פרומתאוס : שובו של שובו הנוסע השמיני


פה אני יושב, צר אנשים

בצלמי.

דור שידמה לי,

לסבל, לבכות,

ליהנות ולהתענג

בלי לתת דעתו עליך,

כמוני!

 (פרומתאוס, גתה)

פרומתאוס, הטיטאן,מביא האש, פטרון האנושות, יוצר הבריאה.
רידלי סקוט ענק בין במאים, פטרון החריגים, יוצר הניכור.

פרומתאוס הביא לאדם את האש, פעמיים, ובתמורה נענש על ידי זאוס ובמשך שלושים שנה היה בז ענק מנקר בבטנו וסועד על הכבד שלו כל יום מחדש. עד שהגיע הרקולס בן אנוש, אחד מיציריו, ושיחרר אותו.
רידלי סקוט הביא לאדם את שתי יצירות המופת הגדולות של המד"ב, הנוסע השמיני, ובלייד ראנר ובתמורה נענש על ידי הוליווד ובמשך שלושים שנה זנח את הז'אנר כמעט לחלוטין עד שהגיע הסרט החדש, קדימון ובן סדרה שהוא עצמו התחיל.

"אני הוא רידלי סקוט, בורא עולם, יוצר הרפליקן והזינומרפ, השתחוו לפני!!!"

ההקבלה ברורה, רידלי סקוט הוא פרומתאוס, ופרומתאוס הוא רידלי סקוט, פרומתאוס הטיטאן ופרומתאוס הסרט. שלושתם יוצרים אחדות אחת מושלמת לסרט אחד לא מושלם.

ההבטחה

אי אפשר שלא להשוות את הסרט האחרון לסרט הראשון. הסרט הראשון, הנוסע השמיני (Alien), היה סרט הביכורים של רידלי סקוט, סרט אימה/מד"ב, סרט ראשון של במאי אנגלי צעיר , האמת לא כזה צעיר, הוא היה בן 42 כשביים את הסרט הראשון שלו.

הסרט האחרון, פרומתאוס, סרט מבוגר ובנתיים האחרון של רידלי סקוט, סרט אימה/מתח/מד"ב, סרט של במאי אנגלי מבוגר מנוסה ומשופשף היטב.

רובטריקים 4 ?

בפרומתאוס, ישנו צוות המדענים והחוקרים שעל גבי החללית שבאופן מפתיע נקראת, פרומתאוס, הנמצאים במסע על מנת לתת מענה על לא פחות מן השאלות הקיומיות ביותר של החיים. שני מדענים/ארכיאולוגים צעירים ומבריקים, אשר בליבם שני אינטרסים מנוגדים, מובילים את המשלחת. שו היא מאמינה: היא רוצה לפגוש את "האלים" על מנת להתקרב לנקודת מבטה הדתית, תוך שהולוואיי מחפש לנתץ את הקשקושים הרוחניים הללו. בעבודתם כארכיאולוגים הם גילו רמזים בציורי מערות מציוויליזציות עתיקות לרחבו של העולם, ושיכנעו תאגיד בשם וויילנד תעשיות, לממן את המשימה. על החללית נמצא אנדראיד בשם דיוויד שמגולם על ידי מייקל פאסבנדר , שמנהל ועוזר לצוות, ונציגה רישמית של תאגיד וויילנד יחד עם צוות החללית. על הכוכב הם מגלים משהו מאוד בלתי צפוי, ומצד שני מאוד צפוי.

"אני חושב ששמעתי משהו באזור החשוך והמפחיד, אולי אני אלך לבדוק את זה לבד"

הסרט הראשון, הנוסע השמיני לעומת זאת, למי שלא זוכר, מספר על  צוות של החללית נוסטרומו, ספינת מסחר של תאגיד וויילד, בזמן שהם שמים את פעמיהם חזרה לכדור הארץ לאחר שהייה ממושכת בחלל העמוק. החללית מקבלת קריאה לעזרה מאחד הכוכבים בדרך .  על  הכוכב הם מגלים חללית מרוסקת.  זהו לכאורה המקור של שידור המצוקה. אנשי הצוות יורדים לתוך הספינה שם מאוכסנות אלפי ביצים, ביצים מזן זר ומוזר. תוך בחינת אחת הביצים, בוקע מממנה טפיל דמוי ידי  ולופת את פניו. לאחר חזרתם מן הספינה, הצוות ממריא וחוזר חזרה אל המסלול לעבר כדור הארץ. במהלך הטיסה הטפיל הזר מת ונושר מפניו של חבר הצוות, כעת הכל חזר לקדמותו.  אבל אף אחד לא יודע שהטפיל החדיר בשקט עובר אל תוך הפונדקאי הנאנס שלו – וכאשר זה מתברר, הצוות מוצא את עצמו מול מפלץ חייזרי שבקע מבטנו של אותו איש צוות. מרגע זה היצור מתחיל לטרוף ולרצוח אותם אחד אחרי השני.

" מי נותן נשיקה לאמא ?"

הסרט הראשון, בויים על ידי במאי קצת בוסרי, יותר מבוסרי, הוא גם היה מפוחד. במאי מתחיל בהולייויד עם סרט בתקציב ענק, קאסט עם שחקנים לא קטנים, כמו ג'ון הארט ואיאן הולמס. משהו בפחד הזה עבר לצלוליד, משהו בשיתוק שלו לביים את השחקנים, גרם לנו להרגיש את הניכור שלהם אחד מהשני, משהו בבוסריות הזו עבד כמו קסם בסרט הזה.

