ביקור קצר: לופר- לופר בלופר


לופר הוא סרט המד"ב החדש מבית היוצר של בריק, הבמאי ותסריטאי, ריאן ג'ונסון. לא מכירים? לא מפתיע אם כי חבל. ג'ונסון הוא אחד הבמאים העולים בעולם הקולנוע, במאי מתוחכם עם סרטים חכמים להפליא. סרטו השני, האחים בלום, היה אף מתוחכם מידי, יש אפילו האומרים מתחכם מידי ולא ממש צלח. לופר הוא סרטו השלישי.

לופר מתרחש בעתיד הקרוב (יחסית) ב2047. בעתיד הקצת יותר רחוק (2080 בקירוב) ימציאו מכונת זמן. מסע בזמן יהפוך בין רגע לעברה פלילית ובלתי חוקית. כמו כל דבר בלתי חוקי ופלילי הוא ירתם על ידי העולם התחתון, וישתמשו בו, לא בכדי לשנות את העבר, לא בכדי לשדוד בנקים, אפילו לא בשביל לקנות מניות של פייסבוק במחיר הריצפה ב2012 לפני הנסיקה המטורפת ב2014. לא, מסע בזמן משומש בשביל לשלוח מטרות לעבר, בכדי להירצח, משהו בסגנון לישון עם הדגים רק במקרה הזה זה לישון עם שעונים.
כאשר המאפיה שולחת לעבר מטרה כזו, ממתין לו רוצח מטעם, עם רובה בהיכון, שפשוט דואג להעלים את הבחור המסכן. הרוצחים האלו נקראים "לופרים". למה לופרים אתם שואלים? ובכן, כי בסופו של דבר, ישלחו אליהם את הגרסה המבוגרת של עצמם, והם יסגרו לופ כאשר הם ירצחו את עצמם.
בעתיד הזה חי ג'ו, אשר מגולם על ידי, ג'וזף גורדון-לוויט, רוצח צעיר ונינוח. שכל רצונו הוא להרוויח קצת כסף ולפרוש לצרפת. אך הכל מתהפך כאשר ג'ו המבוגר שמגולם על ידי ברוס ווילס, נשלח לטיפולו של ג'ו הצעיר.

ג'ו המבוגר גובר על בבואתו הצעירה, לא לפני שהוא מספר לו, שהוא במשימה מטעם עצמו, לא רק בניסיון להתחמק מגזר דין מוות שהמאפיה כפתה עליו. אלא גם על רצונו לנקום בבוס החדש של המאפיה, הכיצד? התוכנית היא לרצוח אותו בעבר, בעודו רק עולל צעיר (שליחות קטלנית מישהו?).

זה הסיפור הכללי של הסרט בלי להיכנס לפרטים וספוילרים מרובים מידי.

"הם מאחרים ב15 דקות, זה אומר שאני מקבל פיצה חינם?"

הסרט כבר הספיק ליצור גל של הייפ וציפיות. גם במאי צעיר ומבטיח, גם גורדון לוויט, שכבר מזמן כל דבר שהוא נוגע בו, הופך לזהב. גם לא לשכוח, ברוס ווילס, הכוכב של סרט המסע בזמן המושלם ביותר שנוצר עד היום – 12 הקופים (שאפשר ואף רצוי לקרוא את הכתבה המרתקת עליו כאן). סרטי מסע בזמן, הם כבר מזמן ז'אנר קולנועי אהוב ופופולארי: שליחות קטלנית, בחזרה לעתיד, ביל וטד וכמובן בראש הפירמידה, 12 הקופים. 12 הקופים הוא סרט המסע בזמן, עם הכי פחות פרדוקסים ועם השלמות הסיפורית הגדולה ביותר שנוצר בז'אנר המסע בזמן, בהוליווד בפרט ובקולנוע בכלל.

"אני אוהב אותך, כאילו היית בשר מבשרי"

לכן, כאשר אתה שומע את שלושת השמות האלו, ג'ונסון, לוויט, ווילס בסרט אחד של מסע בזמן, אתה מגיע עם ציפייה לסרט שייתן פייט טוב לסרט כמו 12 הקופים, אך מסתבר ששלמות מסוג זה מגיעה רק פעם בדור.

שלא תבינו לא נכון, לופר, הוא סרט כיפי, הוא חכם, הוא  גורם לך לחשוב, הוא מעורר,  הוא משוחק נפלא, הוא מרגש, הוא מותח, אבל הוא בעיקר מלא חורים כמו גבינה שוויצרית.

