ביקור קצר: בירדמן – עוף גוזל


יש לי ציפור קטנה בראש..

יש לי ציפור קטנה בראש..

זה מטוס, זה סופרמן, לא זה ציפור !! והציפור הזו יודעת לעוף.

סרטו החדש של הבמאי המוערך, אלחנדרו גונסלס איניאריטו (בבל, אהבה נושכת), נושק כנפיים וממריא אל-על במהירות על קולית.  הסרט  יוצא למסע חיפוש עצמי ברבדים שונים ומרובים, ששלובים זה על גבי זה במארג בלתי נגמר של שכבות.

הסרט עוסק בשחקן הוליוודי שעבר את שיאו – רייגן, ש\אותו מגלם השחקן מייקל קיטון (באטמן, ביטלג'וס). רייגן הוא שחקן המזוהה עם גיבור העל הפיקטיבי (לא שיש גיבורי על אמתיים) בירדמן, איש הציפור.  במהלך הסרט, ריגן מנסה למצוא ולהמציא את עצמו מחדש כשחקן ובמאי תיאטרון מוערך, ובעזרת מהפך זה, רוצה רייגן למרוט את נוצת העבר שלו כבירדמן ולהיפטר אחת ולתמיד מהצל הרודף אותו באופן פיזי ומטפורי.

"יכול להיות שעכשיו דרכתי על קקי של ציפור?!"

אך הצל שממשיך לרדוף אותו גם באופן מטפורי ולא פחות מזה באופן פיזי, הוא הזהות הסודית שלו כדמותו של בירדמן, אשר הותכה אל תוך אישיותו של רייגן ומלחששת לו באוזן ובמוחו את הספקות והפחדים שלו ללא הרף, דוחפת ומושכת את דמותו של רייגן כרצונה.

המסע הזה נראה אישי מתמיד  כאשר לתפקיד רייגן מלוהק לא אחר מאשר באטמן האגדי, מייקל קיטון, שהיה הבאטמן בסרטיו של טים ברטון בסוף שנות ה80. לא פעם הסרט דואג להזכיר לנו, שבירדמן של רייגן ובאטמן של קיטון, אחים תאומים הם.  בירדמן, דמות קולנועית שהתחילה או העירה, את סרטי גיבורי העל, מזוהה עם אותו מהלך שעשו סרטי באטמן בסוף שנות ה80. גם העובדה שרייגן, ממש כמו קיטון, ויתר על חוזה שמנמן של כמה עשרות מיליוני דולרים רק בכדי לחזור ולעטות עליו את תחפושת הגיבור רק מחזק את הקשר ההדוק בין הדמות על המסך ובן דמותו הבשר ודם.

"תשמע בדיחה, שר האוצר ניכנס למסעדה…."

מה שמחזק את הקשר, בין הסרט לעולם שלנו, הוא זריקת השמות והאזכורים כמו "רוברט דאוני ג'וניר שמגלם את איירון מן" או שמות אחרים של דמיות סרטים ושחקנים המככבים במסת סרטי הקומיקס בשנים האחרונות.

ריגן מאמין שאם יצליח לעלות מחזה תיאטרלי מוצלח בכיכובו ובבימויו על במות ברודווי, אז הקשר בינו לבין הציפור ינותק והוא יוכל לעוף לקריירת סולו נטולת כנפיים ומקור. אך העבר שלו והווה שלו לא מרפים ממנו לרגע.

ביתו, סאם, שעובדת יחד איתו על הפקת התאטרון, מגולמת על ידי אמה סטון (העזרה, ספיידר-מן המופלא)  הנפלאה, שמשמת כתזכורת תמידית לעברו וכישלונות העבר שלו, הן כאבא והן כשחקן. גם סאם סוחבת על עצמה מטען עבר לא קל בתור בת של…

"תראו, ציפור מתה"

למיקס המשפחתי הזה תוסיפו גם את צוות השחקנים של ההפקה: השחקנית לאוורה ששוכבת עם הבמאי , את לסלי (נעמי ווטס) כוכבת מזדקנת שממתינה עדיין לפריצה שלה ובן זוגה שחקן התיאטרון המוערך, המוכשר  והמשוגע מייק (אדוארד נורטון).