בסרט החדש, משהו מהקרירות הזו נשמרה, אבל הפעם הוא לקח את זה צעד אחד קדימה. הפעם, את ההצגה גונב לא גיבור, כי אם רובוט. אני לא יודע אם בכוונה היה רצון להפוך את הדמויות בשר ודם בסרט לחסרות משמעות, או שמא פאסבינדר והתפקיד של דייויד פשוט גונבים את ההצגה. הפעם הניכור הוא אין סופי, הוא כמעט מעיק על הנשמה. הוא מלוטש ונקי מידי, אבל במושג המלוכלך של המילה.

"נו….. מתי כבר יסתיימו הפרסומות האלו!?"

כבר לפני שנתיים, כשרק יצאה הודעה ראשונה  על הסרט, כבר הוכרז שהסרט הבא של רידלי סקוט יהיה סרט מד"ב שיהווה סרט מקדים לסדרת סרטי הנוסע השמיני. הרשת ועולם הקולנוע היו כמרקחה, הנוסע השמיני חוזר ועוד בבמויו של יוצר הסדרה רידלי סקוט. מהר מאוד רידלי סקוט, צינן את ההתלהבות, והודיע קבל עם ועדה, למרות שהסרט הוא סרט מקדים, המפלצת (זינומורפ בשפה מקצועית) לא יופיע בסרט החדש. הוא טען שהמפלצת שיצר הפכה מזמן מאחד הדברים המיסתוריים והמפחידים ביותר, למתקן שעשועים בדיסנילנד, ושהוא מעדיף לעשות משהו אחר עם הסדרה.

הנוסע השמיני (בדרך לדיסנילנד)

ואכן, הוא עמד בהבטחתו. הוא הוציא סרט בסדרת הנוסע השמיני, ללא הנוסע השמיני.  עכשיו השאלה איך יוצא סרט בנוסע השמיני בלי הנוסע השמיני? ובכן, לא רע… ובהרחבה

הבטחות צריך לקיים

פרומתאוס מקיים את ההבטחה שלו, אולי לא במלואה אבל הכל שם.
נתחיל בקאסט: אומנם קאסט השחקנים מונה בערך כתריסר אנשים. אבל לאורך הסרט אנחנו באמת מבחינים בשנים וחצי, פאסבינדר שמשחק את דיויד ואת שרליז ט'ורן, הם ללא ספק גונבים את ההצגה משאר השחקנים, כולל משתי הדמויות הראשיות, של אליזבט שאו ומארשל גרין.

" פייזרים במלוא כוח ומגנים קדימה!"

כל הפתיח של הסרט, ובתוכו גם דיוויד, הם הומאז' נעים ואפילו קצת מרגש גם 2001:אודסיה בחלל, של קובריק וגם ללורנס איש ערב של דיויד לין.
גם שם הדמות, לא רק שהיא שם הבמאי של לורנס איש ערב, היא גם שם הדמות הראשית ב2001, ואף דאגו שהתסרוקת שלו תהיה דומה מאוד לזו של כוכב 2001, קייר דולאה. לאורך הסרט דיויד אף מצטט משפטים שלמים מתוך לורנס איש ערב. דיויד אולי מצטט משפטים מלורנס איש ערב, אבל מגרונו מדבר האל, מחשב העל הסדיסטי מ2001.

he's got the all world in his hand

הסרט עצמו, מלא בעליות וירידות לאורכו ולרוחבו, לעיתים הוא מרגיש כמו חלום, כמו סיוט. כמו שבחלום, חלקים מתחברים בקצוות אך  לא תמיד יש קשר ישיר בין החלקים. סיטואציה אחת מובילה לשניה, בלי שלשניה יש קשר ישיר לראשונה. כך מרגיש חלקים שלמים מתוך הסרט, כמו סיוט של מישהו שראה את הנוסע השמיני, אבל לא היה לו את הכסף לקנות את הזכויות למפלצת.

אם הסרט הראשון היה מלא ברמיזות מיניות, ובדימויים נשיים (למי שרוצה יכול לקרוא לעומק את על הפחד מנשיות בנוסע השמיני, בכתבה קודמת) אז בסרט הזה הוא מודע לחלוטין למיניות המתבקשת, הכוללות אונס טרנס חוצני.

בסופו של דבר הסרט הוא סרט נהדר, שנעשה תוך עבודת מחשבת מדוקדקת ונפלאה. אבל הוא לא חף מבעיות, לא כל הדברים נקשרים אחד לשני ולא הכל נקשר חזרה לסדרה הגדולה, אבל עדיין זו חתיכת נסיעה.

הרוח נושבת קרירה, נעיף עוד חיזר למדורה

לסיכום אני רוצה לצטט שורה מהשיר Tiger של המשורר האנגלי ווילאם בלייק שיר שמוקדש לנמר. בסוף השיר, כשהוא מספר איזה חיה מסוכנת גדולה ומרשימה היא הנמר, הוא שואל:
Did he who made the Lamb make thee?

ומחשש לספוילרים, אני פשוט אשאיר את השאלה הזו פתוחה…..

  

מסקנה

מתי המין האנושי ילמד שחיזרים הם לא משחק ילדים!! אם ראיתם הודעה מחיזר פשוט אל תענו!

