יום העטלף – יום הולדת לבאטמן


האביר האפל, איש העטלף, באטמן. אחד הגיבורים הידועים והאהובים ביותר בעולם, חוגג השבוע 75 קיצים, או במקרה של באטמן חורפים.

birthdaybat

באטמן: מתחיל

באטמן הופיע לראשונה על דפי הקומיקס של חברת DC  קומיקס, אותה חברה ששנה קודם הביאה לנו את סופרמן. DC, אחרי ההצלחה הפתאומית של סופרמן, חיפשה דמות נוספת של גיבור שיצטרף אל רב המכר שלה. הוצאת, DC  קומיקס, פנתה אל שניים מהעובדים בחברה שלה, בוב קיין וביל פינגר. החברה ביקשה מהשניים "שיתפרו" להם חליפה נוספת לגיבור חדש. השניים ישבו וחשבו ולבסוף רקחו דמות חדשה, שמבוססת על סרטים וסיפורים שונים שהם אהבו.

כחובב קולנוע מושבע, ניזכר בוב בסרט אימה/קומי שראה, העטלף (The bat) מ1926. הסרט  עוקב אחרי  פושע פסיכופט שמתחפש לעטלף ענק, קופץ על גגות ניו יורק ורוצח אנשים.
אותו עטלף, רגע לפני שהוא רוצח את קורבנותיו,  מאיר את חלל הבית עם פנס מיוחד שיצר את סימן העטלף על הקיר.

 

פינגר כחובב "ספרות זולה" מושבע, נזכר בסדרת הסיפורים שהוא אהב, שהייתה מאוד פופולרית באותן שנים: זורו. זורו למי שלא זוכר, מספר על מיליונר בעל חווה, בלוס אנג'לס של מלחמת העצמאות המקסיקנית.  בעל החווה  דון דייגו דה לה וגה,  שביום הוא רודף נשים וממון, ובערב הוא עוטה על עצמו מסכה וגלימה שחורה, ובעזרת כישורי הלחימה הנעלים שלו, נלחם למען הצדק.

 

"אתה שמח לראות אותי או שיש לך חרב ביד?"

"אתה שמח לראות אותי או שיש לך חרב ביד?"

שניהם גם מאוד אהבו את ההרפתקאות השונות של הבלש המפורסם ביותר בעולם, שרלוק הולמס. השניים החליטו לזרוק גם קמצוץ של אותו בלש אנליטי לתרכובת.

כך השניים עבדו על המתכון שלהם ומידי פעם תיבלו את העלילה בגיבור כזה או אחר. זרקו את הרעיונות שלהם לבלנדר, עד שלבסוף קיבלו קציפה אחידה, שממנה יצא האביר האפל, באטמן.

"אתה מחזיק אותי, אבל מי מחזיק אותך?"

"אתה מחזיק אותי, אבל מי מחזיק אותך?"

אז נכון, השניים הצליחו להוציא גיבור מאוד מוצלח, אבל כבר נאמר שגיבור טוב נמדד גם לפי הנבלים שעומדים בפניו.  שוב השניים חזרו אל מטבח הדמויות שלהם, יחד עם חבר חיזוק, ג'רי רובינסון. השלושה עבדו על דמות נגדית לבאטמן ורקחו את הג'וקר.
גם הפעם השפעות שונות מעולם התרבות נכנסו לתמונה. אך כעת זה היה יותר ממוקד. מקור ההשראה הראשי שלהם היה הספר של הסופר המפורסם, ויקטור הוגו (עלובי החיים, הגיבן מנוטר דאם), "האיש שצחק". כמה שנים לפני כן (1928) גם הפך לסרט אילם ידוע ביותר, בעל אותו שם. את הסרט ביים הבמאי הגרמני האקספרסיוניסטי, פול מוני.
הסיפור מספר, איך לא, על ליצן חצר פסיכופתי, סדיסטי ורצחני.

 

joker vs manwho

מצא 13 הבדלים, בין הפותרים יוגרל מנוי שנתי לבלוג

 

באטמן: ממשיך

במשך השנים דמותו של באטמן המשיכה להתפתח על ידי בוב קיין ופינגר  וגם על ידי כותבים אחרים. כל אחד הביא לדמותו של בטמן את ההשפעות השונות מהעולם התרבותי שלו. חלק מהדמויות היו מעולם הקולנוע, חלק מהספרות ואפילו מתוך דמויות קומיקס אחרות.

