מהון להון, כוחנו ראמון. R.A.M.O.N.E.S -Ramones


מי מכיר את האיש שבקיר?

מי מכיר את האיש שבקיר?

הרבה זמן לא כתבתי בבלוג, היום הרגשתי שיש לי סיבה חשובה לחזור. בזמן שמסביבנו יהום הסער, העולם ממשיך לטוב ולרע. בין הפצצה בעזה להפצצה בת"א, בין אנשים סובלים קורים דברים לא פחות רעים, גם בעולם.

אתמול בערב (11/7/2014) נפטר אחרון גיבורי הראמונס, טומי ראמון. טומי סוגר קצת יותר מעשור, שבו אט, אט, נפטרו כל חברי ההרכב המקורי של הראמונס. שלוש מתוך ארבעת החברים מתו ב13 השנים האחרונות מסרטן, ואחד ממנת יתר.

טומי ראמון 1952-2014 "לא, זה לא מקל תיפוף, וכן, אני כן שמח לראות אותך"

הראמונס  הן אחת מלהקות החשובות בהיסטוריה. להקה שבארץ לצערי כמעט לא שמעו עליה, ובכל זאת לא הייתם יכולים לדמיין את החיים ואת המוזיקה שלכם בלעדיהם. כיום אין כמעט להקת רוק (ועל אחת כמה וכמה להקת פאנק) שלא הושפעה מהם באופן ישיר או עקיף.

 

מי החביא את הרול שלי ?
ניו יורק של שנות ה70, הייתה כר פורה של סקס, סמים ודיסקו. מוזיקת הרוק, הייתה על הקרשים, הרוק הפסיכודלי והרוק המתקדם (פרוגרסיבי),המורכב והמרובד שלט בעולם הרוק, עם להקות כמו פינק פלויד (Pink Floyd), הגרייטפול דד (Grateful Dead) , קינג קרימזון (King Crimson), ג'נסיס (Genesis) ואחרים.

עטיפת הצד האפל של הירח- פינק פלויד – מצד אחד נכנס אור, מצד שני יוצא אנטישמי

הרוק המתקדם, היה מאתגר, מעניין, ברגעים אפילו גאוני. יצירות מונומנטליות, מוזיקה עמוקה, מסרים חברתיים חשובים, יצירות שיכולות להתחרות בגאונים כמו באך ובטהובן. אבל מה שרוק הפרוגרסיבי מעולם לא היה, זה כיפי!
הרוק איבד את הרול שכל כך אפיין אותו בתחילת הדרך. את מרד הנעורים, את השובבות, את החופש.

רוקנ'רול, זה לנסוע עם גג פתוח, שהרוח מבדרת את השער שלך. בנסיעה כזו, מה יתנגן יותר טוב? החומה של פינק פלוייד או השיר הבא?

 

בראשית ברא הראמונס את הפאנק

בניגוד, למה שרבים ממכם שמעתם, או חשבתם, הסקס פיסטולז(sex pistols) , לא המציאו את הפאנק, הם לא היו הלקה הראשונה שניגנה פאנק, אפילו לא השנייה וגם לא החמישית.
מי בדיוק המציא את הפאנק, זה לא ברור, יש אומרים שאיגי פופ, היה בעצם הראשון שעשה פאנק, לא לחינם הוא נקרא סנדק הפאנק.

איגי פופ בשעת ארוחת הצהריים

איגי פופ בשעת ארוחת הצהריים

אבל היה זה רק באמצע שנות ה70, שהפאנק התחיל להתקיים בזכות עצמו כסגנון מוזיקלי מובהק.  בשביל השינוי הזה היו צריכים כמה דברים להתהוות במקביל. כמו בכל פעם שיש שינוי תפיסה באומנות. הדבר הראשון שחייב להיות, זה הבסיס, מפקדה אם תרצו. מקום שבו יכולים אמנים שונים להיפגש, להחליף רשמים להשפיע ולהיות מושפעים. הדבר השני שצריך זה את האומנים, שישכילו ויבינו שאפשר לעשות דברים אחרת, שיראו משהו שהאומנים שבאו לפניהם לא ראו לפני (על תפיסת הגאון כתבתי בכתבה הזו).
והפאנק הוא לא אחר מאשר שינוי התפיסה של המוזיקה הפופולרית.
הפאנק, צרח את צווחת הנשימה הראשונה שלו, באיסט ויליג של ניו-יורק (315 Bowery מי שרוצה כתובת מדויקת). זה היה ילד האהבה של המועדון הCBGB  ושל כמה להקות שהבולטת והחשובה בהן היו הרמאונס.

מועדון הCBGB, בניגוד לדעה הרווחת, זה לא "כנס (יש) בירה, גם בחורות"

הCBGB היה מועדון לילה קטן ומצחין, שפתח בחור יהודי בשם הלל קריסטל ב1973. להלל היה חלום, לפתוח מועדון בניו-יורק, שישמיע מוזיקה ייחודית שלא ממש שומעים בניו יורק, קאנטרי, בלוגראס ובלוז, כן המועדון של הלל היה אמור לנגן בעיקר את המוזיקה הזו, לכן הוא נקרא על שם ראשי התיבות של המוזיקה הזו  Country, BlueGrass, and Blues.  אבל הלל היה ידוע באי יכולת ניהול כספים, או ניהול בכלל מה שהביא להפסדים עצומים למועדון הקטן שלו. לאחר כמה שכנועים, הלל הסכים לתת ללהקות צעירות לנגן מוזיקה חיה במועדון שלו, כמובן בלי לשלם להם. עסקה משתלמת לכל הצדדים, הוא מקבל עוד לקוחות והלהקה מקבלת מקום לנגן בו. מהר מאוד התפשטה השמועה שיש מקום שנותן ללהקות במה פתוחה, לכל דורש.      במקביל לפתיחת הCBGB, ב1973-2, בשכונה אחרת בניו-יורק, פרוסט הילס- קווינס, שתי חברים לכיתה הקימו להקה, הגיטירסט ג'ון ויליאם קמינגס, לימים ג'וני ראמון והמתופף, תומאס אדרליי, לימים טומי ראמון. הלהקה שהקימו החזיקה מעמד חודשים ספורים, והתפרקה.

