הליצן העצוב, 10 הסרטים הגדולים של רובין וויליאמס


לזכרו של השחקן הענק רובי וויליאמס שהלך הערב (12.8.14) לעולמו .

 

אני רוצה לפתוח בציטוט מעודכן מהשומרים (watchmen)

 

שמעתי פעם בדיחה :
איש אחד הלך לרופא, אמר לו שהוא בדיכאון,
שהחיים קשים ואכזריים.
הוא אומר שהוא מרגיש לבד בעולם מנוכר.
הרופא עונה לו "אהה זה טיפול מאוד פשוט. הליצן הנודע רובין וויליאמס מגיע להופעה בעיר. לך תראה אותו ותתעודד."
האיש פורץ בבכי
"אבל דוקטור, אבל אני הוא רובין וויליאמס"

בדיחה טובה, כולם צוחקים, סטאגדיש, מסך.

 

עשרת הגדולים 

רובין וויליאמס היה אחד הקומיקאים הגדולים של זמננו, אחד האנשים האנרגטיים על סף הפסיכוזה. את האישיות התזזתית שלו ורצף הבדיחות שירה לאוויר, במהירות של 12 בדיחות לדקה, הפכו אותו לאחד מהשחקנים האהובים ביותר בהוליווד. מה שהרבה שוכחים שחוץ מזה שהוא היה קומיקאי בחסד, הוא היה שחקן ענק. רבים מסרטיו הטובים ביותר, לא כללו אפילו בדיחה אחת, אלא דמעות רבות. בפוסט הזה שמורכב אך ורק מטעמי האישי, אני הולך למנות את עשרת הסרטים הגדולים ביותר של רובין וויליאמס. אם לכם יש דעה שונה, סדר אחר או סרטים אחרים, אתם מוזמנים לכתוב בתגובות.

 

חיי  1951-2014 בליבנו  ∞ - 1952

חיי
1951-2014
בליבנו
∞ – 1952

 

10. פופאי  (Popeye)

 Popeye

בתחילת שנות ה-80 , אחרי ההצלחה של הסרט סופרמן,  וגילו מחדש את היכולת לשאוב סיפורים מהקומיקס לקולנוע. המפיקים רצו לשאוב מן הקומיקס  עוד סרטים, אך עדין לא ידעו לבנות את הנוסחה: לא ידעו באיזה קומיקס לבחור ולא מה לעשות איתם. ב-1980 במאי הקולנוע המוערך רוברט אלטמן (יוצר מ.א.ש), עשה קומדיית קומיקס, על פי הדמות הותיקה והאהובה של פופאי המלח. את תפקיד פופאי גילם שחקן צעיר ומתחיל בשם רובין ווילאמס. הסרט נכשל בקופות. אבל הסרט בעצם פתח דלת לשחקן צעיר ומוכשר.

 

  1. העולם על פי גארפ (The World According to Garp)

הסרט השני של רובין וויליאמס, והסרט הראשון שהוא משחק תפקיד ראשי בסרט דרמטי. גם כאן הסרט מבוסס על חומר קודם, במקרה הזה רב המכר הסוריאליסטי, של הסופר, ג. אירווינג. הפעם הסרט זכה לאהדת המבקרים, ששיבחו את משחקו של וויליאמס. עד הסרט הזה וויליאמס הציג על המסך בעיקר דמויות טיפשיות, כמו מורק מתוכנית הטלויזיה מורק ומינד. כאן לראשונה הציבור נחשף גם ליכולות הדרמטיות האדירות של וויליאמס.

 

8. אלדין (Aladdin )

ג'יני

אלדין סרט האנימציה של דיסני, סרט שלא רואים את ווילאמס לרגע, אבל אי אפשר לפספס אותו. דמותו של הג'יני ממלא המשאלות של אלדין, נתפר כחליפה מדויקת למימדיו של וויליאמס. הדמיון הפרוע, והתזזיות של וויליאמס הפיחה רוח חיים בדמות המצוויירת, כמו שאיש מעולם לא הפיח חיים בדמות מצויירת.

