יום העטלף – יום הולדת לבאטמן


האביר האפל, איש העטלף, באטמן. אחד הגיבורים הידועים והאהובים ביותר בעולם, חוגג השבוע 75 קיצים, או במקרה של באטמן חורפים.

birthdaybat

באטמן: מתחיל

באטמן הופיע לראשונה על דפי הקומיקס של חברת DC  קומיקס, אותה חברה ששנה קודם הביאה לנו את סופרמן. DC, אחרי ההצלחה הפתאומית של סופרמן, חיפשה דמות נוספת של גיבור שיצטרף אל רב המכר שלה. הוצאת, DC  קומיקס, פנתה אל שניים מהעובדים בחברה שלה, בוב קיין וביל פינגר. החברה ביקשה מהשניים "שיתפרו" להם חליפה נוספת לגיבור חדש. השניים ישבו וחשבו ולבסוף רקחו דמות חדשה, שמבוססת על סרטים וסיפורים שונים שהם אהבו.

כחובב קולנוע מושבע, ניזכר בוב בסרט אימה/קומי שראה, העטלף (The bat) מ1926. הסרט  עוקב אחרי  פושע פסיכופט שמתחפש לעטלף ענק, קופץ על גגות ניו יורק ורוצח אנשים.
אותו עטלף, רגע לפני שהוא רוצח את קורבנותיו,  מאיר את חלל הבית עם פנס מיוחד שיצר את סימן העטלף על הקיר.

 

פינגר כחובב "ספרות זולה" מושבע, נזכר בסדרת הסיפורים שהוא אהב, שהייתה מאוד פופולרית באותן שנים: זורו. זורו למי שלא זוכר, מספר על מיליונר בעל חווה, בלוס אנג'לס של מלחמת העצמאות המקסיקנית.  בעל החווה  דון דייגו דה לה וגה,  שביום הוא רודף נשים וממון, ובערב הוא עוטה על עצמו מסכה וגלימה שחורה, ובעזרת כישורי הלחימה הנעלים שלו, נלחם למען הצדק.

 

"אתה שמח לראות אותי או שיש לך חרב ביד?"

"אתה שמח לראות אותי או שיש לך חרב ביד?"

שניהם גם מאוד אהבו את ההרפתקאות השונות של הבלש המפורסם ביותר בעולם, שרלוק הולמס. השניים החליטו לזרוק גם קמצוץ של אותו בלש אנליטי לתרכובת.

כך השניים עבדו על המתכון שלהם ומידי פעם תיבלו את העלילה בגיבור כזה או אחר. זרקו את הרעיונות שלהם לבלנדר, עד שלבסוף קיבלו קציפה אחידה, שממנה יצא האביר האפל, באטמן.

"אתה מחזיק אותי, אבל מי מחזיק אותך?"

"אתה מחזיק אותי, אבל מי מחזיק אותך?"

אז נכון, השניים הצליחו להוציא גיבור מאוד מוצלח, אבל כבר נאמר שגיבור טוב נמדד גם לפי הנבלים שעומדים בפניו.  שוב השניים חזרו אל מטבח הדמויות שלהם, יחד עם חבר חיזוק, ג'רי רובינסון. השלושה עבדו על דמות נגדית לבאטמן ורקחו את הג'וקר.
גם הפעם השפעות שונות מעולם התרבות נכנסו לתמונה. אך כעת זה היה יותר ממוקד. מקור ההשראה הראשי שלהם היה הספר של הסופר המפורסם, ויקטור הוגו (עלובי החיים, הגיבן מנוטר דאם), "האיש שצחק". כמה שנים לפני כן (1928) גם הפך לסרט אילם ידוע ביותר, בעל אותו שם. את הסרט ביים הבמאי הגרמני האקספרסיוניסטי, פול מוני.
הסיפור מספר, איך לא, על ליצן חצר פסיכופתי, סדיסטי ורצחני.

 

joker vs manwho

מצא 13 הבדלים, בין הפותרים יוגרל מנוי שנתי לבלוג

 

באטמן: ממשיך

במשך השנים דמותו של באטמן המשיכה להתפתח על ידי בוב קיין ופינגר  וגם על ידי כותבים אחרים. כל אחד הביא לדמותו של בטמן את ההשפעות השונות מהעולם התרבותי שלו. חלק מהדמויות היו מעולם הקולנוע, חלק מהספרות ואפילו מתוך דמויות קומיקס אחרות.