הדרמה האנושית, שעומדת במרכז הסרט, היא ללא ספק עמוד השדרה של הסרט, וזה עמוד שידרה חזק ויציב. גם אם הסיפור מזכיר לנו בצורה ברורה את סיפור האהבה של שרה קונור, בשליחות קטלנית. בסרט הזה הדגש הוא על הדרמה האישית, ולא על המרדף הבדיוני. המשחק האמין של כל הנוגעים בדבר. לוויט מזמן כבר הראה שהוא כנראה הכוח העולה בשמי הקולנוע, גם ההוליוודי וגם העצמאי. ברוס ווילס שוב הוכיח שהוא גם שחקן, ולא רק כוכב אקשן וגם הופעתם של שחקני החיזוק, ג'ף דניאל הותיק ואמלי בלנט עבר בצורה משכנעת וטובה.

"אתה תתחתן איתי, ונגור עם ההורים שלי בעכו, ברור!?!"

העולם הבדיוני שיצרו בסרט, הוא עולם בדיוני אמין, העתיד עדיין מלוכלך, מזוהם ולא נעים בדיוק כמו ההווה.

הבעיה העיקרית של הסרט היא עניין המסע בזמן, וההבטחות שהועלו בפני הצופים. בסופו של דבר, התחושה היא שהשאירו אותנו עם פחות מידי טוויסטים מעניינים, טוויסטים שהיה אפשר לעשות מהם מטעמים בסרטי מסע בזמן, ומצד שני דווקא השאירו אותנו עם חורי ענק בעלילה.

"בפעם ה1000, אני שונא ג'וקים, אני לא מפחד מהם!"

בסופו של דבר, לופר, הוא ללא ספק סרט המד"ב המיוחד והטוב של השנה, אבל בניגוד לשמו, לופ לא יהיה כאן.

מודעות פרסומת

בעקבות מלחמת הכוכבים- הייל הקיסר! (חלק ראשון)


בשבוע שעבר, חוץ מביקורת טלויזיה קטנה, לא קיבלתם כלום. לא ביקורות קולנוע, לא קומיקסשום דבר.
השבוע אני אפצה אתכם על כך שלדאבוני נבצר ממני לכתוב. השבוע נתחיל בסדרת כתבות ארוכה על אחד הנושאים החביבים עלי, שבאופן מפתיע לא קיבל כאן שום איזכור.


אבל לפני שנתחיל אני רוצה שתדמינו לכם בראש מנהיג כריזמטי, כזה שסוחף ומשלהב המונים. מנהיג שנבחר בצורה דמוקרטית, אבל הופך את הדמוקרטיה על פיה והופך לדיקטטור לוחמני. עכשיו יש סיכוי שדימיינתם אחד משני מנהיגים, או את היטלר או את הקיסר פלפטיין ממלחמת הכוכבים.

תמונה נדירה, פאלפטין והיטלר ברגע של ביחד

הדמיון המעוות

בסדרת הכתבות הזו אנחנו נחקור ונגלה מה בעצם המקורות ההיסטוריים והספרותיים של מלחמת הכוכבים. אולי כדאי להקדים ולאמר, שהמוח האנושי לא מסוגל לדמיין פרצוף שהוא לא ראה, או לחשוב על סיפור שהוא לא שמע. מה שהוא כן יכול לעשות זה לחבר, לעוות, להוציא, להכניס, ובעצם כל דבר חוץ מממש לדמיין משהו חדש לגמרי

 לכן כל מספר סיפור בעצם נשען על סיפור קודם.

מימין לשמאל, בני בגין, ביבי, ברק, פרס, פואד (בעיגולים מיסדי ראשון לציון)

וג'ורג' לוקאס, יוצר מלחמת הכוכבים, אינו שונה בנוף הזה. מה שלוקאס כן שאב מכל כך הרבה מקורות לסיפור כל כך פנטסטי, הוא שהמעקב והחיפוש אחרי המקורות הללו הוא תענוג רצוף בפני עצמו.

לוקס העיד על עצמו שבתור ילד היה מרותק למסך הקולנוע של שנות ה40, לסרטי ההרפקאות, לסדרות הקולנוע הזולות אך המבדרות, לגיבורים ונבלים ולדרך סיפור מאוד גרנדיוזית. כשהפך לנער, הוא גם התחיל לקרוא ספרי מד"ב כמו אסימוב ונשאב לעולמות אחרים שהיו בשבילו בריחה מהחיים המשעממים בעירה קטנה אי שם בקליפורניה. הסרטים שהוא ראה והספרים שהוא קרא לא נתנו מנוח למוחו ולאט אט צימחו שם שורשים שבעתיד ינבטו לסאגת מלחמת הכוכבים

לוקאס לא רק שאב מסיפורים אחרים, אלא גם מתרבויות אחרות, לא רק מסיפורים אלא גם במידה רבה מאד מספרי ההיסטוריה, ומה היא היסטוריה אחרי הכל אם לא סיפור האנשות כולה ?

שאף אחד לא יזוז או שאני זורק את פצצת הסירחון הזו

 

60 שניות על….

