וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי – מחזור הטבעת (כתבה מיוחדת)


וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי.
כך כונה וואגנר פעמים רבות, אבל האם הוא היה באמת אנטישמי? האם הוא סתם היה מיזנטרופ? או האם זה משהו עמוק יותר?
כחלק מסדרת הטבעת, וכמאמר העומד בפני עצמו אני מביא לכם הפעם כתבה מיוחדת לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

 

וואגנר, המחלוקת

וואגנר, שהיה ועדיין, אחד המלחינים החשובים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה,  מוכר בישראל בעיקר (אם לא רק) בזכות האנטישמיות שלו. אפילו פחות בזכות האנטשימיות שלו אלא יותר בגלל אהבתו הגדולה של ראש הצוררים, היטלר, את יצירותיו.
ההיסטוריון הישראלי, טלמון, אף הגדיל והגדיר את וואגנר כסנדק הנאציזם.

הנאצים כל כך אהבו אותו, שביירוית (לא להתבלבל עם ביירות הסורית), הפכה למקום עליה לרגל לנאצים, ואף היטלר דאג לחגוג שם את רוב ימי הולדתו בתקופת שילטונו. ביירוית היא העיר בה שוכן התאטרון הגדול של וואגנר, ומקום מנוחתו האחרון.
זאת ועוד, גם משפחתו של וואגנר, אלמנתו של בנו זיגפריד, היתה חברה קרובה של הפירר. הקשרים האלו, שלוואגנר כמובן לא היה יד ורגל בעניין, כמובן חיזקו את הקשר הערטילאי בין וואגנר והאנטישמיות.

אולם הקונצרטים בביירוית

בנוסף, אחד מהתכסיסים הנבזים, הנלוזים והעלובים ביותר של הנאצים היה השמעת מוזיקה משמחת ומרוממת במחנות, במיוחד בזמן ההליכה אל המקלחות, שם יהודים רבים קיפחו את חייהם. היצירות של וואגנר היו בין היצירות המושמעות ביותר שם, אבל לא היחידות. גם יצירות של בטהובן, מוצרט, ומלחינים גרמנים/אוסטרים אחרים הושמעו.

אולי כאן זה המקום להזכיר, וואגנר נפטר בפברואר 1883 ואילו אדולף היטלר נולד באפריל 1889, הפרש של 6 שנים בין מות וואגנר והולדת היטלר. משמעות הדבר היא שוואגנר מעולם לא ידע מי זה היטלר, לא פגש אותו, ובטח לא היה נאצי (אלא אם הרייך באמת הצליח ליצור מכונת זמן).

היהודים במוזיקה

זה לא שוואגנר היה שה תמים, שהטילו עליו רפש אנטישמי לא עוול בכפו. הוא אכן כתב את המאמר הידוע שלו "היהודים במוזיקה" (שנגיע אליו בהמשך) ועוד מספר מאמרים שונים, רובם לא אנטישמים, אם כי בחלק מהם אפשר למצוא הדים כאלו. אשתו, קוזימה , היתה גזענית מובהקת וברורה, גם בנו זיגפריד היה אנטישמי ידוע. רק מה, וואגנר מת כאשר זיגפריד היה בן 12, רוב גידולו בגיל בוגר נעשה על ידי אימו (האנטישימית).
וואגנר מעולם לא הצהיר על עצמו כאנטישמי.

כידוע וואגנר לא היה המלחין האנטישמי היחידי, באך, שופן, ליסט, אפילו אומרים שגם בטהובן. אני בכלל לא מדבר על מלחינים שהיו נאצים מובהקים, כמו קארל אורף (לכתבה המלאה עליו אפשר להיכנס ללינק) שהיה המלחין הרישמי של הרייך, ושהיצירה המפורסמת שלו "קרמינה בוראנה" נכתבה לכבוד 1000 שנים של רייך, או המלחין הגרמני ריכ'רד סטראוס, שהיה נשיא לשכת המוזיקה של הרייך – שניהם חברים במפלגה הנאצית ונושאי תפקידים רישמים במשטר.