מהר מאוד, דמותו של באטמן גם מצאה את מקומה על המרקע הגדול. באטמן הוא ללא ספק, גיבור העל המצולם ביותר לקולנוע. הפעם הראשונה שבאטמן הופיע על המסך הגדול הייתה כבר ב1940, הרבה לפני סופרמן.
מה שמאוד מפתיע, זה שלפעמים כותבי הקומיקס של באטמן, מקבלים השראה מסרטי באטמן.

גיוון ברשימת הסרטים של סינימה YES חן

גיוון ברשימת הסרטים של סינימה YES חן

בחלק גדול מהפעמים, כאשר באטמן נזרק החוצה לעולם האמתי, הוא חזר כמו באטורנג (הבומרנג של באטמן) ישירות לתוך הקומיקס.

בשנות ה40 הייתה סדרה דלת תקציב  של באטמן, בשחור לבן. מעטים זוכרים אותה, אבל שם הוצגה לראשונה הדמות של המשרת הנאמן של ברוס ווין, אלפרד.  לפחות אלפרד כמו שאנו מכירים אותו. אומנם אלפרד כבר היה המשרת של ברוס ווין  בקומיקס עוד לפני הצגתו על מסך הכסף, אבל היה מדובר בדמות  שונה כמעט לגמרי מן הדמות המוכרת היום. אלפרד המקורי היה בחור שמנמן וקירח, עם חיבה גדולה לתעלומות ולעבודת הבלשות.

 

"תראה רובין, הוא אכל את אלפרד שלנו"

"תראה רובין, הוא אכל את אלפרד שלנו"

הסדרה הכירה לנו את המשרת הבריטי הצנום, שכל תפקידו הוא לשרת את אדון ברוס.
בסדרה גם הוצג לראשונה  קודש הקודשים של העטלף, מערת העטלף.  עד אז  לא הייתה לבאטמן מערה פרטית משלו.

 

"עוד תה אדון ברוס? מה לגבי הילד שפתאום גר כאן? שוקו או..."

"עוד תה אדון ברוס? מה לגבי הילד שפתאום גר כאן? שוקו או…"

אל תתעו לחשוב שסדרת הסרטים הזו הייתה שיא פאר היצירה של באטמן. למרות השינויים שהסדרה הביאה לדמות, סדרת הסרטים הראשונים של באטמן הייתה דלת תקציב ומגוחכת בהשוואה לסרטי באטמן שאנו מכירים. הבאטמוביל היה רכב רגיל שפשוט הדביקו עליו את סימן העטלף, רובין היה שחקן קרוב לשנות העשרים המאוחרות ובאטמן עצמו…. ובכן, בוב קיין צוטט לאחר שהוא ראה את הסדרה, שאמר "אני לא זוכר שציירתי את באטמן כל כך שמן". לאחר ששתי סדרות הסרטים הסתיימו , דמותו של באטמן חזרה אל דפי הקומיקס ונשארה שם עוד כשני עשורים.

באטמן: גומר

אט, אט דמותו של באטמן התחילה להישכח ומכירות הקומיקס של באטמן ירדו פלאים, עד לסכנה של ביטול הדמות. ואז, בחצי השני של שנות ה60, החליטו להפוך את באטמן לסדרת טלוויזיה עם שחקנים חיים. אדם ווסט עטה על עצמו גלימה ואת זהותו של באטמן/ברוס ווין ויחד עם רובין יצאו להילחם, כל שבוע, בגלריית הנבלים הידועה של באטמן. במשך שנתיים בכל אותו "עטלףיום" אותו "עטלףשעה" ואותו "עטלףערוץ". הסדרה שהייתה הצלחה אדירה הצילה, וכמעט הרגה את באטמן במקביל. המכירות של הקומיקס עלו, אבל הסדרה שהייתה קומית בעיקרה ומלאת קאמפ' ,  חלחלה אל תוך הקומיקס, והפכה את הקומיקס האפל והרציני של באטמן לשיבוט של סדרת הטלוויזיה. התוכנית ירדה מהאוויר לאחר כשנתיים , אך לא לפני שהוציאה לאקרנים סרט קולנוע באורך מלא של באטמן. אך הנזק שגרמה התוכנית לקומיקס היה גדול.  ייקח יותר מעשור עד שהאפלה תחזור אל הקומיקס.

