וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי – מחזור הטבעת (כתבה מיוחדת)


וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי.
כך כונה וואגנר פעמים רבות, אבל האם הוא היה באמת אנטישמי? האם הוא סתם היה מיזנטרופ? או האם זה משהו עמוק יותר?
כחלק מסדרת הטבעת, וכמאמר העומד בפני עצמו אני מביא לכם הפעם כתבה מיוחדת לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

 

וואגנר, המחלוקת

וואגנר, שהיה ועדיין, אחד המלחינים החשובים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה,  מוכר בישראל בעיקר (אם לא רק) בזכות האנטישמיות שלו. אפילו פחות בזכות האנטשימיות שלו אלא יותר בגלל אהבתו הגדולה של ראש הצוררים, היטלר, את יצירותיו.
ההיסטוריון הישראלי, טלמון, אף הגדיל והגדיר את וואגנר כסנדק הנאציזם.

הנאצים כל כך אהבו אותו, שביירוית (לא להתבלבל עם ביירות הסורית), הפכה למקום עליה לרגל לנאצים, ואף היטלר דאג לחגוג שם את רוב ימי הולדתו בתקופת שילטונו. ביירוית היא העיר בה שוכן התאטרון הגדול של וואגנר, ומקום מנוחתו האחרון.
זאת ועוד, גם משפחתו של וואגנר, אלמנתו של בנו זיגפריד, היתה חברה קרובה של הפירר. הקשרים האלו, שלוואגנר כמובן לא היה יד ורגל בעניין, כמובן חיזקו את הקשר הערטילאי בין וואגנר והאנטישמיות.

אולם הקונצרטים בביירוית

בנוסף, אחד מהתכסיסים הנבזים, הנלוזים והעלובים ביותר של הנאצים היה השמעת מוזיקה משמחת ומרוממת במחנות, במיוחד בזמן ההליכה אל המקלחות, שם יהודים רבים קיפחו את חייהם. היצירות של וואגנר היו בין היצירות המושמעות ביותר שם, אבל לא היחידות. גם יצירות של בטהובן, מוצרט, ומלחינים גרמנים/אוסטרים אחרים הושמעו.

אולי כאן זה המקום להזכיר, וואגנר נפטר בפברואר 1883 ואילו אדולף היטלר נולד באפריל 1889, הפרש של 6 שנים בין מות וואגנר והולדת היטלר. משמעות הדבר היא שוואגנר מעולם לא ידע מי זה היטלר, לא פגש אותו, ובטח לא היה נאצי (אלא אם הרייך באמת הצליח ליצור מכונת זמן).

היהודים במוזיקה

זה לא שוואגנר היה שה תמים, שהטילו עליו רפש אנטישמי לא עוול בכפו. הוא אכן כתב את המאמר הידוע שלו "היהודים במוזיקה" (שנגיע אליו בהמשך) ועוד מספר מאמרים שונים, רובם לא אנטישמים, אם כי בחלק מהם אפשר למצוא הדים כאלו. אשתו, קוזימה , היתה גזענית מובהקת וברורה, גם בנו זיגפריד היה אנטישמי ידוע. רק מה, וואגנר מת כאשר זיגפריד היה בן 12, רוב גידולו בגיל בוגר נעשה על ידי אימו (האנטישימית).
וואגנר מעולם לא הצהיר על עצמו כאנטישמי.

כידוע וואגנר לא היה המלחין האנטישמי היחידי, באך, שופן, ליסט, אפילו אומרים שגם בטהובן. אני בכלל לא מדבר על מלחינים שהיו נאצים מובהקים, כמו קארל אורף (לכתבה המלאה עליו אפשר להיכנס ללינק) שהיה המלחין הרישמי של הרייך, ושהיצירה המפורסמת שלו "קרמינה בוראנה" נכתבה לכבוד 1000 שנים של רייך, או המלחין הגרמני ריכ'רד סטראוס, שהיה נשיא לשכת המוזיקה של הרייך – שניהם חברים במפלגה הנאצית ונושאי תפקידים רישמים במשטר.

שטראוס וגבלס

אני אפילו לא מזכיר כותבים, סופרים ופילוסופים שונים בעלי דעות דומות, גם בלי להזכיר את שייקספיר, עם המחזה האנטישימי , היהודי מוונציה.

כמובן שאף אחד מהם לא מוחרם, או לא מוכר בעיקר בשל היותו אנטישמי (אם בכלל יודעים משהו על עברם).

אז למה רק וואגנר?

היהודי הנצחי

אולי כדאי לחשוב איך זה להיות יהודי בעולם ששונא יהודים, איך זה להיות ממזר לאב יהודי שלא מוכן להכיר בך כבן, איך זה להיות מישהו שאתה לא?

את כל השאלות האלו וואגנר היה צריך לשאול את עצמו יום יום. זה לא דבר ידוע כל כך, אבל ככל הנראה וואגנר היה צאצא ממזרי של דייר יהודי שהשכיר דירה מאימו של וואגנר. אותו דייר, השחקן גאייר התחתן עם אמו של וואגנר, שהתאלמנה מבעלה חצי שנה אחרי שוואגנר נולד.