כמו שהזכרנו לוקס לא רק שאב מסרטים שראה כילד או ספרים שאליהם ברח בתור נער אלא גם מההיסטוריה עצמה, במיוחד מתקופת מלחמת העולם השנייה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הויזואליות.

 

לשניה אחת אני מחליף כובע והופך למורה להיסטוריהתזכורת קלה בהיסטוריה. שנות ה30 בגרמניה, רפובליקת ווימר בשיאה, גרמניה יצאה לא מכבר ממלחמת העולם הראשונה. גרמניה יצאה מהמלחמה הזו מדממת, פצועה ובעיקר מושפלת. לאחר המלחמה בית הנבחרים הגרמני החדש, הרייכסטג, היה מקום מסואב, קיצוני, מפולג ומושחת מהיסוד. היה בלתי אפשרי להעביר כמעט חוק אחד כאשר מפלגות קומונסטיות יושבת צד בצד ליד מפלגות פשיסטיות שיושבות ליד מפלגות אנרכיסטיות שיושבות לצד מפלגות ניציות.  ובראש כל הבלגן דווקא עמד אדם שקול, שהיה פחות או יותר קונצנזוס בעם, הינדרבורג

 

אבו אל שפם

הינדרבורג היה אחראי על כמה מהנצחונות של גרמניה במלחמת העולם הראשונה (לא שהיו הרבה כאלו ) והיה אהוב מאוד בקרב העם. הוא שלט ברפובליקת ווימר בערך כעשור (שזה היה פחות או יותר כל שנות הקיום שלה).

ב1932 התמודד הינדרבורג פעם נוספת על נשיאות הרייכסטג, והפעם עמוד מולו מנהיג מפלגה חדש, מנהיג מפלגת הנציונלסוציליסטים או בקיצור נאצים.  היטלר שעמד בראש המפלגה ניצב מול הינדרבורג, הינדברג היה כלכך בטוח בנצחנו מול הגמד עם השפם הקטן, שהוא לא הפעיל שום מערכת בחירות פירסומית, שום שלטי חוצות, לא לחץ ידיים לתינוקות לא נישק זקנות, כלום! אבל היטלר לעומת זאת…. היטלר הכיר את המדיומים החדשים, את הקולנוע, הרדיו והגרפיקה. היטלר הפעיל מערכת בחירות אכזרית ויעילה ביותר. ולבסוף היידנברג הוכח כצודק, באמת הגמד הקטן עם השפם הפסיד. אולם היטלר אולי הפסיד במערכה על הנשיאות, אבל בדרך צבר הרבה מאוד כוח.

ועכשיו גם הספר "מלחמתי" של הסופר א.ד היטלר

הייל פאלפטין

ואם נעבור רגע לתמונת הראי שלנו בסרט: "מלחמת הכוכבים:פרק I- אימת הפנטום" . גם שם יש לנו סנאט מושחת ומסואב שבעצם משותק מרוב סירבול. אבל בראשו עומד מנהיג כאריזמתי ואהוב , וולארוןופלפאטין שצמח מתוך הסיאוב הזה, מצליח לערער את כיסאו של המנהיג הצודק.

ג'נרל זוד לאחר שפנה לפוליטיקה

אבל זו רק נקודת דמיון רופפת יותר.

או למשל, מישהו שם לב שבכל משרתי האימפריה, אין אפילו חייזר אחד? כולם אנושיים. ואם כבר היה חייזר כזה או אחר, הוא היה חד פעמי ורק לשימוש הקיסר למטרה מאוד ספציפית.

דוגמא יותר טובה היא הצבא הפרטי של היטלר. בתחילת הקריירה הפוליטית של היטלר, הוא שינה את מנגנוני המפלגה והקים את הזרוע הלוחמת של המפלגה, שלימים תהפוך לראש החץ של הצבא הגרמני. לפלוגה הזו הוא נתן את השם המפחיד "פלוגות הסער" הSTORM TROOPERS   שזה גם שם של אותם חיילים לבנים שהם הכוח המרכזי של הצבא של פאפלטין.

מתוך קולקציית הסתיו, הנחה מיוחדת לחברי חבר


היטלר לא הסתפק בזרוע לוחמת. מתוך הזרוע הלוחמת הוא בחר את המובחרים ביותר והפנה אותם לSS, שזה ראשי תיבות Schutzstaffel או בתרגום חופשייחידת המישמר. זוכרים למי עוד היה יחידת משמר בשם "יחידת המשמר"? נכון לפאלפטין.

גם את הויזואליות הוא שאב באופן ישיר. למשל המדים של קציני הSS והמדים של קציני האימפריה הם כמעט זהים לחלוטין.

ילדים, מצאו את ההבדלים, הקיפו בעיגול ושלחו את המסך אל המערכת

זה גם לא סוד שאת קרבות החלל שלו הוא ביסס על קרבות אוויר אמיתיים במלחמת העולם השניה. יש אפילו את הסיפור, שלקראת סוף הצילומים הוא עשה הקרנה מיוחדת לחברים, והיכן שהיו אמורים להיות קרבות החלל, הוא הכניס צילומים ישנים של קרבות אוויר ממלחמת העולם השניה.