בשנות ה80 פעלו שני כוחות במקביל כדי להחזיר את האפלה אל הדמות המורכבת של באטמן. כח אחד היה מיני סידרה של כותב צעיר בשם פראנק מילר, "האביר האפל חוזר", שיצאה ב1986. הסדרה מספרת את סיפורו של ברוס ווין, שנים אחרי שפרש מדמותו של באטמן ונקרא פעם נוספת ואחרונה לדגל, בעולם דיסטופי.

"מי אמר שזה בטוח ללטף את החתול הזה?!"

"מי אמר שזה בטוח ללטף את החתול הזה?!"

והכוח השני, סרט הקולנוע החדש של באטמן (1988), בבימויו של טים ברטון, שיצא שנתיים לאחר מכן. הסרט מתרחש בגות'ם, שהיא עיר אפלה ושרויה בלילה כמעט תמידי. דמותו של באטמן עברה שינוי גם היא: מחליפה אפורה עברה הדמות לחליפה שחורה לגמרי, ומהדמות הוצא בניתוח כמעט כירורגי, חוש ההומור.

 

"דבר יפה, ג'וקר, אל תתעסק איתי ועם כל הגב שלי!"

"דבר יפה, ג'וקר, אל תתעסק איתי ועם כל הגב שלי!"

בסופו של דבר, כיאה לבן 75, באטמן עבר אין סוף גלגולים ועדכונים, השתנה, עבר את גיל ההתבגרות, את משבר גיל המעבר ועכשיו הגיע לגיל שבו אפשר להסתכל אחורה, ולראות את הדרך שכולנו עוברים ונעבור .

 

מי עוזר לי להרים אותו 75 פעם?

מי עוזר לי להרים אותו 75 פעם?

 

לסיכום

מזל טוב באטמן, אלפי ברכות, הצ'ק בדואר.

 

 

 

מודעות פרסומת

ביקור קצר: בדרך לאבדון


 אבדון, הסרט החדש של ג'וסף קוזינסקי בכיכובו של טום קרוז, זכה לשמו בזכות ולא בחסד.

הסרט אבדון הוא סרט מדע בדיוני פוסט אפוקליפטי. לפיו, בעתיד גזע חייזרים ינסה לפלוש לכדור הארץ, בני האדם ינצחו את אותו פולש, אבל בתהליך ישמידו את כדור הארץ ככוכב שיכול לשמר חיים. בני האדם עזבו לאחד הירחים של צדק. מאחור השאירו רק צוות שלד לכמה סידורים אחרונים ולהיות האחרונים שמכבים את האור. הקדמה הזו שנשמעת בחלקה בתחילת הסרט חוזרת על עצמה עוד כמה וכמה פעמים לאורך הסרט, למקרה שמישהו שכח או ניכנס מאוחר.

 במאי הסרט, קוזינסקי, למי שלא מכיר, הוא במאי עולה בשמי הוליוויד. קוזנסקי שהגיע לבימוי דווקא מלימודי האדריכולות, ניכר בחוש אסטטי מפותח במיוחד. סרטו הקודם של קוזנסקי, טרון- מורשת, הראה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, נופים מדהימים. אבל גם באבדון כמו בטרון, קוזנסקי מראה שגם בני אדם הוא רואה כמבנים, רגשות הם אבנים ואנשים הם מבנים ארכיטקטוניים יפים  אבל חלולים מבפנים, חדרים חדרים. בסרט כמו טרון כשיש מבנה חברתי שמורכב מ"תוכנות" ולא אנשים, העניין עובד יפה. הוא נותן הרגשה של חיים מלאכותים שנותקים ומחוברים.

