עולם היורה – העולם האבוד: נמצא!


לפני שנדבר על הסרט החדש והרביעי בסדרת פארק היורה, עולם היורה. אני רוצה שנחזור קצת אחורה בזמן, בערך 245 מיליון שנה אחורה. העולם נכנס לעידן חדש – עידן המזוזואיקון, עידן שיכלול בתוכו כמה תקופות כמו קריטיקון, טריאס וכמובן היורה. 180 מיליון שנה שבה שלטו תחת כיפת השמים יצורים ענקיים וקטנים, כולם שייכים למשפחת הדינוזאורים הענפה. יצורים אגדיים שהתפתחו לצורות שונות משונות. יצורים שהציתו את הדמיון לעולם שלם של ילדים ומבוגרים כאחד.

הפרה היסטורי 

עכשיו נחזור רק 22 שנה אחורה, השנה היא 1993, המקום בית קולנוע קטן וקריר במרכז הארץ. במאי אגדי לא פחות מהדינוזאורים בשם, סטיבן שפילברג, מצליח להחיות מחדש את אותן אגדות, גם אם זה רק לשעה וחצי על תשליל צלולואיד, בסרט פארק היורה שמבוסס על ספר הנושא את אותו השם. הסרט מפגיש אותך עם סיפור סוחף, אנושי ולא פחות חשוב, בעל יכולת טכנולוגית שלא נראתה עד אז, של להחיות בעזרת בובות ואנימציה ממוחשבת חיות שנכחדו מילוני שנה לפני שהקוף הראשון ראה את אור השמש.

"אני מרגיש קצת עירום בלי העור שלי"

"אני מרגיש קצת עירום בלי העור שלי"

הסרט פארק היורה היה הצלחה כבירה בכל התחומים, כשיצא שבר את כל שיאי ההכנסות, המבקרים התעלפו בבתי הקולנוע ואנשים לא הפסיקו לדבר עליו. סרט שיוצא פעם בעשור והופך לנקודת מפנה הן קולנועית והן תרבותית. אין ספור מחוות נעשו לסרט (במיוחד לקטע המים בכוס), מסחור והייפ.

מערכת גילוי מוקדם טי-רקסים

מערכת גילוי מוקדם טי-רקסים

האנימציות הממוחשבות מהסרט המשיכו להתפתח והפכו היום למשהו כמעט ברור מאליו, וזו הייתה הבעיה. כשיצאו שני סרטי המשך של פארק היורה, הם התבססו פחות על הסיפור האנושי ויותר על היצורים האימתניים האלו. אך הציבור התלהב מהם בסרט הראשון וכעת זה היה נראה כמו עוד ועוד מאותו הדבר. סרטי ההמשך נראו כמו חיקוי חיוור של המקור, אף על פי שאת סרט ההמשך הראשון, פארק היורה 2, ביים גם שפילברג וגם הפעם הוא התבסס על ספר ההמשך של קרייטון. אך עדיין הייתה הרגשה זמן מסך גדול מידי לדינוזאורים ופחות מידי לדרמה האנושית.

היסטוריה עכשווית 

jurassicworld_poster

ואם נחזור לרגע בחזרה לימנו אנו, יוני 2015, המקום הוא IMAX  אימתני בתוך מגה פלקס קולנועי בקצה מרכז הארץ (ראשון זה עדיין מרכז?). עבדכם הנאמן יושב וממתין לתחילת הסרט עולם היורה, נקרע בתוכו במאבק, האם הסרט הזה הולך להיות עוד אכזבת המשכון נוראית, או אולי, רק אולי, הפעם הצליחו לפצח את הקוד הגנטי של היצור המופלא המקורי מ1993? בניגוד לסרט אני לא אשאיר אתכם במתח, כן הם עשו את זה. הממזרים סוף סוף הצליחו לעשות את זה!
הסרט החדש, הוא ללא ספק סרט ההמשך הטוב ביותר שיצא לסרט המקורי. הראשון שאפשר להגיד בגאווה שהוא הצאצא והתוצר של פארק היורה.
אבל כמו בכל יציר גנטי בסדרה הזו, גם לסרט עולם היורה לא חסרות מגרעות.