אפשר גם להיכנס לטרילוגיה החדשה (פרקים 1-3) ולראות איך כל דמות היסטורית מיוצגת שם, אם זה היטלר המושווה לפלפטין או סטלין, שבהתחלה היה בין בריתו של היטלר ואז נזרק לכלבים ונבגד על ידי היטלר, שיכול בהחלט להתאים לקאונט דוקו (הם גם דומים), שגם הוא נבגד בסוף על ידי פלפטין אחרי שהם עשו יד אחת.

Stalin, I am your father

גם הויזואליה הכללית של הסרט מושפעת מהמראה שחקוק לנו בזיכרון הקולקטיביבתור החזון של הויזואליה הנאצית הייחודית. מעניין לראות שהוא בחר בעיקר בויזאליה הנאצית להדגיש את האמפריה, אבל גם כמה דימוים נאצים זלגו לכיון המורדים. בעיקר אפשר לראות בסצנת הסיום של "מלחמת הכוכבים : פרק IV – תקווה חדשה". טקס הסיום שמזכיר באופן כמעט זהה לאחת הסצנות המופרסמות בסרטה של לני ריפלשטיין, נצחון הרצון. סרט שהיה שופר התעמולה הנאצי הגדול ביותר, והציג את הישגי הנאצים באולימפיאדה שהמשטר הנאצי אירח

מצעד האיוולת

אין ספק שלמלחמת העולם השניה הייתה השפעה גדולה על מלחמת הכוכבים. לפי דעתי בעיקר, מכיוון שזו הייתה המלחמה האחרונה בה הטוב והרע היו ברורים. לא היתה כאן שאלה של מלחמה מוצדקת או לא, שאלה של מה היא האידאולוגיה הנכונה. היה כאן פשוט את בני האור מול בני החושך את העולם.

בשבוע הבא

להתראות בשבוע הבא עם שובו של הסמוראי, החלק השני בכתבה .

ואל תשכחו TVEYE מגיע!

 

ביקורת קולנוע, קומיקס, מלחמת הכוכבים, סרטים, ביקורות סרטים, ביקורת טלוויזיה, ביקורות קומיקס

הגאון, הנחש ואלן מור חלק א'


הפעם, אני רוצה לבדוק בסדרת כתבות קצרה, שאלה שמטרידה אותי כבר כמה זמן, שאלה שרבים חושבים עליה ולא כולם יודעים לענות עליה, שאלה בסיסית ביותר, האם אלן מור הוא גאון?

קסים קסאם או מור מורון

(לבורים ביננו, אלן מור הוא אחד הקומיקסאים הגדולים של העשורים האחרונים, ונדטה וואצמן,ליגה של ג'נטלמנים מובחרים וכו…)

האם מור יכול להיחשב גאון? האם מור הביא לשינוי ממשי בתפיסה שלנו של עולם הקומיקס, או שמא הוא רק אומןמספר סיפורים מוצלח?

just say yes to the serpent

בסדרה תהיינה שתי כתבות. הראשונה תסקור את עבודתו ודרך היצירה של מור, ואילו את הכתבה השניה אני אבסס על המודל של ד"ר דיוויד גרייבס, ואבדוק אם על פי המודל הזה מור יכול להיחשב לגאון? (למי שמתלבט, אז כן, הוא גאון).

קצת רקע היסטורי על פועלו של עובד האלילים הידוע, אלן מור.

למי שלא יודע, אלן מור הוא קומיקסאי בריטי שהחל את עיסוקו בקומיקס ב-1979 (זו היתה שנה יפה לעולם). הניסיון הראשון שלו היה בסטריפ קומיקס בשם "רוסקו מוסקו" במזגין Sounds הבריטי. מור השתמש בשם העט 'קורט וייל' על שם המוזיקאי היהודיגרמני, שאיתו יש לו רומן מתמשך (הספינה השחורה בווצ'מן לדוגמא) . אולם במהרה הסיק מור כי היכולות הגרפיות שלו לא מספיקות כדי לתת ביטוי הולם לרעיונותיו ולכן החליט להתמקד בכתיבה.

וואלה צודק, אולי עדיף שלא יצייר

באותו זמן החל מור לתרום סיפורי קומיקס גם למגזין הקומיקס הפופולארי של בריטניה, 2000AD, הקומיקס שממנו צמחה הדמות של "ג'אדג דראד", ועיתון שכל קומיקסאי בריטי עבר דרכו. מור גם התחיל לכתוב לסטריפים שבועיים של ד"ר הו שיצאו במקביל לסדרה באותן שנים, וזו היתה הפעם הראשונה שדמויות מהקומיקס עברו לסדרה ולא להפך. בין הדמויות הללו נמנים סקיז והלו ג'ונס. לאחר התנסות בתחום הקומיקס והמדע בדיוני, החל מור לעבוד כעצמאי בשביל מגזין הWarrior , שם פרסם שתיים מיצירותיו המוצלחות ביותר: V For Vendetta וMarvelman (שהופיע בארה"ב כMiracleman בגלל בעיית זכויות יוצרים).