מהר מאוד, דמותו של באטמן גם מצאה את מקומה על המרקע הגדול. באטמן הוא ללא ספק, גיבור העל המצולם ביותר לקולנוע. הפעם הראשונה שבאטמן הופיע על המסך הגדול הייתה כבר ב1940, הרבה לפני סופרמן.
מה שמאוד מפתיע, זה שלפעמים כותבי הקומיקס של באטמן, מקבלים השראה מסרטי באטמן.

גיוון ברשימת הסרטים של סינימה YES חן

גיוון ברשימת הסרטים של סינימה YES חן

בחלק גדול מהפעמים, כאשר באטמן נזרק החוצה לעולם האמתי, הוא חזר כמו באטורנג (הבומרנג של באטמן) ישירות לתוך הקומיקס.

בשנות ה40 הייתה סדרה דלת תקציב  של באטמן, בשחור לבן. מעטים זוכרים אותה, אבל שם הוצגה לראשונה הדמות של המשרת הנאמן של ברוס ווין, אלפרד.  לפחות אלפרד כמו שאנו מכירים אותו. אומנם אלפרד כבר היה המשרת של ברוס ווין  בקומיקס עוד לפני הצגתו על מסך הכסף, אבל היה מדובר בדמות  שונה כמעט לגמרי מן הדמות המוכרת היום. אלפרד המקורי היה בחור שמנמן וקירח, עם חיבה גדולה לתעלומות ולעבודת הבלשות.

 

"תראה רובין, הוא אכל את אלפרד שלנו"

"תראה רובין, הוא אכל את אלפרד שלנו"

הסדרה הכירה לנו את המשרת הבריטי הצנום, שכל תפקידו הוא לשרת את אדון ברוס.
בסדרה גם הוצג לראשונה  קודש הקודשים של העטלף, מערת העטלף.  עד אז  לא הייתה לבאטמן מערה פרטית משלו.

 

"עוד תה אדון ברוס? מה לגבי הילד שפתאום גר כאן? שוקו או..."

"עוד תה אדון ברוס? מה לגבי הילד שפתאום גר כאן? שוקו או…"

אל תתעו לחשוב שסדרת הסרטים הזו הייתה שיא פאר היצירה של באטמן. למרות השינויים שהסדרה הביאה לדמות, סדרת הסרטים הראשונים של באטמן הייתה דלת תקציב ומגוחכת בהשוואה לסרטי באטמן שאנו מכירים. הבאטמוביל היה רכב רגיל שפשוט הדביקו עליו את סימן העטלף, רובין היה שחקן קרוב לשנות העשרים המאוחרות ובאטמן עצמו…. ובכן, בוב קיין צוטט לאחר שהוא ראה את הסדרה, שאמר "אני לא זוכר שציירתי את באטמן כל כך שמן". לאחר ששתי סדרות הסרטים הסתיימו , דמותו של באטמן חזרה אל דפי הקומיקס ונשארה שם עוד כשני עשורים.

באטמן: גומר

אט, אט דמותו של באטמן התחילה להישכח ומכירות הקומיקס של באטמן ירדו פלאים, עד לסכנה של ביטול הדמות. ואז, בחצי השני של שנות ה60, החליטו להפוך את באטמן לסדרת טלוויזיה עם שחקנים חיים. אדם ווסט עטה על עצמו גלימה ואת זהותו של באטמן/ברוס ווין ויחד עם רובין יצאו להילחם, כל שבוע, בגלריית הנבלים הידועה של באטמן. במשך שנתיים בכל אותו "עטלףיום" אותו "עטלףשעה" ואותו "עטלףערוץ". הסדרה שהייתה הצלחה אדירה הצילה, וכמעט הרגה את באטמן במקביל. המכירות של הקומיקס עלו, אבל הסדרה שהייתה קומית בעיקרה ומלאת קאמפ' ,  חלחלה אל תוך הקומיקס, והפכה את הקומיקס האפל והרציני של באטמן לשיבוט של סדרת הטלוויזיה. התוכנית ירדה מהאוויר לאחר כשנתיים , אך לא לפני שהוציאה לאקרנים סרט קולנוע באורך מלא של באטמן. אך הנזק שגרמה התוכנית לקומיקס היה גדול.  ייקח יותר מעשור עד שהאפלה תחזור אל הקומיקס.

