עצוב למות בסוף התמוז – אזכרה לנעמי שמר


לא יעלה על הדעת
לא יעלה על הדעת
המדינה משתגעת
לי זה אוכל את הלב
המדינה בהיפנוזה
בלי הרדמה, בלי נרקוזה
תנו איזה וליום או פרוזאק
רע לי, אני מתעלף

                          (אקטואליה, נעמי שמר)

 

השבוע, לפני 8 שנים, נפטרה אחת מגדולות המשוררות, אם לא הגדולה ביותר, שידעה התרבות העברית.  נעמי שמר, אחת המשוררות הפוריות שהיו לנו, איננה רק אחת המשוררות הפוריות ביותר, אלא גם אחת הפיזמונאיות הגדולות שהמדינה שלנו ידעה.

"נועה נולדה בשדה בין דשא לאבן

נועה, אחד השירים המקסימים והנוגעים ביותר של נעמי שמר, הוא השיר האישי ביותר שלה. נעמי שמר, למי שלא ידע, לא אהבה את השם נעמי, ובכל ילדותה ונערותה היא כינתה את עצמה בשם נועה. השיר נועה הוא שיר אוטולירי (המצאתי מושג!) בו היא משתפת אותנו עם חוויות ילדות שונות שלה, על המקום בו היא גדלה ועל האופן.

 

נעמי שמר נולדה ב1930 אי שם בצפון, על חוף ימת הכנרת. הוריה היו ממיסדי קבוצת כנרת.  קבוצת כנרת היתה המכה של התנועה הקיבוצית, קבוצה שיצאו ובאו אליה כל השמנה והסלתא של התנועה הקיבוצית. אך החשובה שבהן בסיפורה של נעמי שמר, היתה המשוררת רחל, שלשיריה הלחינה שמר כמה וכמה מנגינות כבר בתחילת דרכה כמלחינה, דבר שהיא לא הרבתה לעשות – כתיבת לחנים לשירים שהיא לא כתבה.
נעמי סיפרה לאורך השנים כמה הושפעה בילדותה ובנערותה גם משיריה של רחל אבל גם מהעובדה שהמוזיקליות היתה חלק בלתי נפרד מחיי הקיבוץ. כיצד בימי נערותיה כאשר היו ערמה של ח'ברה על הדשא, הם פשוט פצחו בשיר.

בהגיעה לגיל 18, כמו כל בן ובת קיבוץ טובים, התגייסה נעמי לגרעין נח"ל ומשם המשיכה את שירותה בפיקוד הנח"ל. באותה תקופה היא כתבה ללהקת הנח"ל כמה שירים לתוכנית האגדית שלהם "חמש-חמש", בינהם  שיר בר ושירים שובבים כמו תרנגול בן גבר.

לאחר שיחרורה היא המשיכה לכתוב בקצב מטורף לכל הלהקות הצבאיות, וכל שיר שלה הפך ל"שלאגר" מטורף. אבל אף אחת מהלהקות וממזמיני שיריה לא הסכימו שהיא גם תלחין את שיריה, דבר מה שתיסכל את נעמי עד מאוד.

כאשר חיים טופול פנה אליה בבקשה שהיא תכתוב את השירים לתוכנית של הלהקה החדשה שהוא הקים, בצל ירוק, היא הסכימה בתנאי אחד, שהיא גם תלחין את כל השירים של התוכנית. השיר הראשון אותו הלחינה שמר היה משירי זמר נודד, מיד אחריו הגיע מטר שירים מכל כיוון .

 

מרבדים נפרשים בשפלת החוף 

שנות ה60 הביאו לפריצה הגדולה של נעמי שמר לתודעה המוחלטת של האתוס הישראלי, אבל יותר מזה, גם לתרבות הפופ והתרבות הארץ ישראלית. נעמי, בניגוד להרבה מאוד משוררים ומלחינים של התקופה, לא התבישה באהבתה למוזיקה נוכרית. לאחר שהתגרשה מבעלה הראשון, נסעה שמר לפריס עם ביתה הקטנה ללי, לתקופת מה.