ברוכים הבאים לבית הבובות

במקביל, חברת הקומיקס האמריקאית,DC Comics ניסתה באותם ימים להפיח חיים חדשים באחת הדמויות הוותיקות שלה, שכוחה ירד: Swamp Thing . המכירות של הכותר ירדו לשפל והכותב הראשי מרטין פסקו שעמד בראש הכותר לא הצליח לשפר את המצב. חברת DC Comics אשר קראה את עבודותיו של מור בWarrior צירפה אותו לצוות הכותבים. צירוף מור לכותר התברר כהחלטה נכונה . מור סגר את כל קצוות הסיפור של קודמיו ובגיליון 21 המציא מחדש את הדמות. מור התמודד בכתיבתו עם נושאים פוליטיים רגישים שלא היו מקובלים בקומיקס המיינסטרימי הרגיל, כגון: פסולת גרעינית, זיהום, אפליה מינית ותקופות שחורות בהיסטוריה האמריקאנית. מור, באמצעות הסדרה, הביע ביקורת ומחאה על המצב של ארה"ב ודמותה לאורך ההיסטוריה. בכך ,כנראה, היה אחד החלוצים שהפך את קומיקס גיבורי העל לרלוונטי.


בשלהי שנות השמוניםDC COMICS החלה לבנות מחדש את היקום שלה לאחר מאורעות Crisis On Infinite Earths והגדירה מחדש את המשכיות היקום של DC, זה היה אחד מאירועי הקרוס אובר. שנה לאחר המשבר, בשנת 1986, באו לאוויר העולם שתי יצירות הקומיקס החשובות ביותר מבחינת DC COMICS בפרט ועולם הקומיקס בכלל. היו אלו Batman: The Dark Knight Returns של פרנק מילר וWatchman של מור.


שתי היצירות הגדירו מחדש את עולם גיבורי העל ונתנו לקומיקס מימד חדש של עומק ותפיסה אקטואלית. Watchman זכה בפרס הוגו ובפרס נבולה, שניהם פרסים שניתנים בדרך כלל לספרים, ואף ניכנס מאוחר יותר לרשימת 100 הספרים החשובים ביותר של המאה של מגזין טיים היוקרתי. בנוסף, בסוף שנות ה80 מור הרחיב את כתיבתו לשאר הסדרות בחברת DC Comics וכתב עלילות לסדרת באטמן ,ביניהן Batman: The Killing Joke שהיווה אחד הבסיסים לסרט האביר האפל.

בתחילת שנות ה90 החלה שיטה חדשה של דירוג קומיקס לפי תוכן, מה שהפך את Swamp Thing האלים המיני והמוטל במחלוקת של מור, לכותר למבוגרים. מור, שידוע כפקעת עצבים, ומי שחי על פי ספר החוקים של "האמן המיוסר והאינדיבידואליסט, שהולך בדרך של עצמו ומשתין על כולם" עזב את הכותר של Swamp Thing ואת DC COMICS .

חלק מאוסף הדיוקנות של הרבי מהביצה

עם שיחרורו מהחוזה עם DC Comics החל מור לעבוד בתעשיית הקומיקס העצמאית, שם האמין שיזכה ליותר חופש כתיבה. מור הצליח גם בתחום זה כאשר בולטת במיוחד הסדרה "ממעמקי הגהנום" שאותה עשה יחד עם הצייר אדי קמפבל . בסדרה זו הראה גרסה חדשנית סיפורית מדהימה וויזואלית של אחת הגרסאות לסיפור "ג'ק המרטש", אותו רוצח מיסתורי אשר הטיל אימה על אנגליה בתקופה הויקטוריאנית.

לבסוף מור חזר לעבוד עם חברת DC Comics לאחר שזו נתנה לו לנהל ליין משל עצמו בשם America's Best תחת הוצאת Wildstorm שנמצאת בבעלות החברה. למור היו הצלחות רבות בליין זה, ביניהן: League Of Extraordinary Gentlemen אשר יצרה צוות של גיבורי ספרות הרפתקאות ובידיון, ביניהם: אלן קווטר מיין ('מכרות המלך שלמה) , קפטן נימו (קפטן הצוללת נאוטילוס מהספר 20 אלף מיל מתחת למים של ז'ול וורן) הנרי ג'אקל (מד"ר ג'אקל ומר הייד) ועוד עשרות דמיות אחרות, אפילו המלך בבר (כן, הפיל) .