גאייר

גם אם באופן ביולוגי גאייר לא היה אביו, ידוע לפי מכתבים של וואגנר, שהוא היה משוכנע שגאייר הוא אכן אביו. גאייר, שנפטר בגיל צעיר, בהיות וואגנר בן 9, לא הכיר את בוואגנר כבנו הביולוגי לאורך כל הזמן (אם היה מכיר בו ווגנר היה הופך לממזר), אבל התיחס אליו כמו אל בן, דבר שפיתח אצל ואוגנר רגשות איבה כלפי אביו, אבל יותר מאיבה הוא רצה בהכרה שלעולם לא יקבל.

בנוסף, עצוב להגיד, אבל גם אפו של וואגנר שיחק תפקיד גדול בעניין. לוואגנר לא היה בדיוק אף ארי קטן וסולד, כי אם אף "יהודי" גדול ובולט. לא פעם אנטישמים אמיתיים הטיחו בוואגנר (גם על זה שהיה חבר טוב של יהודים) "ההוא, האנטישמי עם האף היהודי". אף יש את הסיפור המפורסם על בית האופרה של פראג, שם הוצגו פסלים של גדולי המלחינים. לאחר הכיבוש הנאצי, נשלחה פלוגה של SS לנפץ את הפסל של המלחין היהודי מנדלסון. כאשר הגיעו,  הם גילו שלפסלים אין שמות, קצין הSS החליט לנפץ את הפסל עם האף הכי גדול, עם האף  הכי יהודי. הוא כמובן ניפץ את פסלו של וואגנר, לא יודע אם הוא שרד לספר על הפדיחה.

האף של ווגנר

וואגנר, חי בעולם שבו הוא לא יהודי, אבל כל הזמן מתנפנף מעל ראשו האיום  שיזהו אותו כיהודי. דבר מה שבאותה תקופה לא היה משהו נחמד במיוחד, לא רק זה, הוא גם נאלץ להלחם ולגבש זהות עצמית, בלי לדעת את האמת לגבי מוצאו  ולחיות כל הזמן בספק הזה. מכאן גם נובע הצורך להצביע על "האחר" בשביל לדעת מי אני.

זו כנראה אחת הסיבות לכתיבה של המסה שלו "היהודים במוזיקה". סיבה אחרת, והיא כנראה הסיבה היותר חזקה לפרסום של המאמר, ובכלל לכתיבה שלו, היא לא אחר מהמלחין מאיירבר . מאיירבר  היה מורו של וואגנר בתחילת דרכו, אבל מהר מאד היחסים עלו על שירטון. וואגנר, שיצא ממערכת היחסים הזו פגוע ועצבני, החליט לכתוב מאמר כנגד מאייבר וכנגד מלחין מתחרה אחר, שבמקרה גם היה יהודי, מנדלסון.
דברים רבים מהמאמר שונו ועוותו במשך השנים,  והוענקו להם משמעויות שלא היו קיימות במקור.בתחילה וואגנר בכלל לא פירסם את המאמר בשמו, אלא בחר בשם עט. רק שנים לאחר מכן הוא פרסם אותו שוב בשמו.

 אבל צריך גם לזכור שכמעט כל "אינטלקטואל" באותה תקופה דאג לכתוב מאמר אנטישמי, או לכל הפחות כמה עמודים אנטישמיים.

אמיל זולא

למשל, אמיל זולא, הסופר  הצרפתי הידוע, מי שכתב את "אני מאשים" ככתב התקפה על כליאתו והרשעתו של דריפוס בפרשה האנטשימית הידועה. אפילו אותו זולא, כתב במאמר אחר שלו, "העם היהודי הוא האומה העתיקה ביותר, ויש לקנא בדרך שבה הם שמרו על אמונה מונוטאיסטית לאורך הדורות" אבל באותו מאמר המשיך ואמר שהעם היהודי הוא עם חשוך שנגוע באין סוף אמונות תפלות. לא פחות מזה, הוא ממשיך ואומר באותו מאמר, שרוח העם היהודי היא הרוע בהתגלמותו.

ואנחנו מדברים על מישהו שמחבב יהודים. זה היה הלך הרוח של אירופה של התקופה.

מה שעוד שוכחים להזכיר זה את חבריו של וואגנר. וואגנר הקיף את עצמו בהרבה מאד חברים יהודים. כמה מחבריו הטובים ביותר היו יהודים. באוטוביוגרפיה שכתב וואגנר על עצמו בערוב ימיו, הוא הזכיר את התקופה ששכן בפריז. שם הזכיר את סמואל לארס, יהודי צרפתי שעליו כתב "אחת החברויות היפות של חיי". אבל כמובן חברו הקרוב לאורך שנים היה הרמן לוי. הרמן לוי היה המנצח האהוב על וואגנר ואף ניצח על הבכורה של פארסיפל (האופרה האחרונה של וואגנר).לוי ווואגנר היו קרובים עד מאד.כה קרובים, שבסיום חייו, ביקש וואגנר שלוי יהיה אחד מנושאי הארון שלו (כבוד שמעניקים רק למשפחה וחברים קרובים במיוחד).