ביום בהיר רואים את ביירות

הבעיה שבאבדון זה לא עובד. הדמויות שם מעניינות כמו מבנה בית חד קומתי מתקופת המנדט הבריטי. הדמות הראשית של טום קרוז, ששולטת על המסך ב100 אחוז של הסרט. נראה כמו גרסה חיוורת של ומדברת של הרובוט וול-E. גם הוא כמו אותו רובוט, נשאר על עולם חרב, גם הוא כמו אותו רובוט קטן אחראי על הסביבה הנטושה וגם הוא כמו אותו רובוט עוזר ומתקן רובוטים אחרים. אבל בניגוד לוול-E, טום קרוז הוא דמות בשר דם שלא יכולה להרשות לעצמה להיות שטוחה ורובטית, מה שקורה בפועל. גם חברתו לעבודה, השחקנית אנדראה רייסבורואו, מוגשת לנו כאן במימד קרטון אריזה. הדמות שלה כל כך שטוחה שאפשר להשתמש בה כקרש גיהוץ.

נוהל עצירת חשוד שיגרתי של משטרת התנועה

באופן כללי הסיפור, שהיה במקור נובלה גרפית, מרגיש כמו חומר לסרט קצר ולא מקורי, שנמרח על יותר מידי זמן. הסרט מהדהד לכל כך הרבה סרטים אחרים, עד שלא ברור אם זה בכלל סרט או יצירת מחווה לקולנוע המד"ב לדורתיו. העלילה ברורה מה5 הדקות הראשונות שלה, ללא הפתעות, והטוויסטים בסיפור נצפים קילומטרים לפני שהם באים. בכלל התחושה היא כזו של אוכל לעוס.

אבל… וזה אבל גדול, הסרט הוא יפיפייה. לא מבחינה לירית, לא מבחינה אומנותית לא המשחק ואפילו לא השחקנים. אלא הסרט עצמו. הנופים שלו, הצבעים שלו ואפילו המבנים ההיסטוריים של ניו-יורק, שהתאחדו עם האדמה והים נראים מדהים (אפילו השניה שבו מופיע פסל החירות קבור בחול). רק בשביל זה שווה להשקיע כמה שקלים ולראות את היופי הזה על המסך הגדול. אם אתם מחפשים סרט טוב, עם דמויות עגולות, זה אולי לא הסרט בשבילכם…

יושב באפוקליפסה על המים, רגל פה רגל שם.

מסקנה

לפעמים צריך להאמין לשם של הסרט.

שמים נופלים מעילנו או 007: תה מנוער לא מעורבב.


סקיפול, הסרט החדש בסדרת סרטי הריגול הבלתי נגמרת, ג'ימס בונד. הסרט החדש בסדרה, 23 במספר (אם לא סופרים את כולם, יש יותר), מחזיר אלינו את דניאל קרייג בתפקיד ג'ימס בונד. השנה אנחנו לא רק חוגגים את הסרט ה23 של ג'ימס בונד, אלא גם יובל לסדרה. סדרת סרטי בונד חוגגים השנה 50 שנה. 50 שנה שבהן הדמות של המרגל הבריטי כובשת לנו את מסך הקולנוע כל פעם מחדש, עם סרטים טובים יותר או טובים עוד יותר.

סדרת הסרטים של ג'ימס בונד התבססה על סדרת הספרים של הסופר הבריטי, איאן פלמינג. סדרת הספרים היתה פופלרית ביותר בתקופת שנות ה50 ותחילת השישים. אחד הספרים, קזינו ריואל, אף עובד לסרט טלוויזיוני כבר ב1954. אבל למעשה, רק ב1962 התחילה סדרת הסרטים הרישמית של בונד, עם הסרט דוקטור נו. הסרט המקורי, היה סרט דל תקציב שרוב האולפנים הגדולים ויתרו עליו, הסיבה העיקרית: הוא בריטי מידי.  רק המפיקים ביונטיד ארטיסיט היו אלו שהסכימו לזרוק לסרט סכום זעום של מיליון דולר, כדי להפיקו. כמובן שהסרט הפך ללהיט בין רגע, הפך את השחקן האלמוני/מר עולם שון קונרי, לאחד השחקנים והגברים הנחשקים ביותר והעלה את קרנה של MI6 (רשות הביון הבריטית) והממשלה הבריטית בעולם כולו. מאז כל כמה שנים, חוזר ג'ימס בונד אל המרקע והוא עושה את זה כאמור כבר 50 שנה, עם נוסחה קבועה ומשקה ביד, מנוער לא מעורבב. אי אפשר שלא לשאול האם אחרי 50 שנה יש עוד מה לחדש? האם בונד החדש הוא אותו משקה מנוער לא מעורבב שאנחנו מכירים, או אולי מישהו קצת ערבב אותו?

