גר בארץ נוכריה


גר בארץ נוכריה

ההתחלה

כולנו הרגשנו מידי פעם זרים, זרים לסביבה ואפילו לפעמים זרים לעצמנו. אבל בקולנוע תמיד יהיה זר אחד ברור, האישה. כמה זר ? ממש חייזר. ולא,  לא מהחייזרים הנחמדים הללו, אלא מאלו שניצמדים לך לפנים ולא משחררים עד שמאוחר מידי והיא כבר הטילה את הביצים שלה בתוך הבטן שלך.

מזל טוב זה….. ברשניקוב?

כן, אני מדבר השבוע על החייזר האימתני מכל, שידוע רק בשם שלו הALIEN (החייזר).  הסרט הוא סרט הביכורים של הבמאי הבריטי המוכשר רידלי סקוט מ1979.  היצור והתפאורה נוצרו על ידי האומן החצי שוויצרי חצי מטורף, גיגר.  גיגר ביסס את דמות הטורף על ציור שלו בשם Necronom IV.  גיגר יצר יחד עם סקוט עולם אפל, מפחיד ובעיקר ניקבי.

האל המיצרי בלעה

התקציר

למי שלא זוכר את הסרט הנוסע השמיני (הראשון), הסרט מספר על  צוות של החללית נוסטרומו, ספינת סחר אזרחית, בעת שהם עושים את דרכם חזרה לכדור הארץ ממשימה עמוק בחלל. הצוות מקבל לפתע קריאתSOS  מאחד הכוכבים בדרך .  על  הכוכב הם מגלים חללית נטושה.  זהו לכאורה המקור של שידור המצוקה. אחד מאנשי הצוות יורד לתוך בטן הספינה ושם הוא מוצא אלפי ביצים, ביצים מזן זר ומוזר. תוך בחינת אחת הביצים, בוקע מממנה טפיל דמוי ידיים  ולופת את פניו. לאחר חזרתם של נוסטרומו, הצוות ממריא שוב לכדור הארץ. במהלך הטיסה הטפיל הזר מת ונושר מפניו של חבר הצוות, והוא בתמורה מתעורר מהתרדמת המאולצת שהטפיל גרם לו. כעת הכל נראה כאילו המצב שב לקדמותו.  אבל אף אחד לא יודע שהטפיל החדיר בשקט עובר אל תוך הפונדקאי הנאנס שלו – וכאשר זה מתברר, הצוות מוצא את עצמו מול מפלץ חייזרי שבקע מבטנו של אותו איש צוות. מרגע זה היצור מתחיל לטרוף ולרצוח אותם אחד אחרי השני והיחידה שעומדת מולו היא סגנית המשימה לוטנט ריפלי.

 

אז עכשיו אתם שואלים – מה הקשר בין הסרט הזה להקדמה על נשים? כאן מדובר בחייזר אוכל ראשים, ואילו מאידך זו אישה (שלעיתים גם עלולה לאכול ראשים). לאחר בדיקה מעמיקה של היצוגים בסרט, זה די ברור שגם גיגר וגם סקוט מבלים חלק גדול מהיממה מתחת למיטה בפחד מנשים.

הרחם החייזרי

נתחיל שניה בספינה החייזרית שהם נתקלים בה. אני חושב שאפשר לראות בצורה די ברורה הקבלה בינה לבין מערכת הרביה הנשית. דבר ראשון יש לשים לב לצורת החללית עצמה, עם שתי השפורפרות היוצאות ממנה, במראה מאד דומה לאיזה סוג של רחם כל שהוא, ממש כמו שתי החצוצרות הנשיות.  הכניסה עצמה לתוך החללית- היינו, הפתח שדרכו נכנסים אל תוך קרבי הספינה, נראה באופן מחשיד כמו כניסה אחרת שקשורה לאזור הרביה המינית הנשית … אהמממ..
ומה אנו מוצאים בפנים? מאות ביציות? טוב, אני חושב שהעניין הזה מתחיל להיות די ברור.
החללית הזרה הזו, שהיא מקור הצרות בסרט, היא ללא ספק מערכת רביה נשית.

תתקעו בחצוצרות שב"ק ס

ומה בוקע מתוך הביצית הזו? זוג ידיים שניצמדות לך לפרצוף ולא מרפות, הן חונקות, מסממות, ואם תנסה להוריד אותן, הן יהרגו אותך. האם זה מזכיר לכם משהו, או אולי זה רק אני ומערכות היחסים שהיו לי עם נשים?

"לא ממי, את בכלל לא חונקת אותי"

אבל הקטע המובהק ביותר הוא כמובן תהליך "הלידה", האקט הנשי ביותר. בסרט הזה הלידה מתוארת כתהליך שלפני הכל, הורג את האבא.  בעת הבקיעה שלו מהבטן, תהליך טבעי אצל אישה, להשריץ יצור מביטנה, אצל הגבר זה תהליך ממית, לפחות על פי רידלי סקוט.

"מאוחר מידי לבקש אפידורל?"