"הבא ונתגוששה, הרם ידיך"

מאחורי הקלעים עומד המפיק שהוא גם עורך הדין וחברו הטוב ביותר של רייגן, ג'ייק. את ג'ייק מגלם בתפקיד מדהים, זאק גאליפינאקיס שמוכר לנו יותר בתור המשוגע מסרטים בדרך לחתונה עוצרים ב….
זאק עוטה עליו הפעם תפקיד דרמתי מאופק, שאותו הוא מבצע בדיוק מפליא.

הסרט עצמו מצולם ומוצג לנו כפנטזיה ריאליסטית. ז'אנר מיוחד ומעניין בפני עצמו, שמעניק לסרט מגע קסום שמבלבל את הצופה בנוגע למה שמתרחש על המסך. השימוש הקולנועי בסרט, בהרגשת השוט האחד המתמשך והשימוש במוזיקה סינכרונית ואי סינכרונית של הסרט,  צובעת את הסרט בצבע אפור קסם.

"איזו סוכה, קצת הגזימו עם הקישוטים השנה"

לפי דעתי הסרט הוא אחד הסרטים הטובים והמפתיעים שיצא לי להיתקל בהם בשנים האחרונות, הוא מספק הצצה לתוך עולם של הזיה, דמיון ומציאות שמכה לך בפנים. סרט שמלוהק בצורה מושלמת כמו מסיכה לגיבור על.

מסקנה

אם כבר לעוף כמו ציפור, אז לעשות את זה כמו עטלף.

מודעות פרסומת

ביקור קצר, צב 8 – צבי הנינג'ה


צב

צב, צבי, צבי הנינג'ה. זהו משפט שכל ילד שגדל בשנות ה-90 יכול לדקלם בעל פה.  צבי הנינג'ה הם תופעה תרבותית שלא מוכנה לשכוח כבר למעלה מ-30 שנה!

הדמויות במוקר הקומיקס שלהן

"מיכאלנגלו! שוב לא הפרדת צבעים בכביסה ?! "

לטובת מי שחי על מאדים, צבי הנינג'ה הם חבורת 4 צבים, רפאל, מיכאלאנג'לו, דונטלו וליאנרדו. חבורה שמצאה עצמה עוברת מוטציה מוזרה, שהפכה אותם לאנושיים. בעזרת אביהם המאמץ, הסנסיי ,מורה, רב אומן לאומנות לחימה,  ספילנטר (בגרסאות מסוימות המאטו יואשי)  הם הופכים לנינג'ות אנושיות. הצבים נלחמים ברב הנבל, אורקו סאקי, הידוע בכינויו השרדר (הגורס). שרדר, עובד בראש ארגון הפשע, הרגל.  וכל זה, ללא ספק אחד הסיפורים ההזויים ביותר שיצאו אי פעם בעולם הקומיקס והקולנוע.

המקור !

המקור !

הצבים ועולמם עברו כבר אין סוף גרסאות, וכמה סרטי קולנוע באורך מלא. למרות שהצבים קיימים כבר מאמצע שנות ה-80, רק בתחילת שנות ה-90 הם התחילו לצבור מעמד של כוכבי על.

הצבים חלק מעולם הקומיקס כבר משנת 1984 – הקומיקסים המקוריים של הצבים, היו אפלים ובעלי הומור שחור, אך הקומיקסים הראשונים, שיצאו בהפצה נמוכה לא כבשו את הציבור.  רק ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1988, כאשר הקומיקס קיבל חיים  בסדרת האנימציה הקאלטית, התחיל "שיגעון הצבים".

שנתיים לאחר מכן בשנת 1990, יצא סרט הקולנוע הראשון של הצבים, שהיה מבוסס על הקומיקסים ולא על סדרת הטלוויזיה, מה שנתן לו גוון אפלולי ומסתורי יותר מהסדרה המצויירת. הסרט היה הצלחה כבירה, והפך לאחד הסרטים המרוויחים ביותר של אותה השנה. אחרי הסרט הראשון הגיעו עוד שני סרטי המשך וסדרת טלוויזיה נוראית.

