ביקור קצר, צב 8 – צבי הנינג'ה


צב

צב, צבי, צבי הנינג'ה. זהו משפט שכל ילד שגדל בשנות ה-90 יכול לדקלם בעל פה.  צבי הנינג'ה הם תופעה תרבותית שלא מוכנה לשכוח כבר למעלה מ-30 שנה!

הדמויות במוקר הקומיקס שלהן

"מיכאלנגלו! שוב לא הפרדת צבעים בכביסה ?! "

לטובת מי שחי על מאדים, צבי הנינג'ה הם חבורת 4 צבים, רפאל, מיכאלאנג'לו, דונטלו וליאנרדו. חבורה שמצאה עצמה עוברת מוטציה מוזרה, שהפכה אותם לאנושיים. בעזרת אביהם המאמץ, הסנסיי ,מורה, רב אומן לאומנות לחימה,  ספילנטר (בגרסאות מסוימות המאטו יואשי)  הם הופכים לנינג'ות אנושיות. הצבים נלחמים ברב הנבל, אורקו סאקי, הידוע בכינויו השרדר (הגורס). שרדר, עובד בראש ארגון הפשע, הרגל.  וכל זה, ללא ספק אחד הסיפורים ההזויים ביותר שיצאו אי פעם בעולם הקומיקס והקולנוע.

המקור !

המקור !

הצבים ועולמם עברו כבר אין סוף גרסאות, וכמה סרטי קולנוע באורך מלא. למרות שהצבים קיימים כבר מאמצע שנות ה-80, רק בתחילת שנות ה-90 הם התחילו לצבור מעמד של כוכבי על.

הצבים חלק מעולם הקומיקס כבר משנת 1984 – הקומיקסים המקוריים של הצבים, היו אפלים ובעלי הומור שחור, אך הקומיקסים הראשונים, שיצאו בהפצה נמוכה לא כבשו את הציבור.  רק ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1988, כאשר הקומיקס קיבל חיים  בסדרת האנימציה הקאלטית, התחיל "שיגעון הצבים".

שנתיים לאחר מכן בשנת 1990, יצא סרט הקולנוע הראשון של הצבים, שהיה מבוסס על הקומיקסים ולא על סדרת הטלוויזיה, מה שנתן לו גוון אפלולי ומסתורי יותר מהסדרה המצויירת. הסרט היה הצלחה כבירה, והפך לאחד הסרטים המרוויחים ביותר של אותה השנה. אחרי הסרט הראשון הגיעו עוד שני סרטי המשך וסדרת טלוויזיה נוראית.

השנה הוחלט לאתחל את סדרת הסרטים. כאשר לראשונה נשמע על האפשרות הזו, המעריצים חגגו. הם חגגו לפחות עד לנקודה ששמעו מי עומד מאחורי ההפקה המחודשת, מייקל "אני רצחתי את הרובוטריקים" ביי. הסרטים של מייק ביי, במיוחד החידושים שלו לסדרות ישנות, ידועים בעיקר בהרבה מאוד פיצוצים וקצת מאוד תוכן.  באותה הזדמנות גם דלף לרשת חלק  מקווי התסריט, שם המעריצים הזדעזעו לגלות שהצבים לפתע בכלל גזע מהחלל החיצון שהגיע לכדור הארץ. קולות זעקה קמו בכל העולם ודרשו לראשו של ביי.  בסוף היו גם קצת חדשות טובות – התברר שבסוף ביי לא יביים אלא רק יפיק, ובנוסף, שהכותבים המקוריים של הקומיקס, פיטר ליירד וקווין איסטמן הועסקו כיועצים בפרויקט. החדשות האלו כבר השביעו את רצון הציבור.

trnt

Teenage Regular Ninja Turtles

 

צבי

OK, כל זה טוב ויפה, אבל מה לגבי הסרט עצמו?  התשובה הקצרה היא : תלוי

"אתה שמח לראות אותי? או שיש לך שתי חרבות ביד?"

"אתה שמח לראות אותי? או שיש לך שתי חרבות ביד?"

