גר בארץ נוכריה


גר בארץ נוכריה

ההתחלה

כולנו הרגשנו מידי פעם זרים, זרים לסביבה ואפילו לפעמים זרים לעצמנו. אבל בקולנוע תמיד יהיה זר אחד ברור, האישה. כמה זר ? ממש חייזר. ולא,  לא מהחייזרים הנחמדים הללו, אלא מאלו שניצמדים לך לפנים ולא משחררים עד שמאוחר מידי והיא כבר הטילה את הביצים שלה בתוך הבטן שלך.

מזל טוב זה….. ברשניקוב?

כן, אני מדבר השבוע על החייזר האימתני מכל, שידוע רק בשם שלו הALIEN (החייזר).  הסרט הוא סרט הביכורים של הבמאי הבריטי המוכשר רידלי סקוט מ1979.  היצור והתפאורה נוצרו על ידי האומן החצי שוויצרי חצי מטורף, גיגר.  גיגר ביסס את דמות הטורף על ציור שלו בשם Necronom IV.  גיגר יצר יחד עם סקוט עולם אפל, מפחיד ובעיקר ניקבי.

האל המיצרי בלעה

התקציר

למי שלא זוכר את הסרט הנוסע השמיני (הראשון), הסרט מספר על  צוות של החללית נוסטרומו, ספינת סחר אזרחית, בעת שהם עושים את דרכם חזרה לכדור הארץ ממשימה עמוק בחלל. הצוות מקבל לפתע קריאתSOS  מאחד הכוכבים בדרך .  על  הכוכב הם מגלים חללית נטושה.  זהו לכאורה המקור של שידור המצוקה. אחד מאנשי הצוות יורד לתוך בטן הספינה ושם הוא מוצא אלפי ביצים, ביצים מזן זר ומוזר. תוך בחינת אחת הביצים, בוקע מממנה טפיל דמוי ידיים  ולופת את פניו. לאחר חזרתם של נוסטרומו, הצוות ממריא שוב לכדור הארץ. במהלך הטיסה הטפיל הזר מת ונושר מפניו של חבר הצוות, והוא בתמורה מתעורר מהתרדמת המאולצת שהטפיל גרם לו. כעת הכל נראה כאילו המצב שב לקדמותו.  אבל אף אחד לא יודע שהטפיל החדיר בשקט עובר אל תוך הפונדקאי הנאנס שלו – וכאשר זה מתברר, הצוות מוצא את עצמו מול מפלץ חייזרי שבקע מבטנו של אותו איש צוות. מרגע זה היצור מתחיל לטרוף ולרצוח אותם אחד אחרי השני והיחידה שעומדת מולו היא סגנית המשימה לוטנט ריפלי.

 

אז עכשיו אתם שואלים – מה הקשר בין הסרט הזה להקדמה על נשים? כאן מדובר בחייזר אוכל ראשים, ואילו מאידך זו אישה (שלעיתים גם עלולה לאכול ראשים). לאחר בדיקה מעמיקה של היצוגים בסרט, זה די ברור שגם גיגר וגם סקוט מבלים חלק גדול מהיממה מתחת למיטה בפחד מנשים.

הרחם החייזרי

נתחיל שניה בספינה החייזרית שהם נתקלים בה. אני חושב שאפשר לראות בצורה די ברורה הקבלה בינה לבין מערכת הרביה הנשית. דבר ראשון יש לשים לב לצורת החללית עצמה, עם שתי השפורפרות היוצאות ממנה, במראה מאד דומה לאיזה סוג של רחם כל שהוא, ממש כמו שתי החצוצרות הנשיות.  הכניסה עצמה לתוך החללית- היינו, הפתח שדרכו נכנסים אל תוך קרבי הספינה, נראה באופן מחשיד כמו כניסה אחרת שקשורה לאזור הרביה המינית הנשית … אהמממ..
ומה אנו מוצאים בפנים? מאות ביציות? טוב, אני חושב שהעניין הזה מתחיל להיות די ברור.
החללית הזרה הזו, שהיא מקור הצרות בסרט, היא ללא ספק מערכת רביה נשית.

תתקעו בחצוצרות שב"ק ס

ומה בוקע מתוך הביצית הזו? זוג ידיים שניצמדות לך לפרצוף ולא מרפות, הן חונקות, מסממות, ואם תנסה להוריד אותן, הן יהרגו אותך. האם זה מזכיר לכם משהו, או אולי זה רק אני ומערכות היחסים שהיו לי עם נשים?

"לא ממי, את בכלל לא חונקת אותי"

אבל הקטע המובהק ביותר הוא כמובן תהליך "הלידה", האקט הנשי ביותר. בסרט הזה הלידה מתוארת כתהליך שלפני הכל, הורג את האבא.  בעת הבקיעה שלו מהבטן, תהליך טבעי אצל אישה, להשריץ יצור מביטנה, אצל הגבר זה תהליך ממית, לפחות על פי רידלי סקוט.

"מאוחר מידי לבקש אפידורל?"

וגם אותו פרי "אהבה" בין מחבק הפנים לחבר הצוות, מתברר כרוצח יעיל, האמת, יעיל מידי. אותו יצור, שאגב השם המדעי שלו זה זינומורף (מורף על שם לבישת הצורה של המארח שלו),  הופך לרוצח מאד יעיל המחסל כמעט כל יצור חי על הספינה.
האמת, יתכן שהפחד הוא לא רק מהנשיות, אלא בכלל מקונספט המשפחה, אבל הדגש הוא על הנשיות במשפחה.

