הנה הגענו לפרק האחרון – האם סולו יצליח לעצור את היטלר? האם הקוסם יחזיר את לוק הביתה ? האם ליאה תנצל בעזרת אנשי הנץ של פלאש גורדון? והאם דארת' ווידר יצליח להדיח את קיסר יפן ולהפוך לשוגון כל יכול? כל השאלות האלו ועוד, לא יקבלו תשובה השבוע בבלוג.
אבל כן נסקור עוד מספר מקורות אחרונים של המסע אחרי מלחמת הכוכבים. נחזור שוב ליפן הפאודאלית רק הפעם דרך המשקפים של קאסואה, נבקר את קובריק הגאון ועוד הפתעות.
תמונת מחזור 5690 לספירה
2001: אודיסיה בטטואין.
2001: אודיסיה בחלל, היה אחד מסרטי המד"ב החשובים של כל הזמנים. עד היום הוא נחשב לסרט המד"ב הכי ראליסטי שנוצר אי פעם. למי שלא מכיר , זה סירטו של קובריק, שמבוסס על ספר בעל אותו שם של הסופר ארתור סי. קלארק. הסרט יצא ב1968 והיה הצלחה קופתית מרשימה יחסית לטיב הכבד של הסרט. אבל הסרט הכניס כמה חידושים מאד מעניינים שלוקאס לקח ושיכלל לאחר מכן. קודם כל המראה. עד 2001, חלליות תמיד היו משהו חדש, נקי, כאילו עכשיו צא מהפלסטיקים, כמו האינטרפייז– תמיד מבריקה, תמיד נקייה תמיד לבנה. בסרטי המד"ב הישנים אנשים לבשו בגדים מוזרים, לרוב מדים ספנדסקס צמודים מגוהצים ונקיים.
מצא את ההבדלים : לפני
לא כך ב2001, שם החלליות נראות.. חלליות כמו משהו שנבנה לפני כמה עשורים, תחזוקה נאותה, הכל בסדר– אך עדיין זה משומש, אין תקציב באמת להחליף כל שנה חללית למודל חדש. במלחמת הכוכבים אפילו הגדילו לעשות– לא כל החלליות באותו גיל ואותו מצב, חלקן נראות יותר חדשות כמו ספינות הפיקוד של המורדים ויש כאלו שנראות יותר ישנות כמו SLAVE 1 –ספינתו של בובה פאט. יתרה מכך, הסרט אפילו מדגיש לנו את זה במקומות מסויימים. למשל בפעם הראשונה שאנחנו רואים את המילניום פאלקון, ספינתו של האן סולו, יוצאת לנו אנחת "ואוו איזה מגניבה" אבל ללוק יוצא "איזה חתיכת גרוטאה", ולא במקרה (אל תדאגו היא אולי גרוטאה אבל "יש לה את זה איפה שזה חשוב")
אחרי
גם הבגדים ב2001 , שבעצם מתרחש 30 שנה לעתיד של הפקת הסרט, אבל הבגדים שלהם תואמים פחות או יותר את מה שאנחנו לובשים היום. אז נכון, במלחמת הכוכבים הג'דאי לבושים כמו סמוראים יפנים פאודאלים, אבל הרבה מאוד מהדמויות לבושות בבגדים רגילים (פחות או יותר) בטח לא משהו צמוד, או בדים מיוחדים מבריקים או נקיים במיוחד.
כל הדברים האלו משרים אווירה של– זה היה כאן הרבה לפני שהתחילו לצלם וזה יהיה כאן אחרי שיפסיקו. דבר המעניק לסרט אמינות הרבה יותר גדולה בקרב הצופים ועוזר לנו להתחבר לסיטואציה. החלליות שלא הכל חלק אצלן, קצת זקנות קצת לא עובדות, כן עובדות. תחשבו כמה פעמים קרה לנו למשל שהייפרדרייב שלנו לא נדלק כשניסינו להתחמק מהמשטרה?
אבל דבר לא פחות חשוב אחר הוא לקח מהסרט, וזה את הפסקול, או לפחות את ההשראה לפסקול. בשנות ה70 היו בקולנוע שני סוגים של פסי קול– או מוזיקת דיסקו מעצבנת ששלטה אז בכיפה המוזיקלית, או מוזיקת סינטיסייזר שהתחילה להיכנס ולצבור אהדה בקרב יוצרי הקולנוע, במיוחד המד"ב (הפס קול הנהדר של בלייד ראנר של אוונגליס הוא דוגמא נהדרת). אבל לוקאס אמר שהוא רוצה פסקול קלאסי – כמו ב2001. הוא כבר תיכנן בראש בדיוק איזה מנגינות של איזה מלחינים הוא רוצה ובאיזה חלקים. אולם היו כמה חלקים שהוא לא מצא להם מוזיקה מתאימה, והחליט לשכור מלחין שיכתוב את הקטעים החסרים. הוא פנה לחברו סטיבן שפילברג, וזה המליץ לו על המלחין ג'ון ווילמאס, שלא מכבר הלחין את שובר הקופות הראשון שלו , מלתעות. הוא גם הציג בפני לוקאס בעיה, שאם הסרט יהיה מורכב מכמה יצירות שונות, הפסקול יכול לצאת לא אחיד, והמליץ לו שוויליאמס ילחין את כל הסרט. לאחר ישיבה עם ווילמאס לוקאס הגיע איתו להבנה שהוא ילחין את כל הסרט, אבל יעשה זאת ברוח הסגנון של היצירות שהוא בחר מראש.
