כרמינה בוראנה, קארל אורף – אלף שנים של רייך מוזיקלי


כרמינה בוראנה, יצירתו הקלאסית של קארל אורף, מלווה אותנו בסה"כ כמה עשורים, אך האימפקט שהיא השאירה בנו הוא חזק. היום כרמינה בוראנה היא אחת היצירות הקלאסיות המזוהות ביותר. כל השמעה שלה הופכת לחגיגה, גם כאן בארץ. מידי פעם תשמעו על "קונצרט חגיגי: כרמינה בוראנה בפארק" או "הופעה של כרמינה בוראנה עם עשרות משתתפים: זמרים, נגנים ורקדנים" – ממש חגיגה אמיתית.

קצת רקע על היצירה. לעומת התחושה שהיא משרה והעתיקות של הטקסט הלירי, היצירה עצמה היא יחסית חדשה (יחסית במובן הקלאסי). היא נכתבה בגרמניה בשנת 1936 והוצגה לראשונה בפרנקפורט ב-1937. באותו זמן -לא רחוק משם, במקום אחר בגרמניה- התכנסה ועדה קטנה בשם ועידת הוסבאך (שם תיכנן היטלר עם המטה שלו כיצד הוא כובש את אירופה).

אורף, ממש כמו היטלר והמפלגה הנאצית, היה אובססיבי לגבי עברה המפואר של התרבות הגרמנית. הוא כתב טרילוגיה של יצירות מוזיקליות. הראשונה והמוכרת מביניהן היא כרמינה בוראנה, ואחריה יצאו קאטולי כרמינה וטריונפו דה אפרודיטה, יצירות המבוססות כולן על טקסטים גרמניים מתקופת ימי הביניים. כרמינה בוארנה היה טקסט חילוני שנכתב עוד במאה ה-13 לספירה. הספר הוא אוגדן של כמה שירים שהצליח להישמר ולהתגלגל לימינו (אם כי חוקרים מעריכים שהיו הרבה יותר דפים שפשוט אבדו).
השם המלא של כרמינה בוראנה הוא בעצם Carmina Burana: Cantiones profanæ cantoribus et choris cantandæ comitantibus instrumentis atque imaginibus magicis או בתרגום חופשי "שירים בורן : מזורי חול לזמרים ותזמורת לשיר ביחד עם כלים ותמונות קסומות" (חתיכת שם).

fortuna

אורף מעולם לא נמנה עם המפלגה הנאצית באופן רישמי, אך קשריו עם השלטון הנאצי היו הדוקים  באופן מיוחד. הוא אומנם לא קיבל מעולם את התואר הרישמי של "המלחין של הרייך", אך זה מה שהוא היה. הנאצים אימצו לחיקם בשמחה את כרמינה בוראנה , כשהפתיחה של היצירה –  או-פורטונה המפורסם- היה פותח כל כינוס של המפלגה.
כידוע , המפלגה הנאצית אסרה השמעה של מוזיקה שנכתבה על ידי יהודים. כאשר הנאצים פנו למלחנים שונים שיכתבו מחדש מוזיקה ליצירה של מנדלסון שמבוססת על המחזה "חלום ליל קיץ" של שייקספיר, כל המלחנים סירבו בתוקף. חוץ מאחד – אורף!

יש אומרים שבחדרי חדרים אורף התגאה בפני חבריו שכרמינה בוראנה תהיה ההמנון של רייך -אלף -השנים של היטלר.

היצירה עצמה, כמו כתב היד, מחולקת ל-5  חלקים עיקריים.
·         פורטונה קיסרית העולם
·         בוא האביב
·         בבית המרזח
·         חצר האהבה
·         בלנציפלור והלנה

כל חלק מתמקד בחלק אחר בו המזל משחק תפקיד. אבל החלק המוכר ביותר הוא הפתיח של פורטונה. הטקסט עצמו הוא בלטינית וחלקים קטנים בגרמנית וצרפתית- מה שלא מפריע לו להיות להיט. וכמו כל שיר קאלט גם הוא מקבל חידושים רבים ומעניינים. שניים מהם מעניינים במיוחד.

הראשון הוא של ריי מנזרק, מי שזכור לנו כקלידן המיתולוגי של הDOORS. מנזרק, יחד עם המלחין האלקטרוני פיליפ גלאס, הוציא תקליט של כרמינה בוראנה ב-1983. ביחד הם עיבדו מחדש כמעט את כל היצירה המוזיקלית ועידכנו אותה ליצירה אלקטרונית רוקית קלאסית – שילוב מאוד מיוחד ופסיכודלי. האלבום לא ממש הצליח והיום הוא נחשב לאלבום אספנים.

ב91 להקת הטכנו, Apotheosis, עשתה עיבוד ודגימה של השיר, אך שומרי עזבונו של אורף לא ממש אהבו את הרעיון של השמעת השיר ברחבת הריקודים. הם אף ראו בזה זילות בנסיון לדחוף את השיר חזרה למיינסטרים הצעיר, לכן, תבעו את הלהקה וכל התקליטים הושמדו. חלק מהתקליטים שרדו והיום כל תקליט של הסינגל נמכר בסביבות ה200 דולר.

לפני כשנה, האופרה הישראלית העלתה עיבוד לכרמינה בוראנה של אורף.  אכן המוזיקה של אורף ממשיכה וכנראה באמת תמשיך להשמע גם בישראל וגם בעוד 1000 שנה- רק לא ברייך!

השאלה של מה מקומה של פוליטיקה ביצירה? האם דעותיו של יוצר קשורות למוזיקה שלו? האם המקום שבו הושמעה המוזיקה משנה? אלו שאלות שכל אחד צריך לענות לעצמו

 

מסקנה:
אם כבר הנאצים אוהבים אותך, אז עדיף שלא יקראו לך ווגנר.

מודעות פרסומת

וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי – מחזור הטבעת (כתבה מיוחדת)


וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי.
כך כונה וואגנר פעמים רבות, אבל האם הוא היה באמת אנטישמי? האם הוא סתם היה מיזנטרופ? או האם זה משהו עמוק יותר?
כחלק מסדרת הטבעת, וכמאמר העומד בפני עצמו אני מביא לכם הפעם כתבה מיוחדת לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

 

וואגנר, המחלוקת

וואגנר, שהיה ועדיין, אחד המלחינים החשובים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה,  מוכר בישראל בעיקר (אם לא רק) בזכות האנטישמיות שלו. אפילו פחות בזכות האנטשימיות שלו אלא יותר בגלל אהבתו הגדולה של ראש הצוררים, היטלר, את יצירותיו.
ההיסטוריון הישראלי, טלמון, אף הגדיל והגדיר את וואגנר כסנדק הנאציזם.

הנאצים כל כך אהבו אותו, שביירוית (לא להתבלבל עם ביירות הסורית), הפכה למקום עליה לרגל לנאצים, ואף היטלר דאג לחגוג שם את רוב ימי הולדתו בתקופת שילטונו. ביירוית היא העיר בה שוכן התאטרון הגדול של וואגנר, ומקום מנוחתו האחרון.
זאת ועוד, גם משפחתו של וואגנר, אלמנתו של בנו זיגפריד, היתה חברה קרובה של הפירר. הקשרים האלו, שלוואגנר כמובן לא היה יד ורגל בעניין, כמובן חיזקו את הקשר הערטילאי בין וואגנר והאנטישמיות.

אולם הקונצרטים בביירוית

בנוסף, אחד מהתכסיסים הנבזים, הנלוזים והעלובים ביותר של הנאצים היה השמעת מוזיקה משמחת ומרוממת במחנות, במיוחד בזמן ההליכה אל המקלחות, שם יהודים רבים קיפחו את חייהם. היצירות של וואגנר היו בין היצירות המושמעות ביותר שם, אבל לא היחידות. גם יצירות של בטהובן, מוצרט, ומלחינים גרמנים/אוסטרים אחרים הושמעו.

אולי כאן זה המקום להזכיר, וואגנר נפטר בפברואר 1883 ואילו אדולף היטלר נולד באפריל 1889, הפרש של 6 שנים בין מות וואגנר והולדת היטלר. משמעות הדבר היא שוואגנר מעולם לא ידע מי זה היטלר, לא פגש אותו, ובטח לא היה נאצי (אלא אם הרייך באמת הצליח ליצור מכונת זמן).

היהודים במוזיקה

זה לא שוואגנר היה שה תמים, שהטילו עליו רפש אנטישמי לא עוול בכפו. הוא אכן כתב את המאמר הידוע שלו "היהודים במוזיקה" (שנגיע אליו בהמשך) ועוד מספר מאמרים שונים, רובם לא אנטישמים, אם כי בחלק מהם אפשר למצוא הדים כאלו. אשתו, קוזימה , היתה גזענית מובהקת וברורה, גם בנו זיגפריד היה אנטישמי ידוע. רק מה, וואגנר מת כאשר זיגפריד היה בן 12, רוב גידולו בגיל בוגר נעשה על ידי אימו (האנטישימית).
וואגנר מעולם לא הצהיר על עצמו כאנטישמי.

כידוע וואגנר לא היה המלחין האנטישמי היחידי, באך, שופן, ליסט, אפילו אומרים שגם בטהובן. אני בכלל לא מדבר על מלחינים שהיו נאצים מובהקים, כמו קארל אורף (לכתבה המלאה עליו אפשר להיכנס ללינק) שהיה המלחין הרישמי של הרייך, ושהיצירה המפורסמת שלו "קרמינה בוראנה" נכתבה לכבוד 1000 שנים של רייך, או המלחין הגרמני ריכ'רד סטראוס, שהיה נשיא לשכת המוזיקה של הרייך – שניהם חברים במפלגה הנאצית ונושאי תפקידים רישמים במשטר.

שטראוס וגבלס

אני אפילו לא מזכיר כותבים, סופרים ופילוסופים שונים בעלי דעות דומות, גם בלי להזכיר את שייקספיר, עם המחזה האנטישימי , היהודי מוונציה.

כמובן שאף אחד מהם לא מוחרם, או לא מוכר בעיקר בשל היותו אנטישמי (אם בכלל יודעים משהו על עברם).

אז למה רק וואגנר?

היהודי הנצחי

אולי כדאי לחשוב איך זה להיות יהודי בעולם ששונא יהודים, איך זה להיות ממזר לאב יהודי שלא מוכן להכיר בך כבן, איך זה להיות מישהו שאתה לא?

את כל השאלות האלו וואגנר היה צריך לשאול את עצמו יום יום. זה לא דבר ידוע כל כך, אבל ככל הנראה וואגנר היה צאצא ממזרי של דייר יהודי שהשכיר דירה מאימו של וואגנר. אותו דייר, השחקן גאייר התחתן עם אמו של וואגנר, שהתאלמנה מבעלה חצי שנה אחרי שוואגנר נולד.

גאייר

גם אם באופן ביולוגי גאייר לא היה אביו, ידוע לפי מכתבים של וואגנר, שהוא היה משוכנע שגאייר הוא אכן אביו. גאייר, שנפטר בגיל צעיר, בהיות וואגנר בן 9, לא הכיר את בוואגנר כבנו הביולוגי לאורך כל הזמן (אם היה מכיר בו ווגנר היה הופך לממזר), אבל התיחס אליו כמו אל בן, דבר שפיתח אצל ואוגנר רגשות איבה כלפי אביו, אבל יותר מאיבה הוא רצה בהכרה שלעולם לא יקבל.

בנוסף, עצוב להגיד, אבל גם אפו של וואגנר שיחק תפקיד גדול בעניין. לוואגנר לא היה בדיוק אף ארי קטן וסולד, כי אם אף "יהודי" גדול ובולט. לא פעם אנטישמים אמיתיים הטיחו בוואגנר (גם על זה שהיה חבר טוב של יהודים) "ההוא, האנטישמי עם האף היהודי". אף יש את הסיפור המפורסם על בית האופרה של פראג, שם הוצגו פסלים של גדולי המלחינים. לאחר הכיבוש הנאצי, נשלחה פלוגה של SS לנפץ את הפסל של המלחין היהודי מנדלסון. כאשר הגיעו,  הם גילו שלפסלים אין שמות, קצין הSS החליט לנפץ את הפסל עם האף הכי גדול, עם האף  הכי יהודי. הוא כמובן ניפץ את פסלו של וואגנר, לא יודע אם הוא שרד לספר על הפדיחה.

האף של ווגנר

וואגנר, חי בעולם שבו הוא לא יהודי, אבל כל הזמן מתנפנף מעל ראשו האיום  שיזהו אותו כיהודי. דבר מה שבאותה תקופה לא היה משהו נחמד במיוחד, לא רק זה, הוא גם נאלץ להלחם ולגבש זהות עצמית, בלי לדעת את האמת לגבי מוצאו  ולחיות כל הזמן בספק הזה. מכאן גם נובע הצורך להצביע על "האחר" בשביל לדעת מי אני.

זו כנראה אחת הסיבות לכתיבה של המסה שלו "היהודים במוזיקה". סיבה אחרת, והיא כנראה הסיבה היותר חזקה לפרסום של המאמר, ובכלל לכתיבה שלו, היא לא אחר מהמלחין מאיירבר . מאיירבר  היה מורו של וואגנר בתחילת דרכו, אבל מהר מאד היחסים עלו על שירטון. וואגנר, שיצא ממערכת היחסים הזו פגוע ועצבני, החליט לכתוב מאמר כנגד מאייבר וכנגד מלחין מתחרה אחר, שבמקרה גם היה יהודי, מנדלסון.
דברים רבים מהמאמר שונו ועוותו במשך השנים,  והוענקו להם משמעויות שלא היו קיימות במקור.בתחילה וואגנר בכלל לא פירסם את המאמר בשמו, אלא בחר בשם עט. רק שנים לאחר מכן הוא פרסם אותו שוב בשמו.

 אבל צריך גם לזכור שכמעט כל "אינטלקטואל" באותה תקופה דאג לכתוב מאמר אנטישמי, או לכל הפחות כמה עמודים אנטישמיים.

אמיל זולא

למשל, אמיל זולא, הסופר  הצרפתי הידוע, מי שכתב את "אני מאשים" ככתב התקפה על כליאתו והרשעתו של דריפוס בפרשה האנטשימית הידועה. אפילו אותו זולא, כתב במאמר אחר שלו, "העם היהודי הוא האומה העתיקה ביותר, ויש לקנא בדרך שבה הם שמרו על אמונה מונוטאיסטית לאורך הדורות" אבל באותו מאמר המשיך ואמר שהעם היהודי הוא עם חשוך שנגוע באין סוף אמונות תפלות. לא פחות מזה, הוא ממשיך ואומר באותו מאמר, שרוח העם היהודי היא הרוע בהתגלמותו.

ואנחנו מדברים על מישהו שמחבב יהודים. זה היה הלך הרוח של אירופה של התקופה.

מה שעוד שוכחים להזכיר זה את חבריו של וואגנר. וואגנר הקיף את עצמו בהרבה מאד חברים יהודים. כמה מחבריו הטובים ביותר היו יהודים. באוטוביוגרפיה שכתב וואגנר על עצמו בערוב ימיו, הוא הזכיר את התקופה ששכן בפריז. שם הזכיר את סמואל לארס, יהודי צרפתי שעליו כתב "אחת החברויות היפות של חיי". אבל כמובן חברו הקרוב לאורך שנים היה הרמן לוי. הרמן לוי היה המנצח האהוב על וואגנר ואף ניצח על הבכורה של פארסיפל (האופרה האחרונה של וואגנר).לוי ווואגנר היו קרובים עד מאד.כה קרובים, שבסיום חייו, ביקש וואגנר שלוי יהיה אחד מנושאי הארון שלו (כבוד שמעניקים רק למשפחה וחברים קרובים במיוחד).

הרמן לוי

וואגנר השעיר

וואגנר, היה כנראה אדם מורכב במיוחד. הוא גם היה כנראה אדם די נבזי, לא נחמד, אפילו מגעיל. לא סתם, כמעט כל מי שהיה לו חבר/מורה/עמית, הפך בסופו של דבר לאויב או שונא או במקרה הטוב התעלמות טוטאלית אחד מהשני (למשל עם ניטשה). אבל למרות הכל, ככל הנראה הוא לא היה אנטישמי בהרבה מהאירופאי הממוצע באותה תקופה.

 

מה שגם בטוח, שיש במוזיקה אנטישמים גדולים ממנו, יש במוזיקה נאצים מוצהרים. אבל וואגנר נשאר השעיר לעזאזל. יש להיות כנים, ולהגיד שגם שטראוס היה מוחרם בישראל עד סוף שנות ה80, אבל מאז הוא מושמע גם בפילהרמונית הישראלית. אורף, ככל הידוע לי, מעולם לא היה מוחרם. אז מה יש בוואגנר שהפך אותו לנס החרם הגרמני?

לדעתי האישית, היה הכי נוח והכי כלכלי להחרים דווקא אותו.

את מי אפשר להחרים? להחרים את אורף, שכל ביצוע של כרמינה בוראנה נמכר כליל בשניות, במקרה הטוב, במקרה הרע הופך לאירוע המוני באיזה פארק, או שטראוס שיכול להיכנס לרפרטואר של קטע פה או שם של תזמורות, מבלי לעשות מזה רעש וצילצולים.

זה בניגוד לאופרות האפיות של וואגנר, שלא מתאימות לכל מאזין, שדורשות השקעות ענק בתפאורה, בשביל להעלות אותן ולא תמיד מחזירות את ההשקעה. מוזיקה מורכבת שלא שומעים מתנגנת ברקע, אלא יש צורך רב להשקיע ולהבין.

כל זה עומד כרועץ לוואגנר, הופך אותו למטרה קלה ופותח את האפשרות להעמיד אותו כשעיר לעזאזל של המוזיקה בארץ.
שיש שיקול כלכלי העובדות קצת פחות מעניינות.

מסקנה

מזל שהיטלר לא אהב את בונו

בעקבות מלחמת הכוכבים- הייל הקיסר! (חלק ראשון)


בשבוע שעבר, חוץ מביקורת טלויזיה קטנה, לא קיבלתם כלום. לא ביקורות קולנוע, לא קומיקסשום דבר.
השבוע אני אפצה אתכם על כך שלדאבוני נבצר ממני לכתוב. השבוע נתחיל בסדרת כתבות ארוכה על אחד הנושאים החביבים עלי, שבאופן מפתיע לא קיבל כאן שום איזכור.


אבל לפני שנתחיל אני רוצה שתדמינו לכם בראש מנהיג כריזמטי, כזה שסוחף ומשלהב המונים. מנהיג שנבחר בצורה דמוקרטית, אבל הופך את הדמוקרטיה על פיה והופך לדיקטטור לוחמני. עכשיו יש סיכוי שדימיינתם אחד משני מנהיגים, או את היטלר או את הקיסר פלפטיין ממלחמת הכוכבים.

תמונה נדירה, פאלפטין והיטלר ברגע של ביחד

הדמיון המעוות

בסדרת הכתבות הזו אנחנו נחקור ונגלה מה בעצם המקורות ההיסטוריים והספרותיים של מלחמת הכוכבים. אולי כדאי להקדים ולאמר, שהמוח האנושי לא מסוגל לדמיין פרצוף שהוא לא ראה, או לחשוב על סיפור שהוא לא שמע. מה שהוא כן יכול לעשות זה לחבר, לעוות, להוציא, להכניס, ובעצם כל דבר חוץ מממש לדמיין משהו חדש לגמרי

 לכן כל מספר סיפור בעצם נשען על סיפור קודם.

מימין לשמאל, בני בגין, ביבי, ברק, פרס, פואד (בעיגולים מיסדי ראשון לציון)

וג'ורג' לוקאס, יוצר מלחמת הכוכבים, אינו שונה בנוף הזה. מה שלוקאס כן שאב מכל כך הרבה מקורות לסיפור כל כך פנטסטי, הוא שהמעקב והחיפוש אחרי המקורות הללו הוא תענוג רצוף בפני עצמו.

לוקס העיד על עצמו שבתור ילד היה מרותק למסך הקולנוע של שנות ה40, לסרטי ההרפקאות, לסדרות הקולנוע הזולות אך המבדרות, לגיבורים ונבלים ולדרך סיפור מאוד גרנדיוזית. כשהפך לנער, הוא גם התחיל לקרוא ספרי מד"ב כמו אסימוב ונשאב לעולמות אחרים שהיו בשבילו בריחה מהחיים המשעממים בעירה קטנה אי שם בקליפורניה. הסרטים שהוא ראה והספרים שהוא קרא לא נתנו מנוח למוחו ולאט אט צימחו שם שורשים שבעתיד ינבטו לסאגת מלחמת הכוכבים

לוקאס לא רק שאב מסיפורים אחרים, אלא גם מתרבויות אחרות, לא רק מסיפורים אלא גם במידה רבה מאד מספרי ההיסטוריה, ומה היא היסטוריה אחרי הכל אם לא סיפור האנשות כולה ?

שאף אחד לא יזוז או שאני זורק את פצצת הסירחון הזו

 

60 שניות על….

כמו שהזכרנו לוקס לא רק שאב מסרטים שראה כילד או ספרים שאליהם ברח בתור נער אלא גם מההיסטוריה עצמה, במיוחד מתקופת מלחמת העולם השנייה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הויזואליות.

 

לשניה אחת אני מחליף כובע והופך למורה להיסטוריהתזכורת קלה בהיסטוריה. שנות ה30 בגרמניה, רפובליקת ווימר בשיאה, גרמניה יצאה לא מכבר ממלחמת העולם הראשונה. גרמניה יצאה מהמלחמה הזו מדממת, פצועה ובעיקר מושפלת. לאחר המלחמה בית הנבחרים הגרמני החדש, הרייכסטג, היה מקום מסואב, קיצוני, מפולג ומושחת מהיסוד. היה בלתי אפשרי להעביר כמעט חוק אחד כאשר מפלגות קומונסטיות יושבת צד בצד ליד מפלגות פשיסטיות שיושבות ליד מפלגות אנרכיסטיות שיושבות לצד מפלגות ניציות.  ובראש כל הבלגן דווקא עמד אדם שקול, שהיה פחות או יותר קונצנזוס בעם, הינדרבורג

 

אבו אל שפם

הינדרבורג היה אחראי על כמה מהנצחונות של גרמניה במלחמת העולם הראשונה (לא שהיו הרבה כאלו ) והיה אהוב מאוד בקרב העם. הוא שלט ברפובליקת ווימר בערך כעשור (שזה היה פחות או יותר כל שנות הקיום שלה).

ב1932 התמודד הינדרבורג פעם נוספת על נשיאות הרייכסטג, והפעם עמוד מולו מנהיג מפלגה חדש, מנהיג מפלגת הנציונלסוציליסטים או בקיצור נאצים.  היטלר שעמד בראש המפלגה ניצב מול הינדרבורג, הינדברג היה כלכך בטוח בנצחנו מול הגמד עם השפם הקטן, שהוא לא הפעיל שום מערכת בחירות פירסומית, שום שלטי חוצות, לא לחץ ידיים לתינוקות לא נישק זקנות, כלום! אבל היטלר לעומת זאת…. היטלר הכיר את המדיומים החדשים, את הקולנוע, הרדיו והגרפיקה. היטלר הפעיל מערכת בחירות אכזרית ויעילה ביותר. ולבסוף היידנברג הוכח כצודק, באמת הגמד הקטן עם השפם הפסיד. אולם היטלר אולי הפסיד במערכה על הנשיאות, אבל בדרך צבר הרבה מאוד כוח.

ועכשיו גם הספר "מלחמתי" של הסופר א.ד היטלר

הייל פאלפטין

ואם נעבור רגע לתמונת הראי שלנו בסרט: "מלחמת הכוכבים:פרק I- אימת הפנטום" . גם שם יש לנו סנאט מושחת ומסואב שבעצם משותק מרוב סירבול. אבל בראשו עומד מנהיג כאריזמתי ואהוב , וולארוןופלפאטין שצמח מתוך הסיאוב הזה, מצליח לערער את כיסאו של המנהיג הצודק.

ג'נרל זוד לאחר שפנה לפוליטיקה

אבל זו רק נקודת דמיון רופפת יותר.

או למשל, מישהו שם לב שבכל משרתי האימפריה, אין אפילו חייזר אחד? כולם אנושיים. ואם כבר היה חייזר כזה או אחר, הוא היה חד פעמי ורק לשימוש הקיסר למטרה מאוד ספציפית.

דוגמא יותר טובה היא הצבא הפרטי של היטלר. בתחילת הקריירה הפוליטית של היטלר, הוא שינה את מנגנוני המפלגה והקים את הזרוע הלוחמת של המפלגה, שלימים תהפוך לראש החץ של הצבא הגרמני. לפלוגה הזו הוא נתן את השם המפחיד "פלוגות הסער" הSTORM TROOPERS   שזה גם שם של אותם חיילים לבנים שהם הכוח המרכזי של הצבא של פאפלטין.

מתוך קולקציית הסתיו, הנחה מיוחדת לחברי חבר


היטלר לא הסתפק בזרוע לוחמת. מתוך הזרוע הלוחמת הוא בחר את המובחרים ביותר והפנה אותם לSS, שזה ראשי תיבות Schutzstaffel או בתרגום חופשייחידת המישמר. זוכרים למי עוד היה יחידת משמר בשם "יחידת המשמר"? נכון לפאלפטין.

גם את הויזואליות הוא שאב באופן ישיר. למשל המדים של קציני הSS והמדים של קציני האימפריה הם כמעט זהים לחלוטין.

ילדים, מצאו את ההבדלים, הקיפו בעיגול ושלחו את המסך אל המערכת

זה גם לא סוד שאת קרבות החלל שלו הוא ביסס על קרבות אוויר אמיתיים במלחמת העולם השניה. יש אפילו את הסיפור, שלקראת סוף הצילומים הוא עשה הקרנה מיוחדת לחברים, והיכן שהיו אמורים להיות קרבות החלל, הוא הכניס צילומים ישנים של קרבות אוויר ממלחמת העולם השניה.

אפשר גם להיכנס לטרילוגיה החדשה (פרקים 1-3) ולראות איך כל דמות היסטורית מיוצגת שם, אם זה היטלר המושווה לפלפטין או סטלין, שבהתחלה היה בין בריתו של היטלר ואז נזרק לכלבים ונבגד על ידי היטלר, שיכול בהחלט להתאים לקאונט דוקו (הם גם דומים), שגם הוא נבגד בסוף על ידי פלפטין אחרי שהם עשו יד אחת.

Stalin, I am your father

גם הויזואליה הכללית של הסרט מושפעת מהמראה שחקוק לנו בזיכרון הקולקטיביבתור החזון של הויזואליה הנאצית הייחודית. מעניין לראות שהוא בחר בעיקר בויזאליה הנאצית להדגיש את האמפריה, אבל גם כמה דימוים נאצים זלגו לכיון המורדים. בעיקר אפשר לראות בסצנת הסיום של "מלחמת הכוכבים : פרק IV – תקווה חדשה". טקס הסיום שמזכיר באופן כמעט זהה לאחת הסצנות המופרסמות בסרטה של לני ריפלשטיין, נצחון הרצון. סרט שהיה שופר התעמולה הנאצי הגדול ביותר, והציג את הישגי הנאצים באולימפיאדה שהמשטר הנאצי אירח

מצעד האיוולת

אין ספק שלמלחמת העולם השניה הייתה השפעה גדולה על מלחמת הכוכבים. לפי דעתי בעיקר, מכיוון שזו הייתה המלחמה האחרונה בה הטוב והרע היו ברורים. לא היתה כאן שאלה של מלחמה מוצדקת או לא, שאלה של מה היא האידאולוגיה הנכונה. היה כאן פשוט את בני האור מול בני החושך את העולם.

בשבוע הבא

להתראות בשבוע הבא עם שובו של הסמוראי, החלק השני בכתבה .

ואל תשכחו TVEYE מגיע!

 

ביקורת קולנוע, קומיקס, מלחמת הכוכבים, סרטים, ביקורות סרטים, ביקורת טלוויזיה, ביקורות קומיקס