופרמן.
מה שמאוד מפתיע, זה שלפעמים כותבי הקומיקס של באטמן, מקבלים השראה מסרטי באטמן.

גיוון ברשימת הסרטים של סינימה YES חן

גיוון ברשימת הסרטים של סינימה YES חן

בחלק גדול מהפעמים, כאשר באטמן נזרק החוצה לעולם האמתי, הוא חזר כמו באטורנג (הבומרנג של באטמן) ישירות לתוך הקומיקס.

בשנות ה40 הייתה סדרה דלת תקציב  של באטמן, בשחור לבן. מעטים זוכרים אותה, אבל שם הוצגה לראשונה הדמות של המשרת הנאמן של ברוס ווין, אלפרד.  לפחות אלפרד כמו שאנו מכירים אותו. אומנם אלפרד כבר היה המשרת של ברוס ווין  בקומיקס עוד לפני הצגתו על מסך הכסף, אבל היה מדובר בדמות  שונה כמעט לגמרי מן הדמות המוכרת היום. אלפרד המקורי היה בחור שמנמן וקירח, עם חיבה גדולה לתעלומות ולעבודת הבלשות.

 

"תראה רובין, הוא אכל את אלפרד שלנו"

"תראה רובין, הוא אכל את אלפרד שלנו"

הסדרה הכירה לנו את המשרת הבריטי הצנום, שכל תפקידו הוא לשרת את אדון ברוס.
בסדרה גם הוצג לראשונה  קודש הקודשים של העטלף, מערת העטלף.  עד אז  לא הייתה לבאטמן מערה פרטית משלו.

 

"עוד תה אדון ברוס? מה לגבי הילד שפתאום גר כאן? שוקו או..."

"עוד תה אדון ברוס? מה לגבי הילד שפתאום גר כאן? שוקו או…"

אל תתעו לחשוב שסדרת הסרטים הזו הייתה שיא פאר היצירה של באטמן. למרות השינויים שהסדרה הביאה לדמות, סדרת הסרטים הראשונים של באטמן הייתה דלת תקציב ומגוחכת בהשוואה לסרטי באטמן שאנו מכירים. הבאטמוביל היה רכב רגיל שפשוט הדביקו עליו את סימן העטלף, רובין היה שחקן קרוב לשנות העשרים המאוחרות ובאטמן עצמו…. ובכן, בוב קיין צוטט לאחר שהוא ראה את הסדרה, שאמר "אני לא זוכר שציירתי את באטמן כל כך שמן". לאחר ששתי סדרות הסרטים הסתיימו , דמותו של באטמן חזרה אל דפי הקומיקס ונשארה שם עוד כשני עשורים.

באטמן: גומר

אט, אט דמותו של באטמן התחילה להישכח ומכירות הקומיקס של באטמן ירדו פלאים, עד לסכנה של ביטול הדמות. ואז, בחצי השני של שנות ה60, החליטו להפוך את באטמן לסדרת טלוויזיה עם שחקנים חיים. אדם ווסט עטה על עצמו גלימה ואת זהותו של באטמן/ברוס ווין ויחד עם רובין יצאו להילחם, כל שבוע, בגלריית הנבלים הידועה של באטמן. במשך שנתיים בכל אותו "עטלףיום" אותו "עטלףשעה" ואותו "עטלףערוץ". הסדרה שהייתה הצלחה אדירה הצילה, וכמעט הרגה את באטמן במקביל. המכירות של הקומיקס עלו, אבל הסדרה שהייתה קומית בעיקרה ומלאת קאמפ' ,  חלחלה אל תוך הקומיקס, והפכה את הקומיקס האפל והרציני של באטמן לשיבוט של סדרת הטלוויזיה. התוכנית ירדה מהאוויר לאחר כשנתיים , אך לא לפני שהוציאה לאקרנים סרט קולנוע באורך מלא של באטמן. אך הנזק שגרמה התוכנית לקומיקס היה גדול.  ייקח יותר מעשור עד שהאפלה תחזור אל הקומיקס.

