כרמינה בוראנה, קארל אורף – אלף שנים של רייך מוזיקלי


כרמינה בוראנה, יצירתו הקלאסית של קארל אורף, מלווה אותנו בסה"כ כמה עשורים, אך האימפקט שהיא השאירה בנו הוא חזק. היום כרמינה בוראנה היא אחת היצירות הקלאסיות המזוהות ביותר. כל השמעה שלה הופכת לחגיגה, גם כאן בארץ. מידי פעם תשמעו על "קונצרט חגיגי: כרמינה בוראנה בפארק" או "הופעה של כרמינה בוראנה עם עשרות משתתפים: זמרים, נגנים ורקדנים" – ממש חגיגה אמיתית.

קצת רקע על היצירה. לעומת התחושה שהיא משרה והעתיקות של הטקסט הלירי, היצירה עצמה היא יחסית חדשה (יחסית במובן הקלאסי). היא נכתבה בגרמניה בשנת 1936 והוצגה לראשונה בפרנקפורט ב-1937. באותו זמן -לא רחוק משם, במקום אחר בגרמניה- התכנסה ועדה קטנה בשם ועידת הוסבאך (שם תיכנן היטלר עם המטה שלו כיצד הוא כובש את אירופה).

אורף, ממש כמו היטלר והמפלגה הנאצית, היה אובססיבי לגבי עברה המפואר של התרבות הגרמנית. הוא כתב טרילוגיה של יצירות מוזיקליות. הראשונה והמוכרת מביניהן היא כרמינה בוראנה, ואחריה יצאו קאטולי כרמינה וטריונפו דה אפרודיטה, יצירות המבוססות כולן על טקסטים גרמניים מתקופת ימי הביניים. כרמינה בוארנה היה טקסט חילוני שנכתב עוד במאה ה-13 לספירה. הספר הוא אוגדן של כמה שירים שהצליח להישמר ולהתגלגל לימינו (אם כי חוקרים מעריכים שהיו הרבה יותר דפים שפשוט אבדו).
השם המלא של כרמינה בוראנה הוא בעצם Carmina Burana: Cantiones profanæ cantoribus et choris cantandæ comitantibus instrumentis atque imaginibus magicis או בתרגום חופשי "שירים בורן : מזורי חול לזמרים ותזמורת לשיר ביחד עם כלים ותמונות קסומות" (חתיכת שם).

fortuna

אורף מעולם לא נמנה עם המפלגה הנאצית באופן רישמי, אך קשריו עם השלטון הנאצי היו הדוקים  באופן מיוחד. הוא אומנם לא קיבל מעולם את התואר הרישמי של "המלחין של הרייך", אך זה מה שהוא היה. הנאצים אימצו לחיקם בשמחה את כרמינה בוראנה , כשהפתיחה של היצירה –  או-פורטונה המפורסם- היה פותח כל כינוס של המפלגה.
כידוע , המפלגה הנאצית אסרה השמעה של מוזיקה שנכתבה על ידי יהודים. כאשר הנאצים פנו למלחנים שונים שיכתבו מחדש מוזיקה ליצירה של מנדלסון שמבוססת על המחזה "חלום ליל קיץ" של שייקספיר, כל המלחנים סירבו בתוקף. חוץ מאחד – אורף!

יש אומרים שבחדרי חדרים אורף התגאה בפני חבריו שכרמינה בוראנה תהיה ההמנון של רייך -אלף -השנים של היטלר.

היצירה עצמה, כמו כתב היד, מחולקת ל-5  חלקים עיקריים.
·         פורטונה קיסרית העולם
·         בוא האביב
·         בבית המרזח
·         חצר האהבה
·         בלנציפלור והלנה

כל חלק מתמקד בחלק אחר בו המזל משחק תפקיד. אבל החלק המוכר ביותר הוא הפתיח של פורטונה. הטקסט עצמו הוא בלטינית וחלקים קטנים בגרמנית וצרפתית- מה שלא מפריע לו להיות להיט. וכמו כל שיר קאלט גם הוא מקבל חידושים רבים ומעניינים. שניים מהם מעניינים במיוחד.

הראשון הוא של ריי מנזרק, מי שזכור לנו כקלידן המיתולוגי של הDOORS. מנזרק, יחד עם המלחין האלקטרוני פיליפ גלאס, הוציא תקליט של כרמינה בוראנה ב-1983. ביחד הם עיבדו מחדש כמעט את כל היצירה המוזיקלית ועידכנו אותה ליצירה אלקטרונית רוקית קלאסית – שילוב מאוד מיוחד ופסיכודלי. האלבום לא ממש הצליח והיום הוא נחשב לאלבום אספנים.

ב91 להקת הטכנו, Apotheosis, עשתה עיבוד ודגימה של השיר, אך שומרי עזבונו של אורף לא ממש אהבו את הרעיון של השמעת השיר ברחבת הריקודים. הם אף ראו בזה זילות בנסיון לדחוף את השיר חזרה למיינסטרים הצעיר, לכן, תבעו את הלהקה וכל התקליטים הושמדו. חלק מהתקליטים שרדו והיום כל תקליט של הסינגל נמכר בסביבות ה200 דולר.