כאשר שבה ארצה אחרי זמן קצר, התחילה, בנוסף לכתיבת שיריה, גם לתרגם ולעברת שירים צרפתיים שונים. בינהם אפשר למצוא את שלגיה המכושף את סרנדה לך המקסים של שלישית גשר הירקון ורבים אחרים.

היא עברתה עוד שירים, אפילו עשתה עליה לחיפושיות, כאשר עיברתה והעבירה ברית מילה את Let it bee, והפכה אותו ללו יהי.

אבל כמובן אלו לא הגיעו על חשבון התנאהענק שלה של שירים מקוריים לגמרי, באותם שנים היא הוציאה את שירי הקנון הגדול של התקופה. אפשר היה למצוא שם גם את חורשת האקליפטוס.

את  השיר חורשת האקליפטוס העניקה שמר במתנה לקבוצת כנרת, במלאת יובל שנים לקבוצה. השיר נכתב על החורשה היפיפיה של האקליפטוסים שנטעו בני הקיבוץ הראשונים.
לפני כמה שנים ב2008 החליטו בני הקיבוץ להעניק מתנה חזרה, וסגרו את המעגל כאשר החליטו לקרוא לחורשה על שם המשוררת בת המקום.

כמובן שזה לא היה השיר היחידי שנכנס לתוך הקאנון הישראלי, אפשר היה למצוא ברדיו באותה תקופה גם את מחר (אולי נפליגה בספינות…) שכתבה ואת  שיר השוק, את השיר המרגש ביותר שנכתב על ת"א העיר הלבנה והרבה מאוד שירים אחרים.

אין ספק, בשלב הזה נעמי שמר נחשבה לאחת מגדולות משוררי האומה הצעירה. אבל זה היה לפני ……

 

כי שמך צורב את השפתיים

היה זה השיר ירושלים של זהב, שהפך את נעמי שמר ממשוררת/מלחינה טובה ואהובה, ל-ה-מלחינה/משוררת  של מדינת ישראל.

את השיר היא כתבה ב1967, בהזמנה שקיבלה מטדי קולק, ראש עירית ירושלים. טדי שאירח את תחרות פסטיבל שירי הזמר והפזמון בבני האומה, רצה שיר, לא, הוא רצה הימנון לעיר השסועה והמחולקת (השיר נכתב לפני ששת הימים).
נעמי בתחילה נרתעה מהמשימה, כבת קיבוץ ואישה צנועה, הרגישה שמר שהמעמד גדול על מידותיה. לאחר שידידה ומארגן הפסטיבל, גיל אלדמע, אמר לה שאין היא חייבת, רק אם תנוח עליה המוזה הנכונה, שמר הרגישה את הלחץ יורד מכתפיה ומיד נרתמה למשימה וכתבה את אשר על ליבה על העיר, וכיצד היא (וכנראה רוב העם היהודי) הרגיש את הכיסופים (או הזיהובים במקרה הזה ) לחזור לגעת באותן אבנים של אבות אומתינו.

נעמי גם התעקשה שלביצוע השיר תעלה זמרת צעירה ואלמונית בשם שולי נתן. נעמי לא פגשה את שולי לפני כן, אבל כמה חודשים לפני כן התנגן ברדיו שיר ובו זמרת צעירה עם קול צלול כפעמונים, כאשר הקריין הקריא את שם המבצעת, שלחה נעמי את ביתה ללי לכתוב מהר את שם הזמרת שלא תשכח.  לבסוף אכן השתמשה נעמי באותו פתק כאשר דרשה, בניגוד לדעתם של מפיקי התוכנית, ששולי תבצע את השיר.