ביקור קצר: גברים בשחור 3- גברים באפור בהיר


היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו ?
לא, גם הפעם לא אעסוק בנושאי האקטואליה הפורצים בארצנו. גם לא בשאלת מהגרי העבודה ופליטים. אבל בהחלט אדבר על גברים שחורים. ליתר דיוק על גברים בשחור, גברים בשחור 3,
MIB3

 

קומיקס רבותי, קומיקס

גברים בשחור, אולי אחד מסרטי הקומיקס שהכי לא משוייכים לסרטי קומיקס שקמו כאן. הסרטים מבוססים על סדרת קומיקס משנות ה90, בעלת טון קצת אחר מהסרט.
הקומיקס שיצא ב6 חלקים, עוקב אחר הסוכן גיי' והסוכן קיי' במרדף שלהם אחרי סוכן נוסף שערק ורוצה לחשוף את הארגון. למרות שהדמויות המרכזיות של הקומיקס נשארו, כמו גיי', קיי', זד וכו…. הסיפור הכללי שונה במקצת והטון הכללי של הסיפור הפך לקליל הרבה יותר.
בקומיקס הגברים בשחור, לא רק שרצו לשמור על השקט והשלווה של אזרחי כדור הארץ מהשפעות חייזריות, הם אף ניסו לשנות את דמותה של התרבות האנושית לפי צרכיהם האישיים, דבר שאותו סוכן עריק גילה וניסה להביא לידעת הציבור. דרך נוספת וחדה יותר בהבדלים בין השתיים, בקומיקס הסוכנים לא השתמשו בניורלייזר על מנת למחוק את זכרון העדים. הם העדיפו מכשיר אחר הנקרא אקדח. האקדח דאג שהעדים לא ידברו על המקרה עם איש, או בכלל יצטרכו לנשום. הקומיקסים היו אפלים עד מאד ולא הומוריסטיים במיוחד.
ואז הגיח העיבוד הקולנועי והכניס הומור וטון כללי ומאוד קופצני לסיפור.

"היי גי', אתה לא שחור!"

גברים בשחור על גבי לבן

גברים בשחור הראשון יצא ב1997 וסימן את סנונית סרטי הקומיקס, ביחד עם סרטים כמו בלייד. הסרט היה להצלחה מטורפת, הקפיץ את למסלול כוכבות-על ונתן לו עוד להיט מוזיקלי בחגורה, הסרט גם העביר את טומי לי ג'ונס ממסלול התנגשות עם הגיל למסלול השחקן המבוגר האחראי. הסרט גם היה אחראי על להכניס כמה ביליונים (5) לקופת האולפנים. האולפנים ראו מה טוב, וב2002 אספו שוב את כל החברה, הכניסו עוד כמה שחקני חיזוק כמו ג'וני נוקסייל, לורה פלין ביואל, דייויד קרוס ותפקיד אורח למייקל ג'קסון. הם הורידו קצת מהסיפור אבל הוסיפו לבדיחות והוציאו לדרך את החלק השני, שגם היה להצלחה קופתית לא קטנה, אך הביקורת, בניגוד לסרט הראשון, די קטשו אותו. הסרט היה לוקה עד מאד כסרט, אבל רובו היה  משעשע ומצחיק.
והנה  10 שנים אחרי הסרט השני, מגיח החלק השלישי.

 

שלושה גברים שחורים וחצי

הסרט החדש היה אחד הסרטים המצופים ביותר.  ההמתנה בין השלישי לשני היתה המתנה של יותר מעשור, בעוד בין הראשון לשני הפרידו רק 4 שנים. הזמן לא שיחק לטובתם.

 

נתחיל בסיפור הסרט. הסרט מתחיל, כמו בכל אחד מסרטי הגברים בשחור, במפלצת התורנית. הפעם זהו בוריס החיה, חיזר מהגזעים הלא נעימים בכלל.   אותו בוריס החיה מחליט לחזור אחורה בזמן ולהרוג את הסוכן קי' (טומי לי ג'ונס) לפני שזה הספיק לכלוא אותו. מנגד יוצא הסוכן גי' (וויל סמית) בחזרה בכדי לסקל את התוכנית השטנית. כאשר גי' חוזר בזמן הוא פוגש את קי הצעיר וביחד הם מנסים לעצור את בוריס.

"אני חושב שנתקע לי בשר שחור בין השיניים"

עכשיו, כמו שכבר אמרתי פעם בסדרת הכתבות על מסע בזמן    (חבל על הזמן), התעסקות עם מסע בזמן היא מאוד מסובכת ולרוב תשאיר חורי ענק בעלילה. אני שמח לבשר לכם שצדקתי, החורים שבתסריט של גברים בשחור שלוש, מספיק גדולים בשביל להעביר בהם צי שלם של חלליות מלחמה ג'רסוניות.  התסריט נראה בבלגון טרנס כוכבי, לא אחיד ולא סימטרי.
הדבר לא מפתיע, במיוחד לאור העובדה שבניגוד לסרטים נורמלים, שבדרך כלל כותבים תסריט ואז מצלמים, הפעם צילמו ובזמן הצילומים כתבו ושיכתבו מחדש את התסריט באופן סדיר, אולי סדיר זו לא המילה הנכונה.
לאור העובדה הזו, חייבים להגיד שמזל שהסרט יצא בכלל.