התשובה הארוכה היא: צבי הנינג'ה החדשים, הם בדיוק זה, חדשים. כמו שאמרנו הצבים, כל כמה שנים עוברים מתיחת פנים ומשתנים, מהקומיקס הקודר והאפל אל סדרת האנימציה הראשונה והילדותית אל סדרת הקולנוע הריאליסטית וכו… הסרט החדש שוב משנה קצת את הצבים, גם במראה שלהם, וגם באישיות שלהם. אל תבואו עם ציפיות לראות את הסדרה המצויירת משנות ה-90, למרות שיש הרבה מאוד קריצות אליה בסרט, הוא בהחלט לא מנסה לשחזר אותה.

הסיפור כן נשאר יחסית זהה, עדיין 4 צבים (מכדור הארץ תודה לאל) נחשפים לחומר מסתורי, שהופך אותם לאנושיים. גם כאן יחד איתם נחשף לחומר עכברוש שמאמץ אותם, וגם כאן הוא מלמד אותם להיות נינג'ות בגיל ההתבגרות.

על 4 אחים דיברה התורה

על 4 אחים דיברה התורה

חלק מהדמויות המוכרות נמצאות בסרט, כמו שרדר וכמו הכתבת וחברתם של הצבים, אפריל אוניל. גם בסרט הזה אפריל אוניל מופיע ככתבת חדשות, אך עלי לומר שדמותה עברה שדרוג רציני ולטובה בסרט הזה. תפקידה של אוניל כבר לא רנדומאלי כבעבר, אלא כעת הוא חלק אינטגראלי מעולמם של הצבים.

יהודה ברקן - הדור הבא

יהודה ברקן – הדור הבא

מי שלא מופיע בסרט החדש, הם בעיקר הדמויות האהובות מהסדרה המצוירת (קראנג, ביבופ ורוקסטדי). בהחלט מובן הרצון של לא להעמיס דמוית אבל אולי כן היה אפשר לקרוץ לכיוונם.

הסרט מלא בקטעי אקשן משעשעים וחילופי דברים מהירים ושנונים בין הצבים. אך למרות כל זאת מורגש בעיית קצב מסוימת בסרט. לעיתים מרגישים שהסרט קצת נמרח, אך כאשר מגיע עוד קטע אקשן אתה שוכח מה היה לפני שנייה.

 

צבי הנינג'ה

 

 

לסיכום, אפשר להגיד שהסרט הוא בהחלט סרט שכדאי ללכת אליו בימי הקיץ. בין אם אתם גדלתם על הצבים ובין אם מעולם לא ראיתם צבי הנינג'ה בפעולה, אפילו אם סתם יש לכם שעה וחצי פנויה ולא בא לכם לחשוב יותר מידי – הסרט מצליח לשחזר ולאתחל את הכיף שהצבים סימלו לכל כך הרבה דורות של ילדים.

 

צב, צבי, צבי הנינג'ה

בץ, מפרפר נחמד, הוא הזהות הסודית של מיכלאנג'לו .

בץ

מודעות פרסומת

הבעת האימה הגרמנית חלק I – מבוא להבעה עצמית ערפדית


סדרת כתבות חדשה עולה לבלוג. הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי. סידרה של 4 כתבות, הקדמה ושלושה ניתוחים תרבותיים של פסגות היצירה  של הקולנוע האקספרסיוניסטי, מטרופוליס, נוספרטו, והקיבנט של ד"ר קליגרי.

"הצל שלי ואני, רצחנו ביחד"

 הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי הוא זרם  קולנועי ואומנותי שפעל בתחילת המאה  בעיקר בין השנים 1919 עד בערך 1926, מה שמכניס את הקולנוע הזה לטווח של תקופת הראינוע, הסרט האילם, שזו גם תקופת בין המיצרים, בין שתי מלחמות העולם. הזוועות של מלחמת העולם הראשונה היו טריות מאי פעם.