תמונת מחזור "ספריית בית אריאלה 1904"

בנוסף, לאחר הבום הגדול של סרטי הקומיקס שהתחיל בשנות ה2000 , גם חלק גדול מכתביו של מור מצאו את דרכם למסך הכסףחלקם הצליחו יותר חלקם פחותאבל כולם נחשבו לסרטים טובים. בינהם אפשר למצוא את: מעמקי הגיהנום, ונדטה, קונסטנטין, ואפילו גרסה קולנועית של Watchman . למרות הצלחת הסרטים, מור עצמו לא מוכן שיקשרו אותו עם הסרטים הללו, ואף ניהל מאבק משפטי על מנת שיורידו את שמו מרשימת הקרדיטים.

זה היה קצת רקע על אחד הגאונים האקצנטרים ביותר בתעשיית הקומיקס. בפעם הבאה אנחנו נחפור במודל הגאון, והנראה אם אפשר לקרוא לו גאון, או סתם עובד אלילים עם הרבה דמיון.

מור VS מילהאוס, אני שם 5 $ על מילהאוס

מסקנה זמנית:

לא יודע אם הוא גאון, אבל שפוי הוא בטח לא !  מצד שני גם אני.

ולסיום

פרודיה חמודה על המאבק של מור בסרט "השומרים"


חבל על הזמן VI – קופים ותקליטים/ 12 קופים


תמונה קבוצתית של כנסת ישראל

תמונה קבוצתית של כנסת ישראל

 

הגענו לחלק האחרון (לפחות נכון לעכשיו) של סדרת הכתבות "חבל על הזמן". המסע שלנו בזמן עומד להסתיים, אך לא לפני שנדבר על אחד הסרטים הטובים והשלמים ביותר שנעשו בהקשר זה. כפי שרובכם כבר ניחשתם מדובר על 12 הקופים (או 12 קופים כמו שזה אמור להיקרא). אני רוצה להתחיל בשתי עובדות שרובכם בטח לא ידע, הראשונה והחשובה ביותר היא…
I did it, the army of The 12 monkeys, It was me.  ואני מצטער על האנושות.

הדבר השני שלא ידעתם הוא ש12 הקופים הוא בעצם רימייק לסרט צרפתי משנת 1962 בשם "המזח" (La Jetee) של הבמאי כריס מארקר, סרט נסיוני, מוזר כזה, שכולו עשוי מתצלומים סטטיים (סטילס), אשר היווה חלק מהנסיונות המוזרים של הגל הצרפתי החדש (משהו על נסיון לעצור את הזמן בקולנוע…).

אחד הבמאים המוזרים ביותר שהוליווד הוציאה, ואחד החברים הכמעט בלי נודעים של מונטי פייטון, הוא טרי גיליאם. במאי עם ראש מאוד לא קונבנציונלי שחוץ מ12 הקופים ידוע גם בסרטים כמו – פחד ותיעוב בלאס ואגאס, ברזיל, האחים גרים וכו…

כאשר אולפני יונברסל פנו לזוג הכותבים פיפלס, הם דחו את האולפנים בטענה שהם לא ממש רוצים להתעסק שוב בשואה גרעינית…מלחמות עולם וכו'…
האולפנים שיכנעו את הזוג לצפות פעם נוספת בסרט, ורק בצפייה השנייה הזוג ראה את האפשרות לכתוב משהו שונה, יותר מדויק ויותר מפורט מהמזח. הם התחילו לכתוב סרט שיאתגר את הצופים לא רק במימד נסיעה בזמן אלא גם במימד השיגעון. הזוג אמר שהוא רצה להעלות שאלות שונות בסרט, כמו למשל נושא השיגעון של הגיבור, ג'יימס קול, או בכלל נושא שפיותם, המוטלת בספק, של הנביאים מימי קדם, כמו גם שאלת חופש הבחירה המוצגת בסרט בצורה מעניינת ביותר.

"מי בא לדוד טרי?"

לאחר שכתבו את התסריט, חיפשו בני הזוג במאי שיוכל לראות את הפוטנציאל הגלום בסרט, ויתאים גם בתפיסה הויזואלית שלו. לאחר מחשבה רבה הגיע הזוג להבנה שיש רק שני במאים שיתאימו לתפקיד: רידלי סקוט וטרי גיליאם.  מוטיב השיגעון, שמטיל צל על כל הסרט, התאים ללא ספק יותר לטרי גיליאם. רצה המזל וגיליאם בדיוק היה בין פרויקטים וחיפש עבודה. הוא גם היה נלהב לקחת כסף מחברה הוליוודית ולעשות סרט אומנותי שיבלבל וישנה את הוליווד.  גיליאם צוטט כשאמר "הרעיון שמישהו כתב תסריט כזה בהוליווד והצליח לגרום לאולפנים להשקיע בו כסף הוא דבר יוצא מגדר הרגיל. אז חשבתי לעצמי, בואו נמשיך וניראה כמה אנחנו יכולים לגרום לאולפנים לבזבז על הסרט".