ג'וני וטומי רמון

ג'וני וטומי החליטו לצרף שתי חברים מהשכונה, את ג'פרי היימן , לימים ג'ואי ראמון כזמר ואת דאגלס קולווין, לימים די די ראמון, על בס.

קריוס ובקטוס

ג'ואי ודי די ראמון

ללהקה היה עתיד מבטיח, אבל רק בעיה אחת. הבעיה היחידה שעמדה בין הראמונס לבין להיות הלהקה החשובה בהיסטוריה, הייתה העובדה שאף אחד מהם לא ידע לנגן. לא שהם היו מנגנים רע, הם פשוט לא ידעו לנגן כלום! אף אחד מהם מעולם לא למד לנגן על אף כלי. בהופעות הראשונות שלהם, אף אחד מהם לא ידע איזה שיר השני מנגן.
אבל הראמונס הבינו דבר מאוד חשוב, שרוק זה כיף! ששירים לא צריכים להיות ארוכים ובעלי משמעות, שהרמוניה זה נחמד אבל לא חובה, וששיר חייב להיות מקסימום 3 דקות!
עם הגישה הזו, עם הרבה סמים ועם הרבה מזל, הראמונס מצאו את עצמם ב16 לאוגוסט במועדון היחיד שהיה מוכן לתת להם במה הCBGB

כמו שאתם שומעים ורואים מהלינק, המוזיקה לא הייתה הדבר הראשון שעניין אותם, אלא החדווה בלעשות אותה. שוב בניגוד למוזיקה של אותם זמנים, מה שעניין את הראמונס, היה לא רק תהליך הכתיבה, אלא גם ליהנות על הבמה.   לאט, לאט, הלהקה, הדביקה את הפער בין היכולת המוזיקלית שלה, לבין הרצון שלה לעשות מוזיקה והפכו לבני בית בCBGB. הלהקות האחרות שהסתובבו באותה תקופה במועדון, החלו לחקות אותם. אומנם החיקויים הגיעו בצורות רבות, חלק העתיקו את צורת הנגינה הפשוטה של 2-3 אקורדים לשיר, אחרים את אורך השירים הקצרים, היו כאלו שרק העתיקו את הרצון של ליהנות על הבמה. לא משנה מה הם לקחו, אבל כל אחד לקח משהו אחר מאותו קסם לא ברור שקרה על הבמה הזו. ביניהם היו להקות כמו בלונדי (Blondie), ראשים מדברים (Talking Heads), פטי סמית (Patti Smith) ורבים אחרים. כמובן שהלהקות האלו אחרי זה השפיעו על גל גדול יותר של להקות אחרות, וכן הלאה וכן הלאה.


אח למרות הכבוד הרב שקיבלו בעולם המוזיקה המתחדש הזה, הראמונס לא ממש הצליחו להטביע את חותמם בארה"ב ויצאו לסיבוב הופעות באירופה.

 

הקרב על בריטניה

הראמונס הגיעו לבריטניה, ב4 ביולי 1976, ומלאו שם את מועדון הרודהאוס עד אפס מקום. יום למחרת הם הופיעו שוב וגם הפעם מילאו את האולם. אחרי ההופעה התגנבו כמה ילדים אל מאחורי הקלעים לפגוש את האלילים שלהם. בין הילדים האלו היו גם ג'וני רוטן וסיד ויסז, לימים הסקס פיסטולז. גם בחור בשם  ג'ו סטראמר היה שם, הוא יהפוך בעתיד להיות הזמר של להקת פאנק אחרת, הקלאש (The Clash).

עם פרצוף כזה, פלא שצריך אקדח בשביל סקס?!

עם פרצוף כזה, פלא שצריך אקדח בשביל סקס?!

רוטן סיפר באחד הראיונות, שכאשר הם התקרבו לראמונס באותו ערב, הוא שיקשק מפחד, הוא באמת חשב שהראמונס הולכים לכסאח להם את הצורה. יראת הכבוד, וההבנה שהמוזיקה של הראמונס היא אקדח טעון, גרמה להצתה של הפאנק בבריטניה. שם הפאנק בנוסף לצד המוזיקלי הרדיקלי שלו, קיבל גם את הצד האידיאולוגי אנרכיסטי פוליטי שלו. כך הציתו הראמונס את מהפכת האנרכיה בבריטניה.

"הלאה עם הספר הלבן! תחי מדינת ישראל"

ששבו הראמונס הביתה, הם הקליטו עוד כמה וכמה תקליטים. בכל פעם היו בטוחים חברי הלהקה שזה יהיה התקליט שיקפיץ אותם לראש מצעד הפזמונים. אך לצערם זה מעולם לא קרה.

שאר חברי מחזור 74-76 של הCBGB עברו אותם ועקפו אותם במכירת תקליטים. בלונדי הפכה ללהקה החמה ביותר בשוק באותן שנים, ראשים מדברים הפכה לשיחת היום במעגלים המוזיקלים, הקלאש והסקס פיסטולס שינו את פני בריטניה לנצח.
והראמונס? הראמונס רק הציתו את הגפרור והמשיכו לנגן.

 

מסקנה

We did start the fire !

 

 

מודעות פרסומת

וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי – מחזור הטבעת (כתבה מיוחדת)


וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי.
כך כונה וואגנר פעמים רבות, אבל האם הוא היה באמת אנטישמי? האם הוא סתם היה מיזנטרופ? או האם זה משהו עמוק יותר?
כחלק מסדרת הטבעת, וכמאמר העומד בפני עצמו אני מביא לכם הפעם כתבה מיוחדת לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

 

וואגנר, המחלוקת

וואגנר, שהיה ועדיין, אחד המלחינים החשובים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה,  מוכר בישראל בעיקר (אם לא רק) בזכות האנטישמיות שלו. אפילו פחות בזכות האנטשימיות שלו אלא יותר בגלל אהבתו הגדולה של ראש הצוררים, היטלר, את יצירותיו.
ההיסטוריון הישראלי, טלמון, אף הגדיל והגדיר את וואגנר כסנדק הנאציזם.