השנה הוחלט לאתחל את סדרת הסרטים. כאשר לראשונה נשמע על האפשרות הזו, המעריצים חגגו. הם חגגו לפחות עד לנקודה ששמעו מי עומד מאחורי ההפקה המחודשת, מייקל "אני רצחתי את הרובוטריקים" ביי. הסרטים של מייק ביי, במיוחד החידושים שלו לסדרות ישנות, ידועים בעיקר בהרבה מאוד פיצוצים וקצת מאוד תוכן.  באותה הזדמנות גם דלף לרשת חלק  מקווי התסריט, שם המעריצים הזדעזעו לגלות שהצבים לפתע בכלל גזע מהחלל החיצון שהגיע לכדור הארץ. קולות זעקה קמו בכל העולם ודרשו לראשו של ביי.  בסוף היו גם קצת חדשות טובות – התברר שבסוף ביי לא יביים אלא רק יפיק, ובנוסף, שהכותבים המקוריים של הקומיקס, פיטר ליירד וקווין איסטמן הועסקו כיועצים בפרויקט. החדשות האלו כבר השביעו את רצון הציבור.

trnt

Teenage Regular Ninja Turtles

 

צבי

OK, כל זה טוב ויפה, אבל מה לגבי הסרט עצמו?  התשובה הקצרה היא : תלוי

"אתה שמח לראות אותי? או שיש לך שתי חרבות ביד?"

"אתה שמח לראות אותי? או שיש לך שתי חרבות ביד?"

התשובה הארוכה היא: צבי הנינג'ה החדשים, הם בדיוק זה, חדשים. כמו שאמרנו הצבים, כל כמה שנים עוברים מתיחת פנים ומשתנים, מהקומיקס הקודר והאפל אל סדרת האנימציה הראשונה והילדותית אל סדרת הקולנוע הריאליסטית וכו… הסרט החדש שוב משנה קצת את הצבים, גם במראה שלהם, וגם באישיות שלהם. אל תבואו עם ציפיות לראות את הסדרה המצויירת משנות ה-90, למרות שיש הרבה מאוד קריצות אליה בסרט, הוא בהחלט לא מנסה לשחזר אותה.

הסיפור כן נשאר יחסית זהה, עדיין 4 צבים (מכדור הארץ תודה לאל) נחשפים לחומר מסתורי, שהופך אותם לאנושיים. גם כאן יחד איתם נחשף לחומר עכברוש שמאמץ אותם, וגם כאן הוא מלמד אותם להיות נינג'ות בגיל ההתבגרות.

על 4 אחים דיברה התורה

על 4 אחים דיברה התורה

חלק מהדמויות המוכרות נמצאות בסרט, כמו שרדר וכמו הכתבת וחברתם של הצבים, אפריל אוניל. גם בסרט הזה אפריל אוניל מופיע ככתבת חדשות, אך עלי לומר שדמותה עברה שדרוג רציני ולטובה בסרט הזה. תפקידה של אוניל כבר לא רנדומאלי כבעבר, אלא כעת הוא חלק אינטגראלי מעולמם של הצבים.

יהודה ברקן - הדור הבא

יהודה ברקן – הדור הבא

מי שלא מופיע בסרט החדש, הם בעיקר הדמויות האהובות מהסדרה המצוירת (קראנג, ביבופ ורוקסטדי). בהחלט מובן הרצון של לא להעמיס דמוית אבל אולי כן היה אפשר לקרוץ לכיוונם.

הסרט מלא בקטעי אקשן משעשעים וחילופי דברים מהירים ושנונים בין הצבים. אך למרות כל זאת מורגש בעיית קצב מסוימת בסרט. לעיתים מרגישים שהסרט קצת נמרח, אך כאשר מגיע עוד קטע אקשן אתה שוכח מה היה לפני שנייה.