הסרט הוא ההמשך ישיר לסרט הראשון (סוג של התעלמות מסרטי ההמשך הקודמים?), 22 שנה אחרי האסון שפקד את הפארק בתחילת דרכו, הפארק עבר מתיחת פנים שבה גם שינה את שמו מפארק היורה לעולם היורה (על משקל SeaWorld) וכיום הפארק פורח על אותו האי שבו נהרגו כל אותם אנשים בסרט הראשון. בניגוד לסרטי ההמשך הקודמים, אף אחד מהשחקנים הראשיים לא מופיע בסרט, למעט מהבלחה של דוקטור וו, המדען האסיאתי מהסרט הראשון אשר הפך עכשיו למנהל אגף הפיתוח של הפארק. אבל הדמויות הראשויות כולן הוחלפו בצוות חדש ורענן (תודה לאל). בראש הפירמידה אפשר למצוא את כריס פראט, בתפקיד הגדול הראשון שלו מאז שומרי הגלקסיה. הפעם במקום להציל גלקסיה שלמה הוא השתנמך להציל פארק שעשועים. פראט זז קצת באי נוחות בתפקיד החדש שהוא ברובו תפקיד אקשן קלאסי, אך בסה"כ הוא מצליח להחזיק את הסרט בצורה נעימה.לצידו הוא חולק את התפקיד עם ברייס דאלאס הווארד, בתו של הבמאי רון הוורד. ברייס שעד סרט זה, נעלמה מעיני למרות ששיחקה בסרטים רבים, בסרט הזה בהחלט אפשר לראות שהיא מתחילה למלא את הנוכחות הקולנועית שלה על המסך.

"את שמחה לראות אותי או שיש לי רפטור מאחורי הגב? "

"את שמחה לראות אותי או שיש לי רפטור מאחורי הגב? "

וכמובן שצריך גם את דמות הנבל בסרט. אז בסרט ישנם שני נבלים, הנבל הראשון הוא עסקן מלחמה שמחפש איך להפוך את הדינוזאורים האלו לנשק ולחייל אותם לטובת שירות צבאי מלא. הדמות הזו הייתה יכולה להיות טפלה אלמלא שיחק אותה וינסנט ד'אונופריו המדהים, שלאחרונה שיחק גם את הנבל בסדרה הנהדרת החדשה של דרדדויל.  אבל הנבל האמתי של הסרט, או הנבלה האמתית של עולם היורה, כלל לא אמתית, האיינדומינוס רקס. הפארק מחליט להנדס גנטית דינוזאור חדש, כזה שמעולם לא היה בהיסטוריה של כדור הארץ. האמת בשבילי זה היה קצת אכזבה, ישנם כל כך הרבה דינוזאורים מפחידים שהיו קיימים שהיה אפשר להכניס במקום, לדוגמה הגיגנטזאורזס שהיה גדול יותר מהיר יותר וחזק יותר מטי-רקס (רק גלגלתו הייתה 1.80 מטר). להכניס לפארק היורה דינוזאורים מהונדסים מא ועד ת, בעיני נראתה כטעות. אך חייבים להודות שהדינוזאור עובד והוא אכן מפחיד ומטיל אימה. אך עדיין אם הסרט המקורי השתדל מאוד להישאר נאמן לעובדות ולמדע, הסרט הזה…. ובכן הוא כבר הלך לכיוון מד"ב מובהק.

"סבתא למה יש לך שיניים כל כך גדולות? ולמה את לא מצחצחת אותן?! איפפ"

"סבתא למה יש לך שיניים כל כך גדולות? ולמה את לא מצחצחת אותן?! איפפ"

וכמובן שלא נשכח לציין את הגיבורים האמתיים של הסרט, עולם היורה הוא סיפור הגאולה של הולסרופטורים. המפלצות הגדולות שטבחו על ימין ושמאל בסרטים הקודמים, מקבלים את הזדמנות להפוך למצילי היום. בלי יותר מידי ספוילרים הסרט הוא זמנם היפה ביותר של הולסרופטורים על מסך הקולנוע.

אם פארק היורה היה סרט שציפו לו 65 מיליון שנים, אז עולם היורה הוא סרט שחיקנו לו 22 שנה.

עוד לקוח מרוצה של רפורמת רפואת השיניים של לייצמן

עוד לקוח מרוצה של רפורמת רפואת השיניים של לייצמן

מסקנה

החיים תמיד ימצאו דרך, כל עוד נשארה להם בטרייה לwaze

מודעות פרסומת

מהון להון, כוחנו ראמון. R.A.M.O.N.E.S -Ramones


מי מכיר את האיש שבקיר?

מי מכיר את האיש שבקיר?

הרבה זמן לא כתבתי בבלוג, היום הרגשתי שיש לי סיבה חשובה לחזור. בזמן שמסביבנו יהום הסער, העולם ממשיך לטוב ולרע. בין הפצצה בעזה להפצצה בת"א, בין אנשים סובלים קורים דברים לא פחות רעים, גם בעולם.