אמא סדרתית

גם המחשב הבוגדני, שמסתיר את המטרה האמיתית של המשימה, ושידע לאורך כל הזמן שהמטרה האמיתית של המשימה היתה להביא את היצור הזה לחברת האם בכדור הארץ, גם אם זה על חשבון חיי הצוות, נקרא בשם המאד נשי, Mother , אמא בעברית. זהו שם שטומן בחובו רגשות של אהבה, של משהו מגונן. פה האמא מתגלה כשקרנית מוניפולטיבית שחוברת בעצם לנכדה המעוות והרצחני.

אבא ואמא (סוג של)

אבל מצד שני, היחידה שמצליחה להתעמת ולנצח את המפלץ היא ריפלי, לוטנט אלן ריפלי. גיבורה נשית, שמצליחה לבדה להערים ולהרוג את המפלצת בעזרת תושיה, אך גם בעזרת כוח שרירים. אך שוב אליה וקוץ בה. ריפלי צריכה להשתמש בגבריותה על מנת לנצח את המפלץ.  ואכן, לאורך הסדרה היא הולכת ונהיית יותר ויותר גברית, שערה מתקצר מהסרט הראשון לשני, ובשלישי היא בכלל עטורת קרחת.

האמת היא שבמקרה נבחרה אישה לתפקיד הניצולה. במקור התפקיד היה מיועד לגבר וכבר היה בתהליכי ליהוק, שמו של קורט ראסל אפילו נזרק לאויר כמי שישחק את התפקיד הראשי. אבל אז החליטו המפיקים, כאקט שיווקי, לשנות את מגדר הגיבור לנקבה על מנת שהוא יבלוט מעל סרטים עם גיבורים גבריים אחרים.

"אהה זה? זה רק לחמם את האוכל"

וכך בעצם בא לעולם סרט הראשון שהוא גם פמיניסטי וגם שונא נשים בעת ובעונה אחת

 

מסקנה

אם כבר אתה עם אישה, אל תתן לה לחנוק אותך, להזריע אותך בביצים ושפרי אהבתכם יפרוץ לכם מהחזה. עדיף פשוט פרחים.

מוצצים


כאשר אנחנו חושבים על קהילה שאוהבת להתלבש באופן מצועצע, יוצאת לבלות בעיקר בלילות, מחליפה בני זוג רבים, ובעיקר, שאנשיה אוהבים למצוץ, אנחנו מן הסתם  נחשוב על הקהילה ההומוסקסואלית.
אבל אני התכוונתי לערפדים. זה לא מיקרי שיש דמיון כזה בין הומואים לערפדים.

גם אתה ברוטוס?

הפחד במראה

ערפדים הם חלק מז'אנר סרטי האימה. סרטי האימה מאז הופעתם הראשונה, היו לרוב בבואה לפחד של החברה שיצרה אותם. בשנות ה40 היה זה הפחד מהמלחמה הקרה והמקארטיזם עם  סרטים כמו פלישת חוטפי הגופות. בשנות ה60 היה זה הפחד מהאנרגיה האטומית אשר הובילה לסרטים כמו THEM (עם הנמלים הענקיות) וליל החיים המתים וכו

"יעקוב, תביא את הK300 שוב יש נמלים"

אבל הפעם אני רוצה להתמקד בתת ז'אנר אחד בתוך כל בליל סרטי האימה של סרטי הערפדים,אולי אפילו למקד את זה לסרטי הערפדים שנוצרו מתחילת שנות ה80 ועד אמצע שנות ה90. בכתבה אחרת שלי לפני כמה חודשים כתבתי באריכות על תולדות הערפד במערב. אז רק תזכורת מהירה , ערפדים הם יצורים מיתיים. על פי האגדות הם ה"חיים המתים", אנשים שמתו וחזרו לחיים וניזונים מדם החיים. כמעט לכל התרבויות העתיקות היה איזכור למתים שחוזרים ושותים את דמם של החיים.
במשך שנים ערפדים היו לא יותר ממפלצות מחרידות וטיפשות שרק צדו דם. היה זה המשורר הבריטי לורד בירון  שהפך את הערפד ליצור אינטליגנטי בשירו "הכופר" (1813). לאחר מכן הגיע בראם סטוקאר וכתב את דראקולה (1897).

רק דרקולה יביא שלום!

הערפדים, כמו בסרטי אימה אחרים, הביאו לידי ביטוי את פחדיה של החברה, אם זה בגרמניה של שנות ה30- הפחד מהזר ובעיקר מהיהודים כפי שנתפסו בנוספרטו. היו גם יהודים שידעו שפחד הופך מהר מאוד לשנאה ובתגובה היגרו לארה"ב בשנות ה20 וה30. בארה"ב מנגד, התגבר הפחד מן הזרים שהתחילו לזרום בשנות ה30 ובא לידי ביטוי בסרט דראקולה, בו הוא היה כבר בעל מבטא רומני/הונגרי כבד והסתובב כל הסרט עם מגן דוד.

"אתה מתכוון לגמור את הגיפלטע הזה? או שאני יכול לאכול?"

לאחר הקדמה קטנה זו על ערפדים אני רוצה להזכיר לכם מה היה הפחד הגדול ביותר בשנות ה80, פחד הממשיך להטיל את צילו עד היום הפחד ממגפת האיידס שהתחוללה בשנים ההן.