כאשר השיר בוצע לראשונה בביניני האומה, היה אפשר להרגיש שנולד כאן המנון חדש. למרות שזאת היתה הפעם הראשונה שהשיר נשמע אי פעם, אלפי האנשים באולם הצטרפו בשירה בפזמון השני ומלאו את האולם בהתרגשות.

השיר לא זכה במקום הראשון בתחרות הזמר, מהסיבה הפשוטה שהוא לא השתתף, הוא היה שיר האתנחתא בעת ספירת קולות השופטים (מי שזכה היה מייק בורשטיין עם שיר שמזמן כבר נשכח).

בשיר אפשר לראות את נעמי שמר נותנת את כל הידע שלה בתרבות העם, כל הידע שלה במוזיקה, וכל הידע שלה ברחשי לב הציבור. היא השתמשה גם במטעמים מודרנים בשיר וגם במטעמי מקראים, בשורות מן התלמוד ובשורות המושפעות ממשוררי תור הזהב היהודי בספרד.

רצה הגורל ופחות מחודש לאחר אותה השמעה מרגשת של השיר בבניני האומה, פרצה מלחמת ששת הימים. ופחות מחודש לאחר ביצוע השיר מול רבבות צופים, התגשמו הכמיהה והכיסופים, והעיר הזהובה חוברה לה יחדיו, פעם ראשונה מזה אלפיים שנה העם היהודי חזר אל מכורות בית המקדש ועיר הקודש. שמר מיהרה וחיברה בית נוסף, והשיר הפך לשיר המושמע ביותר ברדיו בתקופה הזו, ואת נעמי למשוררת והפיזמונאית הלאומית.
זו שהביאה את התקווה וזו שהביאה את האחדות.  אין רגע מרגש יותר למשורר ובכלל, כאשר לראשונה מתגודדים עשרות לוחמים לראשונה מזה אלפי שנים ליד הכותל המערבי, ולא פורצים בתפילה, אלא בשירת ירושלים של זהב.

 

השיר כמובן הזמין אליו ביקורת מצדדים שונים במפה הפוליטית. היו שראו בשיר שלה גזעני ומבטל אדם. בשורות השיר כמו שורת "כיכר השוק ריקה 
ואין פוקד את הר הבית " שורות שביכול מבטלות את הממשות של המוסלמים והנוצרים שגרו בעיר העתיקה. נעמי כמובן התרעמה ואמרה: ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה.

ירושלים ללא יהודים היא כמו גוף ללא לב.

אבל זו לא היתה המחלוקת היחידה לגבי השיר. לחן השיר העלה מחלוקת רבה, לא בעיני הציבור, כי אם בעיני נעמי עצמה. שנים לאחר פרסום השיר שמעה שמר שיר ערש בסקי, פיו חושפה. השיר נפתח ב7 התווים הראשונים שאיתו פתחה שמר את ירושלים של זהב. אך על פי חוק גניבת השירים הבין לאומי , קובע שרק מהתו השמיני זוהי גנבה.  אבל העניין לא נתן לה מנוח והטריד את מנוחתה ואף יש הטוענים (והיא בינהם) שנושא  זה הוא שהביא למחלתה וקיצר את חייה.

על הדבש ועל העוקץ

לאן אפשר לעלות אחרי שהגעת לפסגת הר הצופים, פסגת הר הבית, פסגת החיבוק הלאומי?
אז, כנראה שאי אפשר.
קרנה של שמר לא ירדה בעשור שעקב, היא המשיכה להוציא להיטים ושירים בקצב של מכונת יריה.
אבל משהו השתנה, אולי בגלל ההצלחה של ירושלים של זהב אולי בגלל ההתקרבות שלה למסורת ולאדמה. חלק מהשירים שלה הפכו להיות יותר שורשיים יותר מסורתיים, שירים נהדרים שהלחינה כמו הוי ארצי מולדתי, של המשורר טשרניחובסקי, או שירים מקוריים שכתבה כמו שהחגיגה נגמרת.
השירים שכתבה קיבלו פתאום נופך של אתוס, ובישראל אין דבר שאוהבים יותר מאשר לראות גיבורים נופלים.