בשנות ה80 פעלו שני כוחות במקביל כדי להחזיר את האפלה אל הדמות המורכבת של באטמן. כח אחד היה מיני סידרה של כותב צעיר בשם פראנק מילר, "האביר האפל חוזר", שיצאה ב1986. הסדרה מספרת את סיפורו של ברוס ווין, שנים אחרי שפרש מדמותו של באטמן ונקרא פעם נוספת ואחרונה לדגל, בעולם דיסטופי.

"מי אמר שזה בטוח ללטף את החתול הזה?!"

"מי אמר שזה בטוח ללטף את החתול הזה?!"

והכוח השני, סרט הקולנוע החדש של באטמן (1988), בבימויו של טים ברטון, שיצא שנתיים לאחר מכן. הסרט מתרחש בגות'ם, שהיא עיר אפלה ושרויה בלילה כמעט תמידי. דמותו של באטמן עברה שינוי גם היא: מחליפה אפורה עברה הדמות לחליפה שחורה לגמרי, ומהדמות הוצא בניתוח כמעט כירורגי, חוש ההומור.

 

"דבר יפה, ג'וקר, אל תתעסק איתי ועם כל הגב שלי!"

"דבר יפה, ג'וקר, אל תתעסק איתי ועם כל הגב שלי!"

בסופו של דבר, כיאה לבן 75, באטמן עבר אין סוף גלגולים ועדכונים, השתנה, עבר את גיל ההתבגרות, את משבר גיל המעבר ועכשיו הגיע לגיל שבו אפשר להסתכל אחורה, ולראות את הדרך שכולנו עוברים ונעבור .

 

מי עוזר לי להרים אותו 75 פעם?

מי עוזר לי להרים אותו 75 פעם?

 

לסיכום

מזל טוב באטמן, אלפי ברכות, הצ'ק בדואר.

 

 

 

מודעות פרסומת

מהון להון, כוחנו ראמון. R.A.M.O.N.E.S -Ramones


מי מכיר את האיש שבקיר?

מי מכיר את האיש שבקיר?

הרבה זמן לא כתבתי בבלוג, היום הרגשתי שיש לי סיבה חשובה לחזור. בזמן שמסביבנו יהום הסער, העולם ממשיך לטוב ולרע. בין הפצצה בעזה להפצצה בת"א, בין אנשים סובלים קורים דברים לא פחות רעים, גם בעולם.

אתמול בערב (11/7/2014) נפטר אחרון גיבורי הראמונס, טומי ראמון. טומי סוגר קצת יותר מעשור, שבו אט, אט, נפטרו כל חברי ההרכב המקורי של הראמונס. שלוש מתוך ארבעת החברים מתו ב13 השנים האחרונות מסרטן, ואחד ממנת יתר.

טומי ראמון 1952-2014 "לא, זה לא מקל תיפוף, וכן, אני כן שמח לראות אותך"

הראמונס  הן אחת מלהקות החשובות בהיסטוריה. להקה שבארץ לצערי כמעט לא שמעו עליה, ובכל זאת לא הייתם יכולים לדמיין את החיים ואת המוזיקה שלכם בלעדיהם. כיום אין כמעט להקת רוק (ועל אחת כמה וכמה להקת פאנק) שלא הושפעה מהם באופן ישיר או עקיף.

 

מי החביא את הרול שלי ?
ניו יורק של שנות ה70, הייתה כר פורה של סקס, סמים ודיסקו. מוזיקת הרוק, הייתה על הקרשים, הרוק הפסיכודלי והרוק המתקדם (פרוגרסיבי),המורכב והמרובד שלט בעולם הרוק, עם להקות כמו פינק פלויד (Pink Floyd), הגרייטפול דד (Grateful Dead) , קינג קרימזון (King Crimson), ג'נסיס (Genesis) ואחרים.

עטיפת הצד האפל של הירח- פינק פלויד – מצד אחד נכנס אור, מצד שני יוצא אנטישמי

הרוק המתקדם, היה מאתגר, מעניין, ברגעים אפילו גאוני. יצירות מונומנטליות, מוזיקה עמוקה, מסרים חברתיים חשובים, יצירות שיכולות להתחרות בגאונים כמו באך ובטהובן. אבל מה שרוק הפרוגרסיבי מעולם לא היה, זה כיפי!
הרוק איבד את הרול שכל כך אפיין אותו בתחילת הדרך. את מרד הנעורים, את השובבות, את החופש.

רוקנ'רול, זה לנסוע עם גג פתוח, שהרוח מבדרת את השער שלך. בנסיעה כזו, מה יתנגן יותר טוב? החומה של פינק פלוייד או השיר הבא?