אתמול בערב (11/7/2014) נפטר אחרון גיבורי הראמונס, טומי ראמון. טומי סוגר קצת יותר מעשור, שבו אט, אט, נפטרו כל חברי ההרכב המקורי של הראמונס. שלוש מתוך ארבעת החברים מתו ב13 השנים האחרונות מסרטן, ואחד ממנת יתר.

טומי ראמון 1952-2014 "לא, זה לא מקל תיפוף, וכן, אני כן שמח לראות אותך"

הראמונס  הן אחת מלהקות החשובות בהיסטוריה. להקה שבארץ לצערי כמעט לא שמעו עליה, ובכל זאת לא הייתם יכולים לדמיין את החיים ואת המוזיקה שלכם בלעדיהם. כיום אין כמעט להקת רוק (ועל אחת כמה וכמה להקת פאנק) שלא הושפעה מהם באופן ישיר או עקיף.

 

מי החביא את הרול שלי ?
ניו יורק של שנות ה70, הייתה כר פורה של סקס, סמים ודיסקו. מוזיקת הרוק, הייתה על הקרשים, הרוק הפסיכודלי והרוק המתקדם (פרוגרסיבי),המורכב והמרובד שלט בעולם הרוק, עם להקות כמו פינק פלויד (Pink Floyd), הגרייטפול דד (Grateful Dead) , קינג קרימזון (King Crimson), ג'נסיס (Genesis) ואחרים.

עטיפת הצד האפל של הירח- פינק פלויד – מצד אחד נכנס אור, מצד שני יוצא אנטישמי

הרוק המתקדם, היה מאתגר, מעניין, ברגעים אפילו גאוני. יצירות מונומנטליות, מוזיקה עמוקה, מסרים חברתיים חשובים, יצירות שיכולות להתחרות בגאונים כמו באך ובטהובן. אבל מה שרוק הפרוגרסיבי מעולם לא היה, זה כיפי!
הרוק איבד את הרול שכל כך אפיין אותו בתחילת הדרך. את מרד הנעורים, את השובבות, את החופש.

רוקנ'רול, זה לנסוע עם גג פתוח, שהרוח מבדרת את השער שלך. בנסיעה כזו, מה יתנגן יותר טוב? החומה של פינק פלוייד או השיר הבא?

 

בראשית ברא הראמונס את הפאנק

בניגוד, למה שרבים ממכם שמעתם, או חשבתם, הסקס פיסטולז(sex pistols) , לא המציאו את הפאנק, הם לא היו הלקה הראשונה שניגנה פאנק, אפילו לא השנייה וגם לא החמישית.
מי בדיוק המציא את הפאנק, זה לא ברור, יש אומרים שאיגי פופ, היה בעצם הראשון שעשה פאנק, לא לחינם הוא נקרא סנדק הפאנק.

איגי פופ בשעת ארוחת הצהריים

איגי פופ בשעת ארוחת הצהריים

אבל היה זה רק באמצע שנות ה70, שהפאנק התחיל להתקיים בזכות עצמו כסגנון מוזיקלי מובהק.  בשביל השינוי הזה היו צריכים כמה דברים להתהוות במקביל. כמו בכל פעם שיש שינוי תפיסה באומנות. הדבר הראשון שחייב להיות, זה הבסיס, מפקדה אם תרצו. מקום שבו יכולים אמנים שונים להיפגש, להחליף רשמים להשפיע ולהיות מושפעים. הדבר השני שצריך זה את האומנים, שישכילו ויבינו שאפשר לעשות דברים אחרת, שיראו משהו שהאומנים שבאו לפניהם לא ראו לפני (על תפיסת הגאון כתבתי בכתבה הזו).
והפאנק הוא לא אחר מאשר שינוי התפיסה של המוזיקה הפופולרית.
הפאנק, צרח את צווחת הנשימה הראשונה שלו, באיסט ויליג של ניו-יורק (315 Bowery מי שרוצה כתובת מדויקת). זה היה ילד האהבה של המועדון הCBGB  ושל כמה להקות שהבולטת והחשובה בהן היו הרמאונס.

