ביקור קצר: בדרך לאבדון


 אבדון, הסרט החדש של ג'וסף קוזינסקי בכיכובו של טום קרוז, זכה לשמו בזכות ולא בחסד.

הסרט אבדון הוא סרט מדע בדיוני פוסט אפוקליפטי. לפיו, בעתיד גזע חייזרים ינסה לפלוש לכדור הארץ, בני האדם ינצחו את אותו פולש, אבל בתהליך ישמידו את כדור הארץ ככוכב שיכול לשמר חיים. בני האדם עזבו לאחד הירחים של צדק. מאחור השאירו רק צוות שלד לכמה סידורים אחרונים ולהיות האחרונים שמכבים את האור. הקדמה הזו שנשמעת בחלקה בתחילת הסרט חוזרת על עצמה עוד כמה וכמה פעמים לאורך הסרט, למקרה שמישהו שכח או ניכנס מאוחר.

 במאי הסרט, קוזינסקי, למי שלא מכיר, הוא במאי עולה בשמי הוליוויד. קוזנסקי שהגיע לבימוי דווקא מלימודי האדריכולות, ניכר בחוש אסטטי מפותח במיוחד. סרטו הקודם של קוזנסקי, טרון- מורשת, הראה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, נופים מדהימים. אבל גם באבדון כמו בטרון, קוזנסקי מראה שגם בני אדם הוא רואה כמבנים, רגשות הם אבנים ואנשים הם מבנים ארכיטקטוניים יפים  אבל חלולים מבפנים, חדרים חדרים. בסרט כמו טרון כשיש מבנה חברתי שמורכב מ"תוכנות" ולא אנשים, העניין עובד יפה. הוא נותן הרגשה של חיים מלאכותים שנותקים ומחוברים.

ביום בהיר רואים את ביירות

הבעיה שבאבדון זה לא עובד. הדמויות שם מעניינות כמו מבנה בית חד קומתי מתקופת המנדט הבריטי. הדמות הראשית של טום קרוז, ששולטת על המסך ב100 אחוז של הסרט. נראה כמו גרסה חיוורת של ומדברת של הרובוט וול-E. גם הוא כמו אותו רובוט, נשאר על עולם חרב, גם הוא כמו אותו רובוט קטן אחראי על הסביבה הנטושה וגם הוא כמו אותו רובוט עוזר ומתקן רובוטים אחרים. אבל בניגוד לוול-E, טום קרוז הוא דמות בשר דם שלא יכולה להרשות לעצמה להיות שטוחה ורובטית, מה שקורה בפועל. גם חברתו לעבודה, השחקנית אנדראה רייסבורואו, מוגשת לנו כאן במימד קרטון אריזה. הדמות שלה כל כך שטוחה שאפשר להשתמש בה כקרש גיהוץ.

נוהל עצירת חשוד שיגרתי של משטרת התנועה

באופן כללי הסיפור, שהיה במקור נובלה גרפית, מרגיש כמו חומר לסרט קצר ולא מקורי, שנמרח על יותר מידי זמן. הסרט מהדהד לכל כך הרבה סרטים אחרים, עד שלא ברור אם זה בכלל סרט או יצירת מחווה לקולנוע המד"ב לדורתיו. העלילה ברורה מה5 הדקות הראשונות שלה, ללא הפתעות, והטוויסטים בסיפור נצפים קילומטרים לפני שהם באים. בכלל התחושה היא כזו של אוכל לעוס.

אבל… וזה אבל גדול, הסרט הוא יפיפייה. לא מבחינה לירית, לא מבחינה אומנותית לא המשחק ואפילו לא השחקנים. אלא הסרט עצמו. הנופים שלו, הצבעים שלו ואפילו המבנים ההיסטוריים של ניו-יורק, שהתאחדו עם האדמה והים נראים מדהים (אפילו השניה שבו מופיע פסל החירות קבור בחול). רק בשביל זה שווה להשקיע כמה שקלים ולראות את היופי הזה על המסך הגדול. אם אתם מחפשים סרט טוב, עם דמויות עגולות, זה אולי לא הסרט בשבילכם…

יושב באפוקליפסה על המים, רגל פה רגל שם.