 

בראשית ברא הראמונס את הפאנק

בניגוד, למה שרבים ממכם שמעתם, או חשבתם, הסקס פיסטולז(sex pistols) , לא המציאו את הפאנק, הם לא היו הלקה הראשונה שניגנה פאנק, אפילו לא השנייה וגם לא החמישית.
מי בדיוק המציא את הפאנק, זה לא ברור, יש אומרים שאיגי פופ, היה בעצם הראשון שעשה פאנק, לא לחינם הוא נקרא סנדק הפאנק.

איגי פופ בשעת ארוחת הצהריים

איגי פופ בשעת ארוחת הצהריים

אבל היה זה רק באמצע שנות ה70, שהפאנק התחיל להתקיים בזכות עצמו כסגנון מוזיקלי מובהק.  בשביל השינוי הזה היו צריכים כמה דברים להתהוות במקביל. כמו בכל פעם שיש שינוי תפיסה באומנות. הדבר הראשון שחייב להיות, זה הבסיס, מפקדה אם תרצו. מקום שבו יכולים אמנים שונים להיפגש, להחליף רשמים להשפיע ולהיות מושפעים. הדבר השני שצריך זה את האומנים, שישכילו ויבינו שאפשר לעשות דברים אחרת, שיראו משהו שהאומנים שבאו לפניהם לא ראו לפני (על תפיסת הגאון כתבתי בכתבה הזו).
והפאנק הוא לא אחר מאשר שינוי התפיסה של המוזיקה הפופולרית.
הפאנק, צרח את צווחת הנשימה הראשונה שלו, באיסט ויליג של ניו-יורק (315 Bowery מי שרוצה כתובת מדויקת). זה היה ילד האהבה של המועדון הCBGB  ושל כמה להקות שהבולטת והחשובה בהן היו הרמאונס.

מועדון הCBGB, בניגוד לדעה הרווחת, זה לא "כנס (יש) בירה, גם בחורות"

הCBGB היה מועדון לילה קטן ומצחין, שפתח בחור יהודי בשם הלל קריסטל ב1973. להלל היה חלום, לפתוח מועדון בניו-יורק, שישמיע מוזיקה ייחודית שלא ממש שומעים בניו יורק, קאנטרי, בלוגראס ובלוז, כן המועדון של הלל היה אמור לנגן בעיקר את המוזיקה הזו, לכן הוא נקרא על שם ראשי התיבות של המוזיקה הזו  Country, BlueGrass, and Blues.  אבל הלל היה ידוע באי יכולת ניהול כספים, או ניהול בכלל מה שהביא להפסדים עצומים למועדון הקטן שלו. לאחר כמה שכנועים, הלל הסכים לתת ללהקות צעירות לנגן מוזיקה חיה במועדון שלו, כמובן בלי לשלם להם. עסקה משתלמת לכל הצדדים, הוא מקבל עוד לקוחות והלהקה מקבלת מקום לנגן בו. מהר מאוד התפשטה השמועה שיש מקום שנותן ללהקות במה פתוחה, לכל דורש.      במקביל לפתיחת הCBGB, ב1973-2, בשכונה אחרת בניו-יורק, פרוסט הילס- קווינס, שתי חברים לכיתה הקימו להקה, הגיטירסט ג'ון ויליאם קמינגס, לימים ג'וני ראמון והמתופף, תומאס אדרליי, לימים טומי ראמון. הלהקה שהקימו החזיקה מעמד חודשים ספורים, והתפרקה.

ג'וני וטומי רמון

ג'וני וטומי החליטו לצרף שתי חברים מהשכונה, את ג'פרי היימן , לימים ג'ואי ראמון כזמר ואת דאגלס קולווין, לימים די די ראמון, על בס.