 

הבעיה הרצינית בסרט הוא חוסר האחידות שלו. מצד אחד יש את  קטעי הומור לא רעים, אבל מצד שני הם מופרדים בינהם בתהום של דקות ארוכות של שיעמום. מצד אחד  יש לך שחקנים טובים עד מעולים,  אבל מצד שני הם מדלקמים טקסטים שאמינותם כל כך קלושה שאפילו הדמיות נראות כמי שלא מאמינות לו. מצד אחד יש עבודת צילום טובה, הסרט אפילו צולם בתלת מימד מלא (בניגוד לרוב הסרטים שרק עוברים המרה לתלת מימד) אך מצד שני אין שימוש ממש חכם בתלת מימד, הוא פשוט שם.

לסיכום

"לא לקחנו את העניין הזה עם הצל, קצת רחוק מידי!?"

15 שנה מפרידים בין הסרט הראשון לשלישי, ו11 שנה בין השני לשלישי. לא היתה שום סיבה בעולם לעשות אותו. הקהל לא ממש דרש, השחקנים מזמן המשיכו הלאה לדברים אחרים, היחידי שנשאר איפה שהוא מאחור הוא הבמאי, בארי זוננפלד, שידוע בעיקר בשל עבודתו על משפחת אדמס וגברים בשחור, סרטים שמזמן השארנו מאחור, אבל הוא לא . הוא היווה את  הרוח המפרשית לסרט הזה.

הסרט מעביר את השעה וחצי שלו בנקל. ההרגשה היא לא של סבל בלתי יתואר, אלא הרגשה שאתה צופה במשהו, ושבעוד מספר דקות כל החוויה תמחק מהזיכרון שלך בעזרת פלאש בודד.

האם אפשר להגיד שזה סרט רע? לא. האם אפשר להגיד שזה סרט טוב? ממש לא. אז מה אפשר להגיד? שזה סרט פופקורן בעיקר אם הפופקורן דלוח.

מסקנה

 Z: מממ… טוב, מה אתה עושה אם הג'רלקיים מתקדמים אל עבר המוצב?

K:  מה שעשינו ב־2002'.

Z: ומה, מה עשיתם ב־2002'?

K: מה שעשינו ב־97', אין יותר טוב מזה. בטח

Z: ומה עשיתם ב־97'?

K: חמש עשרה שנה, לך תזכור

ג'ון קרטר, מלך הקופים של מאדים.


טרזן על מאדים

ג'ון "וורגיניה" קרטר, איש המאדים.  השבוע עלה לאקרנים סרט ההרפתקאות/מד"ב/פנטזיה החדש של דיסני. לא לטעות, לא מדובר בסרט ילדים, אלא בסרט פעולה קלאסי (דורג בארה"ב לצפייה מגיל 13). הדבר הכי חשוב שיש לזכור על ג'ון קארטר, שהחומר שעליו מבוסס הסרט הוא ספר. ולא סתם ספר, ספר שנכתב לפני יותר ממאה שנה! אחד מסיפורי המד"ב הראשונים. ולא סתם סיפור, אלא סדרת ספרים שמגוללת את סיפורו של ג'ון קארטר.

הסיפור הראשון של ג'ון קארטר, שבכלל נקרא "הנסיכה מהמאדים" התפרסם במגזיני הפלפ' האמריקאים הידועים, כבר ב-1912.
הסדרה כללה 11 כרכים, שרובם ספרו את קורותיו של ג'ון קרטר מנקודת מבטו  שלו עצמו, אם כי לא כולם.

מי שכתב את סדרת הספרים הזו, הוא לא אחר מאשר אדגר רייס בורוז. בורוז אחראי גם לסדרות ספרים נוספות, אך ללא ספק הידועה בהם, היא זו על  מלך הקופים: טרזן.

טרזן וקרטר חברים לנצח

בורוז היה סופר פורה מאוד וכתב למעלה מ70- ספרים. את קריירת הכתיבה שלו התחיל בגיל "המופלג" של 35. נסיכת המאדים, היה הספר הראשון שפרסם. מיד לאחר מכן, באותה שנה, פורסם גם ספרו השני, טרזן מלך הקופים.
בורוז כתב עוד סדרות רבות , ביניהן: שודדי הים של ונוס, פלוסידאר, ורבים אחרים. אבל אף אחת מהסדרות לא הניבה אפילו חצי ממה שהניבו שתי הסדרות האהובות עליו ביותר, טרזן וג'ון קרטר.

"כן, אני יודעת שזה מסורת….. אבל אין לנו דלתות בבארסום"

אחד הדברים המפתיעים בסדרת ג'ון קרטר, שבניגוד לאחיו התאום, טרזן, שעבר בערך 50  אדפטציות  למסך הגדול, לג'ון קרטר זו תהיה הפעם הראשונה.