מועדון הCBGB, בניגוד לדעה הרווחת, זה לא "כנס (יש) בירה, גם בחורות"

הCBGB היה מועדון לילה קטן ומצחין, שפתח בחור יהודי בשם הלל קריסטל ב1973. להלל היה חלום, לפתוח מועדון בניו-יורק, שישמיע מוזיקה ייחודית שלא ממש שומעים בניו יורק, קאנטרי, בלוגראס ובלוז, כן המועדון של הלל היה אמור לנגן בעיקר את המוזיקה הזו, לכן הוא נקרא על שם ראשי התיבות של המוזיקה הזו  Country, BlueGrass, and Blues.  אבל הלל היה ידוע באי יכולת ניהול כספים, או ניהול בכלל מה שהביא להפסדים עצומים למועדון הקטן שלו. לאחר כמה שכנועים, הלל הסכים לתת ללהקות צעירות לנגן מוזיקה חיה במועדון שלו, כמובן בלי לשלם להם. עסקה משתלמת לכל הצדדים, הוא מקבל עוד לקוחות והלהקה מקבלת מקום לנגן בו. מהר מאוד התפשטה השמועה שיש מקום שנותן ללהקות במה פתוחה, לכל דורש.      במקביל לפתיחת הCBGB, ב1973-2, בשכונה אחרת בניו-יורק, פרוסט הילס- קווינס, שתי חברים לכיתה הקימו להקה, הגיטירסט ג'ון ויליאם קמינגס, לימים ג'וני ראמון והמתופף, תומאס אדרליי, לימים טומי ראמון. הלהקה שהקימו החזיקה מעמד חודשים ספורים, והתפרקה.

ג'וני וטומי רמון

ג'וני וטומי החליטו לצרף שתי חברים מהשכונה, את ג'פרי היימן , לימים ג'ואי ראמון כזמר ואת דאגלס קולווין, לימים די די ראמון, על בס.

קריוס ובקטוס

ג'ואי ודי די ראמון

ללהקה היה עתיד מבטיח, אבל רק בעיה אחת. הבעיה היחידה שעמדה בין הראמונס לבין להיות הלהקה החשובה בהיסטוריה, הייתה העובדה שאף אחד מהם לא ידע לנגן. לא שהם היו מנגנים רע, הם פשוט לא ידעו לנגן כלום! אף אחד מהם מעולם לא למד לנגן על אף כלי. בהופעות הראשונות שלהם, אף אחד מהם לא ידע איזה שיר השני מנגן.
אבל הראמונס הבינו דבר מאוד חשוב, שרוק זה כיף! ששירים לא צריכים להיות ארוכים ובעלי משמעות, שהרמוניה זה נחמד אבל לא חובה, וששיר חייב להיות מקסימום 3 דקות!
עם הגישה הזו, עם הרבה סמים ועם הרבה מזל, הראמונס מצאו את עצמם ב16 לאוגוסט במועדון היחיד שהיה מוכן לתת להם במה הCBGB

כמו שאתם שומעים ורואים מהלינק, המוזיקה לא הייתה הדבר הראשון שעניין אותם, אלא החדווה בלעשות אותה. שוב בניגוד למוזיקה של אותם זמנים, מה שעניין את הראמונס, היה לא רק תהליך הכתיבה, אלא גם ליהנות על הבמה.   לאט, לאט, הלהקה, הדביקה את הפער בין היכולת המוזיקלית שלה, לבין הרצון שלה לעשות מוזיקה והפכו לבני בית בCBGB. הלהקות האחרות שהסתובבו באותה תקופה במועדון, החלו לחקות אותם. אומנם החיקויים הגיעו בצורות רבות, חלק העתיקו את צורת הנגינה הפשוטה של 2-3 אקורדים לשיר, אחרים את אורך השירים הקצרים, היו כאלו שרק העתיקו את הרצון של ליהנות על הבמה. לא משנה מה הם לקחו, אבל כל אחד לקח משהו אחר מאותו קסם לא ברור שקרה על הבמה הזו. ביניהם היו להקות כמו בלונדי (Blondie), ראשים מדברים (Talking Heads), פטי סמית (Patti Smith) ורבים אחרים. כמובן שהלהקות האלו אחרי זה השפיעו על גל גדול יותר של להקות אחרות, וכן הלאה וכן הלאה.


אח למרות הכבוד הרב שקיבלו בעולם המוזיקה המתחדש הזה, הראמונס לא ממש הצליחו להטביע את חותמם בארה"ב ויצאו לסיבוב הופעות באירופה.