לאחר מלחמת יום הכיפורים והמהפך ב77, הקוטביות בחברה הישראלת התרחבה והתחדדה. שמר שבחרה במחנה הלאומי הימני, איבדה בעיני השמאל ובני הקיבוצים את ההילה המלכותית שאפפה אותה בעבר.
נעמי, שגם הודתה שמאוד אהבה את המוזיקה המודרנית היותר שחדרה בשנות ה70 וה80 למוזיקה הישראלית, לא התחברה אליה והיה לה קשה לכתוב בסגנון זה. ואט אט הלכו מספר שיריה והתמעטו. מידי פעם היתה מבליחה עם שיר חדש ומבריק, אם זה אור שכתבה והלחינה לשושנה דמארי בשנות ה80  ואם זה התרגום המרטיט שלה לשירו של וולט ביינמין Oh Captain  לאחר רצח רבין, והפכה אותו להו רב חובל, ששרה מיטל טרבלסי. אבל היה ניכר שנעמי עיפה מהמשחק הפוליטי שנכפה עליה. היא המשיכה לכתוב עד יומה האחרון.

ב26 ביוני 2004, מחלת הסרטן התישה סופית את נעמי שמר וזו החזירה את כישרונה מהיכן שהגיע ואת גופה החזירה למקום שממנו בא, קבוצת כינרת.

 

מסקנה

עצוב למות באמצע תמוז

הבלדה על יפה ירקוני: יפה, אל נא תאמרי שלום.



אל נא תאמר לי שלום 

אמור רק להתראות

                              טולי רביב

השבוע נעשה הפסקה קצרה עם סדרת הכתבות של סרטי המיינד גיים. השבוע אני רוצה להקדיש ולייחד את הכתבה ללכתה של אייקון התרבות הישראלי, זמרת המלחמות, וחיילת השלום, יפה ירקוני.

אלקסיס!??!

יפה ירקוני הצטרפה השבוע לבסוף אל מרעיה במרום. בתאריך ה1.1.12 ירקוני שבה להתאחד עם גדולי זמרי הארץ שהסתלקו מאיתנו בשנים האחרונות. יחד עם חברתה/יריבתה  שושנה דמארי, המשורר אהוד מנור ורבים וטובים אחרים.


יפה ירקוני, הידועה בתור זמרת המלחמות וגברת הזמר העברי, עברה עם המדינה כמעט יד ביד לאורך כל תקופת הקמתה ועזרה לבדר ולעודד את רוח החיילים והאזרחים כאחד.  בכל אחת ממלחמות ישראל, מצאה עצמה ירקוני אל מול גדודי חיילים בחזית שרה ומנסה להעלות את מצב רוח הלוחמים. בכל מלחמה נקראה אל הדגל, ובכל מלחמה התיצבה כמילואימניק מורעל.

"ואוו אני לא מאמין שיש לי תמונה עם שושנה דמאירע" ואוו אני לא מאמינה שיש לי תמונה עם ראפול"

אבל הגברת ירקוני היא לא רק גברת הזמר העברי. ירקוני גם ידועה בתור חלוצת מוזיקת הפופ הארץ ישראלית. אין כבר זוכרים, אך תקליט הפופ הראשון שהוקלט בארץ היה של ירקוני,בו היה אפשר למצוא את הלהיט סולו הראשון שלה "עיניים ירוקות”.

ירקוני, שנולדה תחת השם אברמוב, בארץ, היתה בין בוגרי הבדרנים הצברים הראשונים היא התחילה עוד בתור ילדה, כשהיתה שרה לאורחים בבית הקפה השכונתי בגבעתיים. אבל שירה לא היתה בראש מעייניה. יפה התאהבה באומנות המחול.