איידס

מחלת האיידס AIDS ראשי תיבות של Acquired immune deficiency syndrome (תסמונת הכשל החיסוני הנרכש) איננה מחלה חדשה. מקרה המוות הראשון הידוע  כתוצאה מאיידס היה כנראה בשנות ה60 של המאה העשרים. אבל היו מקרים בודדים שלא ידעו לקטלג אותם. היה זה רק  ב1981, ב5 ליוני ליתר דיוק כאשר חמישה הומוסקסואלים הגיעו למיון עם דלקת ראות וקריסה של המערכת החיסונית שהאיידס הוגדר כמחלה. אך לפני שהמחלה נקראה AIDS היה לה שם אחר, GRID ראשי תיבות של Gay-Related Immunodeficiency, "(כשל חיסוני של הומוסקסואלים.( בתחילה  סברה הרפואה שהמחלה פוגעת רק בהומוסקסואלים. לאחר לחץ של אירגונים שונים וגם כמובן העובדות (אבל זה מעולם לא בלבל אף אחד) שהראו שהמחלה פוגעת גם בחולי המופיליה, במשתמשים בסמים ובנשים וגברים הטרוסקסואלים, הוחלף השם למה שאנחנו  מכירים היום כאיידס. אולם הנזק כבר נעשה והקשר בין ההומוסקסואלים למחלת האיידס הפך לקשר בלתי ניתן לניתוק.

מבצע הקש בדלת, עזרו לנו לעזור להם

עכשיו אני רוצה לנסות לחבר בין שתי התופעות האלו, סרטי אימה המשקפים את הפחדים של החברה והפחד הקמאי מאחת המגפות הקשות בחצי השני של המאה העשרים.

צריך לזכור שהפחד מהערפד הוא הפחד מהמיניות הפתוחה. הערפד בעצם מאיים על הסדר החברתי הישן. חשוב לזכור שהמיניות של הערפד היא מיניות הומוסקסואלית, או לכל הפחות, הביסקסואלית. הנטיה המינית הזו היתה כבר בגרעין הערפד המודרני. הסיפור הקצר "קרמילה" שיצא עוד לפני דרקולה סיפר על ערפדית לסבית שמפתה נשים, ואף בדרקולה יש איזכורים שונים למיניות שפתוחה לשני המינים. דוגמא לזה אפשר למצוא במערכת היחסים של דראקולה עם גונת'ן והסצנה המפורסמת ברומן/סרט שבו הוא רוצה למצוץ את אצבעו החתוכה של גונת'ן. למצוץ אצבע, הלו!? אף אחד לא חושב על הרימוז הפאלי הברור !?

"אז אתה המעריץ של צביקה פיק?!"

אבל משנות ה80 ואילך המיניות הפתוחה הזו הפכה למשהו עוד יותר מאיים. עכשיו הערפדות היא משהו הרבה יותר נורא. היא לא רק פתיחות מינית מתירנית שעלולה להזיק לחברה, אלא שעכשיו היא משהו שיכול לכלות את האנושות.

הערפדות היא דבר מדבק. כל מי שננשך על ידי ערפד עלול להפוך לכזה בעצמו ולהדביק אחרים.
כשאתה נושך את החברה שלך אתה בעצם נושך את החבר של החברה שלך שנשך את החברה של החבר שלך וכן הלאה…. מוכר ?

מישהו רעב?

סרט הערפדים הראשון שנעשה אחרי גילוי נגיף האיידס נעשה שנה אחת אחרי "הרעב".

מהאלבום המשפחתי : תמונה מהברמיצווה

 

הרעב הוא סרט הביכורים של טוני סקוט (אח של ומי שעשה את אהבה בשחקים) הסרט הוא אגדה גותיתאורבנית מודרנית על ערפד, אותו מגלם דיוויד בואי, הנאלץ לפנות לייעוץ רפואי עקב הזדקנות מהירה. בת זוגו המסתורית של בואי, ערפדית עתיקה ויפהפיה (קתרן דנ'ב), מתחילה להתעניין ברופאה הגריאטרית שמטפלת בומה שניגמר בסוף בסצינת מין וברומן סוער בין שתי הנשים. לא בכדי לערפדית לא אכפת אם זה גבר או אישה, לא אכפת לה אם הם ימותו בסוף כמו כל המאהבים האחרים שלה, שזה רמז ברור לחוסר הריסון ההרסני שהקהילה ההומוסקסואלית הואשמה בו.

לאחר שג'ון, דמותו של בואי, יוצא מהתמונה, מריים, דמותה של קטרין דנב', מחפשת לה שותף חדש שיחליף את ג'ון (לא שיש תחליף לבואי), אלא שהפעם היא מחליטה דווקא לבחור לה אישה כבת לוויה. חשוב לשים לב כאן  לעובדה שבמערכת היחסים הזו האישה היא הדומיננטית והיא מחליטה מי יהיה בן זוגה ומה יהיה מינו. לכן הפחד מההומוסקסואליות אינו מכוון בסרטים רק להומוסקסואליות גברית אלא גם להומוסקסואליות נשית, כמו שזה ניראה בקטע בו היא מפתה את סרה (סוזן סרנדוט) והופכת אותה לערפדית כמוה, אבל לא רק דרך נשיכה, אלא כחלק מאקט מיני בוטה וברור.

"באה לכאן הרבה, בובה?"

 

חשוב לשים לב שבניגוד לתקופה הקלאסית של הערפדות ,כיום לא מספיק שתינשך על ידי ערפד על מנת שתהפוך לכזה, אלא אתה צריך גם לשתות את הדם שלו. זאת אומרת שכבר לא קיים הערפד הקורבני, אלא  רק זה שמשתתף ברצון. הוא לא קורבן של אונס אלא זו בחירה אישית  וחופשית להיות כזה. הבחירה להיות מופקר, מיני, רוצח ולחיות מדמם של אחרים, "לקבל" על עצמו את המחלה, היא  בחירה חופשית, מה שאומר שיש כאן אמירה ברורה בסגנון "אין צורך לרחם עליהם, הם דרשו, רצו ורדפו אחרי זה".

