חבל על הזמן V- שליחות מסחררת/ שליחות קטלנית


I'm back!  (נא לקרוא במבטא אוסטרי כבד). כמו שחדי העין בינכם ניחשו, הפעם ניתקל בבעיה מהותית שיש לה קשר לאחד הסרטים המעניינים ביותר הקשורים לנסיעה בזמן שליחות קטלנית. שליחות קטלנית הוא הסרט הראשון של ג'ימס קמרון (אווטאר) כבמאי , בתנאי שלא מחשיבים את סרט האימה המשובח "פיראנה2". הסרט יצא לאקרנים ב1984 ונחשב לסרט דל תקציב יחסית.

"אתה שמח לראות אותי, או שיש לך אנדרואיד בכיס?"

"אתה שמח לראות אותי, או שיש לך אנדרואיד בכיס?"


בניגוד למה שחשבנו, הסרט  לא עורר היסטריה בקופה, אבל ללא ספק הפך להיסטוריה. עם צאתו של הסרט, הוא מייד הקפיץ את מר עולם, ארנולד שוורצנגר למעמד של כוכב על, ואת קמרון למעמד של נשוי (לאחר שהתאהב בשחקנית הראשית לינדה המילטון).

עלילת הסרט הראשון מתרחשת שבשנת 2029. מחשב על בשם 'סקיינט' מנהל מלחמה כנגד המין האנושי לאחר שהשמיד את רוב האנושות ב-1997. סקיינט מצא דרך לשלוח אחורה בזמן את אחד הלוחמים שלו (הנקראים מחסלים) על מנת שיחסל את אמו של מנהיג המחתרת, שרה קונור, אי שם בשנת 1984 לפני שתלד את בנה. המחתרת שולחת לוחם משלה בשם קייל ריס שיגן על שרה מאיום המחסל ובאותה הזדמנות גם שיכניס אותה להריון עם מנהיג המחתרת (זה ששלח אותו).

הסרט בכלל התחיל מסיוט שהיה לקמרון. בזמן שהוא חלה בצילומים של פירנה2 וקדח מחום, הוא חלם על טורסו עליון עשוי מתכת הרודף אחריו עם סכין מטבח. קמרון חשב  לעשות סרט על המלחמה בין האנושות לשף הברזל בעולם עתידני. אך מכיוון שהתברר שאין לו כסף לסרט כזה, הוא פשוט החליט לבנות מכונת זמן שתעביר רובוט אחד לעבר וככה יחסכו בכסף.

איירון שף על הגריל

איירון שף על הגריל

ובכן, בסרט יש מכונת זמן שאנחנו לא ראינו, לא יודעים מי בנה אותה, מה היא עושה, איך היא מופעלת וכיצד היא מתוחזקת. הדבר היחידי שאנחנו יודעים עליה הוא שהיא יכולה לעביר רק חומר חי דרך כדורי אנרגיה עצומים, עובדה שמאפשרת לשוורצנגר לחשוף את ישבנו לפחות 3 פעמים בקריירה.

אבל הבעיה הגדולה בסרט היא דמות שכמעט לא רואים אותה, ג'ון קונור. ג'ון קונור על פי חוקי הזמן לא יכול להתקיים. הקיום שלו תלוי בעובדה שהוא צריך קודם להיוולד ואז לשלוח את אבא שלו כדי ש"ידע את אמו" והיא תיכנס להריון. משמע, האפקט והתוצאה במקרה הזה נראים משונים. יש כאן לופ מחשבתי של תקיעות בזמן, אבל אני אנסה לפתור את זה.

אם נצא שוב מנקודת ההנחה שזמן הוא לינארי, קרי, שמה שקורה בנקודה A נאמר 1984, ישפיע על נקודה B, נאמר 2012. הרי אם לא, אין טעם להרוג את שרה קונור כי זה לא משנה, אבל אם זה כן ישנה את העתיד אז בהחלט יש צורך להשמיד את המחתרת.