קריוס ובקטוס

ג'ואי ודי די ראמון

ללהקה היה עתיד מבטיח, אבל רק בעיה אחת. הבעיה היחידה שעמדה בין הראמונס לבין להיות הלהקה החשובה בהיסטוריה, הייתה העובדה שאף אחד מהם לא ידע לנגן. לא שהם היו מנגנים רע, הם פשוט לא ידעו לנגן כלום! אף אחד מהם מעולם לא למד לנגן על אף כלי. בהופעות הראשונות שלהם, אף אחד מהם לא ידע איזה שיר השני מנגן.
אבל הראמונס הבינו דבר מאוד חשוב, שרוק זה כיף! ששירים לא צריכים להיות ארוכים ובעלי משמעות, שהרמוניה זה נחמד אבל לא חובה, וששיר חייב להיות מקסימום 3 דקות!
עם הגישה הזו, עם הרבה סמים ועם הרבה מזל, הראמונס מצאו את עצמם ב16 לאוגוסט במועדון היחיד שהיה מוכן לתת להם במה הCBGB

כמו שאתם שומעים ורואים מהלינק, המוזיקה לא הייתה הדבר הראשון שעניין אותם, אלא החדווה בלעשות אותה. שוב בניגוד למוזיקה של אותם זמנים, מה שעניין את הראמונס, היה לא רק תהליך הכתיבה, אלא גם ליהנות על הבמה.   לאט, לאט, הלהקה, הדביקה את הפער בין היכולת המוזיקלית שלה, לבין הרצון שלה לעשות מוזיקה והפכו לבני בית בCBGB. הלהקות האחרות שהסתובבו באותה תקופה במועדון, החלו לחקות אותם. אומנם החיקויים הגיעו בצורות רבות, חלק העתיקו את צורת הנגינה הפשוטה של 2-3 אקורדים לשיר, אחרים את אורך השירים הקצרים, היו כאלו שרק העתיקו את הרצון של ליהנות על הבמה. לא משנה מה הם לקחו, אבל כל אחד לקח משהו אחר מאותו קסם לא ברור שקרה על הבמה הזו. ביניהם היו להקות כמו בלונדי (Blondie), ראשים מדברים (Talking Heads), פטי סמית (Patti Smith) ורבים אחרים. כמובן שהלהקות האלו אחרי זה השפיעו על גל גדול יותר של להקות אחרות, וכן הלאה וכן הלאה.


אח למרות הכבוד הרב שקיבלו בעולם המוזיקה המתחדש הזה, הראמונס לא ממש הצליחו להטביע את חותמם בארה"ב ויצאו לסיבוב הופעות באירופה.

 

הקרב על בריטניה

הראמונס הגיעו לבריטניה, ב4 ביולי 1976, ומלאו שם את מועדון הרודהאוס עד אפס מקום. יום למחרת הם הופיעו שוב וגם הפעם מילאו את האולם. אחרי ההופעה התגנבו כמה ילדים אל מאחורי הקלעים לפגוש את האלילים שלהם. בין הילדים האלו היו גם ג'וני רוטן וסיד ויסז, לימים הסקס פיסטולז. גם בחור בשם  ג'ו סטראמר היה שם, הוא יהפוך בעתיד להיות הזמר של להקת פאנק אחרת, הקלאש (The Clash).

עם פרצוף כזה, פלא שצריך אקדח בשביל סקס?!

עם פרצוף כזה, פלא שצריך אקדח בשביל סקס?!

רוטן סיפר באחד הראיונות, שכאשר הם התקרבו לראמונס באותו ערב, הוא שיקשק מפחד, הוא באמת חשב שהראמונס הולכים לכסאח להם את הצורה. יראת הכבוד, וההבנה שהמוזיקה של הראמונס היא אקדח טעון, גרמה להצתה של הפאנק בבריטניה. שם הפאנק בנוסף לצד המוזיקלי הרדיקלי שלו, קיבל גם את הצד האידיאולוגי אנרכיסטי פוליטי שלו. כך הציתו הראמונס את מהפכת האנרכיה בבריטניה.

"הלאה עם הספר הלבן! תחי מדינת ישראל"

ששבו הראמונס הביתה, הם הקליטו עוד כמה וכמה תקליטים. בכל פעם היו בטוחים חברי הלהקה שזה יהיה התקליט שיקפיץ אותם לראש מצעד הפזמונים. אך לצערם זה מעולם לא קרה.

שאר חברי מחזור 74-76 של הCBGB עברו אותם ועקפו אותם במכירת תקליטים. בלונדי הפכה ללהקה החמה ביותר בשוק באותן שנים, ראשים מדברים הפכה לשיחת היום במעגלים המוזיקלים, הקלאש והסקס פיסטולס שינו את פני בריטניה לנצח.
והראמונס? הראמונס רק הציתו את הגפרור והמשיכו לנגן.

 

מסקנה

We did start the fire !