הנאצים כל כך אהבו אותו, שביירוית (לא להתבלבל עם ביירות הסורית), הפכה למקום עליה לרגל לנאצים, ואף היטלר דאג לחגוג שם את רוב ימי הולדתו בתקופת שילטונו. ביירוית היא העיר בה שוכן התאטרון הגדול של וואגנר, ומקום מנוחתו האחרון.
זאת ועוד, גם משפחתו של וואגנר, אלמנתו של בנו זיגפריד, היתה חברה קרובה של הפירר. הקשרים האלו, שלוואגנר כמובן לא היה יד ורגל בעניין, כמובן חיזקו את הקשר הערטילאי בין וואגנר והאנטישמיות.

אולם הקונצרטים בביירוית

בנוסף, אחד מהתכסיסים הנבזים, הנלוזים והעלובים ביותר של הנאצים היה השמעת מוזיקה משמחת ומרוממת במחנות, במיוחד בזמן ההליכה אל המקלחות, שם יהודים רבים קיפחו את חייהם. היצירות של וואגנר היו בין היצירות המושמעות ביותר שם, אבל לא היחידות. גם יצירות של בטהובן, מוצרט, ומלחינים גרמנים/אוסטרים אחרים הושמעו.

אולי כאן זה המקום להזכיר, וואגנר נפטר בפברואר 1883 ואילו אדולף היטלר נולד באפריל 1889, הפרש של 6 שנים בין מות וואגנר והולדת היטלר. משמעות הדבר היא שוואגנר מעולם לא ידע מי זה היטלר, לא פגש אותו, ובטח לא היה נאצי (אלא אם הרייך באמת הצליח ליצור מכונת זמן).

היהודים במוזיקה

זה לא שוואגנר היה שה תמים, שהטילו עליו רפש אנטישמי לא עוול בכפו. הוא אכן כתב את המאמר הידוע שלו "היהודים במוזיקה" (שנגיע אליו בהמשך) ועוד מספר מאמרים שונים, רובם לא אנטישמים, אם כי בחלק מהם אפשר למצוא הדים כאלו. אשתו, קוזימה , היתה גזענית מובהקת וברורה, גם בנו זיגפריד היה אנטישמי ידוע. רק מה, וואגנר מת כאשר זיגפריד היה בן 12, רוב גידולו בגיל בוגר נעשה על ידי אימו (האנטישימית).
וואגנר מעולם לא הצהיר על עצמו כאנטישמי.

כידוע וואגנר לא היה המלחין האנטישמי היחידי, באך, שופן, ליסט, אפילו אומרים שגם בטהובן. אני בכלל לא מדבר על מלחינים שהיו נאצים מובהקים, כמו קארל אורף (לכתבה המלאה עליו אפשר להיכנס ללינק) שהיה המלחין הרישמי של הרייך, ושהיצירה המפורסמת שלו "קרמינה בוראנה" נכתבה לכבוד 1000 שנים של רייך, או המלחין הגרמני ריכ'רד סטראוס, שהיה נשיא לשכת המוזיקה של הרייך – שניהם חברים במפלגה הנאצית ונושאי תפקידים רישמים במשטר.

שטראוס וגבלס

אני אפילו לא מזכיר כותבים, סופרים ופילוסופים שונים בעלי דעות דומות, גם בלי להזכיר את שייקספיר, עם המחזה האנטישימי , היהודי מוונציה.

כמובן שאף אחד מהם לא מוחרם, או לא מוכר בעיקר בשל היותו אנטישמי (אם בכלל יודעים משהו על עברם).

אז למה רק וואגנר?

היהודי הנצחי

אולי כדאי לחשוב איך זה להיות יהודי בעולם ששונא יהודים, איך זה להיות ממזר לאב יהודי שלא מוכן להכיר בך כבן, איך זה להיות מישהו שאתה לא?

את כל השאלות האלו וואגנר היה צריך לשאול את עצמו יום יום. זה לא דבר ידוע כל כך, אבל ככל הנראה וואגנר היה צאצא ממזרי של דייר יהודי שהשכיר דירה מאימו של וואגנר. אותו דייר, השחקן גאייר התחתן עם אמו של וואגנר, שהתאלמנה מבעלה חצי שנה אחרי שוואגנר נולד.

גאייר

גם אם באופן ביולוגי גאייר לא היה אביו, ידוע לפי מכתבים של וואגנר, שהוא היה משוכנע שגאייר הוא אכן אביו. גאייר, שנפטר בגיל צעיר, בהיות וואגנר בן 9, לא הכיר את בוואגנר כבנו הביולוגי לאורך כל הזמן (אם היה מכיר בו ווגנר היה הופך לממזר), אבל התיחס אליו כמו אל בן, דבר שפיתח אצל ואוגנר רגשות איבה כלפי אביו, אבל יותר מאיבה הוא רצה בהכרה שלעולם לא יקבל.

בנוסף, עצוב להגיד, אבל גם אפו של וואגנר שיחק תפקיד גדול בעניין. לוואגנר לא היה בדיוק אף ארי קטן וסולד, כי אם אף "יהודי" גדול ובולט. לא פעם אנטישמים אמיתיים הטיחו בוואגנר (גם על זה שהיה חבר טוב של יהודים) "ההוא, האנטישמי עם האף היהודי". אף יש את הסיפור המפורסם על בית האופרה של פראג, שם הוצגו פסלים של גדולי המלחינים. לאחר הכיבוש הנאצי, נשלחה פלוגה של SS לנפץ את הפסל של המלחין היהודי מנדלסון. כאשר הגיעו,  הם גילו שלפסלים אין שמות, קצין הSS החליט לנפץ את הפסל עם האף הכי גדול, עם האף  הכי יהודי. הוא כמובן ניפץ את פסלו של וואגנר, לא יודע אם הוא שרד לספר על הפדיחה.

האף של ווגנר

וואגנר, חי בעולם שבו הוא לא יהודי, אבל כל הזמן מתנפנף מעל ראשו האיום  שיזהו אותו כיהודי. דבר מה שבאותה תקופה לא היה משהו נחמד במיוחד, לא רק זה, הוא גם נאלץ להלחם ולגבש זהות עצמית, בלי לדעת את האמת לגבי מוצאו  ולחיות כל הזמן בספק הזה. מכאן גם נובע הצורך להצביע על "האחר" בשביל לדעת מי אני.