שטראוס וגבלס

אני אפילו לא מזכיר כותבים, סופרים ופילוסופים שונים בעלי דעות דומות, גם בלי להזכיר את שייקספיר, עם המחזה האנטישימי , היהודי מוונציה.

כמובן שאף אחד מהם לא מוחרם, או לא מוכר בעיקר בשל היותו אנטישמי (אם בכלל יודעים משהו על עברם).

אז למה רק וואגנר?

היהודי הנצחי

אולי כדאי לחשוב איך זה להיות יהודי בעולם ששונא יהודים, איך זה להיות ממזר לאב יהודי שלא מוכן להכיר בך כבן, איך זה להיות מישהו שאתה לא?

את כל השאלות האלו וואגנר היה צריך לשאול את עצמו יום יום. זה לא דבר ידוע כל כך, אבל ככל הנראה וואגנר היה צאצא ממזרי של דייר יהודי שהשכיר דירה מאימו של וואגנר. אותו דייר, השחקן גאייר התחתן עם אמו של וואגנר, שהתאלמנה מבעלה חצי שנה אחרי שוואגנר נולד.

גאייר

גם אם באופן ביולוגי גאייר לא היה אביו, ידוע לפי מכתבים של וואגנר, שהוא היה משוכנע שגאייר הוא אכן אביו. גאייר, שנפטר בגיל צעיר, בהיות וואגנר בן 9, לא הכיר את בוואגנר כבנו הביולוגי לאורך כל הזמן (אם היה מכיר בו ווגנר היה הופך לממזר), אבל התיחס אליו כמו אל בן, דבר שפיתח אצל ואוגנר רגשות איבה כלפי אביו, אבל יותר מאיבה הוא רצה בהכרה שלעולם לא יקבל.

בנוסף, עצוב להגיד, אבל גם אפו של וואגנר שיחק תפקיד גדול בעניין. לוואגנר לא היה בדיוק אף ארי קטן וסולד, כי אם אף "יהודי" גדול ובולט. לא פעם אנטישמים אמיתיים הטיחו בוואגנר (גם על זה שהיה חבר טוב של יהודים) "ההוא, האנטישמי עם האף היהודי". אף יש את הסיפור המפורסם על בית האופרה של פראג, שם הוצגו פסלים של גדולי המלחינים. לאחר הכיבוש הנאצי, נשלחה פלוגה של SS לנפץ את הפסל של המלחין היהודי מנדלסון. כאשר הגיעו,  הם גילו שלפסלים אין שמות, קצין הSS החליט לנפץ את הפסל עם האף הכי גדול, עם האף  הכי יהודי. הוא כמובן ניפץ את פסלו של וואגנר, לא יודע אם הוא שרד לספר על הפדיחה.

האף של ווגנר

וואגנר, חי בעולם שבו הוא לא יהודי, אבל כל הזמן מתנפנף מעל ראשו האיום  שיזהו אותו כיהודי. דבר מה שבאותה תקופה לא היה משהו נחמד במיוחד, לא רק זה, הוא גם נאלץ להלחם ולגבש זהות עצמית, בלי לדעת את האמת לגבי מוצאו  ולחיות כל הזמן בספק הזה. מכאן גם נובע הצורך להצביע על "האחר" בשביל לדעת מי אני.

זו כנראה אחת הסיבות לכתיבה של המסה שלו "היהודים במוזיקה". סיבה אחרת, והיא כנראה הסיבה היותר חזקה לפרסום של המאמר, ובכלל לכתיבה שלו, היא לא אחר מהמלחין מאיירבר . מאיירבר  היה מורו של וואגנר בתחילת דרכו, אבל מהר מאד היחסים עלו על שירטון. וואגנר, שיצא ממערכת היחסים הזו פגוע ועצבני, החליט לכתוב מאמר כנגד מאייבר וכנגד מלחין מתחרה אחר, שבמקרה גם היה יהודי, מנדלסון.
דברים רבים מהמאמר שונו ועוותו במשך השנים,  והוענקו להם משמעויות שלא היו קיימות במקור.בתחילה וואגנר בכלל לא פירסם את המאמר בשמו, אלא בחר בשם עט. רק שנים לאחר מכן הוא פרסם אותו שוב בשמו.