 

7. לחיות בתמונות (One Hour Photo)

אחד הסרטים הפחות ידועים של וויליאמס מתחילת שנות ה2000. שוב תפקיד דרמטי של וויליאמס. הפעם כ"סאי" הבחור המוזר מדוכן הפיתוח של התמונות (מי שזוכר לפי עידן התמונות הדיגיטליות). בסרט סאי, בחור ערירי מתאהב במשפחה, דרך התמונות שהוא מפתח להן באופן קבוע ואט, אט הופך להיות אובסיסיבי ומאד את הקו בין התמונות שהוא מפתח למציאות. תפקיד מצמרר עם פס קול מצמרר לא פחות.

 

6. גברת דאוטפייר (Mrs. Doubtfire)

mrs-doubtfire

אולי הקומדיה המוכרת והמוצלחת ביותר של רובין וויליאמס. בסרט מעט רפלקסיבי, רובין ווילאימס מגלם שחקן , קומיקאי וחקיין בתהליך גירושים קשה, מאשתו שאותה משחקת סאלי פילד. על מנת שהוא יוכל להמשיך לראות את ילדיו הוא מתחפש לגברת קשישה והופך תחת מעטה הדמות החדשה, להיות האומנת החדשה של ילדיו הוא. הסרט מבוסס בעיקר על סלפסטיק וטיימינג מדויק של וויליאמס.

 

5. ללכת שבי אחריו  (Dead Poets Society)

לכת שבי אחריו

עוד אחת מהתפקידים הדרמטיים הגדולים של וויליאמס. אולי אחד מסרטי "המורים" הגדולים של כל הזמנים. מורה רענן וצעיר נזרק למערכת נוקשה ומשעבדת. בעזרת תלמידי הספרות שלו הוא מנסה לפתוח את ראשם לרעיונות חדשים לתחושות חדשות, לאהבות, לאבדות ולחיים עצמם. למרות שזה לא היה הדרמה הראשונה של ווילאימס, זה היה הפעם הראשונה שהוא שיחק דמות רגועה (יחסית, חיקויי שייקספיר בביצוע מרלון ברנדו וכו' הוזכרו שם בנגיעות) ובלי מניירות. המבקרים היללו את משחקו "המאופק" של וויליאמס, צד נוסף שהם לא ראו לפני כן.

 

4. פישר קינג (The Fisher King)

the-fisher-king-1991

את פישר קינג, אפשר לסכם בהגדרה, פגישת פיסגה של משוגעים. רובין וויליאמס יחד עם הבמאי טרי גיליאם (12 הקופים, ברזיל) חוברים יחד עם ג'ף ברידג'ס לסרט שכולו הזיה, צחוק ודמעות. רכבת הרים על שדר רדיו (ברידג'ס) , שנופל מגדולתו אחרי שהוא גרם בדרך עקיפה להרג המוני ופוגש את אחד האנשים שהושפעו מהרצח הזה (וויליאמס).  סרט לא קל לעיכול, רווי בדימויים ובסמליות, כמו רוב סרטיו של גיליאם, וכמובן שגם הוא יצירת מופת.

 

  1. התעוררות (Awakenings)

awakenings

התעוררות היא אולי פיסגת היכולות הדרמטיות של וויליאמס ושל שחקן החיזוק שלו בסרט, רוברט דה נירו. בו וויליאמס מגלם בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, רופא אנטיפת, מיזנטרופ, שמגלה תרופה שעוזרת לעשרות אנשים להתעורר ממצב קטטוני של שנים. הסרט זכה לביקורות נלהבות על זוג השחקנים שהצליחו להביא למסך צד אחר מעצמם.

 

2. סיפורו של וויל האנטינג (Good Will Hunting )

good_will_hunting

סיפורו של וויל האנטינג, הוא שוב סרט דרמטי של וויליאמס. תסריט שכתבו שני חברים, מאט דיימונד ובן אפלק. ביים אחד מבמאי הקולנוע החשובים של זמננו, וינס ואן סאנט. שילוב של כלכך הרבה כישרון, לוקח סיפור פשוט על נער מחונן אך ללא אמצעים, שמתחיל תהליך פסיכולוגי, אצל פסיכולוג (וויליאמס) לא קונבציונלי שדוחף את דמותו של וויל לממש את הפוטנציאל הגלום בו.  שוב ווילימאס בתפקיד מאופק וקטן נותן את כל הדגשים הדרמטיים בשביל להעצים את הדמות ואת הסרט.