וגם אותו פרי "אהבה" בין מחבק הפנים לחבר הצוות, מתברר כרוצח יעיל, האמת, יעיל מידי. אותו יצור, שאגב השם המדעי שלו זה זינומורף (מורף על שם לבישת הצורה של המארח שלו),  הופך לרוצח מאד יעיל המחסל כמעט כל יצור חי על הספינה.
האמת, יתכן שהפחד הוא לא רק מהנשיות, אלא בכלל מקונספט המשפחה, אבל הדגש הוא על הנשיות במשפחה.

אמא סדרתית

גם המחשב הבוגדני, שמסתיר את המטרה האמיתית של המשימה, ושידע לאורך כל הזמן שהמטרה האמיתית של המשימה היתה להביא את היצור הזה לחברת האם בכדור הארץ, גם אם זה על חשבון חיי הצוות, נקרא בשם המאד נשי, Mother , אמא בעברית. זהו שם שטומן בחובו רגשות של אהבה, של משהו מגונן. פה האמא מתגלה כשקרנית מוניפולטיבית שחוברת בעצם לנכדה המעוות והרצחני.

אבא ואמא (סוג של)

אבל מצד שני, היחידה שמצליחה להתעמת ולנצח את המפלץ היא ריפלי, לוטנט אלן ריפלי. גיבורה נשית, שמצליחה לבדה להערים ולהרוג את המפלצת בעזרת תושיה, אך גם בעזרת כוח שרירים. אך שוב אליה וקוץ בה. ריפלי צריכה להשתמש בגבריותה על מנת לנצח את המפלץ.  ואכן, לאורך הסדרה היא הולכת ונהיית יותר ויותר גברית, שערה מתקצר מהסרט הראשון לשני, ובשלישי היא בכלל עטורת קרחת.

האמת היא שבמקרה נבחרה אישה לתפקיד הניצולה. במקור התפקיד היה מיועד לגבר וכבר היה בתהליכי ליהוק, שמו של קורט ראסל אפילו נזרק לאויר כמי שישחק את התפקיד הראשי. אבל אז החליטו המפיקים, כאקט שיווקי, לשנות את מגדר הגיבור לנקבה על מנת שהוא יבלוט מעל סרטים עם גיבורים גבריים אחרים.

"אהה זה? זה רק לחמם את האוכל"

וכך בעצם בא לעולם סרט הראשון שהוא גם פמיניסטי וגם שונא נשים בעת ובעונה אחת

 

מסקנה

אם כבר אתה עם אישה, אל תתן לה לחנוק אותך, להזריע אותך בביצים ושפרי אהבתכם יפרוץ לכם מהחזה. עדיף פשוט פרחים.

מודעות פרסומת

מוצצים


כאשר אנחנו חושבים על קהילה שאוהבת להתלבש באופן מצועצע, יוצאת לבלות בעיקר בלילות, מחליפה בני זוג רבים, ובעיקר, שאנשיה אוהבים למצוץ, אנחנו מן הסתם  נחשוב על הקהילה ההומוסקסואלית.
אבל אני התכוונתי לערפדים. זה לא מיקרי שיש דמיון כזה בין הומואים לערפדים.

גם אתה ברוטוס?

הפחד במראה

ערפדים הם חלק מז'אנר סרטי האימה. סרטי האימה מאז הופעתם הראשונה, היו לרוב בבואה לפחד של החברה שיצרה אותם. בשנות ה40 היה זה הפחד מהמלחמה הקרה והמקארטיזם עם  סרטים כמו פלישת חוטפי הגופות. בשנות ה60 היה זה הפחד מהאנרגיה האטומית אשר הובילה לסרטים כמו THEM (עם הנמלים הענקיות) וליל החיים המתים וכו

"יעקוב, תביא את הK300 שוב יש נמלים"

אבל הפעם אני רוצה להתמקד בתת ז'אנר אחד בתוך כל בליל סרטי האימה של סרטי הערפדים,אולי אפילו למקד את זה לסרטי הערפדים שנוצרו מתחילת שנות ה80 ועד אמצע שנות ה90. בכתבה אחרת שלי לפני כמה חודשים כתבתי באריכות על תולדות הערפד במערב. אז רק תזכורת מהירה , ערפדים הם יצורים מיתיים. על פי האגדות הם ה"חיים המתים", אנשים שמתו וחזרו לחיים וניזונים מדם החיים. כמעט לכל התרבויות העתיקות היה איזכור למתים שחוזרים ושותים את דמם של החיים.
במשך שנים ערפדים היו לא יותר ממפלצות מחרידות וטיפשות שרק צדו דם. היה זה המשורר הבריטי לורד בירון  שהפך את הערפד ליצור אינטליגנטי בשירו "הכופר" (1813). לאחר מכן הגיע בראם סטוקאר וכתב את דראקולה (1897).

רק דרקולה יביא שלום!

הערפדים, כמו בסרטי אימה אחרים, הביאו לידי ביטוי את פחדיה של החברה, אם זה בגרמניה של שנות ה30- הפחד מהזר ובעיקר מהיהודים כפי שנתפסו בנוספרטו. היו גם יהודים שידעו שפחד הופך מהר מאוד לשנאה ובתגובה היגרו לארה"ב בשנות ה20 וה30. בארה"ב מנגד, התגבר הפחד מן הזרים שהתחילו לזרום בשנות ה30 ובא לידי ביטוי בסרט דראקולה, בו הוא היה כבר בעל מבטא רומני/הונגרי כבד והסתובב כל הסרט עם מגן דוד.