 אבל צריך גם לזכור שכמעט כל "אינטלקטואל" באותה תקופה דאג לכתוב מאמר אנטישמי, או לכל הפחות כמה עמודים אנטישמיים.

אמיל זולא

למשל, אמיל זולא, הסופר  הצרפתי הידוע, מי שכתב את "אני מאשים" ככתב התקפה על כליאתו והרשעתו של דריפוס בפרשה האנטשימית הידועה. אפילו אותו זולא, כתב במאמר אחר שלו, "העם היהודי הוא האומה העתיקה ביותר, ויש לקנא בדרך שבה הם שמרו על אמונה מונוטאיסטית לאורך הדורות" אבל באותו מאמר המשיך ואמר שהעם היהודי הוא עם חשוך שנגוע באין סוף אמונות תפלות. לא פחות מזה, הוא ממשיך ואומר באותו מאמר, שרוח העם היהודי היא הרוע בהתגלמותו.

ואנחנו מדברים על מישהו שמחבב יהודים. זה היה הלך הרוח של אירופה של התקופה.

מה שעוד שוכחים להזכיר זה את חבריו של וואגנר. וואגנר הקיף את עצמו בהרבה מאד חברים יהודים. כמה מחבריו הטובים ביותר היו יהודים. באוטוביוגרפיה שכתב וואגנר על עצמו בערוב ימיו, הוא הזכיר את התקופה ששכן בפריז. שם הזכיר את סמואל לארס, יהודי צרפתי שעליו כתב "אחת החברויות היפות של חיי". אבל כמובן חברו הקרוב לאורך שנים היה הרמן לוי. הרמן לוי היה המנצח האהוב על וואגנר ואף ניצח על הבכורה של פארסיפל (האופרה האחרונה של וואגנר).לוי ווואגנר היו קרובים עד מאד.כה קרובים, שבסיום חייו, ביקש וואגנר שלוי יהיה אחד מנושאי הארון שלו (כבוד שמעניקים רק למשפחה וחברים קרובים במיוחד).

הרמן לוי

וואגנר השעיר

וואגנר, היה כנראה אדם מורכב במיוחד. הוא גם היה כנראה אדם די נבזי, לא נחמד, אפילו מגעיל. לא סתם, כמעט כל מי שהיה לו חבר/מורה/עמית, הפך בסופו של דבר לאויב או שונא או במקרה הטוב התעלמות טוטאלית אחד מהשני (למשל עם ניטשה). אבל למרות הכל, ככל הנראה הוא לא היה אנטישמי בהרבה מהאירופאי הממוצע באותה תקופה.

 

מה שגם בטוח, שיש במוזיקה אנטישמים גדולים ממנו, יש במוזיקה נאצים מוצהרים. אבל וואגנר נשאר השעיר לעזאזל. יש להיות כנים, ולהגיד שגם שטראוס היה מוחרם בישראל עד סוף שנות ה80, אבל מאז הוא מושמע גם בפילהרמונית הישראלית. אורף, ככל הידוע לי, מעולם לא היה מוחרם. אז מה יש בוואגנר שהפך אותו לנס החרם הגרמני?

לדעתי האישית, היה הכי נוח והכי כלכלי להחרים דווקא אותו.

את מי אפשר להחרים? להחרים את אורף, שכל ביצוע של כרמינה בוראנה נמכר כליל בשניות, במקרה הטוב, במקרה הרע הופך לאירוע המוני באיזה פארק, או שטראוס שיכול להיכנס לרפרטואר של קטע פה או שם של תזמורות, מבלי לעשות מזה רעש וצילצולים.

זה בניגוד לאופרות האפיות של וואגנר, שלא מתאימות לכל מאזין, שדורשות השקעות ענק בתפאורה, בשביל להעלות אותן ולא תמיד מחזירות את ההשקעה. מוזיקה מורכבת שלא שומעים מתנגנת ברקע, אלא יש צורך רב להשקיע ולהבין.