השם הוא בונדים, גי'מסים בונדים

בסרט החדש בונד עומד מול איוב מפתיע במיוחד! טרוריסט שפועל בצללים, בניגוד כמובן לכל 22 סרטי בונד האחרים שבהם עמד בונד מול טרוריסטים ואנשי הביון הסובייטים שפעלו בצללים.  אבל מה לגבי שאר הנוסחאות שנקבעו כבר בסרטי בונד הקודמים?  האם הסרט החדש עוקב אחרי אותה נוסחא? אז מה יש לנו הפעם? מרדף מרהיב ומהיר מתחיל את הסרט, יש.  מריבה והחלפת דברים בין בונד לאם, יש. אנטוגינסט מפחיד חסר מצפון, יש. נערת בונד, יש. פגישה עם קיו וקבלת ציוד נידרש למשימה, יש.

על פניו נראה שאכן, כל האלמנטים של בונד, כל האלמנטים שאנחנו כל כך מצפים להם אכן נמצאים שם. אבל וזה אבל גדול, אנחנו חיים בעולם פוסט מודרני, עם סרטים פוסט מודרנים וצופים פוסט מודרנים. קולנוע שמודע לזה שהוא קולנוע וצופים מתוחכמים שיודעים שזה סרט שיודע שהוא סרט.  הסרט עוסק הרבה מאוד בשאלה של מקום הזיקנה בעולם. אם זה בעולם הריגול ואם זה במבט רפלקסיבי, על מקום גיבור קולנועי זקן, בעולם של סרטי גיבורים צעירים וחזקים יותר.

M-הבית

מוטיב הזיקנה מופיע לאורך כל הסרט. כבר די בתחילת הסרט, כאשר גברת  M הקשישה שמגולמת על ידי ג'ודי דאנטש המדהימה, נקראת למשרד האחראי, שם מובהר  לה שעליה לפנות את המקום למישהו צעיר יותר, נגמר לה הסוס, ועליה לפנות את הבמה. כמובן שהיא לא תלך בשקט, אבל זו רק דוגמא אחת לקונפליקט הגילאים. קונפליקט נוסף אפשר לראות במפגש של בונד עם הQ  החדש. Q הוא שם הקוד של אחראי החפיצים (ג'דגטים) של ג'ימס בונד. Q  גם קבע שיא, עם השחקן דזמונד לואלין ששיחק ברציפות את Q  מ1963 (ברוסיה באהבה) ועד 1999 (העולם אינו מספיק), כשאת התפקיד האחרון עשה בגיל המופלג של 85. סביר להניח שהוא היה ממשיך להופיע בסרטי בונד, אלא מת באותה שנה.

אז נכון  שאחרי זה ג'ון קליז חילטר בשלושה סרטי בונד, אבל בריבוט החדש, של דניאל קריג, Q  נעלם קליל. בקזינו רויואל, ובקונטום של נחמה דמותו של Q  לא הופיע כלל. בסקייפול Q  חוזר והוא מגולם על ידי בן ווישי, צעיר כבן 30 (שאף נראה צעיר יותר).  עכשיו שQ  חוזר, מה הדבר הראשון שהוא יגיד? האם ישבח את בונד או פשוט יגיש לו מקל ארטיק שהוא גם פצצה גם שעון וגם עושה נעים בגב? האם הוא יזכיר את ראשי Q  לשעבר? לא. המשפט הראשון שQ אומר לבונד ולנו הצופים, בעודם השתיים מסתכלים על ציור באחת הגלריות של לונדון "תמונה עצובה, לראות ספינת קרב ישנה נגררת לפירוק, זה סופו של דבר להזדקן ולמות". בונד לעומתו מטיח בQ  הצעיר "עדיין יש לך ח'צקונים". במפגש הבין דורי הזה אפשר לתמצת את הסרט.