לפני כשנה, האופרה הישראלית העלתה עיבוד לכרמינה בוראנה של אורף.  אכן המוזיקה של אורף ממשיכה וכנראה באמת תמשיך להשמע גם בישראל וגם בעוד 1000 שנה- רק לא ברייך!

השאלה של מה מקומה של פוליטיקה ביצירה? האם דעותיו של יוצר קשורות למוזיקה שלו? האם המקום שבו הושמעה המוזיקה משנה? אלו שאלות שכל אחד צריך לענות לעצמו

 

מסקנה:
אם כבר הנאצים אוהבים אותך, אז עדיף שלא יקראו לך ווגנר.

מודעות פרסומת

דמדומי האלים, אופרה בלי נצנוצים : מחזור הטבעת כתבה V ואחרונה


פילסתי את דרכי בין להבות
ואת גמולי הישגתי
יפיפית החייל נמה
ועל גופה שיריון

(דמדומי האלים, ווגנר)

את המסע הזה התחלנו לפני מספר חודשים. מסע שעוקב אחרי סאגת טבעת הניבילונגים של ריכרד ווגנר שהתחילה בזהב הריין, המשיכה בוולקריות ומשם לזיגפריד. בכתבה הזו נגיע לאופרה האחרונה באפוס הגרנדיוזי ביותר בעולם האופרות, לאופרה דמדומי האלים או בגרמנית götterdämmerung.

 

איזור הדמדומים

האופרה דמדומי האלים חותמת את הטרילוגיה+ אופרת מבוא של טבעת הניבוליגנגים, ובעצם חותמת רבע מאה שבה התעסק ווגנר עם הסאגה הזו. וואגנר התחיל לכתוב את הסאגה כשהיה בן 30 וסיים אותה רק בגיל 56.

דמדומי האלים הופיעה לראשונה גם היא בביירות'. הופעת הבכורה היתה באוגוסט 1876.  בפעם הראשונה האלים שקעו בגרמניה. ואלים, כדרכם של אלים, לא שוקעים בקלות. האופרה הזו היא הארוכה ביותר מבין 4 האופרות, אורכה בדרך כלל נע בין 5 לחמש וחצי שעות!!!

מאחורי הקלעים של ד"ר האוס

דמדומי האלים בעצם סוגר את כל הקצוות של האופרות הקודמות ומביא לסיום את עידן האלים , המפלצות, הענקים ואפילו הגיבורים בעולם.
איך הוא עושה את זה? איך לבסוף הטבעת מאבדת את כוחה ומה קורה לכולם? במילה אחת, אהבה. בשתי מילים, מחילה מאהבה.

על אלים מפלצות וטבעות אחרות

כל אופרה בסאגה היתה בעלת מוטיב מנוגד

בזהב הריין היה זה אהבה כנגד תאוות כוח וזהב
בוולקיריות היה זה אהבה כנגד חוק ומוסר
בזיגפריד היה זה אהבה  כנגד חובה ומשפחה

אבל בדמדומי האלים, אין כאן נגד, כאן המשוואה מתהפכת, מנגד לשווה.
אהבה שווה לסליחה ומחילה.

"כן! כן! 100 פעמים כן!!! אני יהיה בעלך! עשית אותי לגיבור הכי מאושר בעולם!"

אבל איך הגענו לזה?
בפרקים הקודמים של הטבעת….

גמד בשם אלבריך ויתר על אהבה בשביל זהב קסום, ממנו חישל טבעת קסם שבעזרתה אפשר לשלוט בעולם, אך גם טומנת בחובה קללה על כל מי שיענוד אותה. ראש האלים וואטן מנהל משא ומתן עם צמד האחים הענקיים על מנת שיבנו לו טירה. הם מבקשים בתמורה בסיום העבודה זהב.  וואטן בשביל לשלם לענקים, גונב מאלבריך את האוצר שלו ואת הטבעת עונד. את שאר הזהב נותן לענקים. הענקים דורשים גם את הטבעת, ווטאן נותן להם בחוסר רצון, אחד הענקים רוצח את אחיו ונעלם עם הזהב והטבעת. וואטן שלא מוותר על הטבעת, יוצר אח ואחותזיגלינדה וזיגמונד, אשר אמורים לפעול בשמו ולהשיג לו בחזרה את הטבעת. השניים, שגדלו בניפרד, מתאהבים, ואלת הנשואים מורה לבעלה וואטן להרוג אותם על חטא גילוי העריות. חצי האחות שלהם, ברונהילדה הוולקרית, מתחננת על חייהם ומצילה אותם במחיר שהיא עצמה תיפול לתרדמת. אך זיגמונד נרצח על ידי נבל בזמן שחרב הקסם שלו מתנפצת, וזיגלנדה מתה בלידת בנם המשותף, זיגפריד. זיגפריד גדל להיות נער חסון, הורג את פפנר לוקח את הטבעת ועונד אותה גם הוא , בעזרת דמו של פפנר, מקבל זיגפריד גם את היכולת לשוחח עם החיות. ציפור קטנה לוחשת לו (באמת ציפור)  שראתה במעופה יפיפה נמה מבעד לחומות של אש, זיגפריד מחליט לשים פעמיו לאותה בחורה.בנתיים וואטן מבין שאת הקללה כבר לא יהיה אפשר לשבור ומתחיל למאוס בעולם האלים. הוא מחליט לעצור את זיגפריד מלהגיע אל ביתה של ברונהילדה. הוא פוגש אותו בשביל ליד ההר שבה נמה היפיפיה. השניים מתחילים דין ודברים שבסופו של דבר מנתץ זיגפריד את חנית הבריתות של ווטאן. זיגפריד מגיע אל ברונהילדה מנשק אותה וזו מתעוררת לזרועות אהבה חדשה.