כל זה עומד כרועץ לוואגנר, הופך אותו למטרה קלה ופותח את האפשרות להעמיד אותו כשעיר לעזאזל של המוזיקה בארץ.
שיש שיקול כלכלי העובדות קצת פחות מעניינות.

מסקנה

מזל שהיטלר לא אהב את בונו

מודעות פרסומת

זי, זיג, זיגפריד, זיגפריד איידול- מחזור הטבעת חלק III


מלתעותי  פעורות מידי

 בשביל שיחה  בטלה

אבל פי גדול מספיק

בשביל לבלוע אותך כארוחה
(זיגפריד – ריכרד ווגנר)

"אני חושב ששמעתי מישהו פורץ לטירה הסמוכה"

הפעם נחזור לסדרת הכתבות שלנו, על מחזור הטבעת של וואגנר. הפעם נחקור את האופרה השלישית במחזור, זיגפריד, האופרה הטובה ביותר במחזור, לדעתי – וכנראה לא רק לדעתי. גם לדעת הבמאי הגרמני הידוע, פריץ לאנג, מי שמוכר בעיקר בזכות יצירת המופת מטרופוליס. לאנג יצר ב1924, סרט שמבוסס על האופרה של ווגנר,  כמובן שזה היה עוד בתקופת הסרט האילם.
אך הסרט לא היה אילם לגמרי, יחד עם הסרט הגיע  תקליט מיוחד, על התקליט  היו קטעים מתוך האופרה.

הצגת הבכורה של האופרה היתה ב1876 בפעם הראשונה שעשו מרתון של כל מחזור הטבעת. אכן ניחשתם נכון, אם זיגפריד הוא החלק השלישי מתוך ארבע, אז יום למחרת יום למחרת היתה גם השמעת הבכורה של האופרה הרביעית, דמדומי האלים, שאליה נגיע בכתבה הבאה.

 

בפרקים הקודמים של הטבעת…….  גמד בשם אלבריך ויתר על אהבה בשביל זהב קסום, ממנו חישל טבעת קסם שבעזרתה אפשר לשלוט בעולם, אך גם טומנת בחובה קללה על כל מי שיענוד אותה. ראש האלים וואטן מנהל משא ומתן עם צמד האחים הענקיים על מנת שיבנו לו טירה.  בסיום העבודה הוא מגיע עם הענקים להסכם בו הוא ישלם להם בזהב שיכסה  את האלה פריאה.  וואטן גונב מאלבריך את האוצר שלו ואת הטבעת עונד אותה ואת שאר הזהב נותן לענקים. הענקים דורשים גם את הטבעת, ווטאן נותן להם בחוסר רצון, ופפנר אחד הענקים רוצח את אחיו ונעלם עם הזהב והטבעת. וואטן שלא מוותר על הטבעת, יוצר אח ואחות, זיגלינדה וזיגמונד, אשר אמורים לפעול בשמו ולהשיג לו בחזרה את בטבעת. השניים, שגדלו בניפרד, מתאהבים, ואלת הנשואים מורה לבעלה וואטן להרוג אותם על חטא גילוי העריות. חצי האחות שלהם, ברונהילדה הוולקרית, מתחננת על חייהם ומצילה אותם במחיר שהיא עצמה תיפול לתרדמת. אך זיגמונד נרצח על ידי נבל בזמן שחרב הקסם שלו מתנפצת, וזיגלנדה מתה בלידת בנם המשותף, זיגפריד.

וואטן והח'ברה

3/4 האופרה המלאה.

זיגפריד התינוק אומץ בחום על ידי אב חורג, מימה. מימה גמד, קצת רשע, קצת אופורטוניסט, אח של אלבריך, אבל עדיין בית חם ואוהב. התינוק גדל להיות נער צעיר בריא ובעיקר ללא חת. אבל באופן מילולי, זיגפריד לא יודע פחד מה הוא. הוא היה יכול להיות לוחם גדול, רק יש בעיה אחת, הוא מצליח לשבור כל חרב שמימה מיצר לו. מימה, שיודע מה הפונטצייל של זיגפריד, מחליט שבנו האהוב ישיג לו את הטבעת. הוא מחליט לקחת את שברי החרב של זיגמונד, ולחשל לו את חרב הכוח ולשלוח אותו למערת הדרקון הקרובה לביתם.