"אני חושבת שקיבלתי מחזור"

 

אני רוצה להתעכב על הבחירה בדייויד בואי לתפקיד הראשי. אין ספק שדויד בואי הוא שחקן מחונן (הוא אפילו פנטומימאי בחסד) . אבל אין לי  ספק שהעובדה שבעברו הצהיר בואי על עצמו כביסקסואל והעולם הכיר את עברו כזיגי סטארדאסט יצור אנדרוגיני בעל מיניות מוחצנת ולא ברורהשיחקה תפקיד מכריע בבחירתו לתפקיד זה.

דיויד בואי במופע במועדון הפוסי קאט


באותה תקופה אנחנו רואים גם שינוי מאסיבי בדימוי של הערפד. אם פעם הערפד היה דמות מרשימה ששולטת בכל מה שנוגע אליה , שהיא היתה שר האופל, הרי שבסרטים אלו  הערפדים הופכים למשהו חדש. יש להם בעיות של אנשים אמיתים, יש להם מבנה חברתי פנימי ובנוסף יש להם אינטראקציה עם החברה שמסביבם, כמו שאנחנו רואים ברעב למשל. ויותר חשוב מזה, לרוב יש להם גם חמלה ורגשות לגמרי אנושיים. בנוסף לכל המעלות והחסרונות שהם חולקים עם שאר בני האדם, יש להם צורך בלתי ניתן לשליטה שהם חייבים לספק. משהו שהוא מחוץ לשליטתם, הם לא יכולים להפסיק יום אחד להיות ערפדים ולוותר על הצורך הזה.
זה בדיוק כמו שמתייחסים להומוסקסואליות מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה, משהו שחזק מהם, שהם לא יכולים לשלוט בזה , העובדה שמתיחסים אל זה כמשהו שצריך לשלוט.

spread the disease

הרעב הוא הוא סרט מוקדם אתם אומרים? הוא נעשה בתחילת הפאניקה? הדברים נרגעו לקראת הסוף?

ראיון עם ההומוסקסואל


בואו נבדוק עוד סרט משנות ה90. הפעם סרט ערפדים יחסית מצליח, ראיון עם הערפד.
ראיון עם ערפד הוא סרט ערפדים קלאסי שנעשה ב 1994 , כשכבר היה ברור שאיידס הוא כבר נחלת הכלל ולא רק של ההומוסקסואלים.
אבל זוכרים מה שאמרנו שלא ניתן לעובדות לבלבל אותנו?

אווו, כמה רומנטי

הסרט נותן הרגשה שכמעט כל הערפדים הם גברים והנשים הן דבר זניח בסרט. הסרט כולו גדוש בסאבטקסט הומוסקסואלי.
אפשר לראות זאת כבר מבחירת הבמאי, ניל ג'ורדון. ניל ג'ורדון ,לפני שעשה את ראיון עם ערפד, ביים סרט אחר בשם משחק הדמעות. למי שלא זוכר , הסרט מגולל את סיפורו של  לוחם במחתרת הIRA האירית שמתאהב בזמרת טרנסקסואלית. לא בדיוק סיפור אהבה סטרייטי.

זה לא גברת זה גוואלוד (סטארגייט)

בראיון עם הערפד אם מסתכלים מקרוב בטקסט של הסרט אפשר למצוא רמיזות הומוסקסואליות רבות. למשל, הקטע בו לסטאט מדבר עליו ועל לואיס כ"משפחה קטנה" , משפחה אלטרנטיבית המאמצת לעצמה ילדה קטנה.זו משפחה של שני גברים שמגדלים ילדה מאומצת, ממש תא משפחתי חד מיני.

לא! בכלל לא גאי!

רמיזה נוספת היא באקט בו לסטאט הופך את לואי לערפד. כאשר לסטאט מתנפל על לואי, מוזיקת הרקע מתחלפת   לכינורות צווחים אשר  משתתקים בבת אחת מיד לאחר מכן. כעת לסטאט רוכן מעל גופו השכוב של לואי ולוחש לו באוזן את הצעתו לחיי נצח לצידו, צעיר לנצח כמו שהוא עכשיו. כאשר לואי משיב לו בחיוב לסטאט פותח את ורידו ומטפטף דם אל פיו של לואי. המצלמה עוברת בזוםאין לצילום תקריב של לואי המקבל את  הטיפות הראשונות של הדם. אפשר לראות שלואי מנסה לקרב את אותן טיפות בצורה חושנית אל פיו. כעת הסאונד מתחלף לפעימות ליבו של לואי, פעימות, שככל שהאקט של מציצת דמו של לסטאט מגיע אל שיאו כך פעימות ליבו מתגברות. נשימת שניהם הופכת לכבדה ומהירה עד שהם נפרדים אחד מן השני בבת אחת, נשכבים על גבם ומנסים להחזיר את נשימתם.

אני לא רוצה להגיד כאן  מה היתה הסיבה שבפעם האחרונה אני נישכבתי על הגב וניסיתי להחזיר את נשימתי (ואני גם בטוח שאתם לא רוצים לשמוע).

לסיכום
הבחירה בערפדים כמיצגי הסטיה מבחינה בצורה ברורה בין מחנה ה"אנחנו" וה"אחרים". הצופים בסרטים, יכולים בקלות להגדיר את עצמם מחוץ להתרחשויות ובכך ליצור חיץ בין מה שקורה על המסך לבין חייהם "הנורמלים". ההתרחשויות מעוררות הרתיעה, החרדה והגועל, אשר הם חווים כלפי הישות הקולנועית בסרט ,מצדיקות את סלידתם מן האנשים בסביבתם המזכירים בהתנהגותם את אלו שהם ראו בקולנוע. או במילים האחרות, הקולנוע המימסדי באותה תקופה נתן גושפנקא לגאי באשינג.