 

 

ביקור קצר : בני ערובה – ובא לציון ערובה


 

בני ערובה, סדרה ישראלית/אמריקאית חדשה. שעלתה במקביל אצלנו ובארצות הניכר של אמריקה המאוחדת. אפילו הגדילה היוצרים, והסדרה האמריקאית עלתה שבועות מספר לפני אחותה התאומה בארצנו הקטנטונת. מה שמחזק את הדעה שדברים מגיעים אלינו באיחור, גם אלו שנוצרו כאן. יוצרי הסדרה, עומרי גבעון ורותם שמיר, הצליחו לזקק סדרה הראויה, כמות שהיא, לעלות על המסכים ברחבי העולם, ללא הרבה התאמות ושינויים.

נכון, זו אינה הסדרה הישראלית הראשונה שעושה את המעבר מכתיבה בישראל של כאן ועכשיו, לארה"ב, המקבילה. אבל תמיד המעבר הזה בא עם כיפוף גדול ושינויים אין ספור אל מול המקור הישראלי. כך היה עם רמזור, שלא הצליחה לעבד את ההומור הישראלי לזה האמריקאי ונבלה אחרי עונה אחת. כך היה בטיפול, שעברה מתיחת פנים, הזרקה של כוכבים מהשורה הראשונה ושינויים משמעותיים בסיפור, אך שמרה על הפורמט, והחזיקה ברשת HBO כשלוש עונות. כמובן שחייבים להזכיר את חטופים שהפכה להצלחה מטורפת, הומלנד, אבל הייתה צריכה לשנות לגמרי את הסיפור, את הסגנון ואפילו את הז'אנר של הסדרה המקורית.

"זוהי ארץ חמדת אבות.."

"זוהי ארץ חמדת אבות.."

בני ערובה, על אף שהיא בתחילת דרכה (פרק ראשון אצלנו, רביעי בארה"ב),  נראה שהסיפור נשאר כמעט אחד לאחד מבחינת הנרטיב, במעבר לארה"ב.  שניהם עוקבים אחרי משפחתה של ד"ר סנדרס/דנון, מנתחת מוכשרת, שבקרוב מאוד סכין המנתחים שלה תעבור מעל ובתוך גופו של הנשיא/ראש הממשלה. אך כדרכם של סדרות פעולה/מתח, העלילה מסתבכת. חבורה של שכירי חרב, שעד לא מזמן עבדו בשביל רשויות הצבא/FBI ועכשיו מסיבה כל שהיא מחזיקים במשפחת הד"ר כבני ערובה. הם ישחוררו כאשר הד"ר, למרות כל "מאמציה", תאבד את החולה שלה על שולחן הניתוחים.

קרובים קרובים, הגרסה האמרקאית.

קרובים קרובים, הגרסה האמרקאית.

עכשיו ההפתעה הגדולה. אתמול בערב שודר הפרק הראשון בגרסה הישראלית. לרוב כשאתה רואה משהו בהפקה של מיליון דולר, ואז רואה את ההפקה הישראלית של שקל וחצי….
אם ניקח ונשווה את ההפקה של הומלנד אל מול חטופים, אין סיכוי שלא נרגיש בדלות ההפקה, דבר שיפגום באופן אוטומטי בכל מי שיעבור מהסדרה האמריקאית לישראלית (ולהפך).
אך משום מה בבני ערובה זה לא קורה, אומנם בית החולים ההי-טקי של הגרסה האמריקאית הפך לבית המטבחיים של בית חולים וולפסון, והדשא הגדול של קבוצת הספורט האמריקאית הפך למסדרון בתיכון אפרורי, אבל כל אלו לא גורעים במאומה מהקצב ומהמתח שהסדרה משרה עליך.

"כלכך מעצבן אלו שתמיד נדחפים לתמונה המשפחתית!!"

"כלכך מעצבן אלו שתמיד נדחפים לתמונה המשפחתית!!"

גם השחקנים, במיוחד שתי השחקניות הראשיות, בהחלט יכולות לעמוד ראש בראש עם מקבילותיהן האמריקאיות. איילת זורר (שטולמן, איש הפלדה) כד"ר דנון, לא נופלת במאומה מטוני קולט (החוש השישי, טרה) כד"ר סנדרס. גם שאר בני המשפחות המשתקפות, נותנים פייט טוב אחד לשני. אך חייבים להגיד, שלפחות בינתיים, ה Bad guys, של הסדרה לא מצליחים להשתקף. דילן מקדרמוט הנהדר (הפרקליטים, סיפור אימה אמרקאי) נותן בסדרה, את אחד התפקידים הטובים שלו על המסך הקטן. מולו עומד יאיר לוטן, שמוכשר ככל שיהיה, כנראה לא יצליח לתת פייט מספיק הגון למקבילו האמריקאי.