מתוך ספר הילדים : איך לצוד דובים ולהרוג אלים

בנתיים, מחוץ למערה, מחכה אלבריך, היוצר המקורי של הטבעת. אליו מצטרף גם וואטן. השניים שמזהים אחד את השני נכנסים לריב מילולי. בסוף וואטן מבטיח שהוא לא בא לגנוב את הטבעת או לסכל את התוכנית, אלא הוא רק רוצה להסתכל במה שהולך להתרחש (באותה תקופה לא היתה טלוויזיה ואקשן טוב היה במחסור). אלבריך מעיר את הענק פפנר, שלבש בעזרת הטבעת צורה של דרקון, ומזהיר אותו שהולך להגיע גיבור להרוג אותו, ואם הוא רוצה לחיות, כדאי לו לתת לו, לאלבריך, את הטבעת ולברוח. פפנר צוחק ואומר לו שכדאי שיסתובב ויחפש מי ינענע אנה ואנה וחוזר לישון.

בנתיים זיגפריד מתקרב למערה, ובדרך הוא פוגש ציפור שיר קטנה. הוא משתובב עם הציפור הקטנה, שרים שירים אחד לשני, ממש כמו שלגיה.
אחרי שהציפור חוזרת לעץ זיגפריד קורא לפפנר לצאת החוצה אם הוא גבר, ובגלל שהוא לא גבר אלא דרקון הוא גם יוצא החוצה. לאחר דין ודברים ביניהם זיגפריד מחליט להרוג את הדרקון, ובעזרת דקירה קלה בלב משלים את המשימה.
עכשיו, וזה קטע קצת ביזרי, אני מודה, זיגפריד מחליט מסיבה כזו או אחרת לטעום את דמו של הדרקון.
מזל שעשה כן, כי עכשיו בזכות הדם, זיגפריד מסוגל להבין את שפת החיות ואת חברתו החדשה ציפור השיר. זיגפריד לוקח את הטבעת ויוצא החוצה מהמערה, בחוץ ממתין לו מימה ואלבריך שבדיוק הלך להתחבא. מימה ממתין לו שם בחוץ עם כוס משקה קר, משקה של אחרי חיסול דרקון. אך מסתבר שהדם של הדרקון גם מאפשר לזיגפריד לקרוא מחשבות, והוא מגלה שמימה הרעיל לו את המשקה.
תמיד אומרים שאחרי הפעם הראשונה זה הרבה יותר קל, וכנראה שצדקו. זיגפריד מזועזע מהאופציה שאבא שלו יכול להרעיל אותו, והוא פשוט משפד את ליבו של מימה על חרבו הקסומה.
זורק את הגופה לתוך המערה וחוסם אותה עם גופת הדרקון.
בנתיים אלבריך, שמביט מהצד, מאוד משועשע מכל העניין. אחרי שזיגפריד רצח את אביו המאמץ הוא חוזר לשוחח עם הציפור שלו. הציפור מספרת לו על יפיפייה שישנה על איזה ראש הר עם נהר של אש סביבה. מה עוד גיבור יכול לעשות, חוץ מללכת לנשק נשים זרות מוקפות באש?

 

וואטן מגיע למקום שבו הוא שומר על ביתו האהובה, ברונהילדה, ומזמן את אמא שלה, אלת האדמה ומסביר לה שנמאס לו, שהוא כבר לא מפחד מסיום עידן האלים, והוא אפילו מקבל אותו בשמחה. שהוא מותיר את ביתו האהובה, ברונהילדה שהיא זו שתגאל את העולם ותביא שלום, אחווה וסוכריות לעולם.