 

צבי הנינג'ה

 

 

לסיכום, אפשר להגיד שהסרט הוא בהחלט סרט שכדאי ללכת אליו בימי הקיץ. בין אם אתם גדלתם על הצבים ובין אם מעולם לא ראיתם צבי הנינג'ה בפעולה, אפילו אם סתם יש לכם שעה וחצי פנויה ולא בא לכם לחשוב יותר מידי – הסרט מצליח לשחזר ולאתחל את הכיף שהצבים סימלו לכל כך הרבה דורות של ילדים.

 

צב, צבי, צבי הנינג'ה

בץ, מפרפר נחמד, הוא הזהות הסודית של מיכלאנג'לו .

בץ

ביקור קצר: ארץ אוז- איש היה בארץ אוז אבוי שמו


Image

מצילומי הפרומו לכיתה המעופפת

ארץ אוז, הסרט החדש מבית דיסני, מגיע עכשיו לאקרנים. את הסרט ביים סאם ריימי, מי שידוע בעיקר בשל טרילוגיית ספידר-מן ולדור הותיק יותר מוכר בתור מי שביים את טרילוגית EVIL DEAD הנהדרת. בכל אחת מהטרילוגיות הצליח ליצור ריימי סרטי קאמפ נהדרים וייחודיים בעלי חזון יחודי וחדשני. אז מה קרה לריימי הפעם? האם זה העובדה שאולי הוא כבר שועל קרבות שבע? או שמא יש לתלות באולפני דיסני את האשמה? אין ספק, מישהו לגמרי הפיל כאן את הכדור (או בית) ובגדול.

איש היה בארץ הפלאות אוז שמו.

הסרט החדש, מגולל את סיפורו של קוסם קרנבלים נודד, בשם אוז (ג'ימס פרנקו), שיום אחד בדיוק כמו שסופר, טורנדו קטלני שולח אותו הישר לעולם המופלא של ארץ אוז (עוץ). שם פוגש אוז את תושבי ארץ אוז (עוץ) שנמחצים תחת המגף הרודני של המכשפה הרעה. שם הוא מחליט תמורת בצע זהב לעזור ולשחרר את האדמה הכבושה. הוא יוצא למסע בעזרת כמה חברים, שבמקרה הם לא דחליל ואריה, אלא קוף מעופף וילדת חרסינה (מספיק קרוב).

Image

מעניין מי כאן בתפקיד טוטו ?

הסרט החדש, ארץ אוז, מנסה לעשות כמה דברים מאוד יומרניים ומאוד סותרים. הראשון הוא לבדל את עצמו בתור עולם חדש, ולאתחל את העולם המופלא של הסופר – פרנק ל. באום, עולם הנקרא בפי כל "ארץ עוץ". מסיבות כאלו ואחרות (בעיקר עניין של זכיות יוצרים) התבקשו המפיצים ברחבי העולם להרחיק מעליהם תביעות מבעלי הסרט המקורי מ1939 (האחים וורנר). ולכן דיסני הייתה צריכה לשנות את השם בעברית (ובשפות אחרות). אז דיסני מנסה להרחיק מעליה את "עול" הסרט הקודם, אבל היא גם עושה את ההפך, כיצד אפשר להתעלם מהעיצובים המרהיבים של הסרט המקורי? מתאר לעצמי שגם אילו ניסו היוצרים להיפרד מהדימויים האלו, הם נטועים כל כך עמוק בדמיות ובעולם עוץ, שזה היה בלתי אפשרי, וכך נוצרת לה הסתירה הראשונה. סתירה שיוצרת בלבול קל אצל הצופה.

Image

קופים מעופפים, לא ראיתי כאלו מאז….
מאז שאירן זרקה אותם לחלל

מצד אחד הסרט שומר על הפורמט המדויק של הסרט, אקספוזיציה מציאותית בקנזס, מצולמת בשחור לבן, ביחס מסך צר של 1:3, ובדיוק כמו בסרט המקורי, כאשר אוז נוחת בארץ עוץ/אוז, בדיוק כמו דורתי המסך כולו מתמלא בצבע שמתפרס על מסך גדול ואפילו ענק (ישנה גרסת IMAX).  עולם קסום ומלא חפצים תלת ממדיים שעפים ישירות אליך, צמחים פראים ופיות מוזרות, כל אלו הרגישו בזמן הצפייה כמו שיחזור של סרטו של טים ברטון, והחזון שלו עולם הפלאות של עליסה. הדמיון החזותי בין שני הסרטים גורמים לך לפעמים לתהות האם ריימי גנב מחדר העריכה של ברטון כמה תשלילים.