 

הקרב על בריטניה

הראמונס הגיעו לבריטניה, ב4 ביולי 1976, ומלאו שם את מועדון הרודהאוס עד אפס מקום. יום למחרת הם הופיעו שוב וגם הפעם מילאו את האולם. אחרי ההופעה התגנבו כמה ילדים אל מאחורי הקלעים לפגוש את האלילים שלהם. בין הילדים האלו היו גם ג'וני רוטן וסיד ויסז, לימים הסקס פיסטולז. גם בחור בשם  ג'ו סטראמר היה שם, הוא יהפוך בעתיד להיות הזמר של להקת פאנק אחרת, הקלאש (The Clash).

עם פרצוף כזה, פלא שצריך אקדח בשביל סקס?!

עם פרצוף כזה, פלא שצריך אקדח בשביל סקס?!

רוטן סיפר באחד הראיונות, שכאשר הם התקרבו לראמונס באותו ערב, הוא שיקשק מפחד, הוא באמת חשב שהראמונס הולכים לכסאח להם את הצורה. יראת הכבוד, וההבנה שהמוזיקה של הראמונס היא אקדח טעון, גרמה להצתה של הפאנק בבריטניה. שם הפאנק בנוסף לצד המוזיקלי הרדיקלי שלו, קיבל גם את הצד האידיאולוגי אנרכיסטי פוליטי שלו. כך הציתו הראמונס את מהפכת האנרכיה בבריטניה.

"הלאה עם הספר הלבן! תחי מדינת ישראל"

ששבו הראמונס הביתה, הם הקליטו עוד כמה וכמה תקליטים. בכל פעם היו בטוחים חברי הלהקה שזה יהיה התקליט שיקפיץ אותם לראש מצעד הפזמונים. אך לצערם זה מעולם לא קרה.

שאר חברי מחזור 74-76 של הCBGB עברו אותם ועקפו אותם במכירת תקליטים. בלונדי הפכה ללהקה החמה ביותר בשוק באותן שנים, ראשים מדברים הפכה לשיחת היום במעגלים המוזיקלים, הקלאש והסקס פיסטולס שינו את פני בריטניה לנצח.
והראמונס? הראמונס רק הציתו את הגפרור והמשיכו לנגן.

 

מסקנה

We did start the fire !

 

 

שמים נופלים מעילנו או 007: תה מנוער לא מעורבב.


סקיפול, הסרט החדש בסדרת סרטי הריגול הבלתי נגמרת, ג'ימס בונד. הסרט החדש בסדרה, 23 במספר (אם לא סופרים את כולם, יש יותר), מחזיר אלינו את דניאל קרייג בתפקיד ג'ימס בונד. השנה אנחנו לא רק חוגגים את הסרט ה23 של ג'ימס בונד, אלא גם יובל לסדרה. סדרת סרטי בונד חוגגים השנה 50 שנה. 50 שנה שבהן הדמות של המרגל הבריטי כובשת לנו את מסך הקולנוע כל פעם מחדש, עם סרטים טובים יותר או טובים עוד יותר.

סדרת הסרטים של ג'ימס בונד התבססה על סדרת הספרים של הסופר הבריטי, איאן פלמינג. סדרת הספרים היתה פופלרית ביותר בתקופת שנות ה50 ותחילת השישים. אחד הספרים, קזינו ריואל, אף עובד לסרט טלוויזיוני כבר ב1954. אבל למעשה, רק ב1962 התחילה סדרת הסרטים הרישמית של בונד, עם הסרט דוקטור נו. הסרט המקורי, היה סרט דל תקציב שרוב האולפנים הגדולים ויתרו עליו, הסיבה העיקרית: הוא בריטי מידי.  רק המפיקים ביונטיד ארטיסיט היו אלו שהסכימו לזרוק לסרט סכום זעום של מיליון דולר, כדי להפיקו. כמובן שהסרט הפך ללהיט בין רגע, הפך את השחקן האלמוני/מר עולם שון קונרי, לאחד השחקנים והגברים הנחשקים ביותר והעלה את קרנה של MI6 (רשות הביון הבריטית) והממשלה הבריטית בעולם כולו. מאז כל כמה שנים, חוזר ג'ימס בונד אל המרקע והוא עושה את זה כאמור כבר 50 שנה, עם נוסחה קבועה ומשקה ביד, מנוער לא מעורבב. אי אפשר שלא לשאול האם אחרי 50 שנה יש עוד מה לחדש? האם בונד החדש הוא אותו משקה מנוער לא מעורבב שאנחנו מכירים, או אולי מישהו קצת ערבב אותו?