דניאל קרייג אומנם לא השחקן הכי מבוגר ששיחק את ג'ימס בונד. קרייג היה בן 38 שהתחיל לשחק את ג'ימס בונד ובסרט האחרון היה רק בן 43, שזהו בדיוק אותו הגיל שבו התחיל רוג'ור מור את קריירת הבונד שלו. אבל יש משהו הרבה יותר בוגר ביציבה ובמבט של קרייג, שלא היה באף אחד מהבונדים האחרים. אם שון קונרי שיחק סוכן חשאי שרירי וחסון רודף שעשועים, ורג'ור מור שיחק נער פליבוי שבעיקר מחפש הרפתקאות. דניאל קרייג, מקרין לנו בונד שמבין את כובד האחריות שמונחת על כתפיו.

שוב סגרו את הפונדק של כושי!?

פעם ראשונה, שבונד באמת צריך לעמוד מול המוות, מול הזיקנה, מול האומה ולקבל החלטה אחראית, האם הוא כבר זקן מידי? הסרט הזה, הוא ללא ספק הסרט האישי ביותר מבחינת בונד, שבו אנו מגלים הרבה יותר על עברו מכל הסרטים האחרים גם יחד. העומק הזה שפתאום החדירו לדמות גורמת לנו לחיבור אפילו עמוק יותר. זה כמו שמכר שאיתך כבר 50 שנה, נפתח אליך לפתע ומספר לך את סיפור חיו הקשה. אתה לא יכול שלא להתרגש מהביטחון שצץ  אצלו פתאום אחרי כלכך הרבה שנים, שלפתע הוא החליט להעניק לך. וזו הגדולה של הסרט הזה. לא המשחק המדהים של כל השחקנים, לא האפקטים המרהבים ואפילו לא הנופים המטרפים. זו האינטימיות שפתאום בונד חולק איתנו.

ולכן כנראה ללא הרבה ספקות, וללא הרבה קרבות, סקייפול הופך להיות סרט הבונד הטוב ביותר. ויחד עם סקייפול, דניאל קרייג הופך בהרף עיין להיות הבונד הטוב ביותר שהיה מעל מסך הקולנוע .

מסקנה: אם השמים נופלים, אז שיפלו למעלה.

ביקור קצר: לופר- לופר בלופר


לופר הוא סרט המד"ב החדש מבית היוצר של בריק, הבמאי ותסריטאי, ריאן ג'ונסון. לא מכירים? לא מפתיע אם כי חבל. ג'ונסון הוא אחד הבמאים העולים בעולם הקולנוע, במאי מתוחכם עם סרטים חכמים להפליא. סרטו השני, האחים בלום, היה אף מתוחכם מידי, יש אפילו האומרים מתחכם מידי ולא ממש צלח. לופר הוא סרטו השלישי.

לופר מתרחש בעתיד הקרוב (יחסית) ב2047. בעתיד הקצת יותר רחוק (2080 בקירוב) ימציאו מכונת זמן. מסע בזמן יהפוך בין רגע לעברה פלילית ובלתי חוקית. כמו כל דבר בלתי חוקי ופלילי הוא ירתם על ידי העולם התחתון, וישתמשו בו, לא בכדי לשנות את העבר, לא בכדי לשדוד בנקים, אפילו לא בשביל לקנות מניות של פייסבוק במחיר הריצפה ב2012 לפני הנסיקה המטורפת ב2014. לא, מסע בזמן משומש בשביל לשלוח מטרות לעבר, בכדי להירצח, משהו בסגנון לישון עם הדגים רק במקרה הזה זה לישון עם שעונים.
כאשר המאפיה שולחת לעבר מטרה כזו, ממתין לו רוצח מטעם, עם רובה בהיכון, שפשוט דואג להעלים את הבחור המסכן. הרוצחים האלו נקראים "לופרים". למה לופרים אתם שואלים? ובכן, כי בסופו של דבר, ישלחו אליהם את הגרסה המבוגרת של עצמם, והם יסגרו לופ כאשר הם ירצחו את עצמם.
בעתיד הזה חי ג'ו, אשר מגולם על ידי, ג'וזף גורדון-לוויט, רוצח צעיר ונינוח. שכל רצונו הוא להרוויח קצת כסף ולפרוש לצרפת. אך הכל מתהפך כאשר ג'ו המבוגר שמגולם על ידי ברוס ווילס, נשלח לטיפולו של ג'ו הצעיר.

