אתחיל מהסוף ואומר:” ריפו! (סימן הקריאה הוא בגוף הסרט) האופרה הגנטית" היא יצירת מופת. הסרט החדש של הבמאי הבינוני, דארן לין , הוא לא פחות מיצירה שמגיעה לתרבות המטאל בפרט ולעולם המוזיקלי בכלל. משהו שהיה צריך להגיע כבר לפני הרבה מאוד זמן. זוהי אופרה רצינית בעלת סיפור אופראי טוב וקו מוזיקלי שלוקח את עצמו ברצינות. כן, רצינות זו מילת המפתח כאן, ולא, זאת לא מילה רעה.
הסרט מתרחש בעתיד דיסאטופי, בעולם שבו פרצה מגפה חדשה. מגפה הפוגעת באיברים הפנימיים של בני האדם גורמת לכשל מערכות כללי ולבסוף מוות. המגפה פוגעת בעשרות מיליונים ברחבי העולם, והמין האנושי נראה כעומד בפני כיליון. אך לבסוף מגיע מושיע למין האנושי. חברה בבעלות פרטית מגיחה כמושיעה הגדולה של האנושות ומוכרת לכל דורש איברים חדשים. החברה מציעה כל איבר שתרצה, בתכנית תשלומים נוחה הניתנת לפריסה, עד החזרת החוב במלואו. הכל טוב ויפה אלא אם כן אתה לא עומד, מסיבה כזו או אחרת, בהחזר החוב שלך, כי אז יבוא הריפו–מן וללא הרדמה פשוט יתלוש את האיבר המדובר מגופך.
רעיון הסיפור הוא אכן נחמד ומקורי. כאשר שמועות על הסרט ועל הסיפור שלו הגיעו אל הרשת החלו הלחשושים, הבזז והציפייה להתעורר בקרב שומעי המטאל וחובבי סרטי האימה כאחד. הציפייה הייתה לסרט טראשי נחמד בעל הומור עצמי מוגבר.
רבים ציפו לסרט הדומה במשהו, או לפחות בסטייל של סרט הקלט "מופע האימים של רוקי". רוקי הוא סרט קאלט חביב מצחיק ומשעשע שכוונתו היא לצחוק על סרטי אימה ועל הז'אנר של מחזות הזמר.
דה, ריפו-מן, דה
בדומה לריפו! , גם הוא התחיל כהצגת תאטרון עם קהל מעריצים הדוק שעבר מדיום – מבמת התיאטרון למסך הקולנוע.
אנשים ציפו מריפו! שיהיה חידוש משוכלל של אותה נוסחה, אך לדארן לין היה את האומץ לעשות את הדבר הנכון, ללכת עם היושר של הסיפור המקורי והפקת הבמה, ולעשות אופרה אמיתית לכל דבר. נכון, לאורך ההיסטוריה היו כמה וכמה אופרות קומיות, אולם הן היו היוצאות מן הכלל. רובן של האופרות לא היו כאלו כלל, אפשר אפילו לומר שההפך הוא הנכון. רובן של האופרות הן באופיין טרגדיות רציניות, וככאלו, לקחו את הליברטות ואת הלחן שלהן ברצינות רבה ואף לפעמים תהומית.
כאשר יצא ריפו! רוב הביקורות יצאו כנגד הסרט, והטיעון המרכזי כנגד הסרט היה : הוא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות.
ואכן כותבי הביקורות צדקו, הסרט אכן לוקח את עצמו ברצינות. הסרט הוא הרבה יותר אופרה מסרט אימה. האימה כאן לא ממש מובאת כעניין המרכזי של הסרט – קצת דם, קצת איברים מדממים, אבל הרחק מעל הכל עומדת המוזיקה. בסרט אין כמעט (אם בכלל) דיאלוגים משוחחים. כיאה לאופרה, הכל מובא לנו בצורת שירה. גם המבנה הסיפורי הוא אופראי לגמרי. לכל דמות יש את המוטיבים המוזיקליים שלה ולפעמים, בדיוק כמו אופרה וגנרית מרשימה, מוטיב ניכנס במוטיב. זאת ועוד, לא רק שלכל דמות יש מוטיב מוזיקלי משלה, לכל קבוצת דמויות יש סגנון מוזיקלי משלו. משמיעה ראשונה זה יכול להישמע קצת כמו קקופוניה (מי שמכיר את וגנר יודע שגם שם בקטעים מסוימים זה נשמע כך), אך בהאזנה שניה ושלישית מגלים את הרבדים השונים.
הילטון, אפשר לעשות צ'ק אין
בואו גם נפרוט את הסרט עצמו לפרטים הקטנים. נתחיל בשחקנים . בסרט יש צוות שחקנים מרשים יחסית. קודם כל את התפקיד הראשי מגלם לא אחר מאשר אנטוני הד (נ'יילס מבאפי) בתפקיד שירה מדהים, כל מעריצי באפי לבטח זוכרים את הקול האדיר שלו בפרק המחזמר הידוע. בתפקיד "הנבל" פול סרבוינו (החברה הטובים, רומיאו+ג'ולייט) בתפקיד משחק משובח כהרגלו, אך הפתיע ללא ספק בקול אדיר שהחביא כל השנים הללו. אפילו שרה ברייטמן, שהיא למי שאינו יודע אשתו של המחזאי הידוע אנדרו לויד וובר, ואת התפקיד הנשי הראשי בפנטום האופרה ,שהוא כתב, הוא כתב במיוחד בשבילה ולאיכויות הווקליות שלה. בתפקידים המשניים תוכלו למצוא גם את "אורג" מי שהיה סולן להקת הרוק "סקיני פאפי" וכמובן את פריס הילטון שמשחקת שם, ובכן… את… עצמה!