השם הוא בונדים, גי'מסים בונדים

בסרט החדש בונד עומד מול איוב מפתיע במיוחד! טרוריסט שפועל בצללים, בניגוד כמובן לכל 22 סרטי בונד האחרים שבהם עמד בונד מול טרוריסטים ואנשי הביון הסובייטים שפעלו בצללים.  אבל מה לגבי שאר הנוסחאות שנקבעו כבר בסרטי בונד הקודמים?  האם הסרט החדש עוקב אחרי אותה נוסחא? אז מה יש לנו הפעם? מרדף מרהיב ומהיר מתחיל את הסרט, יש.  מריבה והחלפת דברים בין בונד לאם, יש. אנטוגינסט מפחיד חסר מצפון, יש. נערת בונד, יש. פגישה עם קיו וקבלת ציוד נידרש למשימה, יש.

על פניו נראה שאכן, כל האלמנטים של בונד, כל האלמנטים שאנחנו כל כך מצפים להם אכן נמצאים שם. אבל וזה אבל גדול, אנחנו חיים בעולם פוסט מודרני, עם סרטים פוסט מודרנים וצופים פוסט מודרנים. קולנוע שמודע לזה שהוא קולנוע וצופים מתוחכמים שיודעים שזה סרט שיודע שהוא סרט.  הסרט עוסק הרבה מאוד בשאלה של מקום הזיקנה בעולם. אם זה בעולם הריגול ואם זה במבט רפלקסיבי, על מקום גיבור קולנועי זקן, בעולם של סרטי גיבורים צעירים וחזקים יותר.

M-הבית

מוטיב הזיקנה מופיע לאורך כל הסרט. כבר די בתחילת הסרט, כאשר גברת  M הקשישה שמגולמת על ידי ג'ודי דאנטש המדהימה, נקראת למשרד האחראי, שם מובהר  לה שעליה לפנות את המקום למישהו צעיר יותר, נגמר לה הסוס, ועליה לפנות את הבמה. כמובן שהיא לא תלך בשקט, אבל זו רק דוגמא אחת לקונפליקט הגילאים. קונפליקט נוסף אפשר לראות במפגש של בונד עם הQ  החדש. Q הוא שם הקוד של אחראי החפיצים (ג'דגטים) של ג'ימס בונד. Q  גם קבע שיא, עם השחקן דזמונד לואלין ששיחק ברציפות את Q  מ1963 (ברוסיה באהבה) ועד 1999 (העולם אינו מספיק), כשאת התפקיד האחרון עשה בגיל המופלג של 85. סביר להניח שהוא היה ממשיך להופיע בסרטי בונד, אלא מת באותה שנה.

אז נכון  שאחרי זה ג'ון קליז חילטר בשלושה סרטי בונד, אבל בריבוט החדש, של דניאל קריג, Q  נעלם קליל. בקזינו רויואל, ובקונטום של נחמה דמותו של Q  לא הופיע כלל. בסקייפול Q  חוזר והוא מגולם על ידי בן ווישי, צעיר כבן 30 (שאף נראה צעיר יותר).  עכשיו שQ  חוזר, מה הדבר הראשון שהוא יגיד? האם ישבח את בונד או פשוט יגיש לו מקל ארטיק שהוא גם פצצה גם שעון וגם עושה נעים בגב? האם הוא יזכיר את ראשי Q  לשעבר? לא. המשפט הראשון שQ אומר לבונד ולנו הצופים, בעודם השתיים מסתכלים על ציור באחת הגלריות של לונדון "תמונה עצובה, לראות ספינת קרב ישנה נגררת לפירוק, זה סופו של דבר להזדקן ולמות". בונד לעומתו מטיח בQ  הצעיר "עדיין יש לך ח'צקונים". במפגש הבין דורי הזה אפשר לתמצת את הסרט.

דניאל קרייג אומנם לא השחקן הכי מבוגר ששיחק את ג'ימס בונד. קרייג היה בן 38 שהתחיל לשחק את ג'ימס בונד ובסרט האחרון היה רק בן 43, שזהו בדיוק אותו הגיל שבו התחיל רוג'ור מור את קריירת הבונד שלו. אבל יש משהו הרבה יותר בוגר ביציבה ובמבט של קרייג, שלא היה באף אחד מהבונדים האחרים. אם שון קונרי שיחק סוכן חשאי שרירי וחסון רודף שעשועים, ורג'ור מור שיחק נער פליבוי שבעיקר מחפש הרפתקאות. דניאל קרייג, מקרין לנו בונד שמבין את כובד האחריות שמונחת על כתפיו.

שוב סגרו את הפונדק של כושי!?