"אתה מתכוון לגמור את הגיפלטע הזה? או שאני יכול לאכול?"

לאחר הקדמה קטנה זו על ערפדים אני רוצה להזכיר לכם מה היה הפחד הגדול ביותר בשנות ה80, פחד הממשיך להטיל את צילו עד היום הפחד ממגפת האיידס שהתחוללה בשנים ההן.

איידס

מחלת האיידס AIDS ראשי תיבות של Acquired immune deficiency syndrome (תסמונת הכשל החיסוני הנרכש) איננה מחלה חדשה. מקרה המוות הראשון הידוע  כתוצאה מאיידס היה כנראה בשנות ה60 של המאה העשרים. אבל היו מקרים בודדים שלא ידעו לקטלג אותם. היה זה רק  ב1981, ב5 ליוני ליתר דיוק כאשר חמישה הומוסקסואלים הגיעו למיון עם דלקת ראות וקריסה של המערכת החיסונית שהאיידס הוגדר כמחלה. אך לפני שהמחלה נקראה AIDS היה לה שם אחר, GRID ראשי תיבות של Gay-Related Immunodeficiency, "(כשל חיסוני של הומוסקסואלים.( בתחילה  סברה הרפואה שהמחלה פוגעת רק בהומוסקסואלים. לאחר לחץ של אירגונים שונים וגם כמובן העובדות (אבל זה מעולם לא בלבל אף אחד) שהראו שהמחלה פוגעת גם בחולי המופיליה, במשתמשים בסמים ובנשים וגברים הטרוסקסואלים, הוחלף השם למה שאנחנו  מכירים היום כאיידס. אולם הנזק כבר נעשה והקשר בין ההומוסקסואלים למחלת האיידס הפך לקשר בלתי ניתן לניתוק.

מבצע הקש בדלת, עזרו לנו לעזור להם

עכשיו אני רוצה לנסות לחבר בין שתי התופעות האלו, סרטי אימה המשקפים את הפחדים של החברה והפחד הקמאי מאחת המגפות הקשות בחצי השני של המאה העשרים.

צריך לזכור שהפחד מהערפד הוא הפחד מהמיניות הפתוחה. הערפד בעצם מאיים על הסדר החברתי הישן. חשוב לזכור שהמיניות של הערפד היא מיניות הומוסקסואלית, או לכל הפחות, הביסקסואלית. הנטיה המינית הזו היתה כבר בגרעין הערפד המודרני. הסיפור הקצר "קרמילה" שיצא עוד לפני דרקולה סיפר על ערפדית לסבית שמפתה נשים, ואף בדרקולה יש איזכורים שונים למיניות שפתוחה לשני המינים. דוגמא לזה אפשר למצוא במערכת היחסים של דראקולה עם גונת'ן והסצנה המפורסמת ברומן/סרט שבו הוא רוצה למצוץ את אצבעו החתוכה של גונת'ן. למצוץ אצבע, הלו!? אף אחד לא חושב על הרימוז הפאלי הברור !?

"אז אתה המעריץ של צביקה פיק?!"

אבל משנות ה80 ואילך המיניות הפתוחה הזו הפכה למשהו עוד יותר מאיים. עכשיו הערפדות היא משהו הרבה יותר נורא. היא לא רק פתיחות מינית מתירנית שעלולה להזיק לחברה, אלא שעכשיו היא משהו שיכול לכלות את האנושות.

הערפדות היא דבר מדבק. כל מי שננשך על ידי ערפד עלול להפוך לכזה בעצמו ולהדביק אחרים.
כשאתה נושך את החברה שלך אתה בעצם נושך את החבר של החברה שלך שנשך את החברה של החבר שלך וכן הלאה…. מוכר ?

מישהו רעב?

סרט הערפדים הראשון שנעשה אחרי גילוי נגיף האיידס נעשה שנה אחת אחרי "הרעב".

מהאלבום המשפחתי : תמונה מהברמיצווה

 

הרעב הוא סרט הביכורים של טוני סקוט (אח של ומי שעשה את אהבה בשחקים) הסרט הוא אגדה גותיתאורבנית מודרנית על ערפד, אותו מגלם דיוויד בואי, הנאלץ לפנות לייעוץ רפואי עקב הזדקנות מהירה. בת זוגו המסתורית של בואי, ערפדית עתיקה ויפהפיה (קתרן דנ'ב), מתחילה להתעניין ברופאה הגריאטרית שמטפלת בומה שניגמר בסוף בסצינת מין וברומן סוער בין שתי הנשים. לא בכדי לערפדית לא אכפת אם זה גבר או אישה, לא אכפת לה אם הם ימותו בסוף כמו כל המאהבים האחרים שלה, שזה רמז ברור לחוסר הריסון ההרסני שהקהילה ההומוסקסואלית הואשמה בו.