הרמן לוי

וואגנר השעיר

וואגנר, היה כנראה אדם מורכב במיוחד. הוא גם היה כנראה אדם די נבזי, לא נחמד, אפילו מגעיל. לא סתם, כמעט כל מי שהיה לו חבר/מורה/עמית, הפך בסופו של דבר לאויב או שונא או במקרה הטוב התעלמות טוטאלית אחד מהשני (למשל עם ניטשה). אבל למרות הכל, ככל הנראה הוא לא היה אנטישמי בהרבה מהאירופאי הממוצע באותה תקופה.

 

מה שגם בטוח, שיש במוזיקה אנטישמים גדולים ממנו, יש במוזיקה נאצים מוצהרים. אבל וואגנר נשאר השעיר לעזאזל. יש להיות כנים, ולהגיד שגם שטראוס היה מוחרם בישראל עד סוף שנות ה80, אבל מאז הוא מושמע גם בפילהרמונית הישראלית. אורף, ככל הידוע לי, מעולם לא היה מוחרם. אז מה יש בוואגנר שהפך אותו לנס החרם הגרמני?

לדעתי האישית, היה הכי נוח והכי כלכלי להחרים דווקא אותו.

את מי אפשר להחרים? להחרים את אורף, שכל ביצוע של כרמינה בוראנה נמכר כליל בשניות, במקרה הטוב, במקרה הרע הופך לאירוע המוני באיזה פארק, או שטראוס שיכול להיכנס לרפרטואר של קטע פה או שם של תזמורות, מבלי לעשות מזה רעש וצילצולים.

זה בניגוד לאופרות האפיות של וואגנר, שלא מתאימות לכל מאזין, שדורשות השקעות ענק בתפאורה, בשביל להעלות אותן ולא תמיד מחזירות את ההשקעה. מוזיקה מורכבת שלא שומעים מתנגנת ברקע, אלא יש צורך רב להשקיע ולהבין.

כל זה עומד כרועץ לוואגנר, הופך אותו למטרה קלה ופותח את האפשרות להעמיד אותו כשעיר לעזאזל של המוזיקה בארץ.
שיש שיקול כלכלי העובדות קצת פחות מעניינות.

מסקנה

מזל שהיטלר לא אהב את בונו

מודעות פרסומת

הבעת האימה הגרמנית חלק I – מבוא להבעה עצמית ערפדית


סדרת כתבות חדשה עולה לבלוג. הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי. סידרה של 4 כתבות, הקדמה ושלושה ניתוחים תרבותיים של פסגות היצירה  של הקולנוע האקספרסיוניסטי, מטרופוליס, נוספרטו, והקיבנט של ד"ר קליגרי.

"הצל שלי ואני, רצחנו ביחד"

 הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי הוא זרם  קולנועי ואומנותי שפעל בתחילת המאה  בעיקר בין השנים 1919 עד בערך 1926, מה שמכניס את הקולנוע הזה לטווח של תקופת הראינוע, הסרט האילם, שזו גם תקופת בין המיצרים, בין שתי מלחמות העולם. הזוועות של מלחמת העולם הראשונה היו טריות מאי פעם.

הפצועים שחזרו מהמלחמה הזו, חזרו שבורים. שבורים לא רק במובן הפסיכולוגי של המילה אלא גם במובן הפיזי. הפגיעות שהותירה מלחמת העולם הראשונה על הלוחמים היו הקשות ביותר. חיילים שחזרו הביתה מכוסים תחבושות, פגועי גפיים, שרופים, עיוורים, מטורפים. כל  אלו מילאו את רחובות אירופה השלווה.

"מי מסתתר מאחורי המסכה? חתול מפלצת או חייל ממלחמת העולם הראשונה? "

מלחמת העולם הראשונה היתה גם  המלחמה המודרנית הראשונה. הפעם הראשונה שבה השתמשו בשדה הקרב  בנשק כימי, במכונות יריה, בטנקים, מטוסים. אפילו הטיל המונחה הראשון ראה אור, או יותר נכון הראה חושך, במלחמה הזו.
כל מה שאנחנו מכירים היום במערך המלחמה המודרנית, הפציע במלחמת העולם הראשונה. זו היתה הפעם הראשונה שהאנושות ראתה כמה נזק היא יכולה לעשות בעזרת המכונות של העולם המודרני. איך לרתום את כוח ההמצאה של המאה החדשה לקציר של דמים לשדות ההרג.
העולם של אחרי מלחמת העולם הראשונה היה עולם מפוקח יותר, עולם בו כבר לא בטוח שהמכונות המופלאות החדשות יעזרו לפתח את האנושות קדימה, אלא להפך, הן מסוגלות להחזיר את האנושות לתקופת החושך.