זו כנראה אחת הסיבות לכתיבה של המסה שלו "היהודים במוזיקה". סיבה אחרת, והיא כנראה הסיבה היותר חזקה לפרסום של המאמר, ובכלל לכתיבה שלו, היא לא אחר מהמלחין מאיירבר . מאיירבר  היה מורו של וואגנר בתחילת דרכו, אבל מהר מאד היחסים עלו על שירטון. וואגנר, שיצא ממערכת היחסים הזו פגוע ועצבני, החליט לכתוב מאמר כנגד מאייבר וכנגד מלחין מתחרה אחר, שבמקרה גם היה יהודי, מנדלסון.
דברים רבים מהמאמר שונו ועוותו במשך השנים,  והוענקו להם משמעויות שלא היו קיימות במקור.בתחילה וואגנר בכלל לא פירסם את המאמר בשמו, אלא בחר בשם עט. רק שנים לאחר מכן הוא פרסם אותו שוב בשמו.

 אבל צריך גם לזכור שכמעט כל "אינטלקטואל" באותה תקופה דאג לכתוב מאמר אנטישמי, או לכל הפחות כמה עמודים אנטישמיים.

אמיל זולא

למשל, אמיל זולא, הסופר  הצרפתי הידוע, מי שכתב את "אני מאשים" ככתב התקפה על כליאתו והרשעתו של דריפוס בפרשה האנטשימית הידועה. אפילו אותו זולא, כתב במאמר אחר שלו, "העם היהודי הוא האומה העתיקה ביותר, ויש לקנא בדרך שבה הם שמרו על אמונה מונוטאיסטית לאורך הדורות" אבל באותו מאמר המשיך ואמר שהעם היהודי הוא עם חשוך שנגוע באין סוף אמונות תפלות. לא פחות מזה, הוא ממשיך ואומר באותו מאמר, שרוח העם היהודי היא הרוע בהתגלמותו.

ואנחנו מדברים על מישהו שמחבב יהודים. זה היה הלך הרוח של אירופה של התקופה.

מה שעוד שוכחים להזכיר זה את חבריו של וואגנר. וואגנר הקיף את עצמו בהרבה מאד חברים יהודים. כמה מחבריו הטובים ביותר היו יהודים. באוטוביוגרפיה שכתב וואגנר על עצמו בערוב ימיו, הוא הזכיר את התקופה ששכן בפריז. שם הזכיר את סמואל לארס, יהודי צרפתי שעליו כתב "אחת החברויות היפות של חיי". אבל כמובן חברו הקרוב לאורך שנים היה הרמן לוי. הרמן לוי היה המנצח האהוב על וואגנר ואף ניצח על הבכורה של פארסיפל (האופרה האחרונה של וואגנר).לוי ווואגנר היו קרובים עד מאד.כה קרובים, שבסיום חייו, ביקש וואגנר שלוי יהיה אחד מנושאי הארון שלו (כבוד שמעניקים רק למשפחה וחברים קרובים במיוחד).

הרמן לוי

וואגנר השעיר

וואגנר, היה כנראה אדם מורכב במיוחד. הוא גם היה כנראה אדם די נבזי, לא נחמד, אפילו מגעיל. לא סתם, כמעט כל מי שהיה לו חבר/מורה/עמית, הפך בסופו של דבר לאויב או שונא או במקרה הטוב התעלמות טוטאלית אחד מהשני (למשל עם ניטשה). אבל למרות הכל, ככל הנראה הוא לא היה אנטישמי בהרבה מהאירופאי הממוצע באותה תקופה.

 

מה שגם בטוח, שיש במוזיקה אנטישמים גדולים ממנו, יש במוזיקה נאצים מוצהרים. אבל וואגנר נשאר השעיר לעזאזל. יש להיות כנים, ולהגיד שגם שטראוס היה מוחרם בישראל עד סוף שנות ה80, אבל מאז הוא מושמע גם בפילהרמונית הישראלית. אורף, ככל הידוע לי, מעולם לא היה מוחרם. אז מה יש בוואגנר שהפך אותו לנס החרם הגרמני?

לדעתי האישית, היה הכי נוח והכי כלכלי להחרים דווקא אותו.

את מי אפשר להחרים? להחרים את אורף, שכל ביצוע של כרמינה בוראנה נמכר כליל בשניות, במקרה הטוב, במקרה הרע הופך לאירוע המוני באיזה פארק, או שטראוס שיכול להיכנס לרפרטואר של קטע פה או שם של תזמורות, מבלי לעשות מזה רעש וצילצולים.

זה בניגוד לאופרות האפיות של וואגנר, שלא מתאימות לכל מאזין, שדורשות השקעות ענק בתפאורה, בשביל להעלות אותן ולא תמיד מחזירות את ההשקעה. מוזיקה מורכבת שלא שומעים מתנגנת ברקע, אלא יש צורך רב להשקיע ולהבין.

כל זה עומד כרועץ לוואגנר, הופך אותו למטרה קלה ופותח את האפשרות להעמיד אותו כשעיר לעזאזל של המוזיקה בארץ.
שיש שיקול כלכלי העובדות קצת פחות מעניינות.

מסקנה

מזל שהיטלר לא אהב את בונו

בעקבות מלחמת הכוכבים- הייל הקיסר! (חלק ראשון)


בשבוע שעבר, חוץ מביקורת טלויזיה קטנה, לא קיבלתם כלום. לא ביקורות קולנוע, לא קומיקסשום דבר.
השבוע אני אפצה אתכם על כך שלדאבוני נבצר ממני לכתוב. השבוע נתחיל בסדרת כתבות ארוכה על אחד הנושאים החביבים עלי, שבאופן מפתיע לא קיבל כאן שום איזכור.


אבל לפני שנתחיל אני רוצה שתדמינו לכם בראש מנהיג כריזמטי, כזה שסוחף ומשלהב המונים. מנהיג שנבחר בצורה דמוקרטית, אבל הופך את הדמוקרטיה על פיה והופך לדיקטטור לוחמני. עכשיו יש סיכוי שדימיינתם אחד משני מנהיגים, או את היטלר או את הקיסר פלפטיין ממלחמת הכוכבים.