דבר שני שריימי או אולפני דיסני ניסו לעשות, שאפתני לא פחות אם לא יותר. ליצור לארץ עוץ התחלה. לא סתם התחלה, התחלה פרי דמיונם. למי שאינו בקיא, פרנק ל. באום, יצר  לארץ עוץ המשכים רבים, כ14 ספרים ועוד כמה עשרות סיפורים קצרים. דיסני שבעבר כבר ניסו ליצור סרט על פי ההמשכונים, בחזרה לארץ עוץ, נכשלו כישלון חרוץ. הספרים הבאים בסדרה, היו קצת יותר קודרים מן הראשון, חלקם אף מודעים לעצמם ובנו עצמם אחד על השני כיאה לסאגה מפוארת.

דיסני שחששו לגעת שוב בחומרים המורכבים האלו, החליטו פשוט לספר את סיפור המקור של הקוסם המופלא והנורא מארץ עוץ. האם אפשר להגיד שהם תפסו את הקסם של ארץ עוץ? קשה מאוד להגיד שכך הם פני הדברים. הסרט נראה שבלונה מודבקת של העולם המופלא הזה, והדמיות שם עגולות כמו דף נייר מרובע. התפתחויות הדמויות כמעט ולא קימות, ואלו שכן קימות מפתיעות בערך כמו סיום הסרט (בכלל לא).

לארץ עוץ נרוץ (בערך)

בסרט, למרות כל כשליו, קיימות כמה נקודות אור חיוביות. הדבר העיקרי בו זו החוויה הקולנועית הוויזואלית. הסרט מרגיש ברובו, לטוב ולרע, כמו רכבת הרים בדיסנילנד. חפצי תלת ממד קופצים מכל עבר, צבעוניות מטורפת. אך בעיקר גורם לך לרצות לראות את הסרט ואז לשוב הביתה להתרווח על הספה, ולצפות בג'ודי גרלנד יחד עם דחליל, אריה ואיש פח צועדים על שביל האבנים הצהובות.

Image

תמונה קבוצתית של ממשלת ישראל
ליברמן, ביבי,בנט ולפיד

לסיכום
חבל שהם לא ביקשו מהקוסם תסריט

ביקור קצר: משחקי הרעב- נשארתי רעב עם אוכל מחומם


 אתחיל ואומר, שזה ברור לי שלא משנה מה אגיד, לא משנה מה אכתוב, לא משנה גם אם כל אתר וכל כתב וכל מבקר אפשרי יקטלו עד דק את הסרט, משחקי הרעב, הולך להיות אחת ההצלחות של הקולנוע בעשור האחרון.

הסרט עצמו מבוסס על סדרת ספרים, שהספר משחקי הרעב הוא החלק הראשון שלה, מה שאומר שממתינים לנו לכל הפחות עוד שלושה המשכונים. את הספרים כתבה סוזן קולינס והם הפכו לתופעה מטורפת בקרב בני נוער, בעיקר בנות נוער בין הגילאים 12 ל16.

את הסרט ראיתי בהקרנה משותפת עם מועדון המעריצים של הספר, או איזה תחרות אחרת, שמילאה את אולם הקולנוע בבני נוער.  מאחורי התנהלה השיחה הבאה בין נער לנערה (לא נגענו).
"תגיד בן כמה אתה ?"
"אני? אני בן 18"
"בן 18!? מה מישהו בן 18 מחפש בסרט בשביל ילדות בנות 16"
ואני ממרום גיל ה30, הבנתי בסוף הסרט התשובה לשאלה הזו, כלום!
לילד בן 18,בן30,בן 50 אין מה לחפש בסרט הזה.