אפשר לראות את ההצהרה הזו שלו מתגשמת בסיום של הסרט. בין גיליאם למפיק היו חילוקי דעות בנוגע לסיום הסרט. גיליאם רצה לסיים את הסרט במבט בין קול הצעיר וקול המבוגר, בעוד המפיק רצה סיום אחר, כשקול במגרש חניה. גיליאם החליט להציע למפיק שוט מסובך של מגרש החניה שבו  המצלמה תונח על גבי עגורן שיונח על עגורן אחר ותצלם את קול במגרש עמוס מכוניות – בתקווה שהמפיק יחליט שזה שוט יקר מידי ויחליט להשאיר את הסצנה שגיליאם רצה מלכתחילה. אך המפיק הסכים והתוצאה היתה כל כך טובה שגיליאם החליט להכניס את הסצנה הזו כסצנת הסיום,
ובאותה נשימה לבזבז מאות אלפי דולרים. רווח נקי לכולם (חוץ מלאולפנים).

אך בואו נעבור אל הסרט עצמו. הסרט מספר על ג'יימס קול ) ברוס ויליס(, אסיר בשנת 2035. בני האדם חיים מתחת לאדמה לאחר שוירוס קטלני, ששוחרר לעולם בין השנים 1996-1997, זיהם את פני השטח והשמיד את רוב אוכלוסיית העולם. מסר קולי נישלח לשנת 1996, אך לרוע המזל המסר מגיע בטעות לשנת 1990. ג'ימס נכלא בבית חולים לחולי נפש שם הוא פוגש את הפסיכיאטרית דר' קת'רין ריילי (מדלן סטו)  ואת ג'פרי גוינס (בראד פיט) –  בנו המטורף של מדען וירוסים מיליונר. כאן מתחיל מסעו ההזוי של איש אחד, ספק מטורף ספק חדור אמונה בצדקת מטרתו, להציל את הגזע האנושי מכיליון. רק שהוא לא יכול.

שוב האח הגדול !?

הסרט מדבר בצורה אחרת על הנסיעה בזמן. המדענים שהמציאו את מכונת הזמן בסרט יודעים שאין שום אפשרות לשנות את העבר ובעזרת זאת את העתיד. הם לא מנסים אפילו, המטרה שלהם היא איסוף אינפורמציה. הם לא רוצים לשנות, הם רוצים להבין ולחקור, ובעזרת הנתונים לפתור את הבעיות שיש להם בהווה. המדענים והסרט מראים  לנו שהזמן הוא  בעצם כמו תקליט. הוא קבוע מראש ואין כל אפשרות לשנות אותו, מקסימום לסרוט קצת, אולי איזה קפיצה קטנה. אבל אתה לא יכול לשנות את המוזיקה.

זו גם הפעם הראשונה בה אנחנו רואים נסיון להבין את התחושות ומה שעובר בפסיכולגיה של נוסע בזמן, אדם שהוא לא קבוע במקום אחד בזמן. קול הוא גם לא הנוסע היחידי בזמן. הם מספרים, ואנחנו אפילו פוגשים כמה מהנוסעים האחרים. אך המסע בזמן לא מיטיב איתם וגם לא עם קול, ולאט לאט הוא מאבד את האחיזה במציאות. זה מתעצם לאור העובדה שהמדענים של העתיד הם….. ובכן לא מאוד מדוייקים, והם שולחים את קול בפעם הראשונה ל1990.

אחד מהעוגנים הנפשיים החזקים ביותר של האדם הוא התמצאות במציאות שסובבת אותו – האחיזה בידיעה מה סובב אותו. לא סתם אומרים שאחד הסימפטומים הראשונים לשיגעון הוא איבוד תחושת הזמן. האחיזה הזו במציאות נעוצה עמוק באחיזה הזו של הזמן, וקול מאבד את האחיזה הזו. הוא חי בשני נרטיבים שונים לגמרי – אחד בהווה שלו (העתיד שלנו) ואחד בעבר (ההווה שלנו) , והניסיון להבחין בין שני זמנים שונים לאט לאט משגעת את קול עד שבשלב מסויים בסרט הוא מאבד את השפיות לגמרי (לגמרי באופן זמני). בשלב זה מחליט קול לאגן את עצמו בעבר, דבר המוביל לכך שהוא חש שוב שלם כי הוא בחר בנרטיב אחיד להאחז בו .

"אז מה אמרנו המתכון שלך לחמין?"

אבל מה שיותר מעניין הוא התגובה של הסובבים את קול, במיוחד בעבר. קול נשלח על ידי המדענים  ל1996, אבל כהרגלם הם מפספסים ושולחים אותו אל 1990.  קול נעצר על ידי המשטרה כמטורף ומספר לשוטרים ולרופאים את האמת שלו, ועל פי המציאות שלו זו האמת הנכונה.