במקביל למלחמת העולם הראשונה, ובעיקר אחריה, צורת השילטון המלוכני התמוססה, והתחילו להתפשט אידאולוגיות האיזמים למיניהן (קומוניזם, פאשיזם, קפיטליזם, נאציזם, רובוטריקיזם).

"הטייס שלנו ח'ברמן, הוא יקח אותנו לסייבטרון"

עלינו גם לזכור את מקומה של גרמניה בסוף המלחמה. גרמניה היתה שבר כלי. גרמניה של אחרי המלחמה לא רק היתה מלאה בזומבים פצועים אלא גם באומה שבורה ומושפלת.
אך מאידך זו גם תקופה בה עולם התרבות הגרמני היה בפריחה.
הצמד ברכט/וויל הוציא את היצירות הגדולות שלו, בית הספר לאדריכלות- הבאהוס- נפתח ושינה לעד את האדריכלות, וכו… וכו…

 אקספרס יור-שלף (משלוחי אקספרס למדפים)

אבל מה הוא בעצם האקספרסיוניזם? האקספרסיוניזם הוא זרם אומנותי שהתחיל עם ואן-גוך, אחרי זה גוגן, מונק, ומשם התגלגל. החידוש הגדול של האקספרסיוניזם, זה שהוא שם את היוצר במרכז היצירה ואת הדרך שבה היוצר חווה את העולם בצורה הריגשית שלו עצמו. עד אותה תקופה היה נסיונות שונים לתפוס בציור את "האמת" של הרגע. היה נסיון לשחזר רגע אובייקטיבי, אם זה של נוף, אדם, או כל דבר אחר. האקספרסיוניזם מנסה לשחזר רגע סובייקטיבי, אם זה דרך ציור של נוף, אדם, או מאוחר יותר סתם בליל צבעים בלתי רציונלי.
ומה זה האקספרסיוניזם הגרמני? כמו שנאמר לעיל – רק בגרמניה, אהה, ובעיקר בקולנוע (היתה תנועה אקספרסיונסטית גם בציור אבל היא היתה פחות חשובה).

"לילה, לילה, מסתכלת הלבנה, על המשוגעים שבגינה"

מה מייחד את הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני ? ובכן כמה דברים מאוד בולטים.
דבר ראשון הנרטיב שלו. הסיפורים שיחליט הקולנוע האקספרסיוניסטי להעביר והדמויות בהן הוא משתמש כדי לעשות זאת. הסרטים האלו כמעט אף פעם לא היו איזה דרמה קטנה ונחמדה (חוץ מזריחה), או קומדיה רומנטית . זה בדרך כלל יהיה או מד"ב או פנטזיה. וכמעט תמיד שניהם יהיו טבולים טוב טוב במוטיבים חזקים של אימה– אם זה ערפדים (נוספרטו), אם זה זומבים (ד"ר קליגרי, טוב זה סוג של זומבי לא ממש), אם זה דרקונים ולוחמים(הניבולנגים),השטן (הסטודנט מפראג) ומדענים מטורפים (ד"ר מבוזה) או כל דבר מוזר אחר שאפשר לחשוב עליו.

"פני מלאך, הוא רצח לה והלך, פני מלאך, הוא מטורף כלכך"

דבר שני, באופן מפתיע הסרט יהיה מנוקדת מבט אחת סובייקטיבית (הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי אמרנו) .
הגיבור בדרך כלל יהיה קצת/הרבה…. משוגע.
במקרה הטוב הוא יהיה קצת מטורלל ולא לגמרי מאוזן, ופסיכי רצחני בעל נטיות פסיכופטיות במקרה הרע.

דבר שלישי, התאורה והתפאורה. הסרטים יהיו תמיד נורא אפלים, גם בסיפור וגם בתאורה. הצילומים תמיד יעשו בתוך אולפן סגור עם תפאורה מורכבת והרבה מאוד משחקים של תאורה וצללים. הדמויות תמיד תהיינה  מוארות בצורות מוזרות ובאור לא טבעי.

"על גגות ת"א, מישהו צעק הלילה, לא מקור לא מחום, כי אם מזומבים רצחניים"

התפאורה, תמיד תהיה קצת עקומה, היא תתן כל הזמן הרגשה שמשהו עוד רגע  נופל, דבר שבאופן תת הכרתי מפעיל אצל הצופה הרגשה של אי נוחות ומשאיר אותו על קצה הכיסא בהרגשה  שכל שניה משהו נורא עומד להתרחש.

אקספרסו משולש

הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי הוציא תחתו עשרות סרטים, אבל שלושה מהם השאירו חותם גדול במיוחד, שמהדהד עד היום ללא הפסקה.

הקיבנט של ד"ר קליגרי. אם כי לא הסרט האקספרסיוניסטי הראשון, הוא הראשון שהכיל את כל הסגנון לסרט אחד, ובעצם היווה מאז את תוכנית המתאר לשאר הסרטים, במיוחד בתחום התפאורה ועיצוב הדמויות.