אם הסדרה תמשיך בקו ובאיכות שהתחילה, אני צופה לה עתיד מזהיר, גם בערוץ 10 וגם מעבר לים.

 ערוץ 10 כל יום ראשון, בשעה 22:00

מסקנה

שאמא ערובה, פוגשת את את אבא ערובה….. ככה באים בני ערובה לעולם.

בעקבות מלחמת הכוכבים V: הקוסם מארץ הג'דאי


השבוע אנחנו ממשיכים במסע שלנו להבנת המקורות של מלחמת הכוכבים. אחרי שבמסענו בזמן עברנו מיפן הפיאודלית ועד מלחמת העולם השנייה, הרי שמבחינת המסע התרבותי עברנו מפלאש גורדון ועד…. המממ, פלאש גורדון! כמו בכל מסע, יש לנו שביל ברור, דרך ברורה !ומטרה אחת ברורה: להגיע אל הקוסם מארץ עוץ!

רגע, הקוסם מארץ עוץ?! לא, לא התבלבלתי. הקוסם מארץ עוץ. אותו אחד ששביל האבנים הצהובות מוליך אליו. בדיוק לקוסם הזה אני מתכוון. אתם בטח אומרים לעצמכם "הפעם הוא באמת איבד את זה. את היטלר קיבלנו, את היפניםנו בסדר, אפילו פלאש גורדון נראה הגיוני, אבל הקוסם מארץ עוץ!? זה כבר יותר מידי"

אז תתפלאו, גם הקוסם מארץ עוץ, נטוע עמוק עמוק בDNA של מלחמת הכוכבים. לוקאס אימץ לסיפור שלו אלמנטים שונים ומשונים ב"שייק" המוזר הזה. זה אינו מקרה שיצאה לו קלאסיקה עלזמנית. כשאתה מערבב כל כך הרבה אלמנטים, שלכל אחד מהם נחשב קאלט על זמני, זה לא פלא שיוצא לך מוצר מעניין כל כך, שסוחף אחריו מיליוני אנשים.

lion and tigers and Sith

נכון שזה לא תואם אחד לאחד. במלחמת הכוכבים אין לך ילדה צעירה שגדלה אצל בחווה של הדודים שלה ורוצה לברוח מהבית להרפתקה מופלאה; גם אין לך מכשפות רעות שמשתמשות בקסם, מטילות מורא ומשעבדות ממלכות שלמות; גם אין מכשפות טובות, שמשתמשות באותו קסם כדי לעשות מעשים טובים. גם מאנצ'קינס בטוח שאין!

רגע, מצד שני…..

לוק, הוא בעצם סוג של ילדה קטנה, שגדלה אצל הדודים שלה (דוד אוון ), ומתבכיין על זה שהוא תקוע על הכוכב הזה. יש את הסית' ואת הג'דאי שמשתמשים בסוג של קסם. אבל אין מאנציקינס!
אההה , נכון, אבל יש ג'וואות.

נציג ליגת הלוליפופ

נראה שכאן מסתיים כל הדמיון. האם יכול להיות שיש עוד משהו?

האמת שכמו בכל בלנדר, הסיפורים קצת מתערבבים אחד בשני ולא תמיד ברור מה שיך למי ובאיזה הקשר. נכון שלוק הוא קצת כמו דורותי, אבל מי שבאמת דומה לדורותי זו הנסיכה ליאה, אפילו יש לה טוטו! אז מה אם הוא ממתכת ועושה קולות מוזרים?

עם מאמץ קל אפשר למצוא הקבלה מאוד ברורה בין רוב הדמויות הראשיות בשני הסרטים:

הראשונה היא כמובן הדמות הזו, שתקועה באמצע השדה, לא ממש יכולה לזוז. לא נראית חכמה במיוחד, לא חושבת שהיא חכמה במיוחד, ובעיקר לא מממשת שום דבר מהפוטנציאל הטמון בה. ניחשתם נכון! הכוונה היא לדחליל וללוק (כן אני חושב שכבר ביססנו שהוא לא הדמות המועדפת עלי בסדרה). אבל עדיין שניהם באו מהחווה. אפילו הבעות הפנים שלהם קצת דומות. אבל ברגע שניתנת לו ההזדמנות, גם לוק וגם הדחליל יוצאים וידם על העליונה, ומגלים חלק מהפוטנציאל האדיר שחבוי בהם.