שעת הדמדומים

אנחנו פוגשים את גיבורני קצת אחרי סיום האופרה הקודמת. ברונהילדה התעוררה , התאהבה בזיגפריד, השניים עברו לגור במערה לזוגות צעירים. ברונהילדה יושבת בבית שומרת עליו ועל הטבעת, בעוד זיגפריד מעופף על הסוס שלה בחיפוש אחרי הרפתקאות חדשות.

חבק אותי פינקס, קח אותי לדרום החם

בינתיים, על גדות נהר הריין, נבנה ארמון של המלך גינתר. גינתר הוא האח החורג של האגן, שהוא הבן של הגמד הרשע אלבריך. להאגן יש גם אחות גוטורונה. כל החברה האלו מתכננים ביחד תחבולות כיצד להשיג את חזרה את הטבעת של אביהם.

כאשר זיגפריד מגיע לארמון, הם מוצאים את שעת הכושר שלהם ומוציאים לפועל תחבולה מסובכת. דבר ראשון הם עורכים לכבוד זיגפריד קבלת פנים הראויה למלכים. מאכילים אותו , משקים אותו ועורכים מסיבה עד אור הבוקר. אבל מה שזיגפריד לא ידע זה  שהאגן רקח במיוחד בשבילו שיקוי אהבה, ולאחר שזיגפריד שותה ממנו הוא מתאהב מעל הראש בגוטורונה ושוכח לגמרי מברונהילדה אהובתו. גוטורנה משכנעת אותו שהזיווג הכי טוב בשביל ברונהילדה הוא אחיה החורג גונתר. זיגפריד שנמצא תחת הכישוף מסכים איתה.
אבל יש רק בעיה אחת, המערה שלהם נמצאת מאחורי חומת האש ווטאן, איש חוץ מזיגפריד לא יכול לעבור דרכה!

"תשתה, תשתה, זה יצמיח לך שדונים על החזה!"

זיגפריד נזכר בקסדת הקסם של אלבריך, זו שמאפשרת לשנות צורה, אותה קסדה שפפנר השתמש בה על מנת להפוך לדרקון. זיגפריד ישתמש בקסדה הזו ויתפוס את בבואתו של גונתר. ובאמת כך היה.

זיגפריד מגיע אל פי המערה של אהובתו לשעבר כשהוא מחופש לגונתר. ברונהילדה שלא מבינה כיצד גבר זר הצליח לחדור את החומות, נבהלת ועונדת את הטבעת על אצבעה (BIG MISTAKE!!!) ולא מוכנה להענות להצעות החיזור של הזר המוזר הזה. זיגפריד מתעצבן ומושך את הטבעת מעל אצבעה  ולוקח אותה עימו.

כאשר הם מגיעים לטירה זיגפריד מוריד את הקסדה ומגלה לברונהילדה את הבגידה הנוראית. גונתר שגם מרגיש נבגד מהמהלך, רוקם יחד עם ברונהילדה נקמה להרוג את זיגפריד. היא מספרת לגונתר על נקודת התורפה שלו, הגב.  זיגפריד לעולם לא יסוג מקרב, לכן גבו תמיד חשוף.

שמשון ויובב בתפקיד גונתר והאגן

זיגפריד יוצא למסע ציד לאורך הנהר, שם הוא פוגש את נערות הריין, אלו אשר אלבריך גנב מהן את הזהב לטבעת. הן מפצירות בו להחזיר לו את הטבעת, אך הוא מסרב. בתמורה הן מספרות לו שהוא הולך למות, הוא רק צוחק עליהם וחוזר לטירה.

בטירה ממתינים לו האגן וגונתר, הם שוב משקים אותו בשיקוי, אלא שהפעם זה נוגדן לשיקוי הקודם, זכרונותיו חוזרים אליו, וגם הערגה אל אהובתו ברונהילדה. אבל הוא אינו מתגעגע ליותר מידי זמן, כי די מהר האגן פשוט מחדיר אל גבו חנית ומפלח את ליבו. זיגפריד נופל ומת.