ההסבר הפשוט לגבי ג'ון קונור הוא ששרה קונור פגשה בחור, יכול להיות אפילו שזה הבחור שהיא יצאה איתו בתחילת הסרט, והולידה לו איזו שהיא גירסה של תינוק בשם ג'ון קונור. אותו ג'ון קונור גדל להיות מנהיג המחתרת, נתקל במכונת זמן ושלח את ריס  לנקודה מוקדמת יותר בזמן. אולם רק כאשר ריס מגיע לאותה נקודה, מתחיל הסבב שהוא הופך להיות האבא שלו. לפני כן היה כאן ג'ון קונור אחר. הרי כבר אמרנו שברגע שאתה שולח מישהו אחורה בזמן בעצם כל ההיסטוריה שהיתה לפני זה פשוט נעלמת ובמקומה קמה היסטוריה חדשה.

"לא נורא, זה קורא לכולם לפעמים"

אבל יש לנו  בעיה אחרת והיא קייל ריס עצמו. תחשבו שניה, למה ג'ון היה צריך לשלוח אותו? הרי אנחנו יודעים שהמכונות לא מצליחות להרוג את שרה קונור גם בלי עזרת ריס. כי אם הם היו מצליחים ק'ונר לא היה נולד, אם הוא לא היה נולד לא היה צריך לשלוח מחסל לחסל אותו (הגיון דומה כמו אצל ביל וטד). לכן השאלה היא , אם ג'ון קונור ידע שהחיסול ניכשל (כי הוא עדיין בחיים) אז למה לשלוח ולסכן את אחד הלוחמים הטובים ביותר שלך?

ההשערה שלי היא שהמחסל נכשל, אך כנראה בדרך לכישלון, השתבש גם משהו נוסף לצד השני. כנראה שבמהלך אותו נסיון חיסול התינוק ג'ון ניצל אבל אימו נספתה. כבר בסרט עצמו אנו רואים ששרה באיזו שהיא  נקודה מבינה שיש מישהו שרוצח את כל הנשים  הנקראות "שרה קונור". כאישה בעלת תושיה כשלה היא יורדת  למחתרת ויולדת את ג'ון. המחסל מוצא אותה בנקודה כזו או אחרת ומשמיד אותה. ולמה לא את ג'ון? מהסיבה הפשוטה שזה לא היה בהגדרות המשימה שלו. וג'ון, כמו כל בן אוהב, מחליט שהוא ישמור על אמו היקרה, ושולח את ריס.

ואיזה עיניים אדומות יש לך סבתא

אולם השליחה של ריס היא מסוכנת. דבר ראשון (מה שנראה לי שג'ון לא לקח בחשבון), הוא מבטל את ג'ון המקורי ויוצר את הג'ון החדש. בנוסף, הוא מגלה לשרה מה הגורל טומן  בחובו לבנה, והיא בתמורה מחליטה לאמן אותו להיות מנהיג המחתרת. אלו הן חדשות רעות לסקיינט מכיוון שעכשיו המנהיג יהיה יותר מותאם להנהיג את המחתרת, אבל לפחות זה מקדם ומאיץ את ההתפתחות של סקיינט ! אז יש גם צד חיובי.

מסקנה:
אם אתה מכונת לחימה מהעתיד, תעשה טובה ותנסה לרצוח את הסבא של קונור, זה יהיה יותר פשוט.

שבוע הבא, החלק האחרון בסדרה

לילה באופרה, הגנטית!


אתחיל מהסוף ואומר:” ריפו! (סימן הקריאה הוא בגוף הסרט) האופרה הגנטית" היא יצירת מופת. הסרט החדש של הבמאי הבינוני, דארן לין , הוא לא פחות מיצירה שמגיעה לתרבות המטאל בפרט ולעולם המוזיקלי בכלל. משהו שהיה צריך להגיע כבר לפני הרבה מאוד זמן. זוהי אופרה רצינית בעלת סיפור אופראי טוב וקו מוזיקלי שלוקח את עצמו ברצינות. כן, רצינות זו מילת המפתח כאן, ולא, זאת לא מילה רעה.