תמונה נדירה, פאלפטין והיטלר ברגע של ביחד

הדמיון המעוות

בסדרת הכתבות הזו אנחנו נחקור ונגלה מה בעצם המקורות ההיסטוריים והספרותיים של מלחמת הכוכבים. אולי כדאי להקדים ולאמר, שהמוח האנושי לא מסוגל לדמיין פרצוף שהוא לא ראה, או לחשוב על סיפור שהוא לא שמע. מה שהוא כן יכול לעשות זה לחבר, לעוות, להוציא, להכניס, ובעצם כל דבר חוץ מממש לדמיין משהו חדש לגמרי

 לכן כל מספר סיפור בעצם נשען על סיפור קודם.

מימין לשמאל, בני בגין, ביבי, ברק, פרס, פואד (בעיגולים מיסדי ראשון לציון)

וג'ורג' לוקאס, יוצר מלחמת הכוכבים, אינו שונה בנוף הזה. מה שלוקאס כן שאב מכל כך הרבה מקורות לסיפור כל כך פנטסטי, הוא שהמעקב והחיפוש אחרי המקורות הללו הוא תענוג רצוף בפני עצמו.

לוקס העיד על עצמו שבתור ילד היה מרותק למסך הקולנוע של שנות ה40, לסרטי ההרפקאות, לסדרות הקולנוע הזולות אך המבדרות, לגיבורים ונבלים ולדרך סיפור מאוד גרנדיוזית. כשהפך לנער, הוא גם התחיל לקרוא ספרי מד"ב כמו אסימוב ונשאב לעולמות אחרים שהיו בשבילו בריחה מהחיים המשעממים בעירה קטנה אי שם בקליפורניה. הסרטים שהוא ראה והספרים שהוא קרא לא נתנו מנוח למוחו ולאט אט צימחו שם שורשים שבעתיד ינבטו לסאגת מלחמת הכוכבים

לוקאס לא רק שאב מסיפורים אחרים, אלא גם מתרבויות אחרות, לא רק מסיפורים אלא גם במידה רבה מאד מספרי ההיסטוריה, ומה היא היסטוריה אחרי הכל אם לא סיפור האנשות כולה ?

שאף אחד לא יזוז או שאני זורק את פצצת הסירחון הזו

 

60 שניות על….

כמו שהזכרנו לוקס לא רק שאב מסרטים שראה כילד או ספרים שאליהם ברח בתור נער אלא גם מההיסטוריה עצמה, במיוחד מתקופת מלחמת העולם השנייה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הויזואליות.

 

לשניה אחת אני מחליף כובע והופך למורה להיסטוריהתזכורת קלה בהיסטוריה. שנות ה30 בגרמניה, רפובליקת ווימר בשיאה, גרמניה יצאה לא מכבר ממלחמת העולם הראשונה. גרמניה יצאה מהמלחמה הזו מדממת, פצועה ובעיקר מושפלת. לאחר המלחמה בית הנבחרים הגרמני החדש, הרייכסטג, היה מקום מסואב, קיצוני, מפולג ומושחת מהיסוד. היה בלתי אפשרי להעביר כמעט חוק אחד כאשר מפלגות קומונסטיות יושבת צד בצד ליד מפלגות פשיסטיות שיושבות ליד מפלגות אנרכיסטיות שיושבות לצד מפלגות ניציות.  ובראש כל הבלגן דווקא עמד אדם שקול, שהיה פחות או יותר קונצנזוס בעם, הינדרבורג

 

אבו אל שפם

הינדרבורג היה אחראי על כמה מהנצחונות של גרמניה במלחמת העולם הראשונה (לא שהיו הרבה כאלו ) והיה אהוב מאוד בקרב העם. הוא שלט ברפובליקת ווימר בערך כעשור (שזה היה פחות או יותר כל שנות הקיום שלה).

ב1932 התמודד הינדרבורג פעם נוספת על נשיאות הרייכסטג, והפעם עמוד מולו מנהיג מפלגה חדש, מנהיג מפלגת הנציונלסוציליסטים או בקיצור נאצים.  היטלר שעמד בראש המפלגה ניצב מול הינדרבורג, הינדברג היה כלכך בטוח בנצחנו מול הגמד עם השפם הקטן, שהוא לא הפעיל שום מערכת בחירות פירסומית, שום שלטי חוצות, לא לחץ ידיים לתינוקות לא נישק זקנות, כלום! אבל היטלר לעומת זאת…. היטלר הכיר את המדיומים החדשים, את הקולנוע, הרדיו והגרפיקה. היטלר הפעיל מערכת בחירות אכזרית ויעילה ביותר. ולבסוף היידנברג הוכח כצודק, באמת הגמד הקטן עם השפם הפסיד. אולם היטלר אולי הפסיד במערכה על הנשיאות, אבל בדרך צבר הרבה מאוד כוח.

ועכשיו גם הספר "מלחמתי" של הסופר א.ד היטלר

הייל פאלפטין

ואם נעבור רגע לתמונת הראי שלנו בסרט: "מלחמת הכוכבים:פרק I- אימת הפנטום" . גם שם יש לנו סנאט מושחת ומסואב שבעצם משותק מרוב סירבול. אבל בראשו עומד מנהיג כאריזמתי ואהוב , וולארוןופלפאטין שצמח מתוך הסיאוב הזה, מצליח לערער את כיסאו של המנהיג הצודק.

ג'נרל זוד לאחר שפנה לפוליטיקה

אבל זו רק נקודת דמיון רופפת יותר.

או למשל, מישהו שם לב שבכל משרתי האימפריה, אין אפילו חייזר אחד? כולם אנושיים. ואם כבר היה חייזר כזה או אחר, הוא היה חד פעמי ורק לשימוש הקיסר למטרה מאוד ספציפית.

דוגמא יותר טובה היא הצבא הפרטי של היטלר. בתחילת הקריירה הפוליטית של היטלר, הוא שינה את מנגנוני המפלגה והקים את הזרוע הלוחמת של המפלגה, שלימים תהפוך לראש החץ של הצבא הגרמני. לפלוגה הזו הוא נתן את השם המפחיד "פלוגות הסער" הSTORM TROOPERS   שזה גם שם של אותם חיילים לבנים שהם הכוח המרכזי של הצבא של פאפלטין.