גונטרונה שבורה מצער פונה אל אחיה גונתר, אשר מאשים את האגן ברצח של זיגפריד. האגן לא רק מודה, אלא אף דורש את הטבעת שעל ידו של זיגפריד, רצח וגם רוצה לרשת. כמלך ושומר החוק גונתר צריך לתבוע את הדם של זיגפריד בדמו של האגן, והשנים יוצאים לדו קרב. דו קרב שגונתר מפסיד בו ומת.
באותו זמן ברונהילדה בונה מוקד עליו גופתו של זיגפריד והטבעת ישרפו ושולחת במקביל בקשה ללוקי, אל האש, שיעלה באש את וולהלה משכן האלים.

הלוויה של זיגפריד מסתיימת והגופה עולה באש, ברונהילדה מחליטה שגם זמנה הגיע וזורקת עצמה אל האש, יחד עם סוסה. האגן שמגיע לשריפת הגופה רואה את האש ואת נהר הריין עולה על גדותיו ושוטף את האש והגופות ובעיקר את הטבעת. האגן מזנק במהירות להשיג את הטבעת, אך בנות הריין מקדימות אותו ולוקחות את הזהב שלהן, האגן לא מוותר ויוצא במצוד אחריהן במעמקים.
רק כדי לגלות שהוא לא יכול לנשום מתחת למים, קצת מאוחר מידי, הוא טובע למוות.

בינתיים וואלהלה וכל האלים יושבים בתוך המשכן הבוער, מסתכלים על האש ומקבלים את כליונם בזרועות פתוחות וברוגע מרשים.

burn baby burn

וזהו

מהעולם סרו האלים, מתו המפלצות, נפלו הגיבורים הגדולים, מתו האהבות הגדלות. עכשיו נשאר רק האדם, רק בני התמותה שאת העולם קיבלו בזכות הכפרה של האלים ושל הגיבורים, בשל מותם של המפלצות ושל הרשעים.

האהבה ניצחה את הקללה, והמוות הביא שלום על העולם.

מסך יורד, ההצגה הסתימה
שלום ניצחי על היקום ועל בת-ים

מסקנה

אם אתה רואה ברחוב טבעת קסמים, אל תתקרב. תרחיק את כולם ותקרא למשטרה.
אתה יודע ואת יודעת שבטבעת קסמים אסור לגעת!! (וגם לא להתקרב)

וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי – מחזור הטבעת (כתבה מיוחדת)


וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי.
כך כונה וואגנר פעמים רבות, אבל האם הוא היה באמת אנטישמי? האם הוא סתם היה מיזנטרופ? או האם זה משהו עמוק יותר?
כחלק מסדרת הטבעת, וכמאמר העומד בפני עצמו אני מביא לכם הפעם כתבה מיוחדת לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

 

וואגנר, המחלוקת

וואגנר, שהיה ועדיין, אחד המלחינים החשובים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה,  מוכר בישראל בעיקר (אם לא רק) בזכות האנטישמיות שלו. אפילו פחות בזכות האנטשימיות שלו אלא יותר בגלל אהבתו הגדולה של ראש הצוררים, היטלר, את יצירותיו.
ההיסטוריון הישראלי, טלמון, אף הגדיל והגדיר את וואגנר כסנדק הנאציזם.

הנאצים כל כך אהבו אותו, שביירוית (לא להתבלבל עם ביירות הסורית), הפכה למקום עליה לרגל לנאצים, ואף היטלר דאג לחגוג שם את רוב ימי הולדתו בתקופת שילטונו. ביירוית היא העיר בה שוכן התאטרון הגדול של וואגנר, ומקום מנוחתו האחרון.
זאת ועוד, גם משפחתו של וואגנר, אלמנתו של בנו זיגפריד, היתה חברה קרובה של הפירר. הקשרים האלו, שלוואגנר כמובן לא היה יד ורגל בעניין, כמובן חיזקו את הקשר הערטילאי בין וואגנר והאנטישמיות.

אולם הקונצרטים בביירוית

בנוסף, אחד מהתכסיסים הנבזים, הנלוזים והעלובים ביותר של הנאצים היה השמעת מוזיקה משמחת ומרוממת במחנות, במיוחד בזמן ההליכה אל המקלחות, שם יהודים רבים קיפחו את חייהם. היצירות של וואגנר היו בין היצירות המושמעות ביותר שם, אבל לא היחידות. גם יצירות של בטהובן, מוצרט, ומלחינים גרמנים/אוסטרים אחרים הושמעו.

אולי כאן זה המקום להזכיר, וואגנר נפטר בפברואר 1883 ואילו אדולף היטלר נולד באפריל 1889, הפרש של 6 שנים בין מות וואגנר והולדת היטלר. משמעות הדבר היא שוואגנר מעולם לא ידע מי זה היטלר, לא פגש אותו, ובטח לא היה נאצי (אלא אם הרייך באמת הצליח ליצור מכונת זמן).