ובכל זאת כל מה שנאמר על הקשר בין ערפדים להומוסקסואליות, זה עדיין לא תירוץ לדמדומים!

חומר לימודי

מסקנה

אם אתם הולכים לשתות למישהו את הדם, רק עם קונדום!

היכונו לTVEYE

מלאכים נופלים – ספר ראשון


מלאכים, אותם יצרים שמימיים, משרתיו של הגדול מכולם, והשומרים האישים של האנושות. האומנם?!
נתחיל השבוע  סדרה של שתי (אולי שלוש) כתבות על אותם שליחי האל,  וכיצד התגלגלו לאן שהתגלגלו.

משולש שווה צלעות

לאורך ההיסטוריה שלנו מלאכים היו חלק בלתי נפרד מדתות המערב, מראשי המונוטאיסטיםאברהם, ועד אחרון הנביאיםמוחמד.
המלאכים בתנ"ך הם לרוב לא יותר משליחים. תפקידם הוא להעביר את דבר האל או לבצע משימה מטעמו.

ואכן פירוש המילה מלאך בעברית הוא שליח. ולכן הסמיכות "מלאך האלוהים" שהפכה את המילה מלאך לשם נרדף ליצור שמימי.
שמות אחרים המקושרים ישירות לאותם יצורים הם השרפים והכרובים.
האמת היא שבתנ"ך המלאכים מוזכרים, אך הם כמעט לעולם ללא שמות. השניים היחידים שמוזכרים בשם הם מיכאל וגבריאל (לא להתבלבל עם עזריאל וגבריאל מחגיגה בסנוקר).

אל תרתח אדון גבריאל, אל תרתח

במסורת היהודית, במיתולגיה, בספרים החיצוניים וכו'… ישנם הרבה יותר מלאכים עם שמות ותפקידים לכל אחד, כמו רפאל (אחראי על הרפואה), אוראל (אחראי על הגעתנו למקום חפצנו) מטטרון (המלאך הראשי). בנצרות וביהדות התפתחה ספרות ענפה סביב המלאכים, חלקה מיתית כמו ספרות ההיכלים וחלקה סיפורית, כמו הגירוש מגן עדן. אבל כולם נכתבים ביראת כבוד .
בתרבות המערבית, במיוחד מהמאה ה15, מלאכים נתפסו כשומרים אישיים של האנושות, ושל המאמינים (איש איש בדתו). והמושג "מלאך שומר" הפך להיות נפוץ ושגור בכל פה. לא זאת בלבד, אלא שגם הנוצרים התחילו להאמין שכל מי שנופח את נשמתו בעולם הזה ועשה הטוב בעיני האל, עולה השמימה ויכול לקבל כנפים ולהפוך למלאך,דבר שהביא לאינפלציה מטורפת במלאכים.

תמונת מחזור- מחזור 625 לספירה

אבל משהו קרה בכמה העשורים האחרונים, משהו שהפך את היוצרות. לפתע צצות להן יותר ויותר יצירות שמציגות את המלאכים באור שונה, באור דמוני או נלעג או קנאי.

לפתע היצור המיתולוגי השמיימי הזה, מוכתם בצבעים הכי לא מחמיאים של האנושות.
הניצנים הראשונים של התופעה התחילו בסוף שנות ה70 תחילת ה80, עם סרטים כמו "או אלוהים" ו"השמים יכולים לחכות". למען האמת, תמיד היו קומדיות "מלאכים", שהמפורסמת בהן, "אלו חיים נפלאים" (It's A Wonderful Life)) מ1946, המספר על מלאך שעוזר לאדם מדוכא למצוא טעם בחיים ובזכות זאת מקבל את כנפי  המלאך שלו.

"אז מה עם פיטרו אותי, אין לי כסף ואישתי בוגדת בי? העיקר שלא העלו את מחיר הדלק

אבל גם הסרטים הללו, גם אם היו הומוריסטים, עדיין הראו את המלאך כדמות שמיימית קדושה שכל רצונה הוא לשרת את האל ואת מאמיניו.

ב1987, התחיל לזוז משהו. באותה שנה יצאו שלושה סרטי מלאכים, כל אחד בכיוון אחר.
הראשון, שלא ממש שווה להתעכב עליו, "דייט עם מלאך", קומדיה רומנטית שמאלצית סתמית שנשכחה לגמרי.
הסרט השני היה יצירת המופת של הבמאי הגרמני וים ואנדרס, "מלאכים בשמי ברלין" (Wings of Desire).

קרקס ברלין

הסרט הוא סרט אומנותי, אבל עוקב אחרי סיפור נרטיבי ברור. הוא מספר את סיפורם של שני מלאכיםקסיאל ודמיאל. הם כמו כל המלאכים, היינו, מסתובבים בין הבריות, רואים אך בלתי נראים. מלאכים מתבוננים בעולם, אבל לא יכולים לחוות אותו בצורה חושית. הגשמיות של מלאך לא קיימת. עבודתם היא לתעד את ההיסטוריה, פועלם ומחשבותיהם של האנשים, במקרה שלהם אלו הם תושבי ברלין.
אך כאן מגיע הטוויסט. דמיאל, מי שהיה חייל בצבא האלוהים מאז הבריאה, מואס בקיומו המטהפיזי ומקנא בבני האדם. הוא רוצה להרגיש,לגעת , לכאוב. במקביל דמיאל גם מתאהב באמנית טרפז. הרגשות הללו שלו כלפיה גורמים לו אט אט להישאב לתוך העולם הגישמי, עד אשר הוא מצליח להיפטר מכסות המלאך שלו ולהפוך לבן אנוש. במעבר שלו עוזר לו מלאך אחר שעשה את המעבר הזה, ועכשיו הוא שחקן קולנוע מוערך, פיטר פאלק (קולמבו, הנסיכה הקסומה) שמשחק שם את עצמו (סוג של). הסרט מסתיים בזה שבסוף דמיאל מתאחד עם אהובתו. ב93 יצא גם סרט המשך.