מתוך קולקציית הסתיו, הנחה מיוחדת לחברי חבר


היטלר לא הסתפק בזרוע לוחמת. מתוך הזרוע הלוחמת הוא בחר את המובחרים ביותר והפנה אותם לSS, שזה ראשי תיבות Schutzstaffel או בתרגום חופשייחידת המישמר. זוכרים למי עוד היה יחידת משמר בשם "יחידת המשמר"? נכון לפאלפטין.

גם את הויזואליות הוא שאב באופן ישיר. למשל המדים של קציני הSS והמדים של קציני האימפריה הם כמעט זהים לחלוטין.

ילדים, מצאו את ההבדלים, הקיפו בעיגול ושלחו את המסך אל המערכת

זה גם לא סוד שאת קרבות החלל שלו הוא ביסס על קרבות אוויר אמיתיים במלחמת העולם השניה. יש אפילו את הסיפור, שלקראת סוף הצילומים הוא עשה הקרנה מיוחדת לחברים, והיכן שהיו אמורים להיות קרבות החלל, הוא הכניס צילומים ישנים של קרבות אוויר ממלחמת העולם השניה.

אפשר גם להיכנס לטרילוגיה החדשה (פרקים 1-3) ולראות איך כל דמות היסטורית מיוצגת שם, אם זה היטלר המושווה לפלפטין או סטלין, שבהתחלה היה בין בריתו של היטלר ואז נזרק לכלבים ונבגד על ידי היטלר, שיכול בהחלט להתאים לקאונט דוקו (הם גם דומים), שגם הוא נבגד בסוף על ידי פלפטין אחרי שהם עשו יד אחת.

Stalin, I am your father

גם הויזואליה הכללית של הסרט מושפעת מהמראה שחקוק לנו בזיכרון הקולקטיביבתור החזון של הויזואליה הנאצית הייחודית. מעניין לראות שהוא בחר בעיקר בויזאליה הנאצית להדגיש את האמפריה, אבל גם כמה דימוים נאצים זלגו לכיון המורדים. בעיקר אפשר לראות בסצנת הסיום של "מלחמת הכוכבים : פרק IV – תקווה חדשה". טקס הסיום שמזכיר באופן כמעט זהה לאחת הסצנות המופרסמות בסרטה של לני ריפלשטיין, נצחון הרצון. סרט שהיה שופר התעמולה הנאצי הגדול ביותר, והציג את הישגי הנאצים באולימפיאדה שהמשטר הנאצי אירח

מצעד האיוולת

אין ספק שלמלחמת העולם השניה הייתה השפעה גדולה על מלחמת הכוכבים. לפי דעתי בעיקר, מכיוון שזו הייתה המלחמה האחרונה בה הטוב והרע היו ברורים. לא היתה כאן שאלה של מלחמה מוצדקת או לא, שאלה של מה היא האידאולוגיה הנכונה. היה כאן פשוט את בני האור מול בני החושך את העולם.

בשבוע הבא

להתראות בשבוע הבא עם שובו של הסמוראי, החלק השני בכתבה .

ואל תשכחו TVEYE מגיע!

 

ביקורת קולנוע, קומיקס, מלחמת הכוכבים, סרטים, ביקורות סרטים, ביקורת טלוויזיה, ביקורות קומיקס

תישקו לי !


וויקד לסטר היא אחת הלהקות הכי גדולות בהיסטוריה של הרוק, או אחת הלהקות שיגדלו להיות  אחת הלהקות הכי גדולות בתבל, שישנו לעד את המראה של הרוק. אז איך לא שמעתם עליהם? כי וויקד לסטר ישנו את השם שלהם אחרי האלבום הראשון לשם יותר קליט, כמו קיס (KISS).
קיס היא אחת הלהקות הגדולות שקמו אי פעם. גם אם אתם לא ממש מכירים אותם ,כי באופן אירוני הם לא הצליחו בארץ, הם עדיין שינו את עולם הרוק כפי שאנחנו מכירים אותו.


קולות רקע

"יפה, עכשיו תגיד אההההה"


וויקד לסטר היתה להקה של 2 חברים יהודיים (אחד ישראלי)- סטנלי איזן וחיים ויץ. השניים הקימו להקת רוקפולקפופ כזו, לא משהו מיוחד, לא משהו שלא שמעו לפני זה, אבל מצד שני הם לא רעים. הם אף קיבלו חוזה הקלטות והקליטו אלבום שלם, אבל הלהקה לא ממש המריאה. איזן וויץ ניסו להבין מה הבעיה ואיך הם הופכים לכוכבי ענק ומליונרים, יותר נכון חיים חשב על כך. חיים, שהיה בעל ראש שיווקי מדהים, הבין שדבר ראשון הם צריכים שמות שהם יותר רוק אנד רול ופחות מרק עם קניידלעך. כתוצאה מזה, סטנלי שיפצר את השם שלו לפול סטנלי, וחיים שינה את שמו לגמרי לג'ין סימינס כשהוא רומס כל זכר לעולם הישן שלו.ועכשיו המטרה של  שניים  היא לחפש גיטריסט חדש ומתופף .

ג'וליאן שגראן והפנטומימאים

ב72 , שנה אחרי שהם פירקו את לסטר, הם נתקלו במודעה של "מתופף משופשף ומגניב מחפש להקה", השניים בדקו את כישורי התיפוף של הגוי והחליטו שנאים הם וצירפו את פיטר קריס ללהקה. עכשיו חיפשו השלושה נגן גיטרה ראשי. סטנלי, אשר ניגן על גיטרת קצב, העדיף להתמקד בשירה ולתת לגיטריסט מקצועי להוביל את הגיטרות. אחרי מספר אודישנים הם מצאו אותו, גיטריסט צעיר אבל וירטואוז אמיתי. אחרי אודישן אחד בלבד הם החליטו שפול פארלי יהיה הגיטריסט שלהם. אולם בגלל שיש כבר פול אחד, הוא יקרא אייסעל שם יכולות הנגינה שלו.
עכשיו הם ארבעה. כל מה שצריך זה שם ללהקה ולהחליט על סגנון מוזיקלי דברים פעוטים

את השם הם מצאו יחסית מהר. פיטר סיפר על כך שהוא היה בלהקה בשם ליפס (שפתיים), אז פול אמר "שם דבילי. אם כבר, אז למה לא קיס (נשיקה)?" ומאז השם נשאר.