לאחר שג'ון, דמותו של בואי, יוצא מהתמונה, מריים, דמותה של קטרין דנב', מחפשת לה שותף חדש שיחליף את ג'ון (לא שיש תחליף לבואי), אלא שהפעם היא מחליטה דווקא לבחור לה אישה כבת לוויה. חשוב לשים לב כאן  לעובדה שבמערכת היחסים הזו האישה היא הדומיננטית והיא מחליטה מי יהיה בן זוגה ומה יהיה מינו. לכן הפחד מההומוסקסואליות אינו מכוון בסרטים רק להומוסקסואליות גברית אלא גם להומוסקסואליות נשית, כמו שזה ניראה בקטע בו היא מפתה את סרה (סוזן סרנדוט) והופכת אותה לערפדית כמוה, אבל לא רק דרך נשיכה, אלא כחלק מאקט מיני בוטה וברור.

"באה לכאן הרבה, בובה?"

 

חשוב לשים לב שבניגוד לתקופה הקלאסית של הערפדות ,כיום לא מספיק שתינשך על ידי ערפד על מנת שתהפוך לכזה, אלא אתה צריך גם לשתות את הדם שלו. זאת אומרת שכבר לא קיים הערפד הקורבני, אלא  רק זה שמשתתף ברצון. הוא לא קורבן של אונס אלא זו בחירה אישית  וחופשית להיות כזה. הבחירה להיות מופקר, מיני, רוצח ולחיות מדמם של אחרים, "לקבל" על עצמו את המחלה, היא  בחירה חופשית, מה שאומר שיש כאן אמירה ברורה בסגנון "אין צורך לרחם עליהם, הם דרשו, רצו ורדפו אחרי זה".

"אני חושבת שקיבלתי מחזור"

 

אני רוצה להתעכב על הבחירה בדייויד בואי לתפקיד הראשי. אין ספק שדויד בואי הוא שחקן מחונן (הוא אפילו פנטומימאי בחסד) . אבל אין לי  ספק שהעובדה שבעברו הצהיר בואי על עצמו כביסקסואל והעולם הכיר את עברו כזיגי סטארדאסט יצור אנדרוגיני בעל מיניות מוחצנת ולא ברורהשיחקה תפקיד מכריע בבחירתו לתפקיד זה.

דיויד בואי במופע במועדון הפוסי קאט


באותה תקופה אנחנו רואים גם שינוי מאסיבי בדימוי של הערפד. אם פעם הערפד היה דמות מרשימה ששולטת בכל מה שנוגע אליה , שהיא היתה שר האופל, הרי שבסרטים אלו  הערפדים הופכים למשהו חדש. יש להם בעיות של אנשים אמיתים, יש להם מבנה חברתי פנימי ובנוסף יש להם אינטראקציה עם החברה שמסביבם, כמו שאנחנו רואים ברעב למשל. ויותר חשוב מזה, לרוב יש להם גם חמלה ורגשות לגמרי אנושיים. בנוסף לכל המעלות והחסרונות שהם חולקים עם שאר בני האדם, יש להם צורך בלתי ניתן לשליטה שהם חייבים לספק. משהו שהוא מחוץ לשליטתם, הם לא יכולים להפסיק יום אחד להיות ערפדים ולוותר על הצורך הזה.
זה בדיוק כמו שמתייחסים להומוסקסואליות מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה, משהו שחזק מהם, שהם לא יכולים לשלוט בזה , העובדה שמתיחסים אל זה כמשהו שצריך לשלוט.

spread the disease

הרעב הוא הוא סרט מוקדם אתם אומרים? הוא נעשה בתחילת הפאניקה? הדברים נרגעו לקראת הסוף?

ראיון עם ההומוסקסואל


בואו נבדוק עוד סרט משנות ה90. הפעם סרט ערפדים יחסית מצליח, ראיון עם הערפד.
ראיון עם ערפד הוא סרט ערפדים קלאסי שנעשה ב 1994 , כשכבר היה ברור שאיידס הוא כבר נחלת הכלל ולא רק של ההומוסקסואלים.
אבל זוכרים מה שאמרנו שלא ניתן לעובדות לבלבל אותנו?

אווו, כמה רומנטי

הסרט נותן הרגשה שכמעט כל הערפדים הם גברים והנשים הן דבר זניח בסרט. הסרט כולו גדוש בסאבטקסט הומוסקסואלי.
אפשר לראות זאת כבר מבחירת הבמאי, ניל ג'ורדון. ניל ג'ורדון ,לפני שעשה את ראיון עם ערפד, ביים סרט אחר בשם משחק הדמעות. למי שלא זוכר , הסרט מגולל את סיפורו של  לוחם במחתרת הIRA האירית שמתאהב בזמרת טרנסקסואלית. לא בדיוק סיפור אהבה סטרייטי.

זה לא גברת זה גוואלוד (סטארגייט)

בראיון עם הערפד אם מסתכלים מקרוב בטקסט של הסרט אפשר למצוא רמיזות הומוסקסואליות רבות. למשל, הקטע בו לסטאט מדבר עליו ועל לואיס כ"משפחה קטנה" , משפחה אלטרנטיבית המאמצת לעצמה ילדה קטנה.זו משפחה של שני גברים שמגדלים ילדה מאומצת, ממש תא משפחתי חד מיני.