 

  1. הוק (Hook)

Hook-1

כאן לבטח אתקל בהרבה התנגדות. הסרט אשר נחשב לכישלון, הן של וויליאמס והן של סטיבן שפילברג שביים אותו, בעיני עומד כאחד הסרטים המקסימים והיפים שאי פעם נוצרו. הסיפור ממשיך את באופן ישיר את סיפור של פיטר פן. פיטר פן שהחליט להתבגר ושכח מי הוא היה, צריך לחזור לארץ לעולם לא ולהיזכר איך לעוף, איך לקרוא כתרנגול ואיך להילחם. כל זאת על מנת להציל את ילדיו מידיו של הוק (דסטין הופמן). הסרט מצליח לתפוס בצורה מופלאה את הקסם של פיטר-פן וזה בעזרת הדבר הכי קרוב שהיה לנו לפיטר פן, רובין וויליאמס עצמו. האיש שלא רצה להתבגר, כי ידע כמה כואב וקשה זה.

 

לסיכום:

העולם איבד את אחד מהיהלומים הנוצצים והיקרים ביותר שהיו לו. יש אומרים שאלו עם החיוך הכי גדול הם האנשים הכי עצובים. אני רק יכול לקוות שהיכן שרובין וויליאמס הגיע אליו, מעלה חיוך על פניו כמו שהוא העלה לכולנו.

 

Robin_Williams)

 

 

 

מודעות פרסומת

יום העטלף – יום הולדת לבאטמן


האביר האפל, איש העטלף, באטמן. אחד הגיבורים הידועים והאהובים ביותר בעולם, חוגג השבוע 75 קיצים, או במקרה של באטמן חורפים.

birthdaybat

באטמן: מתחיל

באטמן הופיע לראשונה על דפי הקומיקס של חברת DC  קומיקס, אותה חברה ששנה קודם הביאה לנו את סופרמן. DC, אחרי ההצלחה הפתאומית של סופרמן, חיפשה דמות נוספת של גיבור שיצטרף אל רב המכר שלה. הוצאת, DC  קומיקס, פנתה אל שניים מהעובדים בחברה שלה, בוב קיין וביל פינגר. החברה ביקשה מהשניים "שיתפרו" להם חליפה נוספת לגיבור חדש. השניים ישבו וחשבו ולבסוף רקחו דמות חדשה, שמבוססת על סרטים וסיפורים שונים שהם אהבו.

כחובב קולנוע מושבע, ניזכר בוב בסרט אימה/קומי שראה, העטלף (The bat) מ1926. הסרט  עוקב אחרי  פושע פסיכופט שמתחפש לעטלף ענק, קופץ על גגות ניו יורק ורוצח אנשים.
אותו עטלף, רגע לפני שהוא רוצח את קורבנותיו,  מאיר את חלל הבית עם פנס מיוחד שיצר את סימן העטלף על הקיר.

 

פינגר כחובב "ספרות זולה" מושבע, נזכר בסדרת הסיפורים שהוא אהב, שהייתה מאוד פופולרית באותן שנים: זורו. זורו למי שלא זוכר, מספר על מיליונר בעל חווה, בלוס אנג'לס של מלחמת העצמאות המקסיקנית.  בעל החווה  דון דייגו דה לה וגה,  שביום הוא רודף נשים וממון, ובערב הוא עוטה על עצמו מסכה וגלימה שחורה, ובעזרת כישורי הלחימה הנעלים שלו, נלחם למען הצדק.

 

"אתה שמח לראות אותי או שיש לך חרב ביד?"

"אתה שמח לראות אותי או שיש לך חרב ביד?"

שניהם גם מאוד אהבו את ההרפתקאות השונות של הבלש המפורסם ביותר בעולם, שרלוק הולמס. השניים החליטו לזרוק גם קמצוץ של אותו בלש אנליטי לתרכובת.

כך השניים עבדו על המתכון שלהם ומידי פעם תיבלו את העלילה בגיבור כזה או אחר. זרקו את הרעיונות שלהם לבלנדר, עד שלבסוף קיבלו קציפה אחידה, שממנה יצא האביר האפל, באטמן.

"אתה מחזיק אותי, אבל מי מחזיק אותך?"

"אתה מחזיק אותי, אבל מי מחזיק אותך?"