מסקנה

לפעמים צריך להאמין לשם של הסרט.

מודעות פרסומת

חבל על הזמן VI – קופים ותקליטים/ 12 קופים


תמונה קבוצתית של כנסת ישראל

תמונה קבוצתית של כנסת ישראל

 

הגענו לחלק האחרון (לפחות נכון לעכשיו) של סדרת הכתבות "חבל על הזמן". המסע שלנו בזמן עומד להסתיים, אך לא לפני שנדבר על אחד הסרטים הטובים והשלמים ביותר שנעשו בהקשר זה. כפי שרובכם כבר ניחשתם מדובר על 12 הקופים (או 12 קופים כמו שזה אמור להיקרא). אני רוצה להתחיל בשתי עובדות שרובכם בטח לא ידע, הראשונה והחשובה ביותר היא…
I did it, the army of The 12 monkeys, It was me.  ואני מצטער על האנושות.

הדבר השני שלא ידעתם הוא ש12 הקופים הוא בעצם רימייק לסרט צרפתי משנת 1962 בשם "המזח" (La Jetee) של הבמאי כריס מארקר, סרט נסיוני, מוזר כזה, שכולו עשוי מתצלומים סטטיים (סטילס), אשר היווה חלק מהנסיונות המוזרים של הגל הצרפתי החדש (משהו על נסיון לעצור את הזמן בקולנוע…).

אחד הבמאים המוזרים ביותר שהוליווד הוציאה, ואחד החברים הכמעט בלי נודעים של מונטי פייטון, הוא טרי גיליאם. במאי עם ראש מאוד לא קונבנציונלי שחוץ מ12 הקופים ידוע גם בסרטים כמו – פחד ותיעוב בלאס ואגאס, ברזיל, האחים גרים וכו…

כאשר אולפני יונברסל פנו לזוג הכותבים פיפלס, הם דחו את האולפנים בטענה שהם לא ממש רוצים להתעסק שוב בשואה גרעינית…מלחמות עולם וכו'…
האולפנים שיכנעו את הזוג לצפות פעם נוספת בסרט, ורק בצפייה השנייה הזוג ראה את האפשרות לכתוב משהו שונה, יותר מדויק ויותר מפורט מהמזח. הם התחילו לכתוב סרט שיאתגר את הצופים לא רק במימד נסיעה בזמן אלא גם במימד השיגעון. הזוג אמר שהוא רצה להעלות שאלות שונות בסרט, כמו למשל נושא השיגעון של הגיבור, ג'יימס קול, או בכלל נושא שפיותם, המוטלת בספק, של הנביאים מימי קדם, כמו גם שאלת חופש הבחירה המוצגת בסרט בצורה מעניינת ביותר.

"מי בא לדוד טרי?"

לאחר שכתבו את התסריט, חיפשו בני הזוג במאי שיוכל לראות את הפוטנציאל הגלום בסרט, ויתאים גם בתפיסה הויזואלית שלו. לאחר מחשבה רבה הגיע הזוג להבנה שיש רק שני במאים שיתאימו לתפקיד: רידלי סקוט וטרי גיליאם.  מוטיב השיגעון, שמטיל צל על כל הסרט, התאים ללא ספק יותר לטרי גיליאם. רצה המזל וגיליאם בדיוק היה בין פרויקטים וחיפש עבודה. הוא גם היה נלהב לקחת כסף מחברה הוליוודית ולעשות סרט אומנותי שיבלבל וישנה את הוליווד.  גיליאם צוטט כשאמר "הרעיון שמישהו כתב תסריט כזה בהוליווד והצליח לגרום לאולפנים להשקיע בו כסף הוא דבר יוצא מגדר הרגיל. אז חשבתי לעצמי, בואו נמשיך וניראה כמה אנחנו יכולים לגרום לאולפנים לבזבז על הסרט".