 

מתכון: קח את בעל זבוב וערבב אותו עם יפנים…

משחקי הרעב מספר על מדינת פאנם שקמה על חורבות מה שהייתה פעם יבשת צפון אמריקה. על מנת לשמור על האזרחים מרוצים, מפוחדים ומשועשעים,  נערכים פעם בשנה משחקי הרעב. משחקי הרעב הם קרב הישרדות בין 24 נערים ונערות המועבר ברחבי המדינה בשידור חי . משחקי הרעב הם אירוע ריאליטי-טלוויזיוני כלל ארצי, שבו בוחר ממשל הקפיטול נער ונערה מכל מחוז, ושולח אותם להילחם על חייהם עד השורד האחרון.
כוכבת הסרט, קטניס, מתנדבת להשתתף במשחק במקום המועמדת הנבחרת, אחותה הקטנה. יחד איתה נבחר גם פיטה, בן האופה.
שניהם נשלחים לאימון אצל זוכה לשעבר, שתיין שאמור להיות המנטור שלהם, כן כן, מנטור.  כאשר הם מגיעים אל עיר הבירה, הם מתקבלים כגיבורים וכוכבי תרבות, ושם מתחיל משטר האימונים, הבחינה שלהם וההצגה שלהם לציבור, מתחילים המתחים הפנימיים הקונפליקטים וכו…

מי רוצה מנה של קטניס בפיטה ?

רק לאחר האקספוזיציה המתישה הזו מתחיל הסרט, המלחמה האמיתית בשידור חי בין הילדים, שמתנהל כבר עד סוף הסרט.

זה הסיפור, אבל איך הוא עשוי?! האם הוא באמת כזה מיוחד? אז התשובות בהתאמה, רע וממש לא.

משחקי הרעב, לא חידש משהו, הוא גם לא עשה אותו יותר טוב ממשהו שכבר היה קיים, הוא חיבר כמה רעיונות וסרטים שונים, לסרט אחד עכשווי.

הסיפור עצמו , מתבסס על סדרת הספרים היפנית, שגם היא הפכה לסדרת סרטים יפנים, באטל רייואל.
באטל רייואל גם הוא מתרחש בעתיד דיסטופי. עולם שבו המבוגרים איבדו את מרותם על הנוער הפוחז, והחליטו שכל כמה זמן, באופן רנדומלי, במהלך טיול שנתי, יסוממו שתי כיתות מבתי ספר שונים, וישלחו לאי. באי הם יצטרכו להילחם אחד בשני למוות, במשך שלושה ימים. ורק אם אחד מהם יגבור על כולם הוא ינצח, אם לא, בתום שלושת ימים כולם ימותו.

באופן מחשיד, אלו הם גם חוקי משחקי הרעב. אולם ההבדל העיקרי בין באטל רייואל למשחקי הרעב הוא הצעד אחד אחורה ,שמשחקי הרעב צעדו. בבאטל רייואל המדובר בילדים שהכירו אחד את השני לפני, חברים מבית, שנדרשים לרצוח אחד את השני, יריבויות של שנים שעכשיו עומדות בפני פיתרון אלים, חבריות שנרקמו מגיל הגן עכשיו עומדות במבחן החיים והמוות, כל האלמנטיםן האלו גורמים לקשר ריגשי והזדהות הרבה יותר גדולה עם הילדים ועם הקונפליקטים של ההרג מאשר סתם להכניס 24 אנשים לאי, כאשר אנחנו מכירים רק שניים מהם, אפילו לא שני מתחרים, אלא זוג שפועלים יחדיו. במשחקי הרעב אתה לא מרגיש שום קונפליקט שום אמפטיה לילדים האחרים.
גם בתחום הברוטליות, משחקי הרעב הוא עדין בצורה מרוככת שלא ממש מעבירה את האכזריות של המשחק, דבר מה שבהחלט אי אפשר להאשים את בטאל רייואל בו.

כמובן שבטאל רייואל גם הוא מתבסס על ספר אחר, גם עם סיפור של ילדים שתקועים על אי, רוצחים מתפרעים וטובחים אחד בשני, כן, בעל זבוב. ספר המופת של ויליאם גולדינג.