הסרט מתרחש בעתיד דיסאטופי, בעולם שבו פרצה מגפה חדשה. מגפה הפוגעת באיברים הפנימיים של בני האדם גורמת לכשל מערכות כללי ולבסוף מוות. המגפה פוגעת בעשרות מיליונים ברחבי העולם, והמין האנושי נראה כעומד בפני כיליון. אך לבסוף מגיע מושיע למין האנושי. חברה בבעלות פרטית מגיחה כמושיעה הגדולה של האנושות ומוכרת לכל דורש איברים חדשים. החברה מציעה כל איבר שתרצה, בתכנית תשלומים נוחה הניתנת לפריסה, עד החזרת החוב במלואו. הכל טוב ויפה אלא אם כן אתה לא עומד, מסיבה כזו או אחרת, בהחזר החוב שלך, כי אז יבוא הריפומן וללא הרדמה פשוט יתלוש את האיבר המדובר מגופך.

רעיון הסיפור הוא אכן נחמד ומקורי. כאשר שמועות על הסרט ועל הסיפור שלו הגיעו אל הרשת החלו הלחשושים, הבזז והציפייה להתעורר בקרב שומעי המטאל וחובבי סרטי האימה כאחד. הציפייה הייתה לסרט טראשי נחמד בעל הומור עצמי מוגבר.
רבים ציפו לסרט הדומה במשהו, או לפחות בסטייל של סרט הקלט "מופע האימים של רוקי". רוקי הוא סרט קאלט חביב מצחיק ומשעשע שכוונתו היא לצחוק על סרטי אימה ועל הז'אנר של מחזות הזמר.

 

דה, ריפו-מן, דה

בדומה לריפו! , גם הוא התחיל כהצגת תאטרון עם קהל מעריצים הדוק שעבר מדיום מבמת התיאטרון למסך הקולנוע.

אנשים ציפו מריפו! שיהיה חידוש משוכלל של אותה נוסחה, אך לדארן לין היה את האומץ לעשות את הדבר הנכון, ללכת עם היושר של הסיפור המקורי והפקת הבמה, ולעשות אופרה אמיתית לכל דבר. נכון, לאורך ההיסטוריה היו כמה וכמה אופרות קומיות, אולם הן היו היוצאות מן הכלל. רובן של האופרות לא היו כאלו כלל, אפשר אפילו לומר שההפך הוא הנכון. רובן של האופרות הן באופיין טרגדיות רציניות, וככאלו, לקחו את הליברטות ואת הלחן שלהן ברצינות רבה ואף לפעמים תהומית.

כאשר יצא ריפו! רוב הביקורות יצאו כנגד הסרט, והטיעון המרכזי כנגד הסרט היה : הוא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות.

ואכן כותבי הביקורות צדקו, הסרט אכן לוקח את עצמו ברצינות. הסרט הוא הרבה יותר אופרה מסרט אימה. האימה כאן לא ממש מובאת כעניין המרכזי של הסרט קצת דם, קצת איברים מדממים, אבל הרחק מעל הכל עומדת המוזיקה. בסרט אין כמעט (אם בכלל) דיאלוגים משוחחים. כיאה לאופרה, הכל מובא לנו בצורת שירה. גם המבנה הסיפורי הוא אופראי לגמרי. לכל דמות יש את המוטיבים המוזיקליים שלה ולפעמים, בדיוק כמו אופרה וגנרית מרשימה, מוטיב ניכנס במוטיב. זאת ועוד, לא רק שלכל דמות יש מוטיב מוזיקלי משלה, לכל קבוצת דמויות יש סגנון מוזיקלי משלו. משמיעה ראשונה זה יכול להישמע קצת כמו קקופוניה (מי שמכיר את וגנר יודע שגם שם בקטעים מסוימים זה נשמע כך), אך בהאזנה שניה ושלישית מגלים את הרבדים השונים.