היהודים במוזיקה

זה לא שוואגנר היה שה תמים, שהטילו עליו רפש אנטישמי לא עוול בכפו. הוא אכן כתב את המאמר הידוע שלו "היהודים במוזיקה" (שנגיע אליו בהמשך) ועוד מספר מאמרים שונים, רובם לא אנטישמים, אם כי בחלק מהם אפשר למצוא הדים כאלו. אשתו, קוזימה , היתה גזענית מובהקת וברורה, גם בנו זיגפריד היה אנטישמי ידוע. רק מה, וואגנר מת כאשר זיגפריד היה בן 12, רוב גידולו בגיל בוגר נעשה על ידי אימו (האנטישימית).
וואגנר מעולם לא הצהיר על עצמו כאנטישמי.

כידוע וואגנר לא היה המלחין האנטישמי היחידי, באך, שופן, ליסט, אפילו אומרים שגם בטהובן. אני בכלל לא מדבר על מלחינים שהיו נאצים מובהקים, כמו קארל אורף (לכתבה המלאה עליו אפשר להיכנס ללינק) שהיה המלחין הרישמי של הרייך, ושהיצירה המפורסמת שלו "קרמינה בוראנה" נכתבה לכבוד 1000 שנים של רייך, או המלחין הגרמני ריכ'רד סטראוס, שהיה נשיא לשכת המוזיקה של הרייך – שניהם חברים במפלגה הנאצית ונושאי תפקידים רישמים במשטר.

שטראוס וגבלס

אני אפילו לא מזכיר כותבים, סופרים ופילוסופים שונים בעלי דעות דומות, גם בלי להזכיר את שייקספיר, עם המחזה האנטישימי , היהודי מוונציה.

כמובן שאף אחד מהם לא מוחרם, או לא מוכר בעיקר בשל היותו אנטישמי (אם בכלל יודעים משהו על עברם).

אז למה רק וואגנר?

היהודי הנצחי

אולי כדאי לחשוב איך זה להיות יהודי בעולם ששונא יהודים, איך זה להיות ממזר לאב יהודי שלא מוכן להכיר בך כבן, איך זה להיות מישהו שאתה לא?

את כל השאלות האלו וואגנר היה צריך לשאול את עצמו יום יום. זה לא דבר ידוע כל כך, אבל ככל הנראה וואגנר היה צאצא ממזרי של דייר יהודי שהשכיר דירה מאימו של וואגנר. אותו דייר, השחקן גאייר התחתן עם אמו של וואגנר, שהתאלמנה מבעלה חצי שנה אחרי שוואגנר נולד.

גאייר

גם אם באופן ביולוגי גאייר לא היה אביו, ידוע לפי מכתבים של וואגנר, שהוא היה משוכנע שגאייר הוא אכן אביו. גאייר, שנפטר בגיל צעיר, בהיות וואגנר בן 9, לא הכיר את בוואגנר כבנו הביולוגי לאורך כל הזמן (אם היה מכיר בו ווגנר היה הופך לממזר), אבל התיחס אליו כמו אל בן, דבר שפיתח אצל ואוגנר רגשות איבה כלפי אביו, אבל יותר מאיבה הוא רצה בהכרה שלעולם לא יקבל.

בנוסף, עצוב להגיד, אבל גם אפו של וואגנר שיחק תפקיד גדול בעניין. לוואגנר לא היה בדיוק אף ארי קטן וסולד, כי אם אף "יהודי" גדול ובולט. לא פעם אנטישמים אמיתיים הטיחו בוואגנר (גם על זה שהיה חבר טוב של יהודים) "ההוא, האנטישמי עם האף היהודי". אף יש את הסיפור המפורסם על בית האופרה של פראג, שם הוצגו פסלים של גדולי המלחינים. לאחר הכיבוש הנאצי, נשלחה פלוגה של SS לנפץ את הפסל של המלחין היהודי מנדלסון. כאשר הגיעו,  הם גילו שלפסלים אין שמות, קצין הSS החליט לנפץ את הפסל עם האף הכי גדול, עם האף  הכי יהודי. הוא כמובן ניפץ את פסלו של וואגנר, לא יודע אם הוא שרד לספר על הפדיחה.

האף של ווגנר

וואגנר, חי בעולם שבו הוא לא יהודי, אבל כל הזמן מתנפנף מעל ראשו האיום  שיזהו אותו כיהודי. דבר מה שבאותה תקופה לא היה משהו נחמד במיוחד, לא רק זה, הוא גם נאלץ להלחם ולגבש זהות עצמית, בלי לדעת את האמת לגבי מוצאו  ולחיות כל הזמן בספק הזה. מכאן גם נובע הצורך להצביע על "האחר" בשביל לדעת מי אני.

זו כנראה אחת הסיבות לכתיבה של המסה שלו "היהודים במוזיקה". סיבה אחרת, והיא כנראה הסיבה היותר חזקה לפרסום של המאמר, ובכלל לכתיבה שלו, היא לא אחר מהמלחין מאיירבר . מאיירבר  היה מורו של וואגנר בתחילת דרכו, אבל מהר מאד היחסים עלו על שירטון. וואגנר, שיצא ממערכת היחסים הזו פגוע ועצבני, החליט לכתוב מאמר כנגד מאייבר וכנגד מלחין מתחרה אחר, שבמקרה גם היה יהודי, מנדלסון.
דברים רבים מהמאמר שונו ועוותו במשך השנים,  והוענקו להם משמעויות שלא היו קיימות במקור.בתחילה וואגנר בכלל לא פירסם את המאמר בשמו, אלא בחר בשם עט. רק שנים לאחר מכן הוא פרסם אותו שוב בשמו.