בשנות ה80 פעלו שני כוחות במקביל כדי להחזיר את האפלה אל הדמות המורכבת של באטמן. כח אחד היה מיני סידרה של כותב צעיר בשם פראנק מילר, "האביר האפל חוזר", שיצאה ב1986. הסדרה מספרת את סיפורו של ברוס ווין, שנים אחרי שפרש מדמותו של באטמן ונקרא פעם נוספת ואחרונה לדגל, בעולם דיסטופי.

"מי אמר שזה בטוח ללטף את החתול הזה?!"

"מי אמר שזה בטוח ללטף את החתול הזה?!"

והכוח השני, סרט הקולנוע החדש של באטמן (1988), בבימויו של טים ברטון, שיצא שנתיים לאחר מכן. הסרט מתרחש בגות'ם, שהיא עיר אפלה ושרויה בלילה כמעט תמידי. דמותו של באטמן עברה שינוי גם היא: מחליפה אפורה עברה הדמות לחליפה שחורה לגמרי, ומהדמות הוצא בניתוח כמעט כירורגי, חוש ההומור.

 

"דבר יפה, ג'וקר, אל תתעסק איתי ועם כל הגב שלי!"

"דבר יפה, ג'וקר, אל תתעסק איתי ועם כל הגב שלי!"

בסופו של דבר, כיאה לבן 75, באטמן עבר אין סוף גלגולים ועדכונים, השתנה, עבר את גיל ההתבגרות, את משבר גיל המעבר ועכשיו הגיע לגיל שבו אפשר להסתכל אחורה, ולראות את הדרך שכולנו עוברים ונעבור .

 

מי עוזר לי להרים אותו 75 פעם?

מי עוזר לי להרים אותו 75 פעם?

 

לסיכום

מזל טוב באטמן, אלפי ברכות, הצ'ק בדואר.

 

 

 

ביקור קצר: האקס מכה שנית – אקס פקטור


ביקור קצר: האקס מכה שנית –  אקס פקטור

לפני מספר שנים, כתבתי בבלוג זה על תוכנית הביכורים של הסדרה מעבר לאוקיינוס, על האקס פקטור שעלה על המסכים בארה"ב. לפיכך, רק נאה יהיה שאגיד כמה מילים על מה שקורה כאן אצלנו על מסכנו הדל.

Xfactor

הם שמים על כולנו X אחד גדול!

כמה דל? ובכן, אולי באמת כדאי שנתחיל בנקודה הזו, הפרסים. כשהאקס פקטור האמריקאי הפציע לעולם, הוא עשה זאת בכל הכוח ועם ההבטחה לפרס הגדול ביותר שנראה בטלוויזיה עד היום. לא פחות מ-5 מיליון דולר וחוזה הקלטות בחברה של סימון קוואל. פרס  עצום שלא נראה לפני זה על מסכי הטלוויזיה.
ואצלנו בפרובינציה? מה יקבל המנצח? דירה יוקרתית כמו שקיבלו במרוץ לדירה? אולי מיליון שקל (לא כולל מיסים) כמו שקיבלו באח הגדול והמרוץ למיליון ? או לכל הפחות לחיצת יד חמה וכריך ? טוב אז אולי קצת יותר מכריך, אבל לא הרבה יותר, חוזה הקלטות בלא אחר מאשר "ארומה מוזיקה הפקות" , אני מקווה שזה כולל גם  קפה חינם בכל סניפי ארומה. עדיין ההבדל בין שני הפרסים, הוא כמו ההופעה של  טום ג'ונס מול ריאנה.

"XXX צועד בראש!!!"