גם שעשעון טלוויזיה של חיים ומוות הוא לא דבר חדש לקולנוע, או לספרות.  כבר ב-1982 הוציא סופר אלמוני בשם ריצ'רד באקמן, ספר שנקרא הנרדף (The Running Man). הספר הפך לרב מכר, ואז התברר שבאקמן הוא שם עט של סופר האימה והמתח, סטפן קינג.

"רוץ, שוורצינגר, רוץ"

הספר שסיפר (באופן מפתיע) על אמריקה בשנת 2025, אמריקה דיקטטורית בעתיד דיסטופי, בה ערוץ השעשועונים הוא הערוץ הנצפה ביותר, והתוכנית הנצפת ביותר הוא הנרדף.
בערוץ זה רואים מתמודד שרץ על חייו, בעוד הוא צריך להילחם באנשי חוק ובציידי ראשים מיומנים. הכל תמורת כסף, והכל מצולם ומשודר.
הספר, גם כמו משחקי הרעב, הפך לסרט שובר קופות, עם ארנולד שוורצנגר ב1987.

הוסף תבלינים במיניון נכון….

כמו שכבר ראינו בבלוג הזה אין ספור פעמים, אין סיפורים מקוריים, יש דרכים מקוריות לספר אותם.
אבל גם שם משחקי הרעב נכשלים.
קודם כל הבעיה הכי בולטת בסרט זה היא התמהיל והאיזון של הסרט. כאשר אתה הולך לסרט שנקרא "משחקי הרעב", סרט על בני נוער שנזרקים לזירה עתידנית ולמלחמת חורמה אחד בשני, אתה מצפה לראות סרט על בני נוער שנזרקים לזירה עתידנית למלחמת חורמה אחד בשני.
בבאטל רייואל שהוזכר,  יש אקספוזיציה קצרה על הכיתה, על הטיול השנתי, ועל ההסבר והאימונים של הילדים לקראת הקרב. אחרי 20 דקות הילדים נזרקים לאי ומתחילה מלחמת החורמה העתידנית של בני נוער זה בזה.
במשחקי הרעב, לפחות 70 אחוז מהסרט, אם לא יותר, מתרחש בסוג של אקספוזיציה ארוכה ומשעממת על העולם מסביב למשחקי הרעב. בנייה של העולם  כמוחשי ואמין היא בהחלט חשובה והכרחית ואין ספק שבסרט נתנו לנו הכרה מעמיקה של העולם הזה, אולי מעמיקה מידי.

אולי בכלל זה פיטה בקטניס ?

נתנו לנו הכרה של כל הדמויות  "המבוגרות" של מדינת פנאם: מהנשיא ועד לסטייליסט, מהמנצח לשעבר ועד לבמאי התוכנית, מהמנחה ועד למנקה הזירה (טוב אולי לא את מנקה הזירה).  כל דמות בוגרת קיבלה זמן מסך מכובד וגם אם לא מרכזי למדנו להכיר אותם בצורה  טובה למדי. לאורך האקספוזציה ניכנסו להיסטוריה הקצרה של כל אחד מהם- מי הם, מאיפה באו, מה הם רוצים וכו…
אולי כאן כדאי להדגיש את נקודת האור העיקרית של הסרט, השחקנים הבוגרים, מה שאני קורא תומכי הלחימה.
שם ההפקה והבמאי עשו את המיטב ואכן הביאו קרן אור בודדת לסרט.
וודי האריסון (חופשי על הבר, רוצחים מלידה) הנהדר בתפקיד היימיטץ, המנטור הגמור שמנסה לתת כלים בסיסיים לפיטה וקטניס. וודי, אחד השחקנים המגוונים, הטובים והפחות מוערכים שיש בהוליווד, נותן הופעה לא רעה כלל, אפילו טובה , במיוחד עם הדמות היחסית שטוחה שניתנה לו. אתה באמת מרגיש שהוא רוצח מלידה (הייתי חייב), מרוב שהמשחק שלו טוב, אתה מיחס לו בהתחלה מניעים ותחבולות רק להתבדות, שגם שחקן טוב לא יכול להביא לדמות משהו שלא כתוב לה בסיפור.