המקור של המקור

הסיפור של הספר הראשון והסרט הראשון, הם כמעט זהים לחלוטין. כאן גם החוזקה וגם החולשה של הסרט.
לאחר האקספוזיציה הקצרה על בארסום, או כמו שאנו מכנים אותו, מאדים, מתחיל הסרט. הסרט מתחיל כמו סרט מערבון פרוע קלאסי.  ברקע: סוף מלחמת האזרחים, כשגיבורנו, ג'ון, נמצא בצד המפסיד של העימות. עכשיו לאחר המלחמה ולאחר הזוועות שראה וחווה, הוא מחפש רק שקט, שקט וזהב.
במהלך החיפושים, כאשר חיילי הצפון רודפים אותו מצד אחד ואינדיאנים בני שבט האפצ'י רודפים אותו מצד שני, מתחבא ג'ון במערה, מבלי לדעת שאותה מערה היא בעצם נקודת מעבר בין- כוכבית. כך מוצא ג'ון קרטר את עצמו לפתע על המאדים. במאדים, בגלל שינוים בכוח כבידה, הוא חזק יותר מכל בן בארסום והוא יכול לנתר מעל הרים בקפיצה אחת. קארטר הופך לגיבור-העל הראשון בברסום, הראשון בספרות והראשון בעולם.

הדרת נשים, נשים אחורה

במאדים קארטר עובר תהליך, שבסופו הוא מציל את הכוכב, מסיים מלחמת אזרחים עקובה מדם שמתחוללת שם  כבר אלפי שנה, מביא לאיחוד עם ברברי וכמובן בסוף זוכה בנסיכה.

אם הסיפור נשמע לכם קצת, לעוס, כמו משהו שסיפרו כבר עשרות פעמים, אתם לא טועים. רבים מהסופרים והסיפורים, שאבו את מקורם מספורו של קארטר ולא להפך. לכן אמרתי, שאחת הבעיות של הסרט היא העובדה שהוא מבוסס על ספר בן 100 שנה. מסתבר שג'ון קרטר, היה אחד מאבות גובורי-העל  המודרניים.

כדאי להזכיר שבתחילת שנות העשרה של המאה העשרים, סיפורי מד"ב התחילו להתפרסם לראשונה ולצבור תאוצה, בתור חומר קריאה קליל ומהנה. בריחה מן העולם המשעמם לעלומות קסומים. בורוז היה הראשון שהצליח לפצח את הז'אנר ולפתוח את הדלת לפרסום מסיבי של סיפורי מד"ב בספרות הפלפ' של התקופה.
רבים חיקו את הסגנון ואת הרעיון, והתפתח ז'אנר שלם של רומנים בין- כוכביים.

בעקבתיו קיבלנו כמה מסופרי המד"ב הגדולים, כמו רוברט היינלן, שספרו מספר החיה, לדוגמא,  הוא בעיקרו מחווה לבורוז ולסדרת ברסום.  גם מייקל מורקוק, שידוע בעיקר בזכות סדרת חרב השאול, כתב טרילוגיה המהווה מחווה לסדרת בורסום, סדרת לוחם המאדים.

iron maiden?

אבל לא רק במחוות ברורות מדובר. הגיבור, שהגיע מכוכב אחר, שבו כוח המשיכה חזק יותר, מקבל  בכוכב החדש כוחות מיוחדים: הוא חזק יותר, מהיר יותר, ויכול לנתר גבוה הרבה יותר. מזכיר לכם מישהו?  מישהו שמהיר יותר מקליע אקדח, חזק יותר מרכבת דוהרת, יכול לקפוץ מעל בנינים גבוהים בניתור אחד? הביטו בשמים, זה מטוס? זה ציפור?  זה ….. ג'ון קרטר?!
כן הדמיון בין השניים, סופרמן וג'ון קרטר, לא מקרי, בורוז היה הראשון שהכניס את הרעיון של יכולות מוגברות, בגלל שינוי באקלים הפלנטה, על יצור מכוכב אחר.

קלארק קנט איש כדור הארץ

ג'ון קנט איש כדור הארץ

לא רק סופרמן דומה ביותר לג'ון קרטר גם הענק הירוק. בקשת הסיפורים שלו, כוכב הענק, נשלח היצור השרירי והמסוכן אל כוכב אחר, צחיח, כוכב על סף מוות. בכוכב חדש זה מוצא עצמו הענק הירוק, מנהיג חבורה של חוצנים, ירוקים כמוהו, אך בעלי שני זוגות של זרועות, דומים עד מאוד ליצורי הטארק מברסום/מאדים. יחד איתם הוא יוצא לשחרר אותם מעריצותו של הקיסר, בן לגזע אנשים אדומים, הדומים עד מאוד לאנשים האדומים של המאדים. כמובן שבדרך הוא מתאהב בנסיכה…… וההקבלה לג'ון קרטר ברורה.

אבל אחרי 100 שנים של עיבודים, מחוות והשפעות שונות, כאשר חוזרים אל המקור, הוא פתאום נראה פחות חדשני, פחות מעניין, פחות מלהיב.

אבל איך זה מתרגם בסרט?

ג'ון קרטר- הסרט

למען ההגינות,  צריך לשפוט את הסרט בעיניים נקיות. לנסות להתעלם מהעבר העשיר והראוי של הסיפור המקורי, ולראות האם הסרט הוא סרט טוב, האם הוא סוחף, האם הוא מהנה והאם בסופו של דבר אתה יוצא בהרגשה של חוויה מהסרט?

אז התשובה הפשוטה היא כן!

קודם נתחיל במראה של הסרט. במאי הסרט, אנדרו סנטון, שיותר ידוע בתור במאי אנימציה, עם סרטים כמו: למצוא את נמו, WALLe, מביא למסך אסטטיקה, שרק מי שמגיע מאנימציה יכול לחשוב עליה.
עדות לכך ניתן לראות במראה המדבריות הצחיחים, המבנים הגיאולוגיים הייחודיים והיצורים השונים שמאכלסים את הכוכב. המראות השונים והאפקטים  הויזואליים בסרט לעיתים משאירים אותך בפה פעור.