ירקוני, או אברמוב כמו שהיא היתה ידוע אז, הצטרפה לקבוצת המחול של קראוסגרטווד קראוס היתה אז רקדנית מחול מודרני, שעלתה ארצה מגרמניה והביאה איתה לארץ את חזון הריקוד המודרני. קראוס הופיע יחד עם להקתה כשירקוני היתה אחת הרקדניות הבולטות. קראוס חזתה לירקוני עתיד מזהיר בתחום הריקוד, ואף ראתה בה כעתודה בין לאומית לרקדני ישראל.

באותה תקופה היא התחתנה עם בחור בשם יוסף גוסטין. בד בבד  גם פרצה מלחמת העולם השניה, וירקוני היתה בין הראשונים שהתנדבו ליחידות הבריגדה היהודית ואף שכנעה את בעלה להצטרף.

ירקוני שימשה בתפקיד אלחוטאית ואילו בעלה כלוחם, הוא אף השתתף בקרב על נהר הסניו באיטליה, קרב בו הוא גם נפל.

הוא נפל בקרב, והיא פשוט נפלה, נפלה ופצעה את רגלה- פציעה שכבר לא תאפשר לה לרדוף אחרי חלום הריקוד. אף חברתה לימים, נעמי שמר כתבה לה במיוחד שיר על החלום שנגז. 

אך מי שהתמכר לבמה, יודע שזאת סחרחרת שפשוט אי אפשר לרדת ממנה, ומהר מאוד פנתה יפה לכישרון השני שלה, שירה.

ובאמת בפרוץ מלחמת השיחרור, לאחר הנסיון שהיא צברה בצבא הבריטי, היא הצטרפה להגנה כאלחוטאית ביחידת גבעתי. שם גם מצאה מהר מאוד את דרכה ללהקת  החישטרון.


אאהההה אם פז הוא החשמלאי אני רגוע


החישטרון היתה אחת  הלהקות הצבאיות הראשונות של המדינה, והיה משוייך לחטיבת גבעתי. החישטרון היה אז התשובה המרדנית לציזבטרון הישן של אנשי הפלמ"ח. החישטרון התאפינו ביותר סיגנון סלוני, סגון בורגני ורקיד של מוזיקה, ופחות בשירי פאתוס פטריוטים.
היה אפשר למצוא ברפרטואר שלהם שירים כמו "שחרחורת" והלהיט ההיסטרי, “אל נא תאמר לי שלום" -שהיה אחד משירי הטנגו האהובים של התקופה.

עם התגברות הקרבות, נכתבו שני שירים ללהקה, במיוחד בשביל יפה, באב אל וואד והאמיני יום יבוא. שני שירים שהפכו לשירים הכי מזוהים עם מלחמת השיחרור. בסיום המלחמה היא התחתנה בפעם השניה, עם שייקה ירקוני, לוחם בהגנה. מאז ועד היום היא ידועה בתור גברת ירקוני.

בזמן ההפוגה בין הקרבות במלחמת העצמאות, נכנסה ירקוני לאולפני רדיו דוקטור (לא, לא דוקטור קראסו), אולפנים ידועים ומוערכים מאד באותה תקופה (הם אחראים על ההקלטה של הכרזת המדינה). לאחר מספר ימים של הקלטות יצא תקליטה הראשון שנחשב עד היום לתקליט הפופ הארץ ישראלי הראשון.

 

"יפה ירקוני, עם התזמורת של הד ארצי" כנראה שהפילהרמונית של לונדון היתה תפוסה

 

הד ארצי, שבדיוק קמה, החתימה מיד את הזמרת על חוזה. בכך התחילה מערכת יחסים ארוכה בין השניים. התקליט הראשון שהוציאה ירקוני בהד ארצי היה תקליט שכלל שירים מתקופת מלחמת השיחרור. לא רק שירים של להקת החישטרון, אלא גם שירים של להקות אחרות, כמו "רבותי ההיסטוריה חוזרת" “הן אפשר" ורבים אחרים. לאחר שהתקליט יצא, כמו נמחקו כליל הזכרונות מהביצועים הקודמים ובאומה נחקקו הביצועים של השירים כפי ששרה אותם ירקוני.