"רגע, אז אתה בעצם אומר, שצבי הנינג'ה הם חיזרים!?"

גם השחקן הרב-גוני, סטנלי טוצ'י, בתפקיד ארז טל, נותן הופעה מספקת וטובה. טוצ'י משחק את המנחה/מראיין שבאמת מראה אכפתיות ואהבה לילדים, יודע לסחוט מהם הרבה חום מול  המצלמות, אבל מאחורי הקלעים רק רוצה את האקשן והרייטינג ובעיקר הרבה דם.

אך מאידך, זמן המסך וההתמקדות בדמויות תומכות הלחימה האלו, באו בחשבון הפוך וישיר על דמויות של המתחרים האחרים במשחק. אנחנו לא זוכרים, או מתעניינים באף אחד מהשחקנים האחרים.

לדוגמה, במהלך הסרט פוגשת הגיבורה דמות נוספת במהלך המשחק, דמות  שעוזרת לה לבצע תרגיל לחימה כל שהוא, התרגיל והאינטראקציה שבינהם נמשכים כ-5 דקות, בלי דיבורים מיותרים או הסברים על מקור הדמות הנוספת סיפור רקע או משהו בנוסף לשמה הפרטי.

לאחר 5 דקות התהילה שלה, הדמות נהרגת. זה היה יכול להיות עוד ענין סביר, אילמלא היה  מוקדש זמן מסך של 15 דקות כמעט להלוויה שלה, כיצד קנטיס מקוננת עליה, קוטפת פרחים להניח על גופתה, מטפלת בגופה, בוכה, מתאבלת וכו….
זמן המסך של האבל הוא בערך  פי שלוש מזמן המסך שהיא קיבלה כשהיא היתה בחיים!!
אירוע כזה שהוא כמובן הקיצון שמצביע על הכלל, הוא מגוחך, ונראה כמו פארודיה יותר מכל דבר אחר.

"שר האוצר נכנס למסעדה רומנית, שואל את המלצר כמה? הוא אומר לו 7.. מה 7?"
"7 שעות עד סוף הסרט"

גם השיטחיות הטוטאלית של הדמויות של הילדים/לוחמים האחרים היא מעוררת השתאות.  יחד עם טקסט וסיפור קלוקלים, שמהולים בבימוי רע, שטחי ולא מפתיע אפילו לא פעם אחת…

אך הדוגמה שמייצגת את הסרט כולו, היא הסצנה שבה, הגיבורה נמצאת שניה לפני הירצוחתה בידי אחרת, בעוד התוקפת גוהרת מעליה ומתחילה לנאום לה כיצד ולמה היא הולכת להרוג אותה, איך היא הרגה אחרים, כיצד ילדים צחקו עליה בבית הספר, איך שהיא היתה קטנה והיה לה כלב שהיא מאד אהבה אבל הוא אבד לה בדרך, איך אמא שלה לא חיבקה אותה מספיק, בקיצור 4 דקות של נאום, שנתן מספיק זמן ל20 אנשים לבוא ולהציל את קנטיס גיבורתנו 3 פעמים, מה שלבסוף גם אכן קורה.
לאורך כל הנאום הזה אי אפשר לא להיזכר בפשטות במשפט המפורסם של אלי וולאך בהטוב הרע והמכוער, If you want to shoot, shoot! Don’t talk.
סצינה שאמורה היתה להיות מותחת ומורטת עצבים, הפכה לפארסה מגלומאנית של טקסט רדוד.
הסצינה הזו בעצם סימלה בשבילי את כל הסרט – ארוך מידי, מקושקש מידי ובלתי ניתן להזדהות בעליל.

בסוף הסרט, אתה תוהה מדוע אף אחד מהחצים האלו לא הגיעו לראשך.....

אבל מאידך, אני לא נערה בת 15.

מסקנה

כשבן האופה, פיטה, פוגש את בת הנגר, קרש.