לא! בכלל לא גאי!

רמיזה נוספת היא באקט בו לסטאט הופך את לואי לערפד. כאשר לסטאט מתנפל על לואי, מוזיקת הרקע מתחלפת   לכינורות צווחים אשר  משתתקים בבת אחת מיד לאחר מכן. כעת לסטאט רוכן מעל גופו השכוב של לואי ולוחש לו באוזן את הצעתו לחיי נצח לצידו, צעיר לנצח כמו שהוא עכשיו. כאשר לואי משיב לו בחיוב לסטאט פותח את ורידו ומטפטף דם אל פיו של לואי. המצלמה עוברת בזוםאין לצילום תקריב של לואי המקבל את  הטיפות הראשונות של הדם. אפשר לראות שלואי מנסה לקרב את אותן טיפות בצורה חושנית אל פיו. כעת הסאונד מתחלף לפעימות ליבו של לואי, פעימות, שככל שהאקט של מציצת דמו של לסטאט מגיע אל שיאו כך פעימות ליבו מתגברות. נשימת שניהם הופכת לכבדה ומהירה עד שהם נפרדים אחד מן השני בבת אחת, נשכבים על גבם ומנסים להחזיר את נשימתם.

אני לא רוצה להגיד כאן  מה היתה הסיבה שבפעם האחרונה אני נישכבתי על הגב וניסיתי להחזיר את נשימתי (ואני גם בטוח שאתם לא רוצים לשמוע).

לסיכום
הבחירה בערפדים כמיצגי הסטיה מבחינה בצורה ברורה בין מחנה ה"אנחנו" וה"אחרים". הצופים בסרטים, יכולים בקלות להגדיר את עצמם מחוץ להתרחשויות ובכך ליצור חיץ בין מה שקורה על המסך לבין חייהם "הנורמלים". ההתרחשויות מעוררות הרתיעה, החרדה והגועל, אשר הם חווים כלפי הישות הקולנועית בסרט ,מצדיקות את סלידתם מן האנשים בסביבתם המזכירים בהתנהגותם את אלו שהם ראו בקולנוע. או במילים האחרות, הקולנוע המימסדי באותה תקופה נתן גושפנקא לגאי באשינג.

ובכל זאת כל מה שנאמר על הקשר בין ערפדים להומוסקסואליות, זה עדיין לא תירוץ לדמדומים!

חומר לימודי

מסקנה

אם אתם הולכים לשתות למישהו את הדם, רק עם קונדום!

היכונו לTVEYE

מלאכי שרת – ספר שני


"היא אמרה לי שהיא תהייה איתי לנצח!!"



מלאכים. בפרק הקודם דיברנו על שנות ה80 וה90,  תקופה בה מלאכים היו קנאים ומבולבלים. אבל מה המצב היום באלף החדש? בתקופה בה ישו  לא חזר כמו שקיוו, התאומים נפלו, אמריקה התחזקה גם  בדת וגם בשנאה, איפה אלוהים והמלאכים בכל העניין הזה ?

הראש הגדול שבעננים !

 

הסרט הראשון שנדבר עליו נעשה על התפר, עוד לפני אסון התאומים, ובאמת יש בו קצת מהעשור הקודם וקצת מהעשור החדש – דוגמה (Dogma), של קווין סמית. הסרט יצא ב99 והיה אמור להיות הפריצה הגדולה (הניסיון השני) של קווין סמית למיינסטרים האמריקאי.  הסרט עוקב אחרי שני מלאכים- אחד מהמלאכים הצופים, ומלאך המוות לשעבר- שהוגלו מגן עדן לויסקונסין למשך כל ההיסטוריה האנושית.  הכל טוב ויפה עד שמישהו מגלה להם פירצה בדוגמה הקתולית, פירצה שתגרום לצו האלוהי הפוקד עליהם להתבטל.  ומנגד נמצאת ברטיני שעליה מוטלת המשימה לעצור מבעדם להגיע ליעד.

בחצי הראשון של הסרט הם אכן מתנהגים כמו שאנחנו מצפים ממלאכים בעשור הזה להתנהג. הם קצת מבולבלים, מקנאים בבני האדם, לא מבינים כיצד בני האדם מתכחשים לאל, ובינינו, קצת אוהבים לעקוץ ולהתעלל באנשי הדת. מתוך רגשות הכמיהה הביתה, הם רוצים לחזור להרגיש בחום האלוהי של גן העדן.

אך בחלק השני של הסרט מתברר שהתוצאות של מעשיהם היו הרסניות, לא רק כלפי עצמם, אלא כלפי היקום כולו. התכנון שלהם לא היה מפר צו אלוהי, אלא היה מבטל אותו כליל, דבר שהיה הופך את דברי האלוהים, אירוע שהיה מתחיל אירועי שרשרת, שבסופם העולם כולו היה חדל מלהתקיים. מדוע?

כי העולם כולו בנוי על מילת הבורא, ולבטל את מילת הבורא משמעו לבטל את הבריאה כולה.