כמה דקות אחרי זה, על אותו שביל ממש, מגיח זיגפריד, בדרכו לאותה נערה ששמע עליה. וואטן נעמד מולו ולא נותן לו לעבור. זיגפריד, במכה אחת, מנפץ לו את חנית ההבטחות המפורסמת של וואטן, והוא מצידו נעלם. זיגפריד ממשיך לכיון נהר האש  ופשוט עובר דרכו כאילו זה היה עשוי מים. הוא ניגש אליה ונושק לה. וכמו בסיפור אגדה, היא מתעוררת מסתכלת בעיניו, ולא מבינה מה הבחור רוצה ממנה, אבל מהר מאוד היא נופלת בקיסמו ואהבתם מנצחת מעל לכל.

אבל מה הטבעת, מה עם הקללה, מה עם האהבה ?! כל זה יבוא לסיומו בכתבה הבאה……

ווגנר מגן האור

אני יודע שהבטחתי, על וואנגר ובעית היהודים, אבל החלטתי שאקדיש לזה בקרוב כתבה שלמה, ולא רק כמה שורות.

אבל הפעם נדבר על אחד הדברים המרכזיים באופורות של ווגנר, טכניקה שלא רק שינתה את האופרה כמעט לבלי הכר, אלא גם את עולם הקולנוע והטלויזיה, הלייט מוטיב.
המילה לייט מוטיב מגיעה מהמילה הגרמנית leit, שזה תרגום של מוביל. זה בעצם מוטיב מוביל, הוא מוביל את הדמות ביצירה ומאיר את הדמות או המוטיב באור מעמיק יותר.

הרעיון הוא שלכל דמות, לכל רעיון, לפעמים אפילו לעצמים דוממים, יש מנגינה משלו וכל פעם שאנחנו שומעים אותה אנחנו יודעים שזה אמור להאיר לנו אור על דמות מסוימת, גם אם היא לא נמצאת באותו רגע בתמונה.

למשל במלחמת הכוכבים כאשר אנחנו נפגשים בדמותו של לורד הסית' דארת' ווידר, אנחנו נשמע את המארש האימפריאלי

ואז למשל, במלחמת הכוכבים: פרק 1- אימת הפנטום, לקראת סוף הסרט, כאשר יודה מודיע לאובי וואן שלמרות הכל, כן יאמנו את אנקין הקטן להיות אביר ג'דאי, אפשר לשמוע ברחש מאחורה את המוטיב המוזיקלי של המארש האימפריאלי, להזכיר לנו, ולזהיר אותנו על המשמעות ועל הבאות.

אבל הדרך הכי טובה להסביר על לייטמוטיב, עשה המלחין הרוסי פרוקופיב עם היצירה הנהדרת, פטר והזאב. שם כל דמות מקבלת מנגינה משלה ואפילו כלי  נגינה משלה, ומשתנה לאורך הסיפור, אז אני אחתום עם גרסה נהדרת של פטר והזאב יחד עם דיוויד בואי.

טבעת אחת למשול בכולן: מחזור הטבעת חלק I


טבעת אחת למשול בכולן

טבעת אחת למצאן

טבעת אחת להשיב את כולן ובאפל לכבלן

                                                       (ג.ר.ר. טולקין)

and its burn burn the ring of fire.....

בשחר ההיסטוריה, עוד לפני שהמיתוס של טבעת הכוח של סארון הבשיל, עוד לפני שהטרילוגיה של שר הטבעות,  היו ליחושים על טבעת כוח אחרת, על טרילוגיה שלמה שסובבת סביב טבעת הכוח וקללתה.
לפני הטבעת של שר האופל היתה הטבעת של הגמד, לפני הטבעת של סארון היתה הטבעת של אלבריך. לפני הטבעת של טולקין הייתה הטבעת של ואגנר.

"הטבעת נפלה... הטבעת מפלה"

חישול הטבעת

 

בסדרת הכתבות הזו אנחנו נתור ונכיר את הטבעת האחת. לא, לא הטבעת של טולקין, אלא זו של ואגנר. ואגנר הלחין אפוס אופראי בארבעה חלקים, הנחשב עד היום לאחת מהיצירות המונומנטליות בעולם התרבות, מחזור הטבעת. בשביל לשמוע את כל היצירה מתחילתה ועד סופה צריך בממוצע בין15 ל16 שעות  האזנה.
הכתיבה של היצירה המלאה גם היא התפרשה על לא פחות מעשרים ושש שנים של כתיבה והלחנה, מ1848 עד 1974.