הפצועים שחזרו מהמלחמה הזו, חזרו שבורים. שבורים לא רק במובן הפסיכולוגי של המילה אלא גם במובן הפיזי. הפגיעות שהותירה מלחמת העולם הראשונה על הלוחמים היו הקשות ביותר. חיילים שחזרו הביתה מכוסים תחבושות, פגועי גפיים, שרופים, עיוורים, מטורפים. כל  אלו מילאו את רחובות אירופה השלווה.

"מי מסתתר מאחורי המסכה? חתול מפלצת או חייל ממלחמת העולם הראשונה? "

מלחמת העולם הראשונה היתה גם  המלחמה המודרנית הראשונה. הפעם הראשונה שבה השתמשו בשדה הקרב  בנשק כימי, במכונות יריה, בטנקים, מטוסים. אפילו הטיל המונחה הראשון ראה אור, או יותר נכון הראה חושך, במלחמה הזו.
כל מה שאנחנו מכירים היום במערך המלחמה המודרנית, הפציע במלחמת העולם הראשונה. זו היתה הפעם הראשונה שהאנושות ראתה כמה נזק היא יכולה לעשות בעזרת המכונות של העולם המודרני. איך לרתום את כוח ההמצאה של המאה החדשה לקציר של דמים לשדות ההרג.
העולם של אחרי מלחמת העולם הראשונה היה עולם מפוקח יותר, עולם בו כבר לא בטוח שהמכונות המופלאות החדשות יעזרו לפתח את האנושות קדימה, אלא להפך, הן מסוגלות להחזיר את האנושות לתקופת החושך.

במקביל למלחמת העולם הראשונה, ובעיקר אחריה, צורת השילטון המלוכני התמוססה, והתחילו להתפשט אידאולוגיות האיזמים למיניהן (קומוניזם, פאשיזם, קפיטליזם, נאציזם, רובוטריקיזם).

"הטייס שלנו ח'ברמן, הוא יקח אותנו לסייבטרון"

עלינו גם לזכור את מקומה של גרמניה בסוף המלחמה. גרמניה היתה שבר כלי. גרמניה של אחרי המלחמה לא רק היתה מלאה בזומבים פצועים אלא גם באומה שבורה ומושפלת.
אך מאידך זו גם תקופה בה עולם התרבות הגרמני היה בפריחה.
הצמד ברכט/וויל הוציא את היצירות הגדולות שלו, בית הספר לאדריכלות- הבאהוס- נפתח ושינה לעד את האדריכלות, וכו… וכו…

 אקספרס יור-שלף (משלוחי אקספרס למדפים)

אבל מה הוא בעצם האקספרסיוניזם? האקספרסיוניזם הוא זרם אומנותי שהתחיל עם ואן-גוך, אחרי זה גוגן, מונק, ומשם התגלגל. החידוש הגדול של האקספרסיוניזם, זה שהוא שם את היוצר במרכז היצירה ואת הדרך שבה היוצר חווה את העולם בצורה הריגשית שלו עצמו. עד אותה תקופה היה נסיונות שונים לתפוס בציור את "האמת" של הרגע. היה נסיון לשחזר רגע אובייקטיבי, אם זה של נוף, אדם, או כל דבר אחר. האקספרסיוניזם מנסה לשחזר רגע סובייקטיבי, אם זה דרך ציור של נוף, אדם, או מאוחר יותר סתם בליל צבעים בלתי רציונלי.
ומה זה האקספרסיוניזם הגרמני? כמו שנאמר לעיל – רק בגרמניה, אהה, ובעיקר בקולנוע (היתה תנועה אקספרסיונסטית גם בציור אבל היא היתה פחות חשובה).