אבל סרט, יפה ויזואלית ככל שיהיה, לא יכול להפוך סרט רע לסרט טוב. למזלו של הסרט הזה, הסיפור גם הוא טוב ויציב. הסיפור אומנם לעיתים מרגיש קצת לעוס, ואפילו קטע אחד או שניים פשוט משעממים, אבל בסה"כ הסרט סוחף, וקטעי האקשן הם פשוט עוצרי נשימה.  נכון שיש מספר קטעים בין ג'ון קרטר לנסיכת המאדים, שניתן להגיד שהם מביכים, אבל שוב, כאן כן כדאי לזכור, שזה בנוי על סיפור מלפני 100 שנה, ובסיפורי התקופה זה היה מקובל וברור קטעים רומנטיים שמאלצים  (אצל טרזן וג'ין זה שונה?).

"או יפתי, שם זה המזרח ואת היא השמש. מה זה אומר לא אדע, אבל יש לזה צליל לא רע"

הסיפור, בסופו של דבר, בנוי בתבנית הקלאסית של סיפורי ההרפתקאות של פעם: גיבור בעל כורחו, שנקלע למקום חדש ובסופו של דבר מחולל שינוי פנימי וחיצוני, מציל את היום וזוכה בנסיכה. יש סיבה למה זה סיפור ההרפתקאות  נחשב "קלאסי", כי הוא פשוט עובד.

אבל כל אלו לא שווים כלום בלי משחק טוב. כאן יש לנו "עליה וקוץ בה", נתחיל בעליה. סנטון, כבמאי אנימציה, יודע את הכוח של דיבוב מוצלח וכיצד דמות וירטואלית יכולה להראות לנו טבעית לגמרי, בזכות הקול שעומד מאחוריה. גם פה, שחקנים כמו ווילאם דפו (ספיידרמן, הפיתוי האחרון של ישו), שמשחק את קולו של מנהיג הטורקס, גורם לך להתאהב ולהאמין לדמות הלא קיימת. גם דמויות הבשר ודם משחקות בצורה משכנעת, בעיקר מנהיג זודנגה, המגולם על ידי השחקן דומינק ווסט (הסמויה, 300) שעושה עבודה נפלאה. אפילו נסיכת המאדים, הנסיכה של הליום, משחקת בצורה משכנעת למדי.

לפני ואחרי, רק לא ברור מה לפני ומה אחרי

עכשיו מגיע ה"קוץ בה": טיילור קיטש, השחקן שמשחק את ג'ון קרטר. הדמות של קרטר לא נתפרה למידותיו של קיטש, היא גדולה עליו בכמה וכמה מידות. קיטש כשמו כן הוא, קיטשי מידי לדמות הזו ומתקשה להחזיק את הסרט בקטעי הדרמה שלו. המשחק שלו הוא יחסית שטוח והוא לא אמין במיוחד לאורך רוב הסרט.
אבל למזלו ולמזל הסרט, שחקני המשנה,  העלילה והקרבות הראוותנים, מצליחים לטשטש בעיתיות זו בליהוק.

בסופו של דבר, ג'ון קרטר מהמאדים, הוא סרט פופקורן נהדר. גם אם בעייתי לפעמים, הוא בסופו של דבר מספק את הסחורה של סרט אפקטים, עם סיפור הרפתקה מרתק  וכיף כיף כיף.

"מה? באמת הקוסם יכול לתת לי כישרון?"

לסיכום

אני טרזן את הנסיכה מהמאדים אווווווו אווווו אוווו אוווו

בואו נשחק משחק: סרטי המיינד פאק חלק I


אתה לא מכיר אותי ,אבל אני מכיר אותך,עכשיו אני רוצה לשחק משחק
(המסור2004)
את צ'ארלס דארווין כולם מכירים,הבחור שגילה (או המציא,תלוי את מי שואליםאת תורת האבולוציה.תורהש בה כל זן של יצור חי מתפתח לאורך השנים ועובר שינוייםמשתנה והופך ליותר מתואם לסביבה שלו. לדוגמה הג'ירפות, הג'ירפות היו צריכות להגיע לעלים הגבוהים אז במשך מיליוני שנים הצוואר שלהן התארך והתארך עד לגובהו היום.אבל האם התאוריה הזו תקפה רק לבעלי חיים?
מה בנוגע לסרטיםהאם סרטים גם עוברים תהליך אבולוציוניהאם הם עוברים תהליך כזה בגלל שהצופים גם עוברים תהליך דומה?


בשנים האחרונות,חוקרי קולנוע שונים גילו זן חדש של סרטים שצומחים כאן בקולנוע המרכזי,המיינסטרים,סרטי הפאזל.
הסרטים האלה גורמים לנו לעשות משהו שלא מצפים מאתנו בדרך כלל בקולנוע מיינסטרימיוזה לחשובהסרטים שמגרים לנו לא רק את תאוות הסיפור שלנו אלא מגרים לנו גם את המוח.לחשוב בסרטכן.סרטים כאלו שעד לא מזמן היו נחשבים לסרטי סינמטקים וסרטים פלצניים הופכים להיות אט אט חלק מהקולנוע ההוליווידי ,ואף להוות זרם מרכזי בתוכו.אבל הסרטים האלו לא מסתפקים שםהם לא רק מגרדים לנו במח ואז נעלמים,הם הופכים לחלק מעולם מעריצים שלם שנבנה סביבם.
אבל מה הם הסרטים האלהמה הסימפטומים שלהםאיך מזהים אותםלמה הם בכלל כאןומה זה אומר?
כל זה בסדרת הכתבות הקצרה בנושא סרטי הפאזל .