"אני חושב שדרסתי חתול"

 

אז נכון, הסרט נעשה לפני קריסת התאומים, אבל אווירת הפנאטיות הדתית היתה באוויר.  פיגועים בשם האל לא היו דבר חדש, הקנאות הפנאטית של הכנסייה הקתולית, פרשות השחיתות ואונס הילדים – הדת התחילה כבר אז להעלות אדים של סירחון- וקווין סמית' הריח אותם.

הסרט עצמו טומן בחובו ביקורת עצומה כנגד כל הממסד הדתי, ולא טורח להכות מהגדול לגדול. ביקורת המצביעה על העובדה שאלוהים מכור למשחקי ילדים, שהכנסייה היא מקור להשמדת הבריאה, שארכיבישוף הוא יצור חלקלק ונכלולי, ועד אחרון המאמינים (או מאמינות) שהולכים לכנסיה רק בשביל שיהיה קצת זמן לעבור על הצ'קים.

"זה לא הגודל שקובע, זה איך שאתה מזיז את הכנפיים"

נכון שזה היה לפני 9/11, ונכון שסוף העולם (או לפחות סוף האימפריה האמריקאית) נראה כמו משהו בדיוני ולא באמת נתפס, אבל כשקווין נשאל על זה הוא אמר שבאמת אחרי 9/11 הוא התחיל לחשוב על סרט המשך לדוגמה, הוא  טען שזה בדיוק התרחיש שהוא פחד ממנו בדוגמה, שבגלל כתבים דתיים האנושות תכלה את עצמה. הוא גם אמר שהוא רצה לעשות המשך לדוגמה, אבל היה לו ברור שהוא יצטרך גם להתייחס לאסלם- וכאן הבעיה. הוא יודע שברגע שהחברה האלה עצבניים עליך, זה כנראה הסוף שלך. לכן הוא ירד, נכון לעכשיו, מהרעיון של סרט המשך.

"אני נשבע!"

סרט נוסף שנוגע בתמה של מלאכים בני אדם ומה שביניהם, הוא סרט הפעולה/אימה בכיכובו של קיאנו ריברס. הסרט מבוסס על סדרת הקומיקס של DC קומיקס. הדמות עצמה –קונסטנטין- היא פרי עטו של אלן מור (הפוסט על מור כגאון).  קונסטנטין הוא בלש פרטי/מדיום המתמחה בחקירות של עולם השדים והעולמות העליונים. גם בסרט הזה הרשע המרכזי הוא לא אחר ממלאך, ועוד איזה מלאך ! לא אחר מאשר המלאך גבריאל. המלאך גבריאל, גם הוא בדומה למלאכים של דוגמה, רוצה להביא להשמדת הארץ והבאת בנו של השטן לשלטון על עולם בני האדם.  במשך השנים הפך גבריאל מריר על הישועה שבני האדם מקבלים, והוא, כמלאך, לא זכאי לה.

שוב חוזר על עצמו המוטיב של הדת הקנאית, וכאן זה מלאך בודד שפועל לבד ומחליט למרוד נגד האנושות כולה. זאת שוב ההרגשה של נטישה. שימו לב שבסרט מופיע המלאך גבריאל כשהוא כביכול מיצג את כוחות השמים, מופיע באלתזר (לא הפוקימון) שהוא שד מהגיהינום, ובסיום אפילו מופיע השטן, לוציפר, בכבודו ובעצמו. מי חסר במשואה הזו? נכון, הכל-יכול. אם השטן טורח ומוצא את הזמן להתערב במה שקורה כאן, למה לשני אף פעם אין זמן?

אפשר חתימה, דיויד בואי ?

 

זו חלק מההרגשה של פוסט 9/11, ההרגשה בעולם ריק שבו אלוהים הוא נוכח-חסר, רוב האמריקאים עדין מאמינים באלוהים, רובם הגדול עוד צובא על הכנסיות בימי ראשון, והם עדיין צריכים לחיות עם הטראומה הלאומית הזו.  זה בדיוק הריק הרוחני עליו הסרט מדבר.

אחד הדוגמאות הטובות ביותר היא סרט אימה שלא ממש הצליח, בשם לגיון המלאכים (Legion )
האמת, זה לא נכון להגיד שהוא לא ממש הצליח. בשבוע הראשון שהוא יצא, הוא היה מספר 2 בקופות כשמספר 1 היה אווטר. שבוע אחרי זה הוא כבר נפל למקום 7, ואז צנח יותר מהר מפואד בלי מצנח. למרות שפול בטני (נפלאות התבונה, סיפורו של אביר) משחק שם את מיכאל, אחרון המלאכים שעומדים לצד האנשים, הסרט נכשל. אבל הרעיון של הסרט לא מקורי, שוב מלאכים מנסים להשמיד את האנושות, לטבוח באנשים. ההבדל הרציני הפעם הוא שמי שעומד מאחורי כל זה  הוא לא אחר מאשר אדון עולם. הוא שלח את המלאכים להשמיד את האנושות, כנראה שמבול זה פאסה. ורק מיכאל הופך למלאך סורר שמנסה להציל את קבוצת האנשים האחרונה ואת המשיח החדש.