אפשר לראות את ההצהרה הזו שלו מתגשמת בסיום של הסרט. בין גיליאם למפיק היו חילוקי דעות בנוגע לסיום הסרט. גיליאם רצה לסיים את הסרט במבט בין קול הצעיר וקול המבוגר, בעוד המפיק רצה סיום אחר, כשקול במגרש חניה. גיליאם החליט להציע למפיק שוט מסובך של מגרש החניה שבו  המצלמה תונח על גבי עגורן שיונח על עגורן אחר ותצלם את קול במגרש עמוס מכוניות – בתקווה שהמפיק יחליט שזה שוט יקר מידי ויחליט להשאיר את הסצנה שגיליאם רצה מלכתחילה. אך המפיק הסכים והתוצאה היתה כל כך טובה שגיליאם החליט להכניס את הסצנה הזו כסצנת הסיום,
ובאותה נשימה לבזבז מאות אלפי דולרים. רווח נקי לכולם (חוץ מלאולפנים).

אך בואו נעבור אל הסרט עצמו. הסרט מספר על ג'יימס קול ) ברוס ויליס(, אסיר בשנת 2035. בני האדם חיים מתחת לאדמה לאחר שוירוס קטלני, ששוחרר לעולם בין השנים 1996-1997, זיהם את פני השטח והשמיד את רוב אוכלוסיית העולם. מסר קולי נישלח לשנת 1996, אך לרוע המזל המסר מגיע בטעות לשנת 1990. ג'ימס נכלא בבית חולים לחולי נפש שם הוא פוגש את הפסיכיאטרית דר' קת'רין ריילי (מדלן סטו)  ואת ג'פרי גוינס (בראד פיט) –  בנו המטורף של מדען וירוסים מיליונר. כאן מתחיל מסעו ההזוי של איש אחד, ספק מטורף ספק חדור אמונה בצדקת מטרתו, להציל את הגזע האנושי מכיליון. רק שהוא לא יכול.

שוב האח הגדול !?

הסרט מדבר בצורה אחרת על הנסיעה בזמן. המדענים שהמציאו את מכונת הזמן בסרט יודעים שאין שום אפשרות לשנות את העבר ובעזרת זאת את העתיד. הם לא מנסים אפילו, המטרה שלהם היא איסוף אינפורמציה. הם לא רוצים לשנות, הם רוצים להבין ולחקור, ובעזרת הנתונים לפתור את הבעיות שיש להם בהווה. המדענים והסרט מראים  לנו שהזמן הוא  בעצם כמו תקליט. הוא קבוע מראש ואין כל אפשרות לשנות אותו, מקסימום לסרוט קצת, אולי איזה קפיצה קטנה. אבל אתה לא יכול לשנות את המוזיקה.

זו גם הפעם הראשונה בה אנחנו רואים נסיון להבין את התחושות ומה שעובר בפסיכולגיה של נוסע בזמן, אדם שהוא לא קבוע במקום אחד בזמן. קול הוא גם לא הנוסע היחידי בזמן. הם מספרים, ואנחנו אפילו פוגשים כמה מהנוסעים האחרים. אך המסע בזמן לא מיטיב איתם וגם לא עם קול, ולאט לאט הוא מאבד את האחיזה במציאות. זה מתעצם לאור העובדה שהמדענים של העתיד הם….. ובכן לא מאוד מדוייקים, והם שולחים את קול בפעם הראשונה ל1990.

אחד מהעוגנים הנפשיים החזקים ביותר של האדם הוא התמצאות במציאות שסובבת אותו – האחיזה בידיעה מה סובב אותו. לא סתם אומרים שאחד הסימפטומים הראשונים לשיגעון הוא איבוד תחושת הזמן. האחיזה הזו במציאות נעוצה עמוק באחיזה הזו של הזמן, וקול מאבד את האחיזה הזו. הוא חי בשני נרטיבים שונים לגמרי – אחד בהווה שלו (העתיד שלנו) ואחד בעבר (ההווה שלנו) , והניסיון להבחין בין שני זמנים שונים לאט לאט משגעת את קול עד שבשלב מסויים בסרט הוא מאבד את השפיות לגמרי (לגמרי באופן זמני). בשלב זה מחליט קול לאגן את עצמו בעבר, דבר המוביל לכך שהוא חש שוב שלם כי הוא בחר בנרטיב אחיד להאחז בו .

"אז מה אמרנו המתכון שלך לחמין?"