הסינדרום הסיני
אבל נתחיל קודם כל בתסמינים של המחלה החדשה הזו,שלהקולנוע המחשיב.
קודם כל צריך להבין מה הם אותם סרטיםובכן,אנחנו מדברים על סרטים שמשחקים איתנו.מדובר בסרטים שמשחקים משחק בשתי רמות שונותהרמה הראשונה היא הרמה הסיפורית של הסרט,מישהו משחק משחק עם הדמותבלי שהדמות יודעת שמשחקים איתה או שהיא יודעת שמשחקים איתה,אבל לא יודעת מי.אפשרלתת לדוגמא את שתיקת הכבשים או המשחק של דייויד פינצעם מייקל דאגלס , אבל הדוגמא הכי טובה היא כמובן המסורג'יגסו היא דמות אב כל יודעת העוטה מסכהכל רצונה הוא לשחק משחק,משחק על החיים והמוות.
הסוג השני של הסרטים הוא הסרטים שמשחקים עם הצופים,בדרך כלל באמצעות שלילת מידע מהצופה,או לכל הפחות אי חשיפת המידע כולו.כמו במועדון קרב (גםשל פינצ' 'או מומנטו של כריסטופר ניולאן .או הסרט ששיחק בכולנו ללא יוצא מן הכלל,החשוד המידי.רבים אף התעצבנו על החשוד המידי, מכך שכל הסרט הוא למעשה תרמיתכל הסרט אנו צופים במשהו שלא קרה,מצד שני כל הקולנוע מבוסס על אותו רעיון ממש.קיזר סוזה הוא כנראה באמת גאון קולנועי,סליחה לא קיזר סוזה,בריאן סינגר.


יש גם סוג שלישי של סרטים שהם בעצם ערבוב של השניים הקודמים,זה קורה כאשר משחקים איתנו ועם הדמות באותו זמן במקביל.אנו לומדים יחד עם הדמות על המצב שלה,כמו בחוש השישי או בכל סרט אחר של מ.נייט שאמלהמהדינגדונג ,שבו גם אנחנו וגם הדמות לא יודעים את הטבע האמיתי של התעלומה עד סופה.
עוד מאפיין של סרטים האלו זאת העובדה שהם לא רק משחקים לצופים בראשאלא שגם לגיבורים שלהם יש בדרך כלל ראש משוחק לרוב הגיבורים יש מאפיין יחודי,המחשבה שלהםדרך התפיסה שלהם את העולם,נגדיר אותה במקרה הטוב כאחרת ובמקרה הרע כמוח חולה ומעוותהסרטים שוב משחקים עם הקהל,אבל הפעם בצורה קצת אחרת הם שוברים את הכלים ומראים לנו את העולם דרך עיניו ותפיסת המציאות של הגיבור.אם ברוב הסרטים הקלאסים היינו תופסים את המציאות האובייקטיביתאיךהעולם תופס את הגיבור,הרי שבקולנוע החדש הזה אנחנו לרוב נחווה את המציאות הסובייקטיבית של הגיבור,כמו במועדון קרב,שם אנחנו מאמינים יחד עם הגיבור שטיילר דרדן והחברים החדשים שלו הם דמויות בשר וצלוליד בדיוק כמוהוואנחנו מתפקחים מהתפיסה הזו רק כאשר הוא מתפקחרק שהוא מבין שטיילר דרדן זה בעצם גם הואאז אנחנו מבינים יחדיו ,ולאורך כל הסרט אנחנו חווים את המציאות כמו שהוא חווה אותה.


דוגמא טובה אחרת אפשר למצוא בלהיט המטריקס.במטריקס אנחנו חווים את העולם של ניאו, הגיבור כמו שהוא חווה אותו,כעולם אמיתי וממשי,גם אם במציאות האובייקטיבית העולם שהוא חי בעולם שיקרי .אנחנו מגלים מה זה המטריקס רק כאשר ניאו לוקח את הכדור האדום ומגלה מה העולם האמיתי האמיתי,אם הוא באמת מגלה (קיאנו לא ממש עושה עבודה טובה בלהאמין שהוא יכול לגלות משהו), אנחנו צמודים לתפיסה הקוגניטיבית של ניאו לאורך כל הסרט.
אבל חשוב להדגיש שזה לא רק סרטים עם טון אפלוליהספקטרום של הסרטים האלה חוצה ג'אנרים וסגנונות.גם את המופע של טרומןקומדיה קלילה עם ג'ים קארי אפשר להכניס לקטגוריה הזו של דמות אב גדולה שמשחקת בעולם של הגיבור.