קולמבו בתעלומת הגרמני החדש

בסרט הזה אנחנו רואים בפעם ראשונה מלאך שממש מקנא בבני האדם, שאחרי נצח, הוא רוצה את מה שאין לו , את הגשמיות. זה אומנם סיפור אהבה, אבל הרצון הזה להרגיש להיות חלק מהעולם ולא סתם דמות בעולמות העליונים. ואנדרס מציג כאן את המלאכים כיצורים בודדים ומדוכאים שפועלים על אינרציה. משהו בחדווה של המלאך הלך לאיבוד.

לעומת זאת, באותה שנה יצא סרט אחר של במאי לא פחות איכותי, אלן פארקר (החומה, בירדי), ליבו של אנג'ל ( Angel Heart ) עם רוברט דה נירו ומיקי רורק בתפקידים הראשיים.

כאן מסופר על דמות אפלה ששוכרת את אנג'ל, בלש פרטי, בניו ארלינס כדי שימצא מוסיקאי שנעלם. מי ששוכר את שרותיו הוא לואיס סייפר (רוברט דה נירו) שזה משחק שמות משעשע, לואיס סייפרלוציפר. על פי המיתולוגיה הנוצרית, לוציפר היה מלאך שסרח ומרד באלוהים, הפסיד, גורש, ומאז הוא במלחמה על נשמות האנשים,
במקרה הזה על נשמתו של אנג'ל.


סצנת הביצה המפורסמת מהסרט

אנג'ל לא נקרא אנג'ל (מלאך) בכדי. אם סייפר הוא השטן, אז אנג'ל הוא המלאך. לא לשוא עבודתו היא כבלש פרטי. הוא עוקב אחרי אנשים ומשתדל להיות רואה ואינו נראה, בדיוק כמו המלאכים שסקרנו קודם. מלאכים ,לפי סיפורי המקרא, נראים בדיוק כמוני וכמוךהם ללא כנפים, ללא יכולות מיסטיות, וכך גם אנג'ל. בסרט זה אנג'ל הוא ללא ספק לא קדוש. הוא שותה, הוא אלים, הוא מבולבל, ובסוף אפילו מוצא להורג באשמת רצח. סוף הסרט הוא התמונה בה אנו רואים את אנג'ל יורד במעלית אל השאול, משמע, לא רק שהוא מלאך פגום, הוא גם מלאך שהשטן הצליח לתכסס אותו עד שהוא נשבר וירד לשאול.

ההצגה הזו של מלאכים היא חלק מתהליך שבירה שישנו באומנות ובסיפורת כבר תקופה, הרצון הזה של הפוסטמודרניזם, לקחת כל חלקה טובה, לפרק אותה לגורמים ולבנות אותה מחדשמפוררת.

ב96, יצא "מיכאל" עם ג'ון טרבולטה. מסופר שם על המלאך מיכאל שיורד לארץ בשביל חופשה קצרה, ועל הדרך לחבר זוג אוהבים שמאסו באהבה. הסרט מציג את מיכאל כדמות קצת מגוחכת שלומיאלית ותמימה אבל עם לב גדול, מעין נער חווה שהגיע לעיר הגדולה בחיפוש אחרי עשיית צדק. הסרט היה הצלחה בקופות, אבל כמעט נשכח לגמרי מהזיכרון הקולקטיבי שלנו.

מר וגברת מוות

כך גם בסרט , לפגוש את ג'ו בלאק מ98. אם ב"ליבו של אנג'ל" נתקלנו בלוציפר, עכשיו אנחנו נתקלים במלאך המוות בכבודו ובעצמו, אותו אחד מחדגדיא שמחליט שהוא צריך חופשה, ונשאר לארוחת ערב אצל הקורבן הבא שלו, שם הוא מתאהב בבת של אותו ז"ל בקרוב. גם כאן, לקחת משהו אימתני כמו מלאך המוות, הוא ולא אחר, ולהפוך אותו לדמות תמימה שכמו כולנו מחפשת אהבה, הוא סוג של נסיון לתפוס את השור בקרניו ולהראות לנו שהמוות אינו כזה נורא. למען הגילוי הנאות, יש לציין שסרט זה הוא חידוש לסרט משנות ה30, "המוות יוצא לחופשה". אך שם הטון, כמו ברוב הסרטים של התקופה, היה קצת פחות רציני. בגירסה של 98 המוות לוקח את עצמו ברצינות תהומית, והסרט עצמו מצולם בתאורה מאוד נמוכה.

אולם השבירה האמיתית תגיע עם גל סרטים בעשור הראשון של שנות ה2000, סרטים כמו דוגמה, הליגיון ועוד כמה, שעליהם נדבר בשבוע הבא.