 אבל צריך גם לזכור שכמעט כל "אינטלקטואל" באותה תקופה דאג לכתוב מאמר אנטישמי, או לכל הפחות כמה עמודים אנטישמיים.

אמיל זולא

למשל, אמיל זולא, הסופר  הצרפתי הידוע, מי שכתב את "אני מאשים" ככתב התקפה על כליאתו והרשעתו של דריפוס בפרשה האנטשימית הידועה. אפילו אותו זולא, כתב במאמר אחר שלו, "העם היהודי הוא האומה העתיקה ביותר, ויש לקנא בדרך שבה הם שמרו על אמונה מונוטאיסטית לאורך הדורות" אבל באותו מאמר המשיך ואמר שהעם היהודי הוא עם חשוך שנגוע באין סוף אמונות תפלות. לא פחות מזה, הוא ממשיך ואומר באותו מאמר, שרוח העם היהודי היא הרוע בהתגלמותו.

ואנחנו מדברים על מישהו שמחבב יהודים. זה היה הלך הרוח של אירופה של התקופה.

מה שעוד שוכחים להזכיר זה את חבריו של וואגנר. וואגנר הקיף את עצמו בהרבה מאד חברים יהודים. כמה מחבריו הטובים ביותר היו יהודים. באוטוביוגרפיה שכתב וואגנר על עצמו בערוב ימיו, הוא הזכיר את התקופה ששכן בפריז. שם הזכיר את סמואל לארס, יהודי צרפתי שעליו כתב "אחת החברויות היפות של חיי". אבל כמובן חברו הקרוב לאורך שנים היה הרמן לוי. הרמן לוי היה המנצח האהוב על וואגנר ואף ניצח על הבכורה של פארסיפל (האופרה האחרונה של וואגנר).לוי ווואגנר היו קרובים עד מאד.כה קרובים, שבסיום חייו, ביקש וואגנר שלוי יהיה אחד מנושאי הארון שלו (כבוד שמעניקים רק למשפחה וחברים קרובים במיוחד).

הרמן לוי

וואגנר השעיר

וואגנר, היה כנראה אדם מורכב במיוחד. הוא גם היה כנראה אדם די נבזי, לא נחמד, אפילו מגעיל. לא סתם, כמעט כל מי שהיה לו חבר/מורה/עמית, הפך בסופו של דבר לאויב או שונא או במקרה הטוב התעלמות טוטאלית אחד מהשני (למשל עם ניטשה). אבל למרות הכל, ככל הנראה הוא לא היה אנטישמי בהרבה מהאירופאי הממוצע באותה תקופה.

 

מה שגם בטוח, שיש במוזיקה אנטישמים גדולים ממנו, יש במוזיקה נאצים מוצהרים. אבל וואגנר נשאר השעיר לעזאזל. יש להיות כנים, ולהגיד שגם שטראוס היה מוחרם בישראל עד סוף שנות ה80, אבל מאז הוא מושמע גם בפילהרמונית הישראלית. אורף, ככל הידוע לי, מעולם לא היה מוחרם. אז מה יש בוואגנר שהפך אותו לנס החרם הגרמני?

לדעתי האישית, היה הכי נוח והכי כלכלי להחרים דווקא אותו.

את מי אפשר להחרים? להחרים את אורף, שכל ביצוע של כרמינה בוראנה נמכר כליל בשניות, במקרה הטוב, במקרה הרע הופך לאירוע המוני באיזה פארק, או שטראוס שיכול להיכנס לרפרטואר של קטע פה או שם של תזמורות, מבלי לעשות מזה רעש וצילצולים.

זה בניגוד לאופרות האפיות של וואגנר, שלא מתאימות לכל מאזין, שדורשות השקעות ענק בתפאורה, בשביל להעלות אותן ולא תמיד מחזירות את ההשקעה. מוזיקה מורכבת שלא שומעים מתנגנת ברקע, אלא יש צורך רב להשקיע ולהבין.

כל זה עומד כרועץ לוואגנר, הופך אותו למטרה קלה ופותח את האפשרות להעמיד אותו כשעיר לעזאזל של המוזיקה בארץ.
שיש שיקול כלכלי העובדות קצת פחות מעניינות.