אז נכון, השניים הצליחו להוציא גיבור מאוד מוצלח, אבל כבר נאמר שגיבור טוב נמדד גם לפי הנבלים שעומדים בפניו.  שוב השניים חזרו אל מטבח הדמויות שלהם, יחד עם חבר חיזוק, ג'רי רובינסון. השלושה עבדו על דמות נגדית לבאטמן ורקחו את הג'וקר.
גם הפעם השפעות שונות מעולם התרבות נכנסו לתמונה. אך כעת זה היה יותר ממוקד. מקור ההשראה הראשי שלהם היה הספר של הסופר המפורסם, ויקטור הוגו (עלובי החיים, הגיבן מנוטר דאם), "האיש שצחק". כמה שנים לפני כן (1928) גם הפך לסרט אילם ידוע ביותר, בעל אותו שם. את הסרט ביים הבמאי הגרמני האקספרסיוניסטי, פול מוני.
הסיפור מספר, איך לא, על ליצן חצר פסיכופתי, סדיסטי ורצחני.

 

joker vs manwho

מצא 13 הבדלים, בין הפותרים יוגרל מנוי שנתי לבלוג

 

באטמן: ממשיך

במשך השנים דמותו של באטמן המשיכה להתפתח על ידי בוב קיין ופינגר  וגם על ידי כותבים אחרים. כל אחד הביא לדמותו של בטמן את ההשפעות השונות מהעולם התרבותי שלו. חלק מהדמויות היו מעולם הקולנוע, חלק מהספרות ואפילו מתוך דמויות קומיקס אחרות.

מהר מאוד, דמותו של באטמן גם מצאה את מקומה על המרקע הגדול. באטמן הוא ללא ספק, גיבור העל המצולם ביותר לקולנוע. הפעם הראשונה שבאטמן הופיע על המסך הגדול הייתה כבר ב1940, הרבה לפני סופרמן.
מה שמאוד מפתיע, זה שלפעמים כותבי הקומיקס של באטמן, מקבלים השראה מסרטי באטמן.

גיוון ברשימת הסרטים של סינימה YES חן

גיוון ברשימת הסרטים של סינימה YES חן

בחלק גדול מהפעמים, כאשר באטמן נזרק החוצה לעולם האמתי, הוא חזר כמו באטורנג (הבומרנג של באטמן) ישירות לתוך הקומיקס.

בשנות ה40 הייתה סדרה דלת תקציב  של באטמן, בשחור לבן. מעטים זוכרים אותה, אבל שם הוצגה לראשונה הדמות של המשרת הנאמן של ברוס ווין, אלפרד.  לפחות אלפרד כמו שאנו מכירים אותו. אומנם אלפרד כבר היה המשרת של ברוס ווין  בקומיקס עוד לפני הצגתו על מסך הכסף, אבל היה מדובר בדמות  שונה כמעט לגמרי מן הדמות המוכרת היום. אלפרד המקורי היה בחור שמנמן וקירח, עם חיבה גדולה לתעלומות ולעבודת הבלשות.

 

"תראה רובין, הוא אכל את אלפרד שלנו"

"תראה רובין, הוא אכל את אלפרד שלנו"

הסדרה הכירה לנו את המשרת הבריטי הצנום, שכל תפקידו הוא לשרת את אדון ברוס.
בסדרה גם הוצג לראשונה  קודש הקודשים של העטלף, מערת העטלף.  עד אז  לא הייתה לבאטמן מערה פרטית משלו.

 

"עוד תה אדון ברוס? מה לגבי הילד שפתאום גר כאן? שוקו או..."

"עוד תה אדון ברוס? מה לגבי הילד שפתאום גר כאן? שוקו או…"

אל תתעו לחשוב שסדרת הסרטים הזו הייתה שיא פאר היצירה של באטמן. למרות השינויים שהסדרה הביאה לדמות, סדרת הסרטים הראשונים של באטמן הייתה דלת תקציב ומגוחכת בהשוואה לסרטי באטמן שאנו מכירים. הבאטמוביל היה רכב רגיל שפשוט הדביקו עליו את סימן העטלף, רובין היה שחקן קרוב לשנות העשרים המאוחרות ובאטמן עצמו…. ובכן, בוב קיין צוטט לאחר שהוא ראה את הסדרה, שאמר "אני לא זוכר שציירתי את באטמן כל כך שמן". לאחר ששתי סדרות הסרטים הסתיימו , דמותו של באטמן חזרה אל דפי הקומיקס ונשארה שם עוד כשני עשורים.