אבל מה שיותר מעניין הוא התגובה של הסובבים את קול, במיוחד בעבר. קול נשלח על ידי המדענים  ל1996, אבל כהרגלם הם מפספסים ושולחים אותו אל 1990.  קול נעצר על ידי המשטרה כמטורף ומספר לשוטרים ולרופאים את האמת שלו, ועל פי המציאות שלו זו האמת הנכונה.

"קול אתה יודע איזה שנה זו?"

"כן זה 1996"

"1996 זה העתיד ג'ימס אתה חושב שאתה בעתיד?"

"1996 זה העבר"

"לא 1996 זה עתיד, אנחנו עכשיו ב1990"

זוהי שיחה ששני הצדדים צודקים בה אבל אף אחד מהם לא יכול לקבל את האמת  של השני. לכן הפסיכולוגים והמשטרה בטוחים כולם שקול משוגע.

אבל חוסר העגינה בזמן אחד מתעתע לא רק בנוסע אלא גם בסובבים אותו. בפעם הראשונה שהפסיכולוגית האחראית של קול ,קתרין, רואה אותו, היא בטוחה שהיא מכירה אותו ושהם נפגשו בעבר. אנחנו יודעים שזה לא יכול להיות ושאין שום אפשרות שהיא מכירה אותו כי הוא רק הגיע מהעתיד. אבל הסרט כמו שאמרנו הוא רק תקליט. בעתיד שלו, הוא יקפוץ למלחמת העולם הראשונה שם יצלמו אותו. קתרין ראתה כבר בעבר את התמונה, התמונה שעל פי הנרטיב הסיפורי של קול עוד לא התרחשה. הספר שבו הוא מופיע מספר על תופעת הלם קרב מוזרה שהתרחשה במלחמת העולם הראשונה. תופעה זו מספרת  על חייל צרפתי שטען שהוא הגיע מהעתיד, ולמרות שהוא היה חייל צרפתי הוא שכח לדבר צרפתית וידע רק אנגלית. היה זה בעצם החבר לתא של קול שגם הוא עדיין לא קפץ, לפחות לא מבחינת הזמן הנרטיבי של קול.

מלך ומלכת נשף 1997

אז הנוסעים בזמן יכולים לנוע בזמן, לסרוט את התקליט, אבל הסריטה הופכת להיות חלק בלתי נפרד ממנו.

הדוגמא הכי ברורה בסרט זה ההתחלה והסוף, שהחיים של קול הם לופ אין סופי. קול רואה את עצמו נורה למוות מול עיניו שלו כאשר הוא היה ילד. כמובן שבתור ילד הוא לא מזהה שזה הוא העתידי (לא בטוח שגם אני בתור ילד הייתי מזהה את עצמי, אבל זה סיפור עצוב בפני עצמו) אבל זה זיכרון שרדף אותו בחלומות. הוא גם חלם על בת הלוויה של הבחור שנורה, ובאיזה שהוא שלב בסרט הוא מזהה שזו לא אחרת מאשר הפסיכולוגית שלו.  היא מצידה משכנעת אותו שזה הפך להיות היא, ושהיא לא היתה יכולה להיות שם כשהוא היה ילד, אבל שוב, בגלל המעגליות השלמה של הסרט, היא אכן שם.

סיכום הסרט
בסרט הזה, בניגוד לכל הסרטים האחרים שדיברנו עליהם, הזמן הוא מעגלי, אין לך אפשרות לשנות אותו, לשחק איתו, לעוות אותו או כל דבר אחר. הסצינה הראשונה של הסרט הוא החלום של קול, הסצינה האחרונה של הסרט היא מדלן במגרש החניה, אבל סצינה אחת לפני זה היא הסצנה שבה קול נורה, וסצינה זו הופכת להיות הזיכרון/חלום של קול. התקליט חוזר לנקודת הסוף ומתחיל מהתחלה.