ומה בגזרת השופטים והמשתתפים? ובכן, כאן לדעתי האישית בלבד, אנחנו אחרים לגמרי, לטוב ולרע.  הפאנל הארץ ישראלי מרגיש, הרבה יותר אמיתי מאשר אחיו בארץ הנכר: עברי לידר, שניסה להיות הBAD GUY של הפאנל, אבל נראה שגם הוא לא מאמין לעצמו שהוא כזה. שירי מימון שעושה רעשים של דיווה, אבל אל דאגה זוהי הדיווה הארץ הישראלית המצויה, ציפור שכחיה באזורנו, כזו שרק חושבת שהיא צריכה לחשוב שהשמש זורחת מעכוזיה. רמי פורטיס, כנראה השופט הכנה ביותר שהיה בתחרות טלוויזיונית כזו אי פעם בהיסטוריה של הטלוויזיה (אני כאן רק כי יש לי משכנתא לשלם) ומשה פרץ, הנשמה הלאומית (מזל שיש לנו כזו).

כמובן שאי אפשר לשכוח את המנחה העילגת על האוזן אבל נוחה על העיניים (לפעמים), בר רפאלי. רפאלי ששוב מוכיחה שלא צריך כישרון משחק, שירה או אפילו דיבור רציף וברור בשביל להפוך לכוכב בארץ, מספיק גומות ושער בלונדיני. היא ללא ספק הייתה יכולה להיות החוליה החלשה של התוכנית, למזלה הגדולה היא מתמודדת בכבוד על המקום הזה עם הזמרים המתחרים.

את שמחה לראות אותי או שסתם יש לך …. מה זה בכלל!?

המתחרים, שהם ללא ספק הלב של העניין,  היו עם הרבה לב, אבל בלי הרבה גרון (או לפעמים יותר מידי). כן היו שם כמה רגעי טלוויזיה נהדרים, ילדות מתלהבות שנתקלות פעם ראשונה בחיים האמתיים,  כמו אותה נערה, שכל הסביבה אמרה לה כמה היא מוכשרת ויפה, ילדה שהתרגלה שכל מה שהיא רוצה היא מקבלת. עד שהיא הגיע לעולם האמיתי וקיבלה פעם ראשונה תגובות אובייקטיביות.

רגע טליוזיוני אחר, היה הנער האוטיסט. כן אותו נער שריגש את כולנו, אותו נער שהמפיקים ידעו בדיוק על איזה מיתרים לפרוט, אותו ילד שהגיע עם חולצה שהכריזה מראש שהוא יעבור לשלב הבא, חולצה שעליה היה כתוב "אני אוטיסט גאה". כן אי אפשר להתעלם מעשייה טלוויזיונית כזו שמנסה לגעת בכל נים של רגשות אפשרי, אפילו השיר שנבחר לו בקפידה, הנסיך הקטן, נועד בשביל לשבור את כולנו (כמו שהוא שבר את פורטיס). אבל בזמן השיר, מי שהסתכל טוב על העניים של אותו ילד, ראה את הבעיה האמיתית של אותו נער, שהוא פשוט לא מבין את השיר, הוא לא מבין כמה הוא נוגע וכמה הוא כואב. כן זה היה רגע טלוויזיוני נהדר, אבל לדעתי שפל בניצול מוגבלויות.

אבל רוב התמודדים היו פרודיה על מתמודדי תחרות שירה/ראלטי. ולא השאירו רושם גדול.

אך למרות הכל, בסה"כ התוכנית זרמה בצורה חיובית וכיפית. יהלומים נוצצים עוד לא מצאנו בתוכנית הראשונה, אבל היי לפחות נראה את פורטיס פעמים בשבוע.

אקס פקטור, כל שבת ורביעי ערוץ-2 שעה 21:00

לסיכום

פורטיס, לוקה בהפרעה נפשית הפוגעת ביכולת היומיומית לניהול מערכות יחסים בין אישיות עם המציאות.

אדוני המפיק, אתה !


לאחר הרבה זמן שלא ממש הייתי כאן, הבלוג מתעורר שוב לחיים. לא מדובר בהנשמה מלאכותית או בזמן שאול. הבלוג, העולם המופלא של התרבות שוב אתכם.