הופרדו בלידתם ?

אז גילנו מי הדחליל, גילינו מי היא דורתי, אבל מי זה איש הפח? האם זה C3PO? הוא עשוי מפח, הוא זז קצת כמו איש הפח, אבל הוא אינו איש הפח!
האפיון המרכזי של איש הפח, היא לא העובדה שהוא עשוי מפח, אלא שיותר מכל הוא רצה את מה שאין לו: לב. הנפח שבנה אותו שכח לשים לו לב ולכן הוא לא יכול לאהוב אף אחד חוץ מאת עצמו. ממש כמו האן סולו. ובדומה להאן סולו, ברגע האמת אנחנו מגלים שיש לו את הלב הכי רחב בעולם. האן סולו נראה בהתחלה כמו רועה נארפים חסר לב, פושע מפוקפק, שלא אכפת לו שום דבר חוץ מכסף. אבל מתחת לשריון המתכת שהוא עוטה על ליבו, פועם אחד הלבבות הגדולים ביותר בסדרה. אהבתו לליאה והמסירות שלו לחבריו עולה ומאפילה על כל השאר.

פחי שאו!

אז יש לנו את דורתי, את הדחליל, את איש הפח. מי נשאר לנו? האריה הפחדן. האמת שכאן ההקבלה די ברורה, לא קשה לראות את הדמיון, גם הוויזואלי וגם התמטי, בין גוש הפרווה המהלך: צ'ובקה, לבין האריה הגנדרן. המראה של צ'ובקה מבוסס על השילוב בין הכלב האסקיסיבירי של לוקאס (אינדי), לבין אריה. צ'ובקה גם טורח לשאוג הרבה לאורך הסרט, כדי להדגיש את הדמיון. צ'ובקה כמה שהוא גדול, ככה הוא פחדן. לא פעם ולא פעמים מציינים את זה לאורך הסרט, ולא פעם ולא פעמיים מי שמציל את המצב באומץ ליבו הוא צ'ובקה. וגם צ'ובקה , כמו האריה הפחדן, אוהב להיטפל לקטנים. בדיוק כמו שהאריה הפחיד את טוטו הקטן, צ'ובקה מעולם לא היה יותר מרוצה מאשר בסצינה שבה הוא מפחיד איזה דרויד עכברי בכוכב המוות.

הווקי שאהב רק תות

גם מוסר ההשכל בסוף, מאוד דומה. דורותי מגלה שהיכולת לחזור הביתה, תמיד הייתה טמונה בה והכוח האמיתי בא מבפנים. גם לוק מגלה שהכוח בא מבפנים, למרות שלא היו מזיקות ללוק נעלים חדשות.

אז יש לנו את כל החבורה, אבל זה לא הכל. גם בפאן הוויזואלי של הסרט לא חסרים הומאז'ים שונים לקוסם. למשל כאשר R2D2 וחברו לחיים C3PO מגיעים אל מפתן דלתו של ג'אבה ההאט, הם מתקבלים בצורה דומה מאוד לדרך שבה התקבלו החברים בהגיעם לשערי עיר הברקת.

טוק, טוק, מי שם ?

אפילו הדרך שבה אובי וואן קנובי מקפח את חייו והדרך שבה המכשפה מקפחת את חייה, דומים (אלף אלפי הבדלות). משניהם נשארת בסוף רק ערמה של בגדים זרוקים על הרצפה (המכשפה נמסה ממים, אובי וואן מתאחד עם הכוח) .

אפילו הקוסם מארץ עוץ בכבודו ובעצמו, או לפחות ההולוגרמה הענקית של הראש המפחיד שלו, גם היא נכנסה למלחמת הכוכבים ועם כבוד רב. אותה הולוגרמה מופיעה בדיוק באותה דרך באימפריה מכה שנית, כאשר אנו נתקלים לראשונה בווידר, שמשוחח עם לא אחר מאשר הקיסר פאלפטין.

מהקליפ החדש של "ראשים מדברים"

אז אתם רואים? אני לא מטורף! באמת יש קשר בין הסרטים, אפילו קשר הדוק.

בשבוע הבא נסיים את הסדרה עם עוד קצת סמוראים, כמה בוקרים וקובריק אחד.

מסקנה
אי שם מעבר ליבין 4 יש מקום קסום.