מסקנה

מזל שהיטלר לא אהב את בונו

זי, זיג, זיגפריד, זיגפריד איידול- מחזור הטבעת חלק III


מלתעותי  פעורות מידי

 בשביל שיחה  בטלה

אבל פי גדול מספיק

בשביל לבלוע אותך כארוחה
(זיגפריד – ריכרד ווגנר)

"אני חושב ששמעתי מישהו פורץ לטירה הסמוכה"

הפעם נחזור לסדרת הכתבות שלנו, על מחזור הטבעת של וואגנר. הפעם נחקור את האופרה השלישית במחזור, זיגפריד, האופרה הטובה ביותר במחזור, לדעתי – וכנראה לא רק לדעתי. גם לדעת הבמאי הגרמני הידוע, פריץ לאנג, מי שמוכר בעיקר בזכות יצירת המופת מטרופוליס. לאנג יצר ב1924, סרט שמבוסס על האופרה של ווגנר,  כמובן שזה היה עוד בתקופת הסרט האילם.
אך הסרט לא היה אילם לגמרי, יחד עם הסרט הגיע  תקליט מיוחד, על התקליט  היו קטעים מתוך האופרה.

הצגת הבכורה של האופרה היתה ב1876 בפעם הראשונה שעשו מרתון של כל מחזור הטבעת. אכן ניחשתם נכון, אם זיגפריד הוא החלק השלישי מתוך ארבע, אז יום למחרת יום למחרת היתה גם השמעת הבכורה של האופרה הרביעית, דמדומי האלים, שאליה נגיע בכתבה הבאה.

 

בפרקים הקודמים של הטבעת…….  גמד בשם אלבריך ויתר על אהבה בשביל זהב קסום, ממנו חישל טבעת קסם שבעזרתה אפשר לשלוט בעולם, אך גם טומנת בחובה קללה על כל מי שיענוד אותה. ראש האלים וואטן מנהל משא ומתן עם צמד האחים הענקיים על מנת שיבנו לו טירה.  בסיום העבודה הוא מגיע עם הענקים להסכם בו הוא ישלם להם בזהב שיכסה  את האלה פריאה.  וואטן גונב מאלבריך את האוצר שלו ואת הטבעת עונד אותה ואת שאר הזהב נותן לענקים. הענקים דורשים גם את הטבעת, ווטאן נותן להם בחוסר רצון, ופפנר אחד הענקים רוצח את אחיו ונעלם עם הזהב והטבעת. וואטן שלא מוותר על הטבעת, יוצר אח ואחות, זיגלינדה וזיגמונד, אשר אמורים לפעול בשמו ולהשיג לו בחזרה את בטבעת. השניים, שגדלו בניפרד, מתאהבים, ואלת הנשואים מורה לבעלה וואטן להרוג אותם על חטא גילוי העריות. חצי האחות שלהם, ברונהילדה הוולקרית, מתחננת על חייהם ומצילה אותם במחיר שהיא עצמה תיפול לתרדמת. אך זיגמונד נרצח על ידי נבל בזמן שחרב הקסם שלו מתנפצת, וזיגלנדה מתה בלידת בנם המשותף, זיגפריד.

וואטן והח'ברה

3/4 האופרה המלאה.

זיגפריד התינוק אומץ בחום על ידי אב חורג, מימה. מימה גמד, קצת רשע, קצת אופורטוניסט, אח של אלבריך, אבל עדיין בית חם ואוהב. התינוק גדל להיות נער צעיר בריא ובעיקר ללא חת. אבל באופן מילולי, זיגפריד לא יודע פחד מה הוא. הוא היה יכול להיות לוחם גדול, רק יש בעיה אחת, הוא מצליח לשבור כל חרב שמימה מיצר לו. מימה, שיודע מה הפונטצייל של זיגפריד, מחליט שבנו האהוב ישיג לו את הטבעת. הוא מחליט לקחת את שברי החרב של זיגמונד, ולחשל לו את חרב הכוח ולשלוח אותו למערת הדרקון הקרובה לביתם.

מתוך ספר הילדים : איך לצוד דובים ולהרוג אלים

בנתיים, מחוץ למערה, מחכה אלבריך, היוצר המקורי של הטבעת. אליו מצטרף גם וואטן. השניים שמזהים אחד את השני נכנסים לריב מילולי. בסוף וואטן מבטיח שהוא לא בא לגנוב את הטבעת או לסכל את התוכנית, אלא הוא רק רוצה להסתכל במה שהולך להתרחש (באותה תקופה לא היתה טלוויזיה ואקשן טוב היה במחסור). אלבריך מעיר את הענק פפנר, שלבש בעזרת הטבעת צורה של דרקון, ומזהיר אותו שהולך להגיע גיבור להרוג אותו, ואם הוא רוצה לחיות, כדאי לו לתת לו, לאלבריך, את הטבעת ולברוח. פפנר צוחק ואומר לו שכדאי שיסתובב ויחפש מי ינענע אנה ואנה וחוזר לישון.