"אני חושב שנכנס לי משהו לעיין"

סיכום הסדרה כולה

בין אם זה עם אגרוף לפנים, טלפון, מכונית, או אפילו חבורת מדענים שלא ממש יודעים מה שהם עושים, נסיעה בזמן היא מסוכנת! היא יוצרת פרדוקסים וגורמת לדברים להשתבש, אבל הכי חשוב, היא בדרך כלל כייפית ומעניינת. לראות זמנים אחרים, אפשרויות אחרות ובכלל להטיל כאוס על מרחב הזמן הוא רעיון נהדר. הרבה מאוד סרטים שרק במקצתם נגענו כאן נהנו מהנושא הזה. אנחנו לא יודעים אם נסיעה בזמן היא אפשרית או לא (אם כי יש מצב שאם היא היתה קיימת בעתיד היינו רואים תיירי זמן), או אולי היא כמו טלפון, אתה צריך מכשיר בצד השני בשביל להתקשר אליו? מי יודע?! (האמת שאני אבל אסור לי לספר).

מסקנה
לא לנשק את אמא לפני שהיא פוגשת את אבא, לא להכניס להריון את אם מנהיג המחתרת, לא להיכשל בהיסטוריה, והכי חשוב, להסתכל טוב לשני הכיוונים לפני שחוצים את קווי הזמן.

חבל על הזמן V- שליחות מסחררת/ שליחות קטלנית


I'm back!  (נא לקרוא במבטא אוסטרי כבד). כמו שחדי העין בינכם ניחשו, הפעם ניתקל בבעיה מהותית שיש לה קשר לאחד הסרטים המעניינים ביותר הקשורים לנסיעה בזמן שליחות קטלנית. שליחות קטלנית הוא הסרט הראשון של ג'ימס קמרון (אווטאר) כבמאי , בתנאי שלא מחשיבים את סרט האימה המשובח "פיראנה2". הסרט יצא לאקרנים ב1984 ונחשב לסרט דל תקציב יחסית.

"אתה שמח לראות אותי, או שיש לך אנדרואיד בכיס?"

"אתה שמח לראות אותי, או שיש לך אנדרואיד בכיס?"


בניגוד למה שחשבנו, הסרט  לא עורר היסטריה בקופה, אבל ללא ספק הפך להיסטוריה. עם צאתו של הסרט, הוא מייד הקפיץ את מר עולם, ארנולד שוורצנגר למעמד של כוכב על, ואת קמרון למעמד של נשוי (לאחר שהתאהב בשחקנית הראשית לינדה המילטון).

עלילת הסרט הראשון מתרחשת שבשנת 2029. מחשב על בשם 'סקיינט' מנהל מלחמה כנגד המין האנושי לאחר שהשמיד את רוב האנושות ב-1997. סקיינט מצא דרך לשלוח אחורה בזמן את אחד הלוחמים שלו (הנקראים מחסלים) על מנת שיחסל את אמו של מנהיג המחתרת, שרה קונור, אי שם בשנת 1984 לפני שתלד את בנה. המחתרת שולחת לוחם משלה בשם קייל ריס שיגן על שרה מאיום המחסל ובאותה הזדמנות גם שיכניס אותה להריון עם מנהיג המחתרת (זה ששלח אותו).

הסרט בכלל התחיל מסיוט שהיה לקמרון. בזמן שהוא חלה בצילומים של פירנה2 וקדח מחום, הוא חלם על טורסו עליון עשוי מתכת הרודף אחריו עם סכין מטבח. קמרון חשב  לעשות סרט על המלחמה בין האנושות לשף הברזל בעולם עתידני. אך מכיוון שהתברר שאין לו כסף לסרט כזה, הוא פשוט החליט לבנות מכונת זמן שתעביר רובוט אחד לעבר וככה יחסכו בכסף.

איירון שף על הגריל

איירון שף על הגריל

ובכן, בסרט יש מכונת זמן שאנחנו לא ראינו, לא יודעים מי בנה אותה, מה היא עושה, איך היא מופעלת וכיצד היא מתוחזקת. הדבר היחידי שאנחנו יודעים עליה הוא שהיא יכולה לעביר רק חומר חי דרך כדורי אנרגיה עצומים, עובדה שמאפשרת לשוורצנגר לחשוף את ישבנו לפחות 3 פעמים בקריירה.

