חבל על הזמן II – חוזרים לעתיד בפעם הראשונה/ בחזרה לעתיד


בשבוע שעבר התחלנו את המסע שלנו בזמן עם החלק הראשון של מסע בזמן. והנה עבר עוד שבוע (ולמי שיש מכונת זמן, אולי בעצם זה רק כמה שעות) והגענו לחלק השני. בחלק הזה נדבר על הסרט של כל הזמנים, העוסק במסע בזמן. האמת, זה לא סרט אחד, אלא טרילוגיה שלמה. בחזרה לעתיד.

את החלק השני, שהוא החלק הראשון של סרטי מסע בזמן, נקדיש לנסיעה בזמן בעזרת מכונות. מכונת זמן היא הדרך היעילה והמקובלת ביותר לנסיעה בזמן, אם כי בהמשך ניראה שזו לא הדרך היחידה לנסוע בזמן, אך ללא ספק העיקרית.


אז אם נחשוב על מכונת הזמן האולטימטיבית היא צריכה להיות נוחה, יעילה והכי חשוב מהירה. ומה יותר מהר מ88 מיילים לשעה (142 קמ"ש) ?
מכונת הזמן שנחקקה בזיכרון של הדור שלנו לפחות, היא מכונת זמן בצורת דלוריאן מכונית הזמן מטרילוגיית "בחזרה לעתיד" . הטרילוגיה עוקבת אחרי שיטוטו בזמן של מרטי מקפלי (מייקל גי' פוקס), את הסרט ביים זומקיס, ואילו שפילברג הפיק אותו.


האמת שהרעיון שהדולוריאן תהיה מכונת זמן הגיע רק בשלבים מאוחרים של התסריט, לפני זה התגלגלו כמה רעיונות לגבי הצורה אותה תלבש מכונת הזמן בסרט. הרבה רעיונות רצו באוויר באותה תקופה, אבל מה שדובר עליו הכי הרבה זמן והכי ברצינות היהמקרר, כן מקרר,פריג'ידר. כמעט וקיבלנו מקרר נוסע בזמן. יותר מאוחר סיפר שיפלברג שהם ירדו מהרעיון של המקרר בעיקר בשל הפחד שאחרי צפיה בסרט, ילדים ינסו להיכנס למקררים וינעלו בפנים ויחנקו.

 

תבדוק שנייה. אני חושב שיש לי פנצ'ר


מרטי מקפלי הוא אחת הדמיות שהכי מזוהות עם מייקל ג'י פוקס, קשה בכלל לחשוב על מישהו אחר בתפקיד הזה. אבל כמעט וקיבלנו שחקן אחר לגמרי, שחקן שהיה נותן לסרט טון שונה לגמרי. השחקן אריק סטולץ נבחר בהתחלה לשחק את התפקיד של מרטי מקפלי. לא רק שהוא נבחר, זה גם היה אחד המיקרים הנדירים האלו בהם ברגע שהוא נבחר התחילו הפקה ואפילו הספיקו לצלם כמעט 50 אחוז מהסרט! עד שזומקיס ושפילברג החליטו– “מצטערים, זה לא אתה זה אנחנו".כמובן שהם שיקרו. זה לגמרי היה סטולץ. סטולץ פשוט לקח את התפקיד הזה הרבה יותר מידי ברצינות. לדוגמא, כמו שאתם רואים בתמונה למטה, שהיא אחת הבודדות שהתגלגלו מחוץ להאולפנים (כל החומר עם סטולץ נגנז), הוא נראה אפל יותר, לבוש שחור. לא רק המראה היה קודר יותר, סטולץ, כמו כל שחקן רציני, ניסה להשפיע על הסרט, הוא רצה שהסרט יהיה יותר "רציני" , לקחת את התסביך האדיפלי בסרט למחוזות פסיכולוגים יותר. ולכן הוחלט בסוף להעזיב אותו ולנסות מחדש עם מייקל גי פוקס (אל דאגה, בסוף סטולץ ישחק בסרט מסע בזמן בהרחבה בשבועות הבאים).

"הנה, זו תמונת ערום מהחופשה שלי באלברקורקי "

מייקל הכניס לדמות כל כך הרבה מעצמו והפך את מקפליי למה שאנחנו מכירים בחור צעיר, חביב, בלי יותר מידי דאגות. הכימיה בין הדמות לשחקן התחברה בצורה כמעט מושלמת, וגם החיבור בין מייקל לכריסטופר לוייד היה מאוד מוצלח.