באטמן: גומר

אט, אט דמותו של באטמן התחילה להישכח ומכירות הקומיקס של באטמן ירדו פלאים, עד לסכנה של ביטול הדמות. ואז, בחצי השני של שנות ה60, החליטו להפוך את באטמן לסדרת טלוויזיה עם שחקנים חיים. אדם ווסט עטה על עצמו גלימה ואת זהותו של באטמן/ברוס ווין ויחד עם רובין יצאו להילחם, כל שבוע, בגלריית הנבלים הידועה של באטמן. במשך שנתיים בכל אותו "עטלףיום" אותו "עטלףשעה" ואותו "עטלףערוץ". הסדרה שהייתה הצלחה אדירה הצילה, וכמעט הרגה את באטמן במקביל. המכירות של הקומיקס עלו, אבל הסדרה שהייתה קומית בעיקרה ומלאת קאמפ' ,  חלחלה אל תוך הקומיקס, והפכה את הקומיקס האפל והרציני של באטמן לשיבוט של סדרת הטלוויזיה. התוכנית ירדה מהאוויר לאחר כשנתיים , אך לא לפני שהוציאה לאקרנים סרט קולנוע באורך מלא של באטמן. אך הנזק שגרמה התוכנית לקומיקס היה גדול.  ייקח יותר מעשור עד שהאפלה תחזור אל הקומיקס.

בשנות ה80 פעלו שני כוחות במקביל כדי להחזיר את האפלה אל הדמות המורכבת של באטמן. כח אחד היה מיני סידרה של כותב צעיר בשם פראנק מילר, "האביר האפל חוזר", שיצאה ב1986. הסדרה מספרת את סיפורו של ברוס ווין, שנים אחרי שפרש מדמותו של באטמן ונקרא פעם נוספת ואחרונה לדגל, בעולם דיסטופי.

"מי אמר שזה בטוח ללטף את החתול הזה?!"

"מי אמר שזה בטוח ללטף את החתול הזה?!"

והכוח השני, סרט הקולנוע החדש של באטמן (1988), בבימויו של טים ברטון, שיצא שנתיים לאחר מכן. הסרט מתרחש בגות'ם, שהיא עיר אפלה ושרויה בלילה כמעט תמידי. דמותו של באטמן עברה שינוי גם היא: מחליפה אפורה עברה הדמות לחליפה שחורה לגמרי, ומהדמות הוצא בניתוח כמעט כירורגי, חוש ההומור.

 

"דבר יפה, ג'וקר, אל תתעסק איתי ועם כל הגב שלי!"

"דבר יפה, ג'וקר, אל תתעסק איתי ועם כל הגב שלי!"

בסופו של דבר, כיאה לבן 75, באטמן עבר אין סוף גלגולים ועדכונים, השתנה, עבר את גיל ההתבגרות, את משבר גיל המעבר ועכשיו הגיע לגיל שבו אפשר להסתכל אחורה, ולראות את הדרך שכולנו עוברים ונעבור .

 

מי עוזר לי להרים אותו 75 פעם?

מי עוזר לי להרים אותו 75 פעם?

 

לסיכום

מזל טוב באטמן, אלפי ברכות, הצ'ק בדואר.

 

 

 

ביקור קצר: גברים בשחור 3- גברים באפור בהיר


היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו ?
לא, גם הפעם לא אעסוק בנושאי האקטואליה הפורצים בארצנו. גם לא בשאלת מהגרי העבודה ופליטים. אבל בהחלט אדבר על גברים שחורים. ליתר דיוק על גברים בשחור, גברים בשחור 3,
MIB3

 