אבל הבעיה הגדולה בסרט היא דמות שכמעט לא רואים אותה, ג'ון קונור. ג'ון קונור על פי חוקי הזמן לא יכול להתקיים. הקיום שלו תלוי בעובדה שהוא צריך קודם להיוולד ואז לשלוח את אבא שלו כדי ש"ידע את אמו" והיא תיכנס להריון. משמע, האפקט והתוצאה במקרה הזה נראים משונים. יש כאן לופ מחשבתי של תקיעות בזמן, אבל אני אנסה לפתור את זה.

אם נצא שוב מנקודת ההנחה שזמן הוא לינארי, קרי, שמה שקורה בנקודה A נאמר 1984, ישפיע על נקודה B, נאמר 2012. הרי אם לא, אין טעם להרוג את שרה קונור כי זה לא משנה, אבל אם זה כן ישנה את העתיד אז בהחלט יש צורך להשמיד את המחתרת.

ההסבר הפשוט לגבי ג'ון קונור הוא ששרה קונור פגשה בחור, יכול להיות אפילו שזה הבחור שהיא יצאה איתו בתחילת הסרט, והולידה לו איזו שהיא גירסה של תינוק בשם ג'ון קונור. אותו ג'ון קונור גדל להיות מנהיג המחתרת, נתקל במכונת זמן ושלח את ריס  לנקודה מוקדמת יותר בזמן. אולם רק כאשר ריס מגיע לאותה נקודה, מתחיל הסבב שהוא הופך להיות האבא שלו. לפני כן היה כאן ג'ון קונור אחר. הרי כבר אמרנו שברגע שאתה שולח מישהו אחורה בזמן בעצם כל ההיסטוריה שהיתה לפני זה פשוט נעלמת ובמקומה קמה היסטוריה חדשה.

"לא נורא, זה קורא לכולם לפעמים"

אבל יש לנו  בעיה אחרת והיא קייל ריס עצמו. תחשבו שניה, למה ג'ון היה צריך לשלוח אותו? הרי אנחנו יודעים שהמכונות לא מצליחות להרוג את שרה קונור גם בלי עזרת ריס. כי אם הם היו מצליחים ק'ונר לא היה נולד, אם הוא לא היה נולד לא היה צריך לשלוח מחסל לחסל אותו (הגיון דומה כמו אצל ביל וטד). לכן השאלה היא , אם ג'ון קונור ידע שהחיסול ניכשל (כי הוא עדיין בחיים) אז למה לשלוח ולסכן את אחד הלוחמים הטובים ביותר שלך?

ההשערה שלי היא שהמחסל נכשל, אך כנראה בדרך לכישלון, השתבש גם משהו נוסף לצד השני. כנראה שבמהלך אותו נסיון חיסול התינוק ג'ון ניצל אבל אימו נספתה. כבר בסרט עצמו אנו רואים ששרה באיזו שהיא  נקודה מבינה שיש מישהו שרוצח את כל הנשים  הנקראות "שרה קונור". כאישה בעלת תושיה כשלה היא יורדת  למחתרת ויולדת את ג'ון. המחסל מוצא אותה בנקודה כזו או אחרת ומשמיד אותה. ולמה לא את ג'ון? מהסיבה הפשוטה שזה לא היה בהגדרות המשימה שלו. וג'ון, כמו כל בן אוהב, מחליט שהוא ישמור על אמו היקרה, ושולח את ריס.

ואיזה עיניים אדומות יש לך סבתא

אולם השליחה של ריס היא מסוכנת. דבר ראשון (מה שנראה לי שג'ון לא לקח בחשבון), הוא מבטל את ג'ון המקורי ויוצר את הג'ון החדש. בנוסף, הוא מגלה לשרה מה הגורל טומן  בחובו לבנה, והיא בתמורה מחליטה לאמן אותו להיות מנהיג המחתרת. אלו הן חדשות רעות לסקיינט מכיוון שעכשיו המנהיג יהיה יותר מותאם להנהיג את המחתרת, אבל לפחות זה מקדם ומאיץ את ההתפתחות של סקיינט ! אז יש גם צד חיובי.

מסקנה:
אם אתה מכונת לחימה מהעתיד, תעשה טובה ותנסה לרצוח את הסבא של קונור, זה יהיה יותר פשוט.

שבוע הבא, החלק האחרון בסדרה