ג'ו המבוגר גובר על בבואתו הצעירה, לא לפני שהוא מספר לו, שהוא במשימה מטעם עצמו, לא רק בניסיון להתחמק מגזר דין מוות שהמאפיה כפתה עליו. אלא גם על רצונו לנקום בבוס החדש של המאפיה, הכיצד? התוכנית היא לרצוח אותו בעבר, בעודו רק עולל צעיר (שליחות קטלנית מישהו?).

זה הסיפור הכללי של הסרט בלי להיכנס לפרטים וספוילרים מרובים מידי.

"הם מאחרים ב15 דקות, זה אומר שאני מקבל פיצה חינם?"

הסרט כבר הספיק ליצור גל של הייפ וציפיות. גם במאי צעיר ומבטיח, גם גורדון לוויט, שכבר מזמן כל דבר שהוא נוגע בו, הופך לזהב. גם לא לשכוח, ברוס ווילס, הכוכב של סרט המסע בזמן המושלם ביותר שנוצר עד היום – 12 הקופים (שאפשר ואף רצוי לקרוא את הכתבה המרתקת עליו כאן). סרטי מסע בזמן, הם כבר מזמן ז'אנר קולנועי אהוב ופופולארי: שליחות קטלנית, בחזרה לעתיד, ביל וטד וכמובן בראש הפירמידה, 12 הקופים. 12 הקופים הוא סרט המסע בזמן, עם הכי פחות פרדוקסים ועם השלמות הסיפורית הגדולה ביותר שנוצר בז'אנר המסע בזמן, בהוליווד בפרט ובקולנוע בכלל.

"אני אוהב אותך, כאילו היית בשר מבשרי"

לכן, כאשר אתה שומע את שלושת השמות האלו, ג'ונסון, לוויט, ווילס בסרט אחד של מסע בזמן, אתה מגיע עם ציפייה לסרט שייתן פייט טוב לסרט כמו 12 הקופים, אך מסתבר ששלמות מסוג זה מגיעה רק פעם בדור.

שלא תבינו לא נכון, לופר, הוא סרט כיפי, הוא חכם, הוא  גורם לך לחשוב, הוא מעורר,  הוא משוחק נפלא, הוא מרגש, הוא מותח, אבל הוא בעיקר מלא חורים כמו גבינה שוויצרית.

הדרמה האנושית, שעומדת במרכז הסרט, היא ללא ספק עמוד השדרה של הסרט, וזה עמוד שידרה חזק ויציב. גם אם הסיפור מזכיר לנו בצורה ברורה את סיפור האהבה של שרה קונור, בשליחות קטלנית. בסרט הזה הדגש הוא על הדרמה האישית, ולא על המרדף הבדיוני. המשחק האמין של כל הנוגעים בדבר. לוויט מזמן כבר הראה שהוא כנראה הכוח העולה בשמי הקולנוע, גם ההוליוודי וגם העצמאי. ברוס ווילס שוב הוכיח שהוא גם שחקן, ולא רק כוכב אקשן וגם הופעתם של שחקני החיזוק, ג'ף דניאל הותיק ואמלי בלנט עבר בצורה משכנעת וטובה.

"אתה תתחתן איתי, ונגור עם ההורים שלי בעכו, ברור!?!"

העולם הבדיוני שיצרו בסרט, הוא עולם בדיוני אמין, העתיד עדיין מלוכלך, מזוהם ולא נעים בדיוק כמו ההווה.

הבעיה העיקרית של הסרט היא עניין המסע בזמן, וההבטחות שהועלו בפני הצופים. בסופו של דבר, התחושה היא שהשאירו אותנו עם פחות מידי טוויסטים מעניינים, טוויסטים שהיה אפשר לעשות מהם מטעמים בסרטי מסע בזמן, ומצד שני דווקא השאירו אותנו עם חורי ענק בעלילה.

"בפעם ה1000, אני שונא ג'וקים, אני לא מפחד מהם!"

בסופו של דבר, לופר, הוא ללא ספק סרט המד"ב המיוחד והטוב של השנה, אבל בניגוד לשמו, לופ לא יהיה כאן.