מייקל כלכך הזדהה עם הדמות של מקפלי וכל כך הפנים אותה עד כדי כך שכאשר הוא עשה עוד סרט עם כריסטופר לוויד , את "עיר הפחד" (פרייטנרס), כמעט בכל טייק משותף שלהם מייקל התבלבל וקרא לדמותו של לוויד "דוק" במקום "גא'דג".

הסרט לא ממש מספר לנו איך הנסיעה בזמן אפשרית. דוק המציא את "הפלאסק קפסטר" (flux capacitor ) בזמן שהוא נפל מהאסלה. בתחילת הסרט דוק מתחיל להסביר איך זה בדיוק פועל, משהו על זה שהדולוריאן עשויה מחומר מבודד. אך לפני שהוא יורד לפרטים, מגיחים הטרוריסטים הלובים, כך שבעצם אנחנו לא ממש יודעים כיצד זה עובד. מה שכן אנחנו רואים זה שהסרט מדבר על קו זמן אחד ואחיד עם גורם ותוצאה. מה שאתה עושה בעבר משפיע מידית על ההווה שממנו יצאת. זו בדיוק תהיה נקודת ההנחה שלנו לאורך כל המאמרים הקרובים בנושא. אם עשיתי איקס, זה מיד מבטל את Y ועכשיו העתיד יהיה על פי הX. אולי נשמע קצת מסובך אבל עוד שניה תבינו.

 

מכשיר MP3 לרכב בשנות ה80 (פעם הם היו יותר גדולים)

בסרט הראשון, למי שלא זוכר, מרטי מקפלי נקלע לשנת 1955 ובטעות משבש את ההכרות של ההורים שלו(X), ובעצם הסרט מעלה כאן את הדילמה של פרדוקס הסב (מה יקרה אם נחזור בזמן נהרוג את סבא שלנו לפני שהוא הוליד את אבא שלנו), ובעצם זה מבטל את הקיום שלו (Y). עכשיו על מרטי לנסות ולתקן את המעוות על מנת שהוא ואחיו ינצלו. בסופו של דבר לא רק שהוא מצליח במשימה, הוא אפילו משפר במעט את המצב של משפחתו בהווה שלו (1985). עכשיו כשהוא חוזר בחזרה ל1985 הוא עדיין אותו מרטי מקפליי שהיה לפני שהוא נסע, זאת אומרת, שהוא היחידי שזוכר את מה שהיה לפני. זה קצת מסובך להבין את זה , אבל כולם, כולל דוק, לא יודעים איך הייתה המציאות שהוא עזב, ומרטי שגדל בזמן השונה הזה הוא לא אותו מרטי שחזר מהעבר. הוא לא גדל בבית שהיה בו יותר כסף, הוא לא ראה את אבא שלו כמישהו אסרטיבי, הוא עדיין גדל בבית שבו אבא שלו טורטר על ידי ביפ' והוא עדיין גדל בבית בו לא היה יותר מידי כסף.

הוא נישאר בדיוק כמו שעזב בעוד כל העולם מסביבו השתנה. בעצם מרטי מקפלי שנישאר בסוף הסרט הוא מישהו שלא היה קיים מעולם, ברגע שבתחילת הסרט הוא נסע לעבר והתחיל את השינוי הכי קטן, הזמן שממנו הוא יצא בעצם נמחק כליל והוחלף על ידי זמן שונה לגמרי. יכול להיות שהשינויים היו מינוריים, אבל עדיין זה לא אותו זמן שהוא עזב בתחילת הסרט.

האחים שלו זה לא האחים שלו, הם גדלו בסביבה אחרת לגמרי עם הורים אחרים. מבחינה ביולוגית הם המשפחה שלו, מבחינה ביולוגית הם עדיין אותם אנשים שהוא עזב בתחילת הסרט, אבל מבחינה פסיכולוגית הם אנשים שונים לגמרי בלי שום ידע על מה שהיה לפני זה.

 

"מי שוב עשה לי וואגי?"

בעצם מייקל לא פתר לעצמו את הבעיות, הוא רק פתר למשפחה שלו. אז נכון, עכשיו יש לו את גיפ' הטויוטה היפני שהוא רצה, עכשיו הוא יכול לצאת עם חברה שלו לאגם. אבל עדיין הוא ירגיש, ובצדק, שהוא נטע זר ואין לו את כל החוויות שהמשפחה שלו עברה עד אותה נקודה.

על פניו זה נראה סוף טוב, אך כשחושבים על זה, הוא קצת טרגי. לא טרגי כמו החלק השני.

אבל לזה תצטרכו להמתין, או פשוט לנסות להגיע ל142 קמ"ש (רק לא להיתפס)

מסקנה:

אל תנסה לנשק את אמא שלך אם לא קוראים לך אדיפוס.


 

מודעות פרסומת