אבל הדבר הכי מדהים בסרטים האלו הם לא הדמויותגם לא ,אפילו לא האפקטיםמה שהכי מדהים בסרטים האלו הם הצופיםהעובדה שמישהו משחק עם הצופיםעובד עליהם,משחק איתםמשגע אותם,והם אוהבים את זה.
הצופה עומד מול אלמנטים שלא תמיד מתאחדים למשהו קהורנטי וברור.למשל,אני אתן פרס למי שיכול להסביר לי את דוני דארקו בשני משפטיםבסרטים האלו לא תמיד כל החלקים מתישבים לגמרי עם הסיפור.אבל עדיין החוויה הכוללת היא שלמה והגיוניתמה שאומר שאנחנו מתעסקים בחוויה שהצופים מזהים אותה כמשהו רלוונטי שהם יכולים להשליך על העולם שלהם. ישלנו כאן סוג חדש של תקשורת עם צופים וסוג חדש של צופים.
הסרטים בעצם שברו את החוזה ארוך השנים שהיה בין הקולנוע לצופיםתמיד עמד החוזה על כך שהקולנוע מראה לנו התרחשות כאילו היינו זבוב על הקיר,הצופה היה רק עד למתרחש על המסך.המסך לא היה משקר על מה שמתרחש מולנו ואנחנו לא שואלים שאלותהקולנע תמיד הדגיש מתי חלום בסרט הוא רק חלוםמתיפלאשבק הוא פלאשבקאבל החוזה הזה נשבר ועכשיו הצופים כבר לא מסתפקים בלהיות רק זבובהם רוצים להיות פיל בחדרהם רוצים להיות מאותגריםהם רוצים שהיוצרים יכירו בעובדה שהם חלק מהסרט ולא רק צופים.
היום הקולנוע חוזר לאן שהוא היה ב10 השנים הראשונות שלו,למקום של מחקר,שלנסיון,לתקופה שנקראה "ראינוע האטרקציות", בוציפו מהקהל שיעזור לפתור תעלומות ואף קיבלו פרסיםביןהפותרים הוגרלו מקטורן ותקליט.

לייט מוטיב 

אלו היו הסימפטומים והרקע הכללי , אבל חוץ מהסימפטומים אפשר למצוא כמה וכמה מוטיבים חוזרים בכל הסרטים האלו.
1.
הגיבור בדרך כלל יהיה עד לאירוע או אפילו ישתתף באירוע שהוא עצמוולרוב גם הצופיםלא יבינו את ההשלכות ואת ההקשר שלויש כאן חשד ולפעמים מוצדק של בעיתיות של סיבה ותוצאה,והמשכיות קו ישיר.הדוגמא הכי טובה לפי דעתי הוא הסרט הפסיכי והמעולה של דיויד לינץ,  כביש אבוד,שבנוי כמו רצועת מוביוס אין סופיות,רצועה שאין לה התחלה,אין לה סוףאין לה פנימיות וחיצונויות, שמאפינת הרבה מאוד סרטים כאלה.


2.
הגיבור לרוב יהזה עולם או פשוט לא מבחין בין מציאות לבידיוןאבל בניגוד לסרטים כמו "רתיעהשל פולנסקיבוראו את העולם של הגיבור מתפורר ואת התפיסה שלה של שיגעון.בסרטים החדשים אין הבדל סיפורי/קולנועי בתפיסה הזו של הגיבוראנחנו והוא רואים את העולם כשלםלמשל בהקומה ה13 אנחנו חווים את 1999 כעולם האמיתי,בדיוק כמו שהגיבור חווה אותו.


3.
לגיבור יש חבר ,בןלוויהמורהמנטורסנסאיארנב ענק מדבר…. או כל דבר אחרשמתברר לבסוף שהוא מדומייןשוב מעודון קרבישלו מערך שלם של דמויות חברים שהם מדומייניםטיילור הוא יציר הדמיון שלו והוא החבר הכי טוב שלו והשותף שלומארלה היא מדומיינת והיא מאהבת שלו ושל החבר הדמיוני שלו……כןזה קצת MUSTUP  אם חושבים על זה,אבל זה חלק מהעניין.
4.
הגיבור צריך כל הזמן לשאול את השאלה, “מי אני!?” למשל כמעט בכל סרט שמבוסס על סיפורים של פיליפ. קי דיק (בלייד-ראנרזיכרון גורלי), ואפילו לשאול את עצמו "אם אני חי או מת".האמת "העצמיתשל הגיבור בסרטים האלו היא תמיד לא ברורהגם לא תמיד לעצמו.
5.
לא רק שהגיבור לא מבחין בין רמות המציאות השונות,הוא לרוב גם לא ידע בכלל שקיימת עוד רמה והוא כלוא רק בתפיסה אחת,יחד עם הצופים.ובעצם כל העלילה סובבת סביב אותה טעות בתפיסה הקוגניטיביתולרוב הצופים יגלו את הטעות הזו יחד עם הגיבור,וההרגשה שהגיבור עובר תעבור גם על הצופההתחושה של "הכלה שתנהכל מה שראינו לא היה מה שראינו". למשל בממנטוכאשר הגיבור לא מצליח בכלל ליצור רמה קוגניטיבית אחידה ובגללה ממשיך לגלגל טעות אחר טעות.



עם כל הארסנל הזה של סימפטומים ומוטיבים אפשר להתחיל לתקוף ולהבין את הסרטים האלו.
בשבוע הבא:  המקרה המוזר של הסיפור המורכב בשעת לילה מאוחרת
מסקנה
גם קצת מאמרים אינפורמטיביים טובים לגוף ולנשמה