וכאן  גם התחילה להחקק דמותה כזמרת המלחמות.


באותן שנים הקליטה ירקוני גם אלבומים עם שירים קצת יותר "פטריוטים" כמו בערבות הנגבהסבתא מהנגב, ובטח עוד משהו עם נגב (אולי השיעמום בנגב).



בשנות החמישים היא כבר הפכה לתופעה, התקליטים שלה נמכרו כמו סוכריות, השירים שלה היו המבוקשים ביותר בתוכניות השירים כבקשתך, ובכל בתי הקפה רקדו לצלילי השירים הרקידים שלה.

 במקביל היא גם הוציאה כמה תקליטים עם שירי ילדים – שירים כמו עגלה עם סוסהלאבא שלי יש סולם, ועוד תקליט שלם של שירים של נעמי שמר.

ההצלחה שלה שלחה אותה אפילו להופעות מסביב לעולם, ובשנות ה60 היא היתה הצלחה בין לאומית, ממלאת אולמות בקרנגי הול בלונדון,באולימפיה בפריז ואפילו במרכז לינקולן בניו יורק.

אך האולמות הענקיים המלאים לעולם לא עצרו מבעדה, בכל מלחמה, אם זו הההתשהששת הימים או מלחמת הכיפורים, לנסוע לכל מוצב, לכל חור ולהופיע בפני חיילים ולתת להם כמה דקות של עונג והתרגעות לפני הקרב הבא.

כאשר התחיל להתגלגל השם זמרת המלחמות, היתה מגיבה ירקוני בבוז, ואומרת שהיא איננה זמרת המלחמות, אלא זמרת החיילים. אכן, היא ראתה את עצמה כזמרת של העם והצבא השומר עליו ולא רק זמרת לעת מלחמה.

 

"ח'ברה, להירגע. החשפנית תעלה מיד אחרי"


אף דעותיה הפוליטיות לא פעם הביאו אותה להתנגשות ישירה מול הממסד. הפעם הזכורה והידועה ביותר היתה בעת הלחימה במבצע חומת מגן, כאשר לסימון האסירים הפלסטינים שנתפסו במבצע, השתמשו החיילים בטוש שאיתו מיספרו על היד את מספר האסיר. ירקוני יצאה כנגד האקט וטענה "אנחנו עם שעבר את השואהאיך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלו?". מיד הקימה עליה זעקה, והיו אף גורמים שקראו להחרים אותה ועל כך שהיא משווה בין חיילי צה"ל לנאצים. ירקוני כמובן יצאה ואמרה שהיא לא עשתה ולא תעשה שום השוואה בין צה"ל לבין הנאצים, אלא רק הצביעה על משהו נקודתי שבתפיסה שלו הוא זהה, זיהוי אנשים לפי מספרים על היד.

הפאתוס של ירקוני לעולם לא סר, אבל במרוצת השנים, ובמרוצת קידמת המוזיקה, הטעם הישראלי נדד לו למחוזות אחרים, אך ירקוני לעולם לא הפסיקה ליצור ולהקליט. גם אם כבר לא עמדה בפסגת המצעד השבועי, היא עדין עמדה בראש פסגת הזמר העברי.

השיר האחרון שהקליטה ירקוני, נקרא באופן אירוני "עכשיו עברו שניםוכבר קשה להזכר ", שנה לאחר מכן היא אובחנה כחולה במחלת האלצהיימר.

 


מסקנה

דמארי, חשבת שניפטרת מירקוני? עכשיו היא בדרך אליך. סיבוב שני