אתה שמח לראות אותי או שיש לך כנף בגב/סכין בכיס/ רובה ביד?

 

הסרט עצמו די משעמם וחוזר על 1000 סרטים שראינו לפני זה. חוץ מהרעיון שהפעם גם להוא במרומים נישבר מאיתנו. והוא אפילו לא הפך לנוכח-נפקד, אלא שעכשיו הוא מי שעומד מאחורי ההשמדה.

האלף החדש מאופיין במשבר אמונה חריף שבא לביטוי בקולנוע. אם בסוף שנות ה70 ראינו סידרה של סרטים על אלוהים חביב וזקן שעוזר לאנשים ומצחיק אותנו, האלוהים של האלף החדש הוא אפאטי במקרה הטוב , ילדותי במקרה המסוכן ונקמן מריר במקרה הרע. ההרגשה של העם האמריקאי היא שאין כבר על מי לסמוך, זו ביקורת שלא מופנה רק כלפי הדת אלא גם כלפי הממשל, הממשל שהיה כל יכול, עמוד השידרה של האומה הולך ונחלש, הולך וניכשל, הולך ומאבד עצמו לדעת.
עולם שבו האזרח הקטן חסר כוח מול איתנים כאלה גדולים המנסים להכשיל אותו, אם בכוונה ואם בטיפשותם .

Surfs up!!!!

 

מסקנה

אין אלוהים, או שיש, אז אין נשיא אמריקאי ? המממ תשאלו את הלובים

ערפדים, ערפדים, בואו הביתה


ערפדים, מה עוד אפשר להגיד עליהם שלא נאמר? לא הרבה, אבל אנסה להגיד את זה בצורה אחרת. אולי בכל זאת אצליח לחדש דבר או שניים.

"תלמדו ממני, גם אני הייתי סקפטי"

 

ז'אנר סרטי הערפדים הוא אחד מתתי הז'אנרים של ז'אנר סרטי האימה. נעשו יותר סרטי אימה על ערפדים מאשר על כל מפלצת/יצור אחר בקולנוע.

אומנות האימה  היא ז'אנר שהתחיל להתגבש בערך בסביבות זמן כתיבתו של הרומן "פרנקשטיין" של מרי שלי, שהמשיך להתגלגל ולהשתכתב ברומנים ובמחזות השונים. על הגל הזה קמו סיפורים דומים, והתגבשו לכדי מה שנקרא היום "הספרות הגותית". הספרות הגותית היא האמא הרוחנית של כל ספרי וסרטי האימה.

הערפדים הופיעו בקולנוע בערך באותה תקופה בה הופיע הקולנוע. סרטי ערפדים היו בין סרטי האימה הראשונים.  סרט הערפדים הראשון שיש לו תיעוד (אם כי אין שום עותק שלו) הוא מ1909, ערפד החופים. גם סרטי הערפדים, בטח הראשונים, שאבו את עצמם מהספרות הערפדית שכבר היתה ענפה באותה תקופה. חשוב להדגיש שבאותה תקופה ערפדים לא ניצנצו באור השמש ואף אחד, כולל הערפדים, לא היה צמחוני.

!lunch

 

צריך לזכור, שערפדים הופיעו כמעט בכל התרבויות, גם העתיקות, המרוחקות והלא קשורות. כמעט לכל עם היה סיפור על יצור מהמתים שחוזר לשתות את דם החיים. האזכור הספרותי הקדום ביותר שהשתמר על ערפדים הוא באודיסיה של הומרוס בסוף המאה ה8 לפנה"ס.הערפד המודרני התחיל להתפתח במזרח אירופה במאה ה18, משם נפוץ לרחבי אירופה ומשם לעולם החדש (אמריקה הצפונית והדרומית).

בכל מקום ערפדים קיבלו סממנים אחרים. למשל, באוסטרליה הערפדים הם ממש קטנים, מסתתרים בעצים   ומוצצים את הדם דרך האצבעות.
לערפד הבולגרי יש נחיר אחד. בצ'כיה, כמו בצכ'יה, הערפדים היו תוקפים רק כשהם עירומים. אפילו ערפדי הרי רוקי בארה"ב מוצצים דם דרך האוזן בעזרת האף שלהם.

עוד לקוח מרוצה, בדרך לממש את חוק ההחזרות

אבל לכולם יש כמה דברים משותפים – כולם שתו דם אנשים (חלקם רק של תינוקות)-  ורובם נראו כמו אנשים רגילים, לפחות חלק מן היממה.

עד המאה ה19 ערפדים היו מפלצות חסרות בינה, משהו בדומה לזומבים. הם היו יוצאים,  תוקפים ,חוזרים. לא היתה להם שום מערכת רגשות או זיכרון מהחיים הקודמים. אבל אז הגיע לורד ביירון, המשורר הבריטי, והפך את הערפד ליצור אינטליגנטי ומלא חיבוטים נפשיים. ביירון צייר תמונה של ערפד אומלל שנקרע נפשית מעצם היותו ערפד. הוא כתב על זה את פואמת הכופר  The Giaour  (1813).