"לילה, לילה, מסתכלת הלבנה, על המשוגעים שבגינה"

מה מייחד את הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני ? ובכן כמה דברים מאוד בולטים.
דבר ראשון הנרטיב שלו. הסיפורים שיחליט הקולנוע האקספרסיוניסטי להעביר והדמויות בהן הוא משתמש כדי לעשות זאת. הסרטים האלו כמעט אף פעם לא היו איזה דרמה קטנה ונחמדה (חוץ מזריחה), או קומדיה רומנטית . זה בדרך כלל יהיה או מד"ב או פנטזיה. וכמעט תמיד שניהם יהיו טבולים טוב טוב במוטיבים חזקים של אימה– אם זה ערפדים (נוספרטו), אם זה זומבים (ד"ר קליגרי, טוב זה סוג של זומבי לא ממש), אם זה דרקונים ולוחמים(הניבולנגים),השטן (הסטודנט מפראג) ומדענים מטורפים (ד"ר מבוזה) או כל דבר מוזר אחר שאפשר לחשוב עליו.

"פני מלאך, הוא רצח לה והלך, פני מלאך, הוא מטורף כלכך"

דבר שני, באופן מפתיע הסרט יהיה מנוקדת מבט אחת סובייקטיבית (הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי אמרנו) .
הגיבור בדרך כלל יהיה קצת/הרבה…. משוגע.
במקרה הטוב הוא יהיה קצת מטורלל ולא לגמרי מאוזן, ופסיכי רצחני בעל נטיות פסיכופטיות במקרה הרע.

דבר שלישי, התאורה והתפאורה. הסרטים יהיו תמיד נורא אפלים, גם בסיפור וגם בתאורה. הצילומים תמיד יעשו בתוך אולפן סגור עם תפאורה מורכבת והרבה מאוד משחקים של תאורה וצללים. הדמויות תמיד תהיינה  מוארות בצורות מוזרות ובאור לא טבעי.

"על גגות ת"א, מישהו צעק הלילה, לא מקור לא מחום, כי אם מזומבים רצחניים"

התפאורה, תמיד תהיה קצת עקומה, היא תתן כל הזמן הרגשה שמשהו עוד רגע  נופל, דבר שבאופן תת הכרתי מפעיל אצל הצופה הרגשה של אי נוחות ומשאיר אותו על קצה הכיסא בהרגשה  שכל שניה משהו נורא עומד להתרחש.

אקספרסו משולש

הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי הוציא תחתו עשרות סרטים, אבל שלושה מהם השאירו חותם גדול במיוחד, שמהדהד עד היום ללא הפסקה.

הקיבנט של ד"ר קליגרי. אם כי לא הסרט האקספרסיוניסטי הראשון, הוא הראשון שהכיל את כל הסגנון לסרט אחד, ובעצם היווה מאז את תוכנית המתאר לשאר הסרטים, במיוחד בתחום התפאורה ועיצוב הדמויות.

הסרט השני, מטרופלויס.  מטרופוליס נחשב לשיא של הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי. הסרט שנעשה בשלהי הגל האקספרסיוניסטי ב1926, נחשב לאחת ההפקות הגדולות ביותר שנעשו בראינוע בכלל, כל שכן בקולנוע  הגרמני. הוא ללא ספק אחד מהיצירות היקרות ביותר של הקולנוע הגרמני (לא כולל את נצחון הרצון).

וכמובן נוספרטו של מורנאו. סיפור דראקולה (רק שהם לא הצליחו לקנות את הזכויות לסיפור, אז החליפו את השמות של כל הדמויות( שהשפיע בצורה ברורה על כל סרטי הערפדים עד היום (לא כולל את ההוא שנוצץ, לא יודע מי השפיע על השיקוץ הזה) ועל קולנוע האימה בכלל.

בפעם הבאה…. מטרופוליס עיר העתיד

מסקנה

ילדים, מי יכול לספור כמה פעמים הופיעו במאמר המילים "הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי"? בין הפותרים תוגרל מתנה מסין.

מוצצים


כאשר אנחנו חושבים על קהילה שאוהבת להתלבש באופן מצועצע, יוצאת לבלות בעיקר בלילות, מחליפה בני זוג רבים, ובעיקר, שאנשיה אוהבים למצוץ, אנחנו מן הסתם  נחשוב על הקהילה ההומוסקסואלית.
אבל אני התכוונתי לערפדים. זה לא מיקרי שיש דמיון כזה בין הומואים לערפדים.