בנתיים זיגפריד מתקרב למערה, ובדרך הוא פוגש ציפור שיר קטנה. הוא משתובב עם הציפור הקטנה, שרים שירים אחד לשני, ממש כמו שלגיה.
אחרי שהציפור חוזרת לעץ זיגפריד קורא לפפנר לצאת החוצה אם הוא גבר, ובגלל שהוא לא גבר אלא דרקון הוא גם יוצא החוצה. לאחר דין ודברים ביניהם זיגפריד מחליט להרוג את הדרקון, ובעזרת דקירה קלה בלב משלים את המשימה.
עכשיו, וזה קטע קצת ביזרי, אני מודה, זיגפריד מחליט מסיבה כזו או אחרת לטעום את דמו של הדרקון.
מזל שעשה כן, כי עכשיו בזכות הדם, זיגפריד מסוגל להבין את שפת החיות ואת חברתו החדשה ציפור השיר. זיגפריד לוקח את הטבעת ויוצא החוצה מהמערה, בחוץ ממתין לו מימה ואלבריך שבדיוק הלך להתחבא. מימה ממתין לו שם בחוץ עם כוס משקה קר, משקה של אחרי חיסול דרקון. אך מסתבר שהדם של הדרקון גם מאפשר לזיגפריד לקרוא מחשבות, והוא מגלה שמימה הרעיל לו את המשקה.
תמיד אומרים שאחרי הפעם הראשונה זה הרבה יותר קל, וכנראה שצדקו. זיגפריד מזועזע מהאופציה שאבא שלו יכול להרעיל אותו, והוא פשוט משפד את ליבו של מימה על חרבו הקסומה.
זורק את הגופה לתוך המערה וחוסם אותה עם גופת הדרקון.
בנתיים אלבריך, שמביט מהצד, מאוד משועשע מכל העניין. אחרי שזיגפריד רצח את אביו המאמץ הוא חוזר לשוחח עם הציפור שלו. הציפור מספרת לו על יפיפייה שישנה על איזה ראש הר עם נהר של אש סביבה. מה עוד גיבור יכול לעשות, חוץ מללכת לנשק נשים זרות מוקפות באש?

 

וואטן מגיע למקום שבו הוא שומר על ביתו האהובה, ברונהילדה, ומזמן את אמא שלה, אלת האדמה ומסביר לה שנמאס לו, שהוא כבר לא מפחד מסיום עידן האלים, והוא אפילו מקבל אותו בשמחה. שהוא מותיר את ביתו האהובה, ברונהילדה שהיא זו שתגאל את העולם ותביא שלום, אחווה וסוכריות לעולם.

כמה דקות אחרי זה, על אותו שביל ממש, מגיח זיגפריד, בדרכו לאותה נערה ששמע עליה. וואטן נעמד מולו ולא נותן לו לעבור. זיגפריד, במכה אחת, מנפץ לו את חנית ההבטחות המפורסמת של וואטן, והוא מצידו נעלם. זיגפריד ממשיך לכיון נהר האש  ופשוט עובר דרכו כאילו זה היה עשוי מים. הוא ניגש אליה ונושק לה. וכמו בסיפור אגדה, היא מתעוררת מסתכלת בעיניו, ולא מבינה מה הבחור רוצה ממנה, אבל מהר מאוד היא נופלת בקיסמו ואהבתם מנצחת מעל לכל.

אבל מה הטבעת, מה עם הקללה, מה עם האהבה ?! כל זה יבוא לסיומו בכתבה הבאה……

ווגנר מגן האור

אני יודע שהבטחתי, על וואנגר ובעית היהודים, אבל החלטתי שאקדיש לזה בקרוב כתבה שלמה, ולא רק כמה שורות.

אבל הפעם נדבר על אחד הדברים המרכזיים באופורות של ווגנר, טכניקה שלא רק שינתה את האופרה כמעט לבלי הכר, אלא גם את עולם הקולנוע והטלויזיה, הלייט מוטיב.
המילה לייט מוטיב מגיעה מהמילה הגרמנית leit, שזה תרגום של מוביל. זה בעצם מוטיב מוביל, הוא מוביל את הדמות ביצירה ומאיר את הדמות או המוטיב באור מעמיק יותר.

הרעיון הוא שלכל דמות, לכל רעיון, לפעמים אפילו לעצמים דוממים, יש מנגינה משלו וכל פעם שאנחנו שומעים אותה אנחנו יודעים שזה אמור להאיר לנו אור על דמות מסוימת, גם אם היא לא נמצאת באותו רגע בתמונה.

למשל במלחמת הכוכבים כאשר אנחנו נפגשים בדמותו של לורד הסית' דארת' ווידר, אנחנו נשמע את המארש האימפריאלי

ואז למשל, במלחמת הכוכבים: פרק 1- אימת הפנטום, לקראת סוף הסרט, כאשר יודה מודיע לאובי וואן שלמרות הכל, כן יאמנו את אנקין הקטן להיות אביר ג'דאי, אפשר לשמוע ברחש מאחורה את המוטיב המוזיקלי של המארש האימפריאלי, להזכיר לנו, ולזהיר אותנו על המשמעות ועל הבאות.

אבל הדרך הכי טובה להסביר על לייטמוטיב, עשה המלחין הרוסי פרוקופיב עם היצירה הנהדרת, פטר והזאב. שם כל דמות מקבלת מנגינה משלה ואפילו כלי  נגינה משלה, ומשתנה לאורך הסיפור, אז אני אחתום עם גרסה נהדרת של פטר והזאב יחד עם דיוויד בואי.