קומיקס רבותי, קומיקס

גברים בשחור, אולי אחד מסרטי הקומיקס שהכי לא משוייכים לסרטי קומיקס שקמו כאן. הסרטים מבוססים על סדרת קומיקס משנות ה90, בעלת טון קצת אחר מהסרט.
הקומיקס שיצא ב6 חלקים, עוקב אחר הסוכן גיי' והסוכן קיי' במרדף שלהם אחרי סוכן נוסף שערק ורוצה לחשוף את הארגון. למרות שהדמויות המרכזיות של הקומיקס נשארו, כמו גיי', קיי', זד וכו…. הסיפור הכללי שונה במקצת והטון הכללי של הסיפור הפך לקליל הרבה יותר.
בקומיקס הגברים בשחור, לא רק שרצו לשמור על השקט והשלווה של אזרחי כדור הארץ מהשפעות חייזריות, הם אף ניסו לשנות את דמותה של התרבות האנושית לפי צרכיהם האישיים, דבר שאותו סוכן עריק גילה וניסה להביא לידעת הציבור. דרך נוספת וחדה יותר בהבדלים בין השתיים, בקומיקס הסוכנים לא השתמשו בניורלייזר על מנת למחוק את זכרון העדים. הם העדיפו מכשיר אחר הנקרא אקדח. האקדח דאג שהעדים לא ידברו על המקרה עם איש, או בכלל יצטרכו לנשום. הקומיקסים היו אפלים עד מאד ולא הומוריסטיים במיוחד.
ואז הגיח העיבוד הקולנועי והכניס הומור וטון כללי ומאוד קופצני לסיפור.

"היי גי', אתה לא שחור!"

גברים בשחור על גבי לבן

גברים בשחור הראשון יצא ב1997 וסימן את סנונית סרטי הקומיקס, ביחד עם סרטים כמו בלייד. הסרט היה להצלחה מטורפת, הקפיץ את למסלול כוכבות-על ונתן לו עוד להיט מוזיקלי בחגורה, הסרט גם העביר את טומי לי ג'ונס ממסלול התנגשות עם הגיל למסלול השחקן המבוגר האחראי. הסרט גם היה אחראי על להכניס כמה ביליונים (5) לקופת האולפנים. האולפנים ראו מה טוב, וב2002 אספו שוב את כל החברה, הכניסו עוד כמה שחקני חיזוק כמו ג'וני נוקסייל, לורה פלין ביואל, דייויד קרוס ותפקיד אורח למייקל ג'קסון. הם הורידו קצת מהסיפור אבל הוסיפו לבדיחות והוציאו לדרך את החלק השני, שגם היה להצלחה קופתית לא קטנה, אך הביקורת, בניגוד לסרט הראשון, די קטשו אותו. הסרט היה לוקה עד מאד כסרט, אבל רובו היה  משעשע ומצחיק.
והנה  10 שנים אחרי הסרט השני, מגיח החלק השלישי.

 

שלושה גברים שחורים וחצי

הסרט החדש היה אחד הסרטים המצופים ביותר.  ההמתנה בין השלישי לשני היתה המתנה של יותר מעשור, בעוד בין הראשון לשני הפרידו רק 4 שנים. הזמן לא שיחק לטובתם.

 

נתחיל בסיפור הסרט. הסרט מתחיל, כמו בכל אחד מסרטי הגברים בשחור, במפלצת התורנית. הפעם זהו בוריס החיה, חיזר מהגזעים הלא נעימים בכלל.   אותו בוריס החיה מחליט לחזור אחורה בזמן ולהרוג את הסוכן קי' (טומי לי ג'ונס) לפני שזה הספיק לכלוא אותו. מנגד יוצא הסוכן גי' (וויל סמית) בחזרה בכדי לסקל את התוכנית השטנית. כאשר גי' חוזר בזמן הוא פוגש את קי הצעיר וביחד הם מנסים לעצור את בוריס.

"אני חושב שנתקע לי בשר שחור בין השיניים"

עכשיו, כמו שכבר אמרתי פעם בסדרת הכתבות על מסע בזמן    (חבל על הזמן), התעסקות עם מסע בזמן היא מאוד מסובכת ולרוב תשאיר חורי ענק בעלילה. אני שמח לבשר לכם שצדקתי, החורים שבתסריט של גברים בשחור שלוש, מספיק גדולים בשביל להעביר בהם צי שלם של חלליות מלחמה ג'רסוניות.  התסריט נראה בבלגון טרנס כוכבי, לא אחיד ולא סימטרי.
הדבר לא מפתיע, במיוחד לאור העובדה שבניגוד לסרטים נורמלים, שבדרך כלל כותבים תסריט ואז מצלמים, הפעם צילמו ובזמן הצילומים כתבו ושיכתבו מחדש את התסריט באופן סדיר, אולי סדיר זו לא המילה הנכונה.
לאור העובדה הזו, חייבים להגיד שמזל שהסרט יצא בכלל.