פעם ראשונה, שבונד באמת צריך לעמוד מול המוות, מול הזיקנה, מול האומה ולקבל החלטה אחראית, האם הוא כבר זקן מידי? הסרט הזה, הוא ללא ספק הסרט האישי ביותר מבחינת בונד, שבו אנו מגלים הרבה יותר על עברו מכל הסרטים האחרים גם יחד. העומק הזה שפתאום החדירו לדמות גורמת לנו לחיבור אפילו עמוק יותר. זה כמו שמכר שאיתך כבר 50 שנה, נפתח אליך לפתע ומספר לך את סיפור חיו הקשה. אתה לא יכול שלא להתרגש מהביטחון שצץ  אצלו פתאום אחרי כלכך הרבה שנים, שלפתע הוא החליט להעניק לך. וזו הגדולה של הסרט הזה. לא המשחק המדהים של כל השחקנים, לא האפקטים המרהבים ואפילו לא הנופים המטרפים. זו האינטימיות שפתאום בונד חולק איתנו.

ולכן כנראה ללא הרבה ספקות, וללא הרבה קרבות, סקייפול הופך להיות סרט הבונד הטוב ביותר. ויחד עם סקייפול, דניאל קרייג הופך בהרף עיין להיות הבונד הטוב ביותר שהיה מעל מסך הקולנוע .

מסקנה: אם השמים נופלים, אז שיפלו למעלה.

ביקור קצר: גברים בשחור 3- גברים באפור בהיר


היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו ?
לא, גם הפעם לא אעסוק בנושאי האקטואליה הפורצים בארצנו. גם לא בשאלת מהגרי העבודה ופליטים. אבל בהחלט אדבר על גברים שחורים. ליתר דיוק על גברים בשחור, גברים בשחור 3,
MIB3

 

קומיקס רבותי, קומיקס

גברים בשחור, אולי אחד מסרטי הקומיקס שהכי לא משוייכים לסרטי קומיקס שקמו כאן. הסרטים מבוססים על סדרת קומיקס משנות ה90, בעלת טון קצת אחר מהסרט.
הקומיקס שיצא ב6 חלקים, עוקב אחר הסוכן גיי' והסוכן קיי' במרדף שלהם אחרי סוכן נוסף שערק ורוצה לחשוף את הארגון. למרות שהדמויות המרכזיות של הקומיקס נשארו, כמו גיי', קיי', זד וכו…. הסיפור הכללי שונה במקצת והטון הכללי של הסיפור הפך לקליל הרבה יותר.
בקומיקס הגברים בשחור, לא רק שרצו לשמור על השקט והשלווה של אזרחי כדור הארץ מהשפעות חייזריות, הם אף ניסו לשנות את דמותה של התרבות האנושית לפי צרכיהם האישיים, דבר שאותו סוכן עריק גילה וניסה להביא לידעת הציבור. דרך נוספת וחדה יותר בהבדלים בין השתיים, בקומיקס הסוכנים לא השתמשו בניורלייזר על מנת למחוק את זכרון העדים. הם העדיפו מכשיר אחר הנקרא אקדח. האקדח דאג שהעדים לא ידברו על המקרה עם איש, או בכלל יצטרכו לנשום. הקומיקסים היו אפלים עד מאד ולא הומוריסטיים במיוחד.
ואז הגיח העיבוד הקולנועי והכניס הומור וטון כללי ומאוד קופצני לסיפור.

"היי גי', אתה לא שחור!"

גברים בשחור על גבי לבן

גברים בשחור הראשון יצא ב1997 וסימן את סנונית סרטי הקומיקס, ביחד עם סרטים כמו בלייד. הסרט היה להצלחה מטורפת, הקפיץ את למסלול כוכבות-על ונתן לו עוד להיט מוזיקלי בחגורה, הסרט גם העביר את טומי לי ג'ונס ממסלול התנגשות עם הגיל למסלול השחקן המבוגר האחראי. הסרט גם היה אחראי על להכניס כמה ביליונים (5) לקופת האולפנים. האולפנים ראו מה טוב, וב2002 אספו שוב את כל החברה, הכניסו עוד כמה שחקני חיזוק כמו ג'וני נוקסייל, לורה פלין ביואל, דייויד קרוס ותפקיד אורח למייקל ג'קסון. הם הורידו קצת מהסיפור אבל הוסיפו לבדיחות והוציאו לדרך את החלק השני, שגם היה להצלחה קופתית לא קטנה, אך הביקורת, בניגוד לסרט הראשון, די קטשו אותו. הסרט היה לוקה עד מאד כסרט, אבל רובו היה  משעשע ומצחיק.
והנה  10 שנים אחרי הסרט השני, מגיח החלק השלישי.