בסיומו של דבר יצא פסקול שהוא אחד המיוחדים והטובים ביותר שנוצרו אי פעם. אפילו לוקאס בסיום הצפיה הראשונה של הסרט, אמר שהדבר היחידי שיצא כמו שצריך ואף יותר טוב ממה שהוא ציפה זה פס הקול של ווילאמס.
שוב פעם סמוראים!?
כן שוב חזרנו ליפן הפאדואלית, רק שעכשיו זו יפן הפאודלית מסוננת. כזו שעברה סינון מערבי על ידי יפני ואחרי סינון נוסף שוב על ידי איטלקי וסינון נוסף של אמריקאי אחר.
בכתבה אחרת הזכרנו שלוקאס לא רצה בכלל לעשות את מלחמת הכוכבים, הוא רצה לעשות את פלאש גורדון, אבל האולפנים לא הסכימו לשחרר לבמאי כל כך צעיר את הזכויות. אז הוא נגש בבקשה נוספת וביקש לעשת חידוש אמריקאי לסרט הפעולה הנהדר של קאראסווה, המבצר הנעלם ואם לא למבצר הוא ישמח גם ליוג'ימבו. האולפנים חשבו ואמרו לו "לא ולא". אז לוקאס המבואס, החליט לעשות מאשאפ, הוא יקח את השפה הויזואלית של פלאש גורדון הוא יקח את הנרטיב הכללי של המבצר הנעלים יכניס קצת יוג'ימבו– וואלה! יש לנו טרילוגיה.
המבצר הנעלם, מספר על ג'נרל בצבא היפני הפאדואלי (ג'נרל קנובי?) שעוזר לנסיכה שכוחות האופל השתלטו על ממלכתה, וביחד עם זוג איכרים– אחד גבוה וצנום והשני נמוך ועגלגל– הם יוצאים למסע למצוא אוצר שיעזור להם להקים מחדש את הממלכה של הנסיכה. זה על רגל אחת.
יש הרבה מאוד סצינות שמועתקות כמעט אחת לאחת
"זה שאני מדבר מבטא בריטי, לא אומר שאנחנו יותר מרק חברים"
גם מיוגימבו לא נחסך הלוואה ספרותית. למשל, כאשר הגיבור ללא שם יושב במסבאה וכמה פורעי חוק מתרברבים עד כמה הם מבוקשים (קיבלתי עונש מוות ב9 כוכבים?) ושמאוד כדאי לו להיזהר מהם. לפתע הבזק אור, ואתם יודעים מה הם רואים פתאום על הריצפה ? זרוע שלמה! המממ… מאיפה זה מוכר לנו?
אך כמו שאמרתי גם זה כבר מפולטר. קאראסווה היה חובב ענק של קולנוע וספרות אמריקאית. הסיבה שהקולנוע שלו הצליח איפה שכל הקולנוע היפני כשל לפני זה היא מכיוון שהוא הבין את הנרטיב המערבי, הוא התחיל לספר סיפורים מערביים בכלים יפנים. למשל יוג'ימבו, שהוא סרט סמוראי יפני לכל דבר, מבוסס על ספריו של דשייל האמט (הנץ ממלטה, קציר הדמים) מי שבעצם המציא את דמות הבלש הקשוח סטייל האמפרי בוגרט. הוא לקח את הדמות של בוגרט ליכסן לה את העיניים ונתן לה חרב במקום אקדח.
כמה שנים אחרי זה ילד איטלקי אחד שממש אהב את סרטי הסמוראים החליט לקחת את הדמות של יוג'ימבו, הלוחם המחוספס חסר השם, ולהעביר אותו למערב הפרוע. וכך בעצם סרגיו לאונה ביסס את הדמות של בלונדי חסר השם, קלינט איסטוויד, על מה שהיפני ביסס את הדמות של בוגרט.
ובסוף בא לוקאס וביסס את הדמות של בובה פאט על הדמות של איסטוויד.
מי'וגימבו עד בלונדי לא קם כמו בובה פאט
לסיכום
לוקאס הוא גאון, אין ספק. אבל גם לגאונים לא באים רעיונות מהאוויר. אבל החוכמה היא לשזור את כל עשרות הרעיונות שלך אחד בשני בצורה כזו שצריך 5 כתבות מלאות (ועוד יש הרבה יותר) בשביל להתיר את הקשר ולראות ממש מאיפה הגיע כל אחד מהחוטים. אז נחמד מידי פעם לראות מי הסבא של היצירה, אבל הרבה יותר נחמד זה פשוט להנות ממנה.
מסקנה
קפה יפני עם פילטר של קובריק ? 2 סוכר ואחד חרב אור בבקשה
העולם המופלא של התרבות 