הסרט השני, מטרופלויס.  מטרופוליס נחשב לשיא של הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי. הסרט שנעשה בשלהי הגל האקספרסיוניסטי ב1926, נחשב לאחת ההפקות הגדולות ביותר שנעשו בראינוע בכלל, כל שכן בקולנוע  הגרמני. הוא ללא ספק אחד מהיצירות היקרות ביותר של הקולנוע הגרמני (לא כולל את נצחון הרצון).

וכמובן נוספרטו של מורנאו. סיפור דראקולה (רק שהם לא הצליחו לקנות את הזכויות לסיפור, אז החליפו את השמות של כל הדמויות( שהשפיע בצורה ברורה על כל סרטי הערפדים עד היום (לא כולל את ההוא שנוצץ, לא יודע מי השפיע על השיקוץ הזה) ועל קולנוע האימה בכלל.

בפעם הבאה…. מטרופוליס עיר העתיד

מסקנה

ילדים, מי יכול לספור כמה פעמים הופיעו במאמר המילים "הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי"? בין הפותרים תוגרל מתנה מסין.

טבעת אחת למשול בכולן: מחזור הטבעת חלק I


טבעת אחת למשול בכולן

טבעת אחת למצאן

טבעת אחת להשיב את כולן ובאפל לכבלן

                                                       (ג.ר.ר. טולקין)

and its burn burn the ring of fire.....

בשחר ההיסטוריה, עוד לפני שהמיתוס של טבעת הכוח של סארון הבשיל, עוד לפני שהטרילוגיה של שר הטבעות,  היו ליחושים על טבעת כוח אחרת, על טרילוגיה שלמה שסובבת סביב טבעת הכוח וקללתה.
לפני הטבעת של שר האופל היתה הטבעת של הגמד, לפני הטבעת של סארון היתה הטבעת של אלבריך. לפני הטבעת של טולקין הייתה הטבעת של ואגנר.

"הטבעת נפלה... הטבעת מפלה"

חישול הטבעת

 

בסדרת הכתבות הזו אנחנו נתור ונכיר את הטבעת האחת. לא, לא הטבעת של טולקין, אלא זו של ואגנר. ואגנר הלחין אפוס אופראי בארבעה חלקים, הנחשב עד היום לאחת מהיצירות המונומנטליות בעולם התרבות, מחזור הטבעת. בשביל לשמוע את כל היצירה מתחילתה ועד סופה צריך בממוצע בין15 ל16 שעות  האזנה.
הכתיבה של היצירה המלאה גם היא התפרשה על לא פחות מעשרים ושש שנים של כתיבה והלחנה, מ1848 עד 1974.

הזורעים ברינה

המחזור האופראי של הטבעת, בנוי כמו דרמה יוונית, מחזה מקדים (לרוב סאטירה) ואז טרילוגיה של מחזות טרגיים. גם כאן יש את האופרה המקדימה, זהב הנהר ( Das Rheingold) ואחריו הטרילוגיה שמורכבת  מהוולקירות (Die Walküre),  זיגפריד (Siegfried ) ומקנחים עם דמדומי האלים (Götterdämmerung ).

את העלילה שאב ואגנר מכמה מקורות – הראשוני (אבל לא העיקרי) היה שירת הניבולנגים, שיר מימי הביניים המספר על גיבור בשם זיגפריד שנלחם בדרקונים ומפלצות שונות. אבל גם מהעדה הנורווגית, שזהו המיתולוגיה הנורדית על כל פנתאון האלים שלה.

"פעם הבאה, K700, כי הקטן גדול יהיה"

מהמקורות האלו ועוד, כמה מקורות שמקורם בימי הביינים, רקח ווגנר את העלילה. גם כאן, אצל ווגנר, כמו בכל אפוס הרואי,  מדובר על מלחמות בין אלים לאנשים, בין גיבורים לענקים, בין גמדים לבנות ים. וכולם רוצים דבר אחד…. אהבה, טוב אולי לא רק אהבה. אהבה ואת טבעת הקסם, שבעזרתה אפשר לשלוט בעולם.

קום קשת ענן

מעשה בטבעת  1/4

כאשר אתם חושבים על אופרה טראגית, רובכם חושב על סיפור משעמם עם מישהי שמנה שהולכת למות ומישהו שמן יותר שחולה בשחפת.

"אויי לי, מר לי, נגמרה לי עוגתי! אוי לטרגדיה אוי לאנשות!

אבל הסיפור של הטבעת לא היה מבייש אף הפקה הוליוודית מפוארת. אלים נקמנים, תככים, תכסיסים, עסקאות אפלות, ומאניפולציות גנטיות,
גמדים, דרקונים– והכי חשוב, גיבור תכול עיניים שמשיג חרב קסומה ובסוף מנצח את כולם, כולל את עצמו.