"ניראה לי ששכחנו משהו"

הארבעה החליטו ללכת על קו מוזיקלי קשיח יותר ממקודם ולהפוך את ההופעה שלהם לתאטרלית יותר בהשראת הגדול מכולם אליס קופר (לכתבה בבלוג על אליס קופר). הם החליטו שגם ההופעה שלהם תהיה גרנדיוזית , וכמו קופר, גם הם החליטו לעטות על פניהם איפור כבד. כל חבר להקה החליט על דמות שהוא רוצה להיות. פול הפך לstarchild (ילד הכוכב) שהדגיש את הניצוץ בעיניו ואת היותו רומנטיקן. ג'ון הפך לDEMON (השד) בגלל ההומור השחור, הצינקניות  והאהבה שלו לקומיקס האימה. אייס מאותו יום היה space ace (אלוף החלל) בגלל אהבתו למד"ב, ופיטר היה לcat man (איש החתול) על שם תשע הנשמות שהיו לו בזמן שגדל באחד השכונות המסוכנות ביותר בברוקלין.

הפרה היסטריה


לא, באמת. אתה גברי ככה, באמש'לי

עכשיו יש נגנים, יש איפור, יש שם אפשר להתחיל לכבוש את העולם. כל מה שחסר זה אלבום. הלהקה הזמינה את החברה שהפיקה את התקליט הראשון של וויקד לסטר לשמוע אותם. הפקיד שנשלח לשמוע אותם  לא התרשם מהם, במיוחד לאור העובדה שאחיו של פיטר הקיא לו על הנעלים, והחליטו לא להחתים אותם.

הם החליטו להופיע ולקוות לקבל חוזה הקלטות. בהופעה הראשונה שלהם ב30 לינואר 73 היה מספר שיא של 3 אנשים! שלושה אנשים באו לשמוע את הלהקה החדשה. הלהקה לא ויתרה והמשיכה להופיע באזור מועדוני ניו יורק. לאט אבל בטוח הם צברו מעריצים. לבסוף, באותה שנה חברת התקליטים "תקליטי בודאהה" החתימה אותם על חוזה.
באותה שנה הם גם כבר קיבלו את הפריצה הגדולה שלהם על הבמה, כאשר הם חיממו את ההופעה של הלהקה " Blue Öyster Cult".

"שיט ניזכרתי! שכחנו לכבות את הגז!!"


ב74, הלהקה כבר הוציאה את האלבום הראשון שלה, שפשוט נקרא KISS , ויצאה לסיבוב הופעות מסיבי בנסיון לקדם אותו, אבל לא ממש בהצלחה. התקליט הראשון אפילו לא עבר את 100 העותקים, והלהקה הקליטה את התקליט השני שלה, Hotter Than Hell (חם אף יותר מהגהנום) אשר יצא גם הוא באותה שנה, בנסיון למנף את הלהקה. אך לצערם מה שקרה היה בדיוק ההפך ומכירות 2 התקליטים צנחו. האולפנים תיכסו עצה והחליטו להוציא תקליט שלישי ולהכניס לתקליט צליל קצת יותר פופי. ב75 יצא האלבום השלישי של הלהקה Dressed to Kill (לבושים לרצח). באלבום הזה הוקלט לראשונה השיר שיהפוך להמנון הלהקה והמעריצים rock and roll all night. התקליט הצליח קצת יותר מהתקליט השני אבל עדיין לא היה רב מכר. הסינגל של rock and roll all night, הגיע רק למקום ה57 בבילבורד, ולא נראה היה שKISS תחזיק מעמד עוד הרבה זמן.

"שיט! שוב נשכתי את הלשון!"

מה שכן, ההופעות של הלהקה התחילו לתפוס תאוצה ומוניטין של ההופעה הכי טובה בעיר. ג'ין  ירק אש ודם (לא באמת דם אלא יוגורט וצבעי מאכל), הגיטרה של אייס יורה אש ולהבות התופים היו מתרוממים באוויר  ואלפי פיצוצים ופירוטכניקה  לאורך המופע.

אבל אליה וקוץ בה, ההופעות היקרות וחוסר המכירות גרמו לחברת התקליטים (שבנתיים הפכה לתקליטי קזבלנקה) להגיע לסף פשיטת רגל.

ההיסטריה של העולם

"חיבוקי ? "

הלהקה, שהבינה שיש דיסוננס בין מכירות התקליטים לבין ההופעות שלהם, החליטה לאחד את הדיסוננס ולהוציא תקליט נוסף. ב75 יצא תקליט הופעה חיה שגם הוא נקראה בפשטות LIVE!. אכן, זו היתה החלטה נכונה. התקליט הגיע מהר מאד לתקליט זהב  והגירסה החיה של rock and roll all night הגיעה למקום ה12 המכובד בבילבורדקפיצה  משמעותית.

האלבום הזה נתן לקיס את הפריצה המיוחלת והציל את תקליטי קזבלנקה מפשיטת רגל. אחרי ההצלחה הזו קיס המשיכה לאלבום הבא שלהם. לצורך זה הם שכרו  את שירותיו של בוב אזרין, המפיק האגדי של אליס קופר, שיפיק להם אותו. הם נכנסו איתו לאולפן ויצאו עם התקליט הכי שאפתני ומוצלח שלהם מבחינה מיוזקלית, Destroyer . כאשר יצא האלבום, הוא הגיע מיד לתקליט זהב, אבל מהר מאוד איבד גובה והמכירות שוב התחילו לצנוח. רק כאשר הוציאו את הסינגל השני של התקליט "בת''" , המכירות המריאו והביאו ללהקה את תקליט הפלטינום הראשון שלהם.

strike a pose

בין ב76 ל77 הלהקה הוציאה עוד שלושה תקליטים, 2 תקליטי אולפן Rock and Roll Over  Love Gun ועוד תקליט הופעה alive II. הפעם, כל אחד מהם הגיע במהירות לפלטינום. אחרי הרבה עבודה קשה הפכה סוף סוף קיס ללהקה הכי פופולרית בארה"ב, ביפן, ובכללביפן הופיעה הלהקה בודוקון 5 הופעות רצופות שהיו לגמרי sold out. בכך הם עקפו את השיא של החופשיות עם 4 הופעות.