גם אתה ברוטוס?

הפחד במראה

ערפדים הם חלק מז'אנר סרטי האימה. סרטי האימה מאז הופעתם הראשונה, היו לרוב בבואה לפחד של החברה שיצרה אותם. בשנות ה40 היה זה הפחד מהמלחמה הקרה והמקארטיזם עם  סרטים כמו פלישת חוטפי הגופות. בשנות ה60 היה זה הפחד מהאנרגיה האטומית אשר הובילה לסרטים כמו THEM (עם הנמלים הענקיות) וליל החיים המתים וכו

"יעקוב, תביא את הK300 שוב יש נמלים"

אבל הפעם אני רוצה להתמקד בתת ז'אנר אחד בתוך כל בליל סרטי האימה של סרטי הערפדים,אולי אפילו למקד את זה לסרטי הערפדים שנוצרו מתחילת שנות ה80 ועד אמצע שנות ה90. בכתבה אחרת שלי לפני כמה חודשים כתבתי באריכות על תולדות הערפד במערב. אז רק תזכורת מהירה , ערפדים הם יצורים מיתיים. על פי האגדות הם ה"חיים המתים", אנשים שמתו וחזרו לחיים וניזונים מדם החיים. כמעט לכל התרבויות העתיקות היה איזכור למתים שחוזרים ושותים את דמם של החיים.
במשך שנים ערפדים היו לא יותר ממפלצות מחרידות וטיפשות שרק צדו דם. היה זה המשורר הבריטי לורד בירון  שהפך את הערפד ליצור אינטליגנטי בשירו "הכופר" (1813). לאחר מכן הגיע בראם סטוקאר וכתב את דראקולה (1897).

רק דרקולה יביא שלום!

הערפדים, כמו בסרטי אימה אחרים, הביאו לידי ביטוי את פחדיה של החברה, אם זה בגרמניה של שנות ה30- הפחד מהזר ובעיקר מהיהודים כפי שנתפסו בנוספרטו. היו גם יהודים שידעו שפחד הופך מהר מאוד לשנאה ובתגובה היגרו לארה"ב בשנות ה20 וה30. בארה"ב מנגד, התגבר הפחד מן הזרים שהתחילו לזרום בשנות ה30 ובא לידי ביטוי בסרט דראקולה, בו הוא היה כבר בעל מבטא רומני/הונגרי כבד והסתובב כל הסרט עם מגן דוד.

"אתה מתכוון לגמור את הגיפלטע הזה? או שאני יכול לאכול?"

לאחר הקדמה קטנה זו על ערפדים אני רוצה להזכיר לכם מה היה הפחד הגדול ביותר בשנות ה80, פחד הממשיך להטיל את צילו עד היום הפחד ממגפת האיידס שהתחוללה בשנים ההן.

איידס

מחלת האיידס AIDS ראשי תיבות של Acquired immune deficiency syndrome (תסמונת הכשל החיסוני הנרכש) איננה מחלה חדשה. מקרה המוות הראשון הידוע  כתוצאה מאיידס היה כנראה בשנות ה60 של המאה העשרים. אבל היו מקרים בודדים שלא ידעו לקטלג אותם. היה זה רק  ב1981, ב5 ליוני ליתר דיוק כאשר חמישה הומוסקסואלים הגיעו למיון עם דלקת ראות וקריסה של המערכת החיסונית שהאיידס הוגדר כמחלה. אך לפני שהמחלה נקראה AIDS היה לה שם אחר, GRID ראשי תיבות של Gay-Related Immunodeficiency, "(כשל חיסוני של הומוסקסואלים.( בתחילה  סברה הרפואה שהמחלה פוגעת רק בהומוסקסואלים. לאחר לחץ של אירגונים שונים וגם כמובן העובדות (אבל זה מעולם לא בלבל אף אחד) שהראו שהמחלה פוגעת גם בחולי המופיליה, במשתמשים בסמים ובנשים וגברים הטרוסקסואלים