או ליתר דיוק, בת מיליונר מפונקת ומופקרת.
ובאופרה, כמו באופרה, ישנם השירים. ובאופרה הזו כל אחד מהשירים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מהפנטים, טובים שובי לב, ובעיקר לוקחים את עצמם מאוד ברצינות, בלי קריצות ובלי שטיקים. שירים שלוקחים אותך לעולמן הפנימי של הדמויות, שמכניסים אותך לאווירה המתאימה כל פעם ומוסיפים לך רבדים על רבדים של עולם נוסף בסרט. חלק מהשירים כמו " GOLD " הם יצירה מוזיקלית שיכולה לעמוד ברמה אחת עם אריות מאופרות קלאסיות אחרות.
אך הסרט לא חף מכמה בעיות. אחת הבעיות הרציניות בסרט היא אותה בעיה שיש ברוב האופרות, הדמיות נשארות קצת שטוחות, ואין באמת התפתחות דמויות אמיתית. בעיה זו באה לביטוי במיוחד בדמותה של 'מג העיוורת', הנותנת הרגשה שהדמות נשארת קצת שטוחה. גם שאר הדמויות כמו דמותו של הד 'נייתן' ושל ביתו 'סילו' הן דוגמא לבניית דמויות לפי כללי האופרות הגרמניות הוותיקות, שטוחות אך עמוקות, לא עגולות מאוד אך ארוכות מאוד. וכמובן נבל הסרט שהוא ללא ספק אחד הנבלים הטובים שנראו לאחרונה על המסך.
"מישהו ראה כאן פנטום? אני חושבת שאיבדתי אותו"
הסרט סובל גם מבעית תפאורה שנותנת תחושה של קצת קרטוניות (אם כי זה נתן לפחות לי את ההרגשה של אופרה בימתית).
לסיכום אפשר להגיד שזו לא אופרת רוק בשקל של הומור וקריצה לקהל לה כולם חיכו, אלא אופרה רצינית שאיש לא ציפה. אופרה על נושא רציני עם אג'נדה רצינית ומערכת חוקיות מוזיקלית רצינית.
משפחת אברג'יל, משפחת עסקים לגיטימית (אצל מי אני יכול להתחבא?)
הסרט הוא פשוט תענוג בכל הרמות. הציפיה שהיתה לסרט טראש עם גימיק הוחלפה בהנאה אמיתית ופה פעור. הסרט לדעתי הוא ללא ספק אחד הסרטים היותר מעניינים שיש, הן מבחינת הקונספט והן מבחינת הביצוע. ההפקה מושקעת והצילום מעניין.
נכון זה לא רוקי ! רוקי הוא מחזמר, זאת אומרת קטעי דיאלוג נחמדים ואז שיר פופי/רוקי כזה או אחר, שיר קליט ונחמד.
כאן מדובר באופרה לכל דבר ועניין. אין אף קטע של דיאלוג בסרט– שוב, זוהי אופרה! (סימן הקריאה הוא שלי ואינו בגוף הסרט) .
אם אתם מצפים למחזמר עם שירים מובנים אז יש מצב שתתאכזבו. אבל אם אתם קצת מכירים את החוקיות של אופרה אתם תיהנו מהיתוך מעולה בין סיפור אימה טוב למוזיקה איכותית.
לסיכום:
אם כבר השתלת איברים, אז רק בכללית.
הלהקה התחילה לתפוס תאוצה וכבר ב- 1966, שנתיים רק אחרי שלמדו לנגן, מצאו את עצמם חברי הלהקה, על קו לוס אנג'לס, והופיעו בכל מיני מועדונים קטנים, כשקהל מעריצים קט החל ללוות אותם.הלהקה הצעירה שהבינה שהיא צריכה להתבלט בצורה ייחודית, החליטה להפוך את ההופעות שלה לחוויה תיאטרלית. הם שינו כמובן את השם של הלהקה לאליס קופר, ווינסנט לקח על עצמו את שם הבמה של הלהקה, ומאז ועד היום הוא ידוע בתור אליס קופר.הלהקה החליטה שבנוסף לאפקט התיאטרלי הם גם צריכים לזעזע את הקהל שלהם, הם החליטו שוינסנט ילבש בגדי נשים ויגלם דמות מכשפה אנדרוגנית.
הסרט "מולאן רוז'" (2001) הינו סרט מז'אנר הרומנטיקה מיוזיקל. העלילה ממוקמת בפריז של סוף המאה ה-19, עת הוקם התיאטרון האגדי "מולאן רוז'"הסרט הוא בעצם ייצוג מחדש של האופרה הידועה של ג'אקומו פוצ'יני- "לה בוהם" (1896). "לה בוהם" מספר על מעלליהם של אמנים צעירים בעולם הבוהמה הפריסאי במאה ה19. האופרה מתמקדת בעיקר במימי התופרת, ורודולפו המשורר הצעיר, המתאהבים עד לסוף הטראגי שבו מימי מתה משחפת. אף על פי ש"לה בוהם" נחשבת ליצירה טראגית, שזורים בה קטעים קומיים רבים. אפשר לראות בברור את הטמעתו של סיפור לה בוהם בסרט "מולאן רוז" , הן בעלילה והן בדרך הצגתו כמחזמר. המעניין הוא ש"לה בוהם" בעצמו הוא עיבוד אופראי לספרו של אנרי מירז'ה "תמונות מחיי הבוהמה" (1851).