לא אוזן תשמע לא לשון תספר,

את עינויי נשמתך במישור האחר!

אך ראשית, עלי אדמה כערפד שנקרא,

גופתך מתוך קברה תקרע:

אז בבעתה תרדוף את מקום מושבך,

ותמצוץ את דם גזעך;

ומבתך, אחותך, אשתך, אלו הנשים,

בחצות הליל תנקז את עצם החיים;

אך תתעב את המשתה אשר בלי-בחירה

מוכרח להזין את גווייתך הזועמת, החיה:

(תרגום, אלמוני)

ארור האיש שאמר לי לקחת שמאלה באלבקוקי

 

ב1872 כתב הסופר האירי שרידן לה פנו (Sheridan Le Fanu) (1814-1873) נובלה גותית בשם "קרמילה"  (Carmilla) (1874). הסיפור מתרחש בטירה מבודדת ביערותיה של אוסטרליה. בעקבות תאונה דרכים מבוימת, ילדה קטנה וחולנית, קרמילה, מצטרפת אל המשפחה ב"אופן זמני". הכול טוב ויפה, אבל מספר שנים קודם לכך, כשהייתה בת 6, חלמה לאורה בת המשפחה חלום בו ראתה את קרמילה. בחלום קרמילה ליטפה אותה וגיפפה אותה ואז נשכה את צווארה. כשהיא התעוררה קרמילה לא הייתה שם אבל הסימנים בצוואר היו ההוכחה שזהו לא חלום רגיל. קרמילה היא ערפדית המנסה לפתות את לאורה.

"כמה פעמים אמרתי לך לא לשחק עם האוכל!?

 

בראם סטוקר (Bram Stoker) (1847-1912) כתב את דרקולה (Dracula) (1897).  הספר של סטוקר הפך לרב מכר ושינה את התפיסה שלנו כלפי ערפדים.  סטוקר מדבר על זר שמגיע מטרנסילבניה (מזרח אירופה ) ורוצה לקנות בית ולהשתקע בלונדון. הזר הוא דרקולה -ערפד שמסמל את הזרים שהתחילו לזרום ללונדון באותה תקופה.  אצל סטוקר השתרש עוד סממן של הערפד וזה המיניות. בדרקולה הערפד הפך לצייד המשתמש במיניות שלו על מנת לצוד את קורבנותיו.  דרקולה הפך לסיפור הערפדים הקנוני הראשון אשר הכניס את הערפדים לתודעת הספרות.

בתחילת המאה ה20 הצטרף הקולנוע לעולם האומנות.  הערפדים מצאו גם בקולנוע פינה .כבר ב-1909 צולם סרט הערפדים הראשון "ערפד החופים", ב1922 יצא לאקרנים סרטו של מורנו (F.W. Murnau), שנחשב בטעות לסרט הערפדים הראשון , "נוספרטו". לפני נוספרטו נעשו כמה עשרות סרטי ערפדים.

"קראתם לי?"

 

בשנות ה60 וה70 הערפד עבר עוד שינוי והפך ל"ערפד המשוחרר", ערפד ששיחרר את עצמו מכל עכבה אנושית וחוגג עכשיו את היותו ערפד. הוא כבר לא מיוסר ונקרע בין מה שהוא היה למה שהוא עכשיו –  נהפוך הוא. עכשיו הוא מחבק בשתי ידיים את המיניות שלו ואת היותו ערפד. אבל זה לא השינוי היחידי שהערפד עובר. עכשיו הערפד הוא כבר לא זר מסתורי מארץ רחוקה, עכשיו הערפדים הם חלק מאיתנו. הם נטועים עמוק בחברה, אי אפשר כבר להבדיל בינם לבין אנשים רגילים עד שזה מאוחר מידי. אין מבטא, אין בגדים מוזרים, אין אזהרה !

אולם זהו לא השינוי האחרון.

בשנות ה80 הערפד שוב עובר מהפך והופך ל"ערפד הפוסט-אנושי". בעבר הערפד היתה דמות מיסטית ששלטה בכל סביבתה. הערפד הפוסט-אנושי, בניגוד לקודמו, איבד מן הסטיות שלו ועליו להתמודד עם קשיים  של אנשים אמיתים.  לערפדים הפוסט-אנושים יש  מבנה חברתי פנימי ובנוסף יש להם אינטראקציה עם החברה שסביבם. לחלקם רגשות אנושיים, תיסכולים, פחד ומצב שאינו בשליטתם. הערפד הופך למשהו הרבה יותר מאיים. אין דבר מפחיד יותר ממפלצת עם פחדים ורגשות אמיתיים.

ללא מילים

 

בשנות ה2000 הערפד עובר היפוך אחרון, אבל לא ניכנס לזה מפאת כאב הלב (ראו מסקנה).

כמובן שיש עוד לאן להיכנס ולהרחיב בנושא, אבל יש לנו את הנצח לעשות זאת ילדי הלילה שלי.
ועוד נשוב להתעסק בהם בהמשך.

מסקנה

אני זוכר שבתקופתי ערפדים עוד מצצו דם ולא XXX

 

מישהו צריך להסביר לו, איך עושים את זה נכון!