 

הילטון, אפשר לעשות צ'ק אין

בואו גם נפרוט את הסרט עצמו לפרטים הקטנים. נתחיל בשחקנים . בסרט יש צוות שחקנים מרשים יחסית. קודם כל את התפקיד הראשי מגלם לא אחר מאשר אנטוני הד (נ'יילס מבאפי) בתפקיד שירה מדהים, כל מעריצי באפי לבטח זוכרים את הקול האדיר שלו בפרק המחזמר הידוע. בתפקיד "הנבל" פול סרבוינו (החברה הטובים, רומיאו+ג'ולייט) בתפקיד משחק משובח כהרגלו, אך הפתיע ללא ספק בקול אדיר שהחביא כל השנים הללו. אפילו שרה ברייטמן, שהיא למי שאינו יודע אשתו של המחזאי הידוע אנדרו לויד וובר, ואת התפקיד הנשי הראשי בפנטום האופרה ,שהוא כתב, הוא כתב במיוחד בשבילה ולאיכויות הווקליות שלה. בתפקידים המשניים תוכלו למצוא גם את "אורג" מי שהיה סולן להקת הרוק "סקיני פאפי" וכמובן את פריס הילטון שמשחקת שם, ובכןאתעצמה!
או ליתר דיוק, בת מיליונר מפונקת ומופקרת.

ובאופרה, כמו באופרה, ישנם השירים. ובאופרה הזו כל אחד מהשירים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מהפנטים, טובים שובי לב, ובעיקר לוקחים את עצמם מאוד ברצינות, בלי קריצות ובלי שטיקים. שירים שלוקחים אותך לעולמן הפנימי של הדמויות, שמכניסים אותך לאווירה המתאימה כל פעם ומוסיפים לך רבדים על רבדים של עולם נוסף בסרט. חלק מהשירים כמו " GOLD " הם יצירה מוזיקלית שיכולה לעמוד ברמה אחת עם אריות מאופרות קלאסיות אחרות.

אך הסרט לא חף מכמה בעיות. אחת הבעיות הרציניות בסרט היא אותה בעיה שיש ברוב האופרות, הדמיות נשארות קצת שטוחות, ואין באמת התפתחות דמויות אמיתית. בעיה זו באה לביטוי במיוחד בדמותה של 'מג העיוורת', הנותנת הרגשה שהדמות נשארת קצת שטוחה. גם שאר הדמויות כמו דמותו של הד 'נייתן' ושל ביתו 'סילו' הן דוגמא לבניית דמויות לפי כללי האופרות הגרמניות הוותיקות, שטוחות אך עמוקות, לא עגולות מאוד אך ארוכות מאוד. וכמובן נבל הסרט שהוא ללא ספק אחד הנבלים הטובים שנראו לאחרונה על המסך.

 

"מישהו ראה כאן פנטום? אני חושבת שאיבדתי אותו"

הסרט סובל גם מבעית תפאורה שנותנת תחושה של קצת קרטוניות (אם כי זה נתן לפחות לי את ההרגשה של אופרה בימתית).

לסיכום אפשר להגיד שזו לא אופרת רוק בשקל של הומור וקריצה לקהל לה כולם חיכו, אלא אופרה רצינית שאיש לא ציפה. אופרה על נושא רציני עם אג'נדה רצינית ומערכת חוקיות מוזיקלית רצינית.

 

משפחת אברג'יל, משפחת עסקים לגיטימית (אצל מי אני יכול להתחבא?)


הסרט הוא פשוט תענוג בכל הרמות. הציפיה שהיתה לסרט טראש עם גימיק הוחלפה בהנאה אמיתית ופה פעור. הסרט לדעתי הוא ללא ספק אחד הסרטים היותר מעניינים שיש, הן מבחינת הקונספט והן מבחינת הביצוע. ההפקה מושקעת והצילום מעניין.
נכון זה לא רוקי ! רוקי הוא מחזמר, זאת אומרת קטעי דיאלוג נחמדים ואז שיר פופי/רוקי כזה או אחר, שיר קליט ונחמד.
כאן מדובר באופרה לכל דבר ועניין. אין אף קטע של דיאלוג בסרטשוב, זוהי אופרה! (סימן הקריאה הוא שלי ואינו בגוף הסרט) .

אם אתם מצפים למחזמר עם שירים מובנים אז יש מצב שתתאכזבו. אבל אם אתם קצת מכירים את החוקיות של אופרה אתם תיהנו מהיתוך מעולה בין סיפור אימה טוב למוזיקה איכותית.

לסיכום:

אם כבר השתלת איברים, אז רק בכללית.