קיס עכשיו הכניסה מעל ל17 מיליון דולר מתמלוגים בלבד, אבל ג'ין הבין שהם יכולים לעשות הרבה יותר כסף בלי להקליט שיר אחד. כך בעצם התחילה שרשרת שלמה של מוצרים שונים עם לוגו ודמותם של חברי הלהקה, קומיקסים, בובות, משחקי פינבול, ערכות איפור של קיס, תחפושות, משחקי לוח, כלי מיטה ועוד.

"רוצה להחליף מכתביות של KISS בכאלו של אלף"

מכל זה הלהקה הרוויחה מעל 100 מיליון דולר, כמעט פי 6 ממה שהיא הרוויחה רק מהמוזיקה שלה.

Kiss my ass bye bye

"מיאו?"

בשלב מסוים כבר לא היה ברור היכן המוזיקה מתחילה, לדוגמא, תקליטי הסולו של הלהקה. ב78 ,ביום אחד, יצאו 4 תקליטי סולו של כל אחד מחברי הלהקה. כמובן שכל מעריץ רץ לקנות את כל ה4. ואכן באיזה שהוא שלב ההתמסחרות הזו התחילה לחזור ולנשוך אותם בתופים (או כל מטאפורה אחרת לתחת של להקה) . ב79 הלהקה הוציאה את התקליט שלהם Dynasty. התקליט גם הגיע  ללא בעיות לפלטינום, אבל ההפתעה היתה בסיבוב ההופעות.

4 המאופרים

קיס יצאה לסיבוב הופעות אחרי הפסקה ארוכה. הם יצאו בקמפיין "קיס חוזרת" ובנו על ההצלחות של הסיבובים הקודמים ושל המכירות המטורפות. גם ההשקעה בסיבוב הופעות זה היתה גרנדיוזית ביותר. אבל כמה הופתעו חברי הלהקה כאשר הם גילו שהם הפכו ליובל המבולבל.
הקהל היה יחסית דליל, אך ההפתעה הגדולה היתה הגיל של הקהל. רובו היה ילדים קטנים, רובם מאופרים כחברי הלהקה, חלקם הגדול מלווים באבא ואמא (שגם הם לפעמים היו מאופרים). וקיס כמו קיס החליטו להפוך את  החיסרון לדולרים והתחילו להתלבש בצורה יותר צבעונית וססגונית, שרק חיזקה את הדימוי הקומיקסי שלה.

ג'ין אמר להרים ידיים, ג'ין אמר לנשוך את הלשון..

אבל לא כל חברי הלהקה אהבו את הכיוון והתחילו להיווצר ביניהם מתחים. בדצמבר 1979 התחילו הסדקים הראשונים להופיע.
לאחר חילוקי דעות, החליטו פול וג'ין להעיף את פיטר ובמקומו  צירפו ללהקה את המתופף אריק קראר.

הלהקה הוציאה את התקליט ה8 שלה ב1980 unmasked . למרות שאריק כבר החליף את פיטר, על העטיפה של האלבום עדיין הופיע פיטר ולא אריק. לראשונה מאז אלבום ההופעה הראשונה, התקליט לא הצליח להגיע לפלטינום. התקליט הבא שהם הוציאו היה תקליט קונספט בשם " Music from "The Elde" שהיה אמור להיות חלק מפס קול לסרט. ללא הסרט, הקונספט והסיפור היו בלתי ניתנים להבנה והאלבום נכשל.

תרמנו בעבודה

אייס, שהתנגד לתקליט קונספט ובכלל לכיוון החדש של הלהקה, החליט גם הוא לעזוב. בכך בעצם  חצי מהלהקה המקורית עזבה את קיס.

הלהקה המשיכה לפעול באופן רציף עד היום, אבל הדיסקים המאוחרים שלה התקשו להגיע להישגים של הקודמים. בצעד חסר תקדים, ב83, ג'ון ופול הבינו שצריך שינוי רציני בלהקה והחליטו להוריד את האיפורמה שלא ממש עזר למכירות.

ובימינו אנו.

(מספיק דבילי גם בלי שאני אוסיף)

ב96 הלהקה עשתה קאמבק וכל החברים המקוריים התאחדו מחדש, עם האיפור וכל הפירוטכניקה. הם הוציאו עוד אלבום אולפן ב98 Psycho Circus. האלבום הצליח לשחזר את ההצלחה הישנה של ההלקה, אבל התקליט עצמו לא היה טוב. ג'ין הסביר אחרי זה שהם ניסו לשחזר את המוזיקה המקורית של קיס אבל לא הצליחו כי כבר לא היה את קיס המקורי. אולם בעקבות גל הנוסטלגיה המכירות עדיין המריאו, ובשבוע הראשון כבר נמכרו מעל 110 אלף עותקים.

ומה עם האיחוד של מנגו? מתי נזכה לו ?

ב2000 הלהקה יצאה ביחד לסיבוב אחרון  שנמשך שנה והיה הריווחי ביותר בתולדות הלהקה והוארך מעבר לתיכנון המקורי.

אחרי הסיבוב הזה אייס ופיטר עזבו שוב וחברים חדשים נכנסו במקומם. הם  עדיין מופיעים, עדיין מוציאים תקליטים ועדיין נותנים בראש.

מעריץ נלהב בתצלום עם כותב הבלוג

ג'ין הפך גם לכוכב ראליטי היום ומככב בסדרת ראליטי העוקבת אחריו ואחר משפחתו "ג'ין סימינס : מתחת לאיפור" (המשודרת גם בארץ בערוץ ביוגרפיה, בימי חול). בעקבות התוכנית הזו הוא גם הגיע השבוע לחיפה, לראשונה מאז שהוא עזב. הוא טייל בחיפה ובבית בו גדל, והכל צולם לתוכנית הטלויזיה שלו. .