בכתבות השונות, בסדרה, שיצוצו מידי פעם, אני אתן לכם טעימה קלה מהסיפור הקאנוני הזה. ונתחיל עם החלק הראשון, זהב הנהר

גמד עם קעקוע דרקון

יש לזכור שהסיפור הזה הוא מורכב ביותר (טוב 15 שעות של התפתחויות),
אך בעיקרו, הסיפור חולש על פני שלוש שנות דור.
כמו בכל סיפור אנחנו נתחיל בהתחלה, בזהב הנהר. גם כאן כמו בכל סיפור טוב זה מתחיל באהבה, או בסוג של אהבה.
הסיפור מתחיל בנערה, האמת כמה נערות, טוב לא ממש נערות, אלא נערות הנהר. נערות הנהר הן סוג של נימפות/בנות ים, רק שבמקום בים הן שוכנות באגם, ושומרות על הזהב הקסום שבקרקעית.  אל האגם מגיע הגמד המכוער אלבריך (לא, לא ההוא מהממשל האמריקאי) ומתאהב בנימפות ממבט ראשון, והן, כדרכן של נערות גרמניות זהובות שער, לעולם לא ילכו עם גמד מכוער, אבל זה לא אומר שאי אפשר להשתעשע איתו. הן מקנטרות אותו ומגלות לו את סוד הזהב: מי שלוקח את הזהב הזה ומוותר על אהבה יכול לחשל אותה לכדי טבעת שבאמצעותה אפשר לשלוט בעולם, אך כל מי שיענוד אותה יקולל ודינו יהי אבדון וטרגדיה. אלבריך, שמבין מהר מאד שאין לו סיכוי עם הבנות, מחליט על מערכת יחסים עם גוש מוזהב.

הגמד הקטן שכח לאהוב, הוא גנב את הזב וקיבל טבעת, לה לה לה

בינתיים, במקום אחר…. ראש האלים ווטאן, עשה עסקה עם זוג ענקים שיבנו לו את גן העדן שלהם את משכן האלים, ואלהלה.
פרטי העסקה ? הם  בתמורה לעבודת הפרך, יקבלו את אלת אהבה ואישתו של ווטאן, פריאה. וכמו כל קבלן טוב, הוא כמובן בסיום העבודה מסרב לשלם לפועלים. ווואטן מסרב למסור את פריאה לידי הענקים, לבסוף הם מגיעים להסכם חדש – הקבלן (ווטאן) יכסה את פריאה בזהב והם יקבלו את הזהב הזה.

וואטן

סצינה מתוך הגירסה החדשה ל"עורב"

בינתיים אלבריך, העונד את הטבעת, הפך למנהיג הגמדים (הניבולינגים) וציווה עליהם לכרות לו זהב ויהלומים, וכך, כל הגמדים, ממש כמו בסיפור שלגיה, כורים כל היום וכל הלילה.
ווטאן והפמליה שלו מגיעים אל לב האדמה, משכנם של הגמדים וניפגשים עם הגמד הראשי, אלבריך.  ואלים כדרכם של אלים, מערימים עליו, גונבים לו את הטבעת ואת הזהב וחוזרים אל הענקים.

טבעת הכוח קוראת לווטאן לענוד אותה והוא עונד אותה, אך בשאר הזהב הוא מכסה את פריאה אהובתו. פריאה כולה מכוסה כבר בזהב, אבל מה זה ?! עין מבצבצת מבעד לערמת הזהב!
בלית ברירה, ווטאן מוריד את הטבעת וסותם איתה את החור.

הענקים לוקחים את הזהב, ואז נראת כוחה של הקללה. אחד הענקים עונד את הטבעת, ואילו אחיו חומד אותה לעצמו, וממש כמו הקרב בין סמיגל/גולם לחבריו באותה סירה, אחד הענקים חובט באחיו עד שזה כבר אינו בחיים, בורח עם הטבעת והשלל למערה חשוכה וחי עם "החמדה" שלו.

"my Precious"

כאן נגמרת האופרה הראשונה.

עולם הטבעת

לסדרת הטבעת יש כמה נקודות ייחודיות מאד מעניינות.
הדבר הראשון, ואגנר לא רק הלחין את המוזיקה אלא גם כתב את כל הטקסטים (ליברטות) של האופרה. זה דבר מאד לא מקובל. לרוב, המלחין היה רק מלחין את המוזיקה לטקסטים שמישהו אחר כתב, אך במקרה הזה ואגנר גם כתב את הדיאלוגים כולם וגם את כל המוזיקה. פריק קונטרול אמרנו?

הדבר השני הוא לא רק הסיפור באופרות האלו אלא גם כיצד ואגנר בונה בעזרת המוזיקה עולם שלם ועשיר. ואגנר השכיל והשתמש ושיכלל את טכניקת הלייטמוטיפ (Leitmotifs), המוטיב המנחה. כל דמות, כל חפץ, כל רגש, קיבל מוטיב משלו. ואגנר אף למד להשתמש בהם בצורה חכמה, הם לא רק מבהירים את הדמות שאנו רואים ושומעים, אלא גם משתילים רמזים ומגלים סודות וחושפים קנוניות. המוזיקה היא לא רק הכלי של האופרה, היא גם אמצעי, היא דמות נוספת על הבמה.