הזורעים ברינה

המחזור האופראי של הטבעת, בנוי כמו דרמה יוונית, מחזה מקדים (לרוב סאטירה) ואז טרילוגיה של מחזות טרגיים. גם כאן יש את האופרה המקדימה, זהב הנהר ( Das Rheingold) ואחריו הטרילוגיה שמורכבת  מהוולקירות (Die Walküre),  זיגפריד (Siegfried ) ומקנחים עם דמדומי האלים (Götterdämmerung ).

את העלילה שאב ואגנר מכמה מקורות – הראשוני (אבל לא העיקרי) היה שירת הניבולנגים, שיר מימי הביניים המספר על גיבור בשם זיגפריד שנלחם בדרקונים ומפלצות שונות. אבל גם מהעדה הנורווגית, שזהו המיתולוגיה הנורדית על כל פנתאון האלים שלה.

"פעם הבאה, K700, כי הקטן גדול יהיה"

מהמקורות האלו ועוד, כמה מקורות שמקורם בימי הביינים, רקח ווגנר את העלילה. גם כאן, אצל ווגנר, כמו בכל אפוס הרואי,  מדובר על מלחמות בין אלים לאנשים, בין גיבורים לענקים, בין גמדים לבנות ים. וכולם רוצים דבר אחד…. אהבה, טוב אולי לא רק אהבה. אהבה ואת טבעת הקסם, שבעזרתה אפשר לשלוט בעולם.

קום קשת ענן

מעשה בטבעת  1/4

כאשר אתם חושבים על אופרה טראגית, רובכם חושב על סיפור משעמם עם מישהי שמנה שהולכת למות ומישהו שמן יותר שחולה בשחפת.

"אויי לי, מר לי, נגמרה לי עוגתי! אוי לטרגדיה אוי לאנשות!

אבל הסיפור של הטבעת לא היה מבייש אף הפקה הוליוודית מפוארת. אלים נקמנים, תככים, תכסיסים, עסקאות אפלות, ומאניפולציות גנטיות,
גמדים, דרקונים– והכי חשוב, גיבור תכול עיניים שמשיג חרב קסומה ובסוף מנצח את כולם, כולל את עצמו.

בכתבות השונות, בסדרה, שיצוצו מידי פעם, אני אתן לכם טעימה קלה מהסיפור הקאנוני הזה. ונתחיל עם החלק הראשון, זהב הנהר

גמד עם קעקוע דרקון

יש לזכור שהסיפור הזה הוא מורכב ביותר (טוב 15 שעות של התפתחויות),
אך בעיקרו, הסיפור חולש על פני שלוש שנות דור.
כמו בכל סיפור אנחנו נתחיל בהתחלה, בזהב הנהר. גם כאן כמו בכל סיפור טוב זה מתחיל באהבה, או בסוג של אהבה.
הסיפור מתחיל בנערה, האמת כמה נערות, טוב לא ממש נערות, אלא נערות הנהר. נערות הנהר הן סוג של נימפות/בנות ים, רק שבמקום בים הן שוכנות באגם, ושומרות על הזהב הקסום שבקרקעית.  אל האגם מגיע הגמד המכוער אלבריך (לא, לא ההוא מהממשל האמריקאי) ומתאהב בנימפות ממבט ראשון, והן, כדרכן של נערות גרמניות זהובות שער, לעולם לא ילכו עם גמד מכוער, אבל זה לא אומר שאי אפשר להשתעשע איתו. הן מקנטרות אותו ומגלות לו את סוד הזהב: מי שלוקח את הזהב הזה ומוותר על אהבה יכול לחשל אותה לכדי טבעת שבאמצעותה אפשר לשלוט בעולם, אך כל מי שיענוד אותה יקולל ודינו יהי אבדון וטרגדיה. אלבריך, שמבין מהר מאד שאין לו סיכוי עם הבנות, מחליט על מערכת יחסים עם גוש מוזהב.