 

הבעיה הרצינית בסרט הוא חוסר האחידות שלו. מצד אחד יש את  קטעי הומור לא רעים, אבל מצד שני הם מופרדים בינהם בתהום של דקות ארוכות של שיעמום. מצד אחד  יש לך שחקנים טובים עד מעולים,  אבל מצד שני הם מדלקמים טקסטים שאמינותם כל כך קלושה שאפילו הדמיות נראות כמי שלא מאמינות לו. מצד אחד יש עבודת צילום טובה, הסרט אפילו צולם בתלת מימד מלא (בניגוד לרוב הסרטים שרק עוברים המרה לתלת מימד) אך מצד שני אין שימוש ממש חכם בתלת מימד, הוא פשוט שם.

לסיכום

"לא לקחנו את העניין הזה עם הצל, קצת רחוק מידי!?"

15 שנה מפרידים בין הסרט הראשון לשלישי, ו11 שנה בין השני לשלישי. לא היתה שום סיבה בעולם לעשות אותו. הקהל לא ממש דרש, השחקנים מזמן המשיכו הלאה לדברים אחרים, היחידי שנשאר איפה שהוא מאחור הוא הבמאי, בארי זוננפלד, שידוע בעיקר בשל עבודתו על משפחת אדמס וגברים בשחור, סרטים שמזמן השארנו מאחור, אבל הוא לא . הוא היווה את  הרוח המפרשית לסרט הזה.

הסרט מעביר את השעה וחצי שלו בנקל. ההרגשה היא לא של סבל בלתי יתואר, אלא הרגשה שאתה צופה במשהו, ושבעוד מספר דקות כל החוויה תמחק מהזיכרון שלך בעזרת פלאש בודד.

האם אפשר להגיד שזה סרט רע? לא. האם אפשר להגיד שזה סרט טוב? ממש לא. אז מה אפשר להגיד? שזה סרט פופקורן בעיקר אם הפופקורן דלוח.

מסקנה

 Z: מממ… טוב, מה אתה עושה אם הג'רלקיים מתקדמים אל עבר המוצב?

K:  מה שעשינו ב־2002'.

Z: ומה, מה עשיתם ב־2002'?

K: מה שעשינו ב־97', אין יותר טוב מזה. בטח

Z: ומה עשיתם ב־97'?

K: חמש עשרה שנה, לך תזכור

באטמן: ההתחלה של ההתחלה


כולנו מכירים את באטמן, האביר האפל, איש העטלף, הלוחם המכונף, העטלף. אבל מאיפה הוא הגיע? מי הוא? מה היתה ההשראה שלו ושל צוות מרעיו?

ב2005 יצא הסרט, באטמן מתחיל, בו סופר מחדש סיפור המקור של באטמן, איך ברוס ווין הפך להיות איש העטלף.
בכתבה הזו אני לא אחזור על הסיפור, ואפילו לא אראה את הסיפורים השונים של אותו סיפור מקור כמו שהוא הצטייר כמה פעמים מחדש בקומיקס.

"אני עדיין לא מבין למה לא קיבלו אותי לתפקיד דרקולה"

בכתבה הזו אני אביא לכם את המקור האמיתי של באטמן, מה השפיע על בוב קיין, יוצר הדמות, וכיצד הוא הגיע בסופו של דבר לדמותו של הבאטמן.

ב1938, הגיח לראשונה על דפי הקומיקס גיבור העל הראשון,  סופרמן. אחרי שכל גליון שהופיע נחטף מיד מהדוכנים, החליטו קברניטי חברת Detective Comics, לימים DC, לפתח עוד גיבורי על כדי לעמוד בביקוש. הם פנו אל בוב קיין שיתפור להם חליפה חדשה לגיבור חדש, וזה מה שהוא עשה. הוא רקח במשך שבועות את דמותו של באטמן: איש העטלף.

כחובב קולנוע גדול של התקופה, ניזכר בוב בסרט אימה קומי שראה בילדותו, העטלף (The bat) מ1926. הסרט בבמויו של רונלד ווסט (ווידוי)  עוקב אחרי פסיכופט שמתחפש לעטלף ענק, קופץ על גגות ניו יורק ורוצח אנשים.
אותו עטלף, רגע לפני שהוא רוצח את קורבנותיו,  מאיר את חלל הבית עם פנס מיוחד שיצר את סימן העטלף על הקיר.