 

שלושה גברים שחורים וחצי

הסרט החדש היה אחד הסרטים המצופים ביותר.  ההמתנה בין השלישי לשני היתה המתנה של יותר מעשור, בעוד בין הראשון לשני הפרידו רק 4 שנים. הזמן לא שיחק לטובתם.

 

נתחיל בסיפור הסרט. הסרט מתחיל, כמו בכל אחד מסרטי הגברים בשחור, במפלצת התורנית. הפעם זהו בוריס החיה, חיזר מהגזעים הלא נעימים בכלל.   אותו בוריס החיה מחליט לחזור אחורה בזמן ולהרוג את הסוכן קי' (טומי לי ג'ונס) לפני שזה הספיק לכלוא אותו. מנגד יוצא הסוכן גי' (וויל סמית) בחזרה בכדי לסקל את התוכנית השטנית. כאשר גי' חוזר בזמן הוא פוגש את קי הצעיר וביחד הם מנסים לעצור את בוריס.

"אני חושב שנתקע לי בשר שחור בין השיניים"

עכשיו, כמו שכבר אמרתי פעם בסדרת הכתבות על מסע בזמן    (חבל על הזמן), התעסקות עם מסע בזמן היא מאוד מסובכת ולרוב תשאיר חורי ענק בעלילה. אני שמח לבשר לכם שצדקתי, החורים שבתסריט של גברים בשחור שלוש, מספיק גדולים בשביל להעביר בהם צי שלם של חלליות מלחמה ג'רסוניות.  התסריט נראה בבלגון טרנס כוכבי, לא אחיד ולא סימטרי.
הדבר לא מפתיע, במיוחד לאור העובדה שבניגוד לסרטים נורמלים, שבדרך כלל כותבים תסריט ואז מצלמים, הפעם צילמו ובזמן הצילומים כתבו ושיכתבו מחדש את התסריט באופן סדיר, אולי סדיר זו לא המילה הנכונה.
לאור העובדה הזו, חייבים להגיד שמזל שהסרט יצא בכלל.

 

הבעיה הרצינית בסרט הוא חוסר האחידות שלו. מצד אחד יש את  קטעי הומור לא רעים, אבל מצד שני הם מופרדים בינהם בתהום של דקות ארוכות של שיעמום. מצד אחד  יש לך שחקנים טובים עד מעולים,  אבל מצד שני הם מדלקמים טקסטים שאמינותם כל כך קלושה שאפילו הדמיות נראות כמי שלא מאמינות לו. מצד אחד יש עבודת צילום טובה, הסרט אפילו צולם בתלת מימד מלא (בניגוד לרוב הסרטים שרק עוברים המרה לתלת מימד) אך מצד שני אין שימוש ממש חכם בתלת מימד, הוא פשוט שם.

לסיכום

"לא לקחנו את העניין הזה עם הצל, קצת רחוק מידי!?"

15 שנה מפרידים בין הסרט הראשון לשלישי, ו11 שנה בין השני לשלישי. לא היתה שום סיבה בעולם לעשות אותו. הקהל לא ממש דרש, השחקנים מזמן המשיכו הלאה לדברים אחרים, היחידי שנשאר איפה שהוא מאחור הוא הבמאי, בארי זוננפלד, שידוע בעיקר בשל עבודתו על משפחת אדמס וגברים בשחור, סרטים שמזמן השארנו מאחור, אבל הוא לא . הוא היווה את  הרוח המפרשית לסרט הזה.

הסרט מעביר את השעה וחצי שלו בנקל. ההרגשה היא לא של סבל בלתי יתואר, אלא הרגשה שאתה צופה במשהו, ושבעוד מספר דקות כל החוויה תמחק מהזיכרון שלך בעזרת פלאש בודד.

האם אפשר להגיד שזה סרט רע? לא. האם אפשר להגיד שזה סרט טוב? ממש לא. אז מה אפשר להגיד? שזה סרט פופקורן בעיקר אם הפופקורן דלוח.

מסקנה

 Z: מממ… טוב, מה אתה עושה אם הג'רלקיים מתקדמים אל עבר המוצב?

K:  מה שעשינו ב־2002'.

Z: ומה, מה עשיתם ב־2002'?

K: מה שעשינו ב־97', אין יותר טוב מזה. בטח

Z: ומה עשיתם ב־97'?

K: חמש עשרה שנה, לך תזכור