מסקנה

ללכת לבית הכנסת, ולבקש יפה ממלאכי השרת שישארו שם. ואם הם חושקים בחופשה, שינפשו באלבקורקי

חבל על הזמן- מסע בזמן חלק I


בחזרה לעתיד, שליחות קטלנית, מכונת הזמן ורבים אחרים, כולם סרטים שונים. חלקם  סרטי פעולה, חלקם קומדיות וחלקם סתם מוזרים, אבל כולם סובבים סביב נושא אחד מסע בזמן. אחד מהחלומות הגדולים של כל אדם הוא לנסוע לעבר לראות את תפארתו, או לברוח קדימה ולראות לאן האנושות עשוייה או עלולה להגיע. כל אחד חשב על האפשרויות הללו לפחות פעם אחת בחיים. וכמו כל תאווה ומאווה קולקטיבים, גם במקרה הזה, הדמיון הריץ את יוצרי הקולנוע לבדוק את האפשרויות השונות של נסיעה בזמן.

 

פקק ב1955, מרטי דיווח 30 שנה

פקק ב1955, מרטי דיווח 30 שנה

 

אך לפני שאפשר יהיה להתחיל לדבר על סרטי מסע בזמן  אנו צריכים לנסות להבין קודם כל מה זה זמן.

לצערי יש לי חדשות רעות. הזמן הוא לא באמת דבר בר קיימה, הזמן פשוט לא קיים בעולם האמיתי. זמן הוא מושג פילוסופי שמנסה להסביר איך משהו עובר ממצב א' למצב ב'.

אם אני זורק עצם לאוויר, בהתחלה הוא ביד שלי, לאחר מכן הוא מגיע לאוויר, ולבסוף הוא מגיע לרצפה. היה איזה שהוא שינוי בין שלושת הנקודות האלו. התרחשו מעברים. המעברים הללו הם מה שאנו מכנים זמן.

הזמן הוא מושג כל כך מעורפל ,בניגוד למה שהיינו רוצים להאמין, ולכן ישנן כמה גישות וכמה תשובות לשאלה כיצד נתפס זמן בעצם.

הדרך הפשוטה ביותר לאישה להגיע מA לB

ישנן שתי גישות מרכזיות לתפיסת זמן. התפיסה הראשונה היא של ניוטון שגורס שזמן הוא דבר אובייקטיבי. אם תסתכלו על מחוגי השעון תראו שעברה שניה ועוד שניה ועוד שניה. לכולנו היא עברה באותו קצב . זה זמן אבסולוטי ואובייקטיבי, אין לו שום משמעות למזג האוויר,לכמה קפה שתינו בבוקר או אם אנחנו התעוררנו אחרי 3 שעות שינה בלילה. לזמן האובייקטיבי הזה אין אפילו משמעות אם מישהו צופה בו או לא.

גישה זו גורסת שזמן זה קו ישר, ההווה לא באמת מתקיים אלא בחלקיק חלקיקה של השניה ובעצם כל הקיום שלנו נע לעבר העתיד במהירות קבועה. ואילו התודעה האנושית שלנו שטה לה מהעבר לעתיד עם עצירה של מיליאלפית השניה בהווה, ללא כל שליטה במהלך הרצף

הגישה השניה אומרת ההפך וגורסת שהזמן הוא דבר סובייקטיבי. הזמן הוא לא דבר מוחלט. אם הזמן בעצם לא קיים אזי קיימת רק התפיסה שלנו של הזמן. הזמן הוא הביטוי שלנו לדרך שאנו חווים את השינוים ולכן הוא סובייקטיבי לגמרי. מכירים את ההרגשה הזו שאחרי יום עבודה מזעזע אנו מרגישים שהיום הזה היה יום ארוך במיוחד? או אם זוגתך מטרטרת לך במשך 10 דקות על כך שאתה משאיר את קרש האסלה למעלה, אתה מרגיש שהיא נוזפת בך כבר שעה? אז היום באמת היה ארוך יותר מאחרים ו-10 הדקות הללו באמת היו כמעט שעה, כי הדרך שבה חווינו את הזמן הייתה ארוכה יותר.

השאלה היא איזו מבין הגישות היא הנכונה . האם הזמן הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי אלינו? האמת, שאי אפשר לדעת אך סביר להניח שכמו תמיד האמת נמצאת איפה שהוא באמצע.

אולם דבר אחד בטוח, ושתי התיאוריות מסכימות עליו זמן הוא השינוי מא' לב'. איך שאנחנו חווים אותו. מה מניע אותו  ובאיזה מהירות זו כבר שאלה אחרת.

How Much Watch? Ten Watch!

ושאלה עוד יותר חשובה היא איך אנחנו שולטים בזה? איך מגיעים קדימה ואחורה בזמן?

אז לפני שנתחיל בקונספירציות, בתיאוריות, וחורים שונים בעלילות הסרטים, ניקח עוד  כמה דקות של מדע ונראה איזה הסברים מדעיים קיימים שיכולים לעזור לנו. אל דאגה , זה לא יהיה מדעי מידי או משעמם מידי (גם ככה אני לא ממש איש מדע, אז זה רק הבסיסי ביותר).

נסיעה בזמן, על פי המדע, היא דבר אפשרי. נסיעה קדימה בזמן היא ללא ספק אפשרית. היא מתרחשת כל הזמן, אנחנו כל הזמן נוסעים קדימה בזמן במהירות של שניה אחת.