הסרט שנחקק עמוק בזיכרון של קיין סיפק לו את דמות הבסיס שהוא רצה לדמות החדשה שלו.

אבל הוא כמובן לא יכול להיות פסיכופט, הוא צריך משהו יותר מזה. אולי העטלף יהווה את הבסיס הריק, אבל מה אפשר ליצוק לתוכו?

"נו... גם לטרזן לא התקבלתי!?"

הוא לקח את כל גיבורי הילדות שאהב- את זורו, בעל אחוזה עשיר ביום  ודמות מיסתורית שנלחמת בצללים במשך הלילה. דמות עוטה שחור שנלחמת למען הצדק והשוויון.
קיין לקח את שרלוק הולמס, בלש מחונן בעל מוח אנליטי שפותר כל תעלומה בעזרת הגיון בריא וחושים מחודדים ובריאים.

הוא גם לקח קצת מכל מיני דמויות שהיו בסביבה באותו זמן, קצת מדוק סאבג' קצת מפאנטום, קצת מכל דבר.

קיין ערבב הכל ביחד ויצא לו הבאטמן הראשון.

סרט אחר שראה בוב , אחד הסרטים הידועים של התקופה, נקרא האיש שצחק  של במאי  סרטי הראינוע הידוע, פול מוני. הסרט היה אומנם סרט אמריקאי, אבל כזה שהושפע מאד מהתנועה של סרטי האימה האקספרסיוניסטים מגרמניה. הסרט עצמו מבוסס על הרומן הידוע של ויקטור הוגו, המספר על ליצן חצר סדיסט ורצחני.

מכאן בא לו הרעיון, לאויב הגדול של אותו גיבור על חדש

אבל שם לא נעצרה ההתפתחות של הדמות. הדמות המשיכה להתפתח במשך השנים, אם זה על ידי בוב קיין או על ידי כותבים אחרים שהדמות נפלה לידיהם ואשר יצקו לתוכה עוד ועוד פרטים ורעיונות.  את השראה קיבלו ממקומות שונים, אם זה מדמויות ספרותיות דמות בשר ודם, ואפילו חלקם הגיעו מהדמות הידועה…… באטמן!?

באטמן הושפע מבאטמן? האומנם? הכיצד ?

באטמן, ביחס לכל דמות אחרת, היא הדמות הכי מצולמת בעולם הקומיקס. נעשו עליה יותר סרטים וסדרות מאשר על כל גיבור אחר, וזה כולל גם את סופרמן.

"וודוקא לסדרה המעפנה הזו כן קיבלו אותי"

בחלק גדול מהפעמים, כאשר באטמן נזרק החוצה לעולם האמיתי, הוא חזר כמו באטורנג (הבומרנג של באטמן) ישירות לתוך הקומיקס.

בשנות ה40 היתה סדרה דלת תקציב  בשחור לבן של באטמן, לא הרבה זוכרים אותה, אבל שם הוצגה לראשונה הדמות של המשרת הנאמן של ברוס ווין, אלפרד.  לפחות אלפרד כמו שאנו מכירים אותו. אומנם אלפרד כבר היה המשרת של ברוס ווין  בקומיקס עוד לפני הצגתו על מסך הכסף, אבל היה מדובר בדמות  שונה כמעט לגמרי מן הדמות המוכרת היום. אלפרד המקורי היה בחור שמנמן וקירח עם חיבה גדולה לתעלומות.


הסידרה הכירה לנו את המשרת הבריטי הצנום, שכל תפקידו הוא לשרת את אדון ברוס.
בסדרה גם הוצג לראשונה  קודש הקודשים של העטלף, מערת העטלף. עד אז  לא היתה לבאטמן מערה פרטית משלו.

"OK........ זהו! אני מפטר את הסוכן הזה!"

ומאז, כל פעם שיוצאת סדרה/סרט חדש של האביר האפל, בדרך לא דרך הוא מחלחל חזרה אל הקומיקס.

מסקנה

גם לבאטמן יש אבא, יש אמא, יש רגשות. אם תכאיבו לו הוא לא יצעק? אם תתלשו לא את הכנפיים הוא לא ירגיש!? האם הוא לא מתחמם מאותה שמש ומתקרר מאותו חורף?!
לא! הוא דמות מומצאת!

.