"קול אתה יודע איזה שנה זו?"

"כן זה 1996"

"1996 זה העתיד ג'ימס אתה חושב שאתה בעתיד?"

"1996 זה העבר"

"לא 1996 זה עתיד, אנחנו עכשיו ב1990"

זוהי שיחה ששני הצדדים צודקים בה אבל אף אחד מהם לא יכול לקבל את האמת  של השני. לכן הפסיכולוגים והמשטרה בטוחים כולם שקול משוגע.

אבל חוסר העגינה בזמן אחד מתעתע לא רק בנוסע אלא גם בסובבים אותו. בפעם הראשונה שהפסיכולוגית האחראית של קול ,קתרין, רואה אותו, היא בטוחה שהיא מכירה אותו ושהם נפגשו בעבר. אנחנו יודעים שזה לא יכול להיות ושאין שום אפשרות שהיא מכירה אותו כי הוא רק הגיע מהעתיד. אבל הסרט כמו שאמרנו הוא רק תקליט. בעתיד שלו, הוא יקפוץ למלחמת העולם הראשונה שם יצלמו אותו. קתרין ראתה כבר בעבר את התמונה, התמונה שעל פי הנרטיב הסיפורי של קול עוד לא התרחשה. הספר שבו הוא מופיע מספר על תופעת הלם קרב מוזרה שהתרחשה במלחמת העולם הראשונה. תופעה זו מספרת  על חייל צרפתי שטען שהוא הגיע מהעתיד, ולמרות שהוא היה חייל צרפתי הוא שכח לדבר צרפתית וידע רק אנגלית. היה זה בעצם החבר לתא של קול שגם הוא עדיין לא קפץ, לפחות לא מבחינת הזמן הנרטיבי של קול.

מלך ומלכת נשף 1997

אז הנוסעים בזמן יכולים לנוע בזמן, לסרוט את התקליט, אבל הסריטה הופכת להיות חלק בלתי נפרד ממנו.

הדוגמא הכי ברורה בסרט זה ההתחלה והסוף, שהחיים של קול הם לופ אין סופי. קול רואה את עצמו נורה למוות מול עיניו שלו כאשר הוא היה ילד. כמובן שבתור ילד הוא לא מזהה שזה הוא העתידי (לא בטוח שגם אני בתור ילד הייתי מזהה את עצמי, אבל זה סיפור עצוב בפני עצמו) אבל זה זיכרון שרדף אותו בחלומות. הוא גם חלם על בת הלוויה של הבחור שנורה, ובאיזה שהוא שלב בסרט הוא מזהה שזו לא אחרת מאשר הפסיכולוגית שלו.  היא מצידה משכנעת אותו שזה הפך להיות היא, ושהיא לא היתה יכולה להיות שם כשהוא היה ילד, אבל שוב, בגלל המעגליות השלמה של הסרט, היא אכן שם.

סיכום הסרט
בסרט הזה, בניגוד לכל הסרטים האחרים שדיברנו עליהם, הזמן הוא מעגלי, אין לך אפשרות לשנות אותו, לשחק איתו, לעוות אותו או כל דבר אחר. הסצינה הראשונה של הסרט הוא החלום של קול, הסצינה האחרונה של הסרט היא מדלן במגרש החניה, אבל סצינה אחת לפני זה היא הסצנה שבה קול נורה, וסצינה זו הופכת להיות הזיכרון/חלום של קול. התקליט חוזר לנקודת הסוף ומתחיל מהתחלה.

"אני חושב שנכנס לי משהו לעיין"

סיכום הסדרה כולה

בין אם זה עם אגרוף לפנים, טלפון, מכונית, או אפילו חבורת מדענים שלא ממש יודעים מה שהם עושים, נסיעה בזמן היא מסוכנת! היא יוצרת פרדוקסים וגורמת לדברים להשתבש, אבל הכי חשוב, היא בדרך כלל כייפית ומעניינת. לראות זמנים אחרים, אפשרויות אחרות ובכלל להטיל כאוס על מרחב הזמן הוא רעיון נהדר. הרבה מאוד סרטים שרק במקצתם נגענו כאן נהנו מהנושא הזה. אנחנו לא יודעים אם נסיעה בזמן היא אפשרית או לא (אם כי יש מצב שאם היא היתה קיימת בעתיד היינו רואים תיירי זמן), או אולי היא כמו טלפון, אתה צריך מכשיר בצד השני בשביל להתקשר אליו? מי יודע?! (האמת שאני אבל אסור לי לספר).

מסקנה
לא לנשק את אמא לפני שהיא פוגשת את אבא, לא להכניס להריון את אם מנהיג המחתרת, לא להיכשל בהיסטוריה, והכי חשוב, להסתכל טוב לשני הכיוונים לפני שחוצים את קווי הזמן.