אך על פי תורת היחסות של איינשטיין הזמן הוא יחסי, זאת אומרת ככל שאתה נע במהירות גבוהה יותר כך הזמן שסביבך נע לאט יותר, לא ניכנס יותר מידי לעומק הדברים, אבל קיימת הדוגמא הידועה של 2 התאומים. אחד מהם נישאר על כדור הארץ והשני עולה על חללית שעושה כמה סיבובים סביב כדור הארץ במהירות האור. כאשר התאום בחללית נוחת חזרה בשבילו עברו רק כמה שניות בעוד שלאחיו, שנשאר על כדור הארץ, עברו כמה חודשים . זאת למרות ששניהם חוו את הזמן בצורה זהה, אבל…. יחסית!!! זה לגבי נסיעה קדימה בזמן, שהיא מבחינה תיאורטית פשוטה יחסית.

הנסיעה אחורה בזמן היא קצת יותר בעייתית. כעיקרון יש שתי דרכים לעשות את זה על פי המדע המודרני. אחת מהן היא דרך חור תולעת. אם ניקח שוב את התאומים שלנו מהניסוי הקודם וניתן לאח שבכדור הארץ צד אחד של החור ולאח השני את הצד השני של חור התולעת, אחרי שהאח שטס במהירות האור יגיע למהירות האור הוא יוכל לחזור חזרה לזמן שממנו הוא יצא דרך חור התולעת. זאת ועוד, כל אחד יוכל לנוע בין שני צדדי החור כל עוד הוא פתוח.

דוקטור מה…. לעזאזל הוא רוצה בכתבה הזו???

הדרך האחרת היא הפשוטה יותר. אפשר פשוט לנסוע מהר יותר ממהירות האור, אבל ! וזה הקאצ' הידוע, אי אפשר על פי הפיזיקה הקלאסית לעשות את זה. ככל שהמהירות שלך גדלה, המסה שלך גדלה, והאנרגיה שאתה צריך להוציא גדלה עוד יותר. בעצם אתה מגיע למהירות האור, ושם המסה שלך כל כך גדולה ואתה צריך כל כך הרבה אנרגיה בשביל לזוז עד שאתה בעצם "קופא" .

אך למזלנו באו כמה מדענים ופיצחו  את האטום, פתחו אותו לרווחה, ומאז רק מנסים להבין מה לעזאזל יצא משם. חלקיקי האטום הם תיבת פנדורה החדשה.

אחד מהדברים שמצאו בתוך בליל החלקיקים היה חלקיק בשם טכיאון. חלקיק ממש מהיר. כמה מהיר? כלכך מהיר שהוא עובר את מהירות האור. זאת אומרת, הוא חלקיק שיכול לנוע אחורה וקדימה בזמן.

טוב עכשיו אחרי שכולנו נרדמנו מההקדמה הזו אפשר להתחיל את החלק המעניין של הכתבה.

אך נתחיל עם קצת נגיעה של הספרות בנושא מסע בזמן.

כולנו יודעים שספר המסע בזמן הראשון הוא "מכונת הזמן" של ה.ג. וואלס. מסתבר שזו טעות נפוצה.

ספר המסע בזמן הראשון בעזרת מכונה היה של הסופר הספרדי "אנריקה גספ'ר" שקדם לוואלס וכתב נובלה בשם
"
אל אנאקרונופטה" המספר על חבורה שנוסעת במכונת זמן בערך 10 שנים לפני "מכונת הזמן" של וולס, וזה היה ב– 1895.

בספר זה מספר ג'ספר על ממציא המכונה שלוקח קבוצה של אנשים הכוללת את עוזרו הנאמן, את אהובתו ועוד כמה נוסעים ארעיים אחרים למסע ברחבי העבר, בחיפוש אחר חיי הנצח. בדרך הם מגיעים לגרנדה ופוגשים את איזבל הראשונה, קיסר סין ואפילו את נח.

אבל גם לפני "גספ'ר" היו כמה ניצנים של סיפורי מסע בזמן.

כבר ב 1733 נכתב הספר "זכרונות מהמאה ה20" של הסופר האירי 'שמואל מדאן' על מלאך שחוזר לשנת 1728 עם שרשרת התכתבות מהמאה ה20 .

במשך השנים היו עוד כמה סיפורים כאלה, בעיקר כאלו שמעורבים בהם יצירי האלוהים,

אבל בסוף המאה ה19 התחיל להתפתח ז'אנר שלם של ספרות מסע בזמן. אחד מהסיפורים נכתב ב-1889 על ידי לא אחר מאשר מרק טווין," ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור " . טווין לא הרגיש שהוא צריך הסבר מדעי במיוחד לדרך החזרה של ינקי אל העבר. הוא החזיר אותו לשם בעזרת אגרוף.

בניגוד לכתיב בכותרת, ינקי אינו דובר אידיש

הספר מספר על מנהל מפעל בשם האנק מורגן  שמקבל אגרוף בפנים מאחד העובדים שלו. כאשר הוא מתעורר  הוא מוצא את עצמו בחצרו של המלך ארתור. האנק הופך יד ימינו של ארתור ובעזרת הידע המתקדם שלו בטכנולוגיה, הוא מקדם את החברה האנגלית הנבערת למצב של  חברה מודרנית בעלת מכונות דפוס וסדר חברתי דמוקרטי ממש כמו ארצות הברית של אותם הימים.

מסוף המאה ה19 ועד ימינו סיפורי מסע בזמן הפכו לענין שגור, ובשנים האחרונות היו כמה ספרים שאפילו שברו את חומת "המדע הבדיוני" שהיה בספרות המסע בזמן. בראשם עומד הרומן "אישתו של הנוסע בזמן" שהפך לרב מכר בגלל ,או למרות, היותו סיפור של מסע בזמן.

NO! I did it

בפעם הבא נתחיל באמת לדבר על החלק המעניין, על הסרטים!

מסקנה

אולי היה כדאי לקפוץ קדימה בזמן לחלק הבא של הכתבה?!