הגמד הקטן שכח לאהוב, הוא גנב את הזב וקיבל טבעת, לה לה לה

בינתיים, במקום אחר…. ראש האלים ווטאן, עשה עסקה עם זוג ענקים שיבנו לו את גן העדן שלהם את משכן האלים, ואלהלה.
פרטי העסקה ? הם  בתמורה לעבודת הפרך, יקבלו את אלת אהבה ואישתו של ווטאן, פריאה. וכמו כל קבלן טוב, הוא כמובן בסיום העבודה מסרב לשלם לפועלים. ווואטן מסרב למסור את פריאה לידי הענקים, לבסוף הם מגיעים להסכם חדש – הקבלן (ווטאן) יכסה את פריאה בזהב והם יקבלו את הזהב הזה.

וואטן

סצינה מתוך הגירסה החדשה ל"עורב"

בינתיים אלבריך, העונד את הטבעת, הפך למנהיג הגמדים (הניבולינגים) וציווה עליהם לכרות לו זהב ויהלומים, וכך, כל הגמדים, ממש כמו בסיפור שלגיה, כורים כל היום וכל הלילה.
ווטאן והפמליה שלו מגיעים אל לב האדמה, משכנם של הגמדים וניפגשים עם הגמד הראשי, אלבריך.  ואלים כדרכם של אלים, מערימים עליו, גונבים לו את הטבעת ואת הזהב וחוזרים אל הענקים.

טבעת הכוח קוראת לווטאן לענוד אותה והוא עונד אותה, אך בשאר הזהב הוא מכסה את פריאה אהובתו. פריאה כולה מכוסה כבר בזהב, אבל מה זה ?! עין מבצבצת מבעד לערמת הזהב!
בלית ברירה, ווטאן מוריד את הטבעת וסותם איתה את החור.

הענקים לוקחים את הזהב, ואז נראת כוחה של הקללה. אחד הענקים עונד את הטבעת, ואילו אחיו חומד אותה לעצמו, וממש כמו הקרב בין סמיגל/גולם לחבריו באותה סירה, אחד הענקים חובט באחיו עד שזה כבר אינו בחיים, בורח עם הטבעת והשלל למערה חשוכה וחי עם "החמדה" שלו.

"my Precious"

כאן נגמרת האופרה הראשונה.

עולם הטבעת

לסדרת הטבעת יש כמה נקודות ייחודיות מאד מעניינות.
הדבר הראשון, ואגנר לא רק הלחין את המוזיקה אלא גם כתב את כל הטקסטים (ליברטות) של האופרה. זה דבר מאד לא מקובל. לרוב, המלחין היה רק מלחין את המוזיקה לטקסטים שמישהו אחר כתב, אך במקרה הזה ואגנר גם כתב את הדיאלוגים כולם וגם את כל המוזיקה. פריק קונטרול אמרנו?

הדבר השני הוא לא רק הסיפור באופרות האלו אלא גם כיצד ואגנר בונה בעזרת המוזיקה עולם שלם ועשיר. ואגנר השכיל והשתמש ושיכלל את טכניקת הלייטמוטיפ (Leitmotifs), המוטיב המנחה. כל דמות, כל חפץ, כל רגש, קיבל מוטיב משלו. ואגנר אף למד להשתמש בהם בצורה חכמה, הם לא רק מבהירים את הדמות שאנו רואים ושומעים, אלא גם משתילים רמזים ומגלים סודות וחושפים קנוניות. המוזיקה היא לא רק הכלי של האופרה, היא גם אמצעי, היא דמות נוספת על הבמה.

 לא בכדי הפך מחזור הטבעת לאחת נקודות הציון החשובות בעולם התרבות המערבי.

 בפעם הבאה בסדרת הכתבות על הטבעת….

ואגנר, הוולקירות  והקשר הטולקינאי.

ושבוע הבא…

באטמן! כתבה בצבע ובגדול על הגיבור העל הכי מונוכרומאטי

 

מסקנה

עדיף להיות ראש לגמדים מזנב לענקים