הפעם אני אשמח לחלוק אתכם את נפלאות האינטרנט. אני מתאר לעצמי שלרובכם כבר יצא להכיר את המכשיר הנהדר הזה ונפלאותיו האין סופיות. אבל נדבך נוסף שלו שהולך וטופח בשנים האחרונות, הם אתרי המימון למיניהם. הידוע ביותר בהם בחו"ל הוא הkickstarter . אך גם בארץ יש כמה אתרים עבריים וכשרים כמו מימונה.

kickstart

האתרים האלו הם בעצם מסלול עוקף תעשיה, מסלול עוקף מיין סטריים, מסלול עוקף מכשולים, להרבה מאוד יוצרים. השיקולים של החברות הגדולות, של "כמה אני יכול להרוויח עליו", או "האם יש לזה שוק?", כבר לא משחקות תפקיד. עכשיו כל אדם יכול להחליט באיזה יוצר ובאיזה יצירה הוא רוצה לתמוך. האומן פונה ישירות לתמיכת הצרכנים וכך לא רק שהוא מגדיל את הקהל שלו, אלא הקהל גם מגדיל את מספר האומנים, היוצרים והיצירות שיוצאות לאוויר העולם, שזו זכות לא מבוטלת בפני עצמה.

לאחרונה עלו בשניהם שני פרויקטים מיוחדים. הראשון הוא הפרויקט של אחי הצעיר, אודי בר-לב, שמחפש מימון לסיום האלבום הראשון שלו. אודי שיוצר בארה"ב הלך לכיוון המפתיע של מוזיקת קאנטרי. זמר ישראלי עם מבטא ישראלי שר שירי בוקרים באנגלית. שילוב מעניין ומבטיח. הוא העלה לפני כשבועיים את עמוד הקיקסטרט שלו וכבר הספיק לאסוף מעל ל3,000$.  באופן אישי אני חושב שהאלבום הזה יכול להיות אחת הפנינות היפות של עולם המוזיקה בזמן הקרוב. אודי הוא יוצר מוכשר ביותר, ואני לא אומר זאת  כי הוא משפחה, אני אומר זאת למרות שהוא משפחה.

udi

הפרויקט השני ששמתי את עיני עליו, הוא פרויקט ישראלי,  באתר ישראלי בשם מימונה. הפרויקט הוא  של השחקנית והיוצרת זוהר אוריה. זוהר שהיא לא רק פנים יפות על המסך, היא גם יוצרת עם אג'נדה. יוצרים שלא רק רוצים ליצור יצירה אומנותית חדשה, הם רוצים שהיצירה הזו תשנה את העולם, בפועל לא רק על המסך. 

זוהר כתבה תסריט מיוחד במינו "מריה השחורה".  מריה השחורה, מספר על 24 שעות בחיי ילד אחד. הילד הוא אדי, ילד בן7, שנמצא במצוקה מתמשכת. נמצא במצוקה אך אף אחד מהסובבים  אותו לא שומע אותו, רואה אותו, או אמר דבר.

מה שעוד מיוחד בתמיכה בסרט של זוהר אוריה, היא עובדה שבאופן אוטומטי כשאתם תורמים לפרויקט שלה, חלק מהתרומה מופרש למקלט לנשים מוכות. ככה שבמקרה הזה זה 2 ציפורים ביד אחת, גיבוי והפקה לסרט חדש ותמיכה במעון לנשים מוכות.

לשני הפרויקטים עדיין אפשר להיכנס ולתרום, וגם לחפש פרויקטים נוספים שמדברים אל ליבכם. אנחנו כעת בעידן המידע ההמוני, שעבר כבר לעידן הצריכה ההמוני, וכעת לעידן התמיכה ההמוני.

למי שרוצה לינק ישיר אז :

לעמוד התמיכה בפרוייקט של אודי –  http://kck.st/16b2Bqg

 

לתמיכה בפרוויקט של זוהר מריה השחורה –  http://www.mimoona.co.il/Projects/1227

 

מסקנה

בעל המאה, הוא בעל לא רע בכלל, רק השאלה מה עם בעלת הכלה.