 לא בכדי הפך מחזור הטבעת לאחת נקודות הציון החשובות בעולם התרבות המערבי.

 בפעם הבאה בסדרת הכתבות על הטבעת….

ואגנר, הוולקירות  והקשר הטולקינאי.

ושבוע הבא…

באטמן! כתבה בצבע ובגדול על הגיבור העל הכי מונוכרומאטי

 

מסקנה

עדיף להיות ראש לגמדים מזנב לענקים

ג'ני מהבלוק (של הפיראטים)


כי בחצות 
שוב ירעימו פצצות. 
"
מה קרה?", תצרחו שם מרחוק, 
ותראוני בחלון צופה, צוחקת – 
ותאמרו: "חוצפה! מצאה לה זמן לצחוק!" 
וספינה עם גולגולת 
על שישים תותחיה 
אז תפגיז את העיר.
"אדיוט! לא קרצתי, מיצמצתי"

ההפלגה מתחילה
ג'ני הפירטית, היא יצירה מתוך היצירה המחזה/אופרה, אופרה בגרוש (Die Dreigroschenoper), אחד מהמחזות המפורסמים ביותר של הצמד ברטולט ברכט/קורט וויל

"מה? עזוב אותך, בת"א נותנים לעשן בכל מקום אל תדאג"


ג'ני הפירטית הוא השיר השני הכי ידוע מתוך המחזה, שהראשון הוא כמובן מקי סכינאי. אבל ג'ני נחשב לאחד השירים המצמררים ביותר במחזה, ובעיני בכלל.
המחזה עצמו הועלה לראשונה ב- 1928 והפך מיד לאחד המחזות החשובים של התאטרון המודרני. ההצגה מציגה את העולם העלוב של הקבצנים, הזונות, הגנבים והרוצחים המסתובבים ברובע הסוהו של לונדון בתקופת המאה ה19.  הרעיון של המחזה נבע מאופרת הקבצנים של ג'ון גריי המספר גם הוא על עלובי החיים בלונדון.
אופרה בגרוש  זזה בין הדמויות השונות- מקי הפושע המוכן לעשות הכל תמורת כסף או אלכוהול, ג'קי השוטר המושחת, פיצ'ם ראש העיר הבלתי רישמי של סוהו ומשפחתו, וכמובן ג'ני, זונה מלצרית ומשרתת, לשעבר בת זוגו של מקי עצמו.


בזמן שג'ני נמצאת בפאב, מנקה ואולי מחפשת גם לקוחות מזדמנים, הגברים מדרבנים אותה לשעשע אותם בשיר. היא פוצחת בשיר 'ג'ני הפירטית', שיר שהוא בעצם פנטזיה אפלה של אותה מנקה.
 בחצות שוב ירעימו פצצות.
"
מה קרה?", תצרחו שם מרחוק,
ותראוני בחלון צופה, צוחקת –ותאמרו:
 "חוצפה! מצאה לה זמן לצחוק!"


וספינה עם גולגולת
על שישים תותחיה
אז תפגיז את העיר.


אז תמחו, 
אדונים,את הצחוק מן הפנים,
כי תראו איך העיר מתמוטטת,
ובתים למאותי 
יהרסו עד ליסוד,
ורק זה המלון יעמוד על תילו.
תשאלו: "למה הוא עומד עוד?
בזכות מי דווקא הוא עומד עוד?"


השיר נותן לנו להציץ לרגע לתוך מוחה המעוות של מוכת גורל, הצצה לנפש שעוותה לאיטה בתוך הביבים של סוהו. בין קריצוף לקירצוף, בין לקוח ללקוח, פנטזית הנקמה שלה הלכה וגדלה.

ספינת הדגל החדשה של מנו ספנות

היא מפנטזת כיצד ספינת פירטים שחורה ואימתנית מגיעה לנמל. הספינה עוגנת ומכוונת את 50 תותחיה אל העיר ורומסת ומשטחת כל בית באזור, חוץ מביתה של ג'ני. כאשר הפירטים יורדים אל החוף, פושטים על העיר והורגים את כולם, את השבויים מביאים בפני ג'ני.
השודדים ישאלו אותה, "על מי עלינו לחוס?" והיא תענה "על אף אחד".
שוב תזרח החמה
ונושאי הספינהי
פשטו כצללים בכיכר כאן,
אוסרים בכבליםאת כולכם, 
הנבלים,מביאים לפניי,שואלים: 
"מתילהרוג אותם ‟מיד, או אחר-כך?
את כולם? מיד, או אחר-כך?
"שמש תצליף ודממה ברציף.
ישאלו: "מי ימות – ומי נשאר?"
אתבונן לי דומםואומר: "כולם!"
וכשיפלו ראשיכם אומר רק:
"הופ-לה!"


הקטע המצמרר ביותר.
הספינה השחורה של מרטין לות'ר קינג
השיר קיבל חידושים אין ספור, כמובן שבכל הפקה קיבל ביצוע קצת אחר. חשוב להדגיש שהיו מעל ל10,000!!! הפקות שונות בעולם, רק בארץ היו כמה וכמה הפקות, שהידועה בהן היא של האהל.
בתחילת עידן הקולנוע, ב1931, הפיקו שתי גירסאות זהות לאופרה. אחת בגרמנית -שפת המקור של המחזה- ואחת בתרגום הצרפתי. בתפקיד ג'ני בגרסה הקולנועית הופיעה לא אחרת מאישתו של קורט וויל, לוטה לניה (פרוטקציות מישהו?) , ששיחקה את התפקיד גם בהפקה הראשונה ב1928.  ועד היום היא אחת השחקניות  הכי מזוהות עם הדמות.

אבל היא לא היחידה שמזוהה עם השיר. היתה זו דווקא זמרת הג'אז נינה סימון שעניקה לו משמעות פוליטית עמוקה.
הגרסה של סימון מתוך ההופעה החיה שלה ב1964 העניקה לשיר עומק שלא היה לו, כאשר כל זמרת לבנה אחרת שרה אותו.
סימון, שהיתה חלק מהתנועה למען שוויון זכויות השחורים בארה"ב, הטעינה את השיר במשמעות סימבולית. כאשר מפיה נשמע  על מקרצפת הרצפות, התמונה שמיד עלתה בראש לא היתה של בחורה צנומה ולבנה מהמעמד הנמוך, אלא של משרתת שחורה חסרת כל זכויות, שכל תפקידה הוא למלא אחר הוראות אדוניה. והספינה השחורה שתהרוס את העיר שעליה שרה ג'ני,  כבר אין הכוונה היא לספינת פירטים פשוטה, אלא להמון שחור וזועם שישמיד, יהרוס ויבזוז אם ימשיך להיות בעמדת המשרת הנחות.

לאחרונה אפשר לשמוע גם חידוש מצמרר של מריאן פיטפל ואפילו של צמד הקברט דרסדן דולס (the Dresden Dolls).
מפליגים לעבר השקיעה
בדבר אחד התעלה שירה של ג'ני על הפופולריות של מקי – בדמיון. הסיפור של ג'ני והספינה השחורה המשיך להתגלגל, לקבל צורות שונות, או אפילו המשכים כאלו ואחרים.

"היי, עצור! אתה יכול להקפיץ אותי פה לתחנה ליד?!"


הקומיקסאי שהוזכר כאן אין סוף פעמים, אלן מור, הידוע באהבתו לקורט וויל (אף היה שם העט שלו בתחילת הקרירה), החליט לשזור את סיפורה של הספינה השחורה בתוך הקומיקס של השומרים (Watchmen ) . לאורך הסידרה הוא שזר קומיקס בתוך קומיקס. הקומיקס הפנימי נקרא לא אחרת מאשר סיפוריה של הספינה השחורה (Tales of the Black Freighter) והוא מספר סיפור אימה מזוויע על ניצול מהתקפה של הספינה השחורה, הבונה רפסודה מגופות חבריו, הכל כדי להקדים את הספינה, להגיע לביתו ולהגן על עירו. אך כאשר הוא מגיע לביתו והורג בשוגג את אישתו, הוא מבין שהספינה לא באה בשביל העיר, אלא לאסוף אותו אליהם, כי מקומו בין הפיראטים חסרי החיים והלב.


איזכור נוסף שמקבלת ג'ני הוא בסירטו של לארס פון טריירדוגוויל. שם ג'ני מחליפה את שמה לגרייס (משוחקת על ידי ניקול קידמן), וסוהו מתחלפת בעירה המושלגת דוגוויל.
אך גם הפעם, גרייס/ג'ני, נערת מצוקה שנקלעת לעיר לאחר שנרדפה על ידי מאפיונרים,  הופכת אט אט למשרתת של כל אנשי העיירה, שמנצלים את מצבה. בתחילה  היא עושה זאת מרצון ואחר הופכת  בלית ברירה לשפחה הכללית של כל תושבי העיירה. ואם לא מספיקות המטלות השונות שעליה לבצע, היא גם הופכת להיות בובת המין של גברי העירה שבאים אליה בניגוד לרצונה. לבסוף מתברר שהמאפיונרים מהם ברחה משרתים את אביה, ובשובה הביתה יורשת את אביה ושולחת את אנשי המאפיה להשמיד את העיר על יושביה.

לסיכום
ג'ני היא בעצם האחר, אלו שאנו לא רואים, אלו שמנקים, שמתקנים, שמשרתים אותנו, אלו שבסוף יבואו ויגדו "הופ-לה", ולא חברים, זה לא קורה רק בסוהו, או בגרמניה או בדוגוויל, זה יכול לקרות גם כאן בת"א


מסקנה
ובתפקיד קפטן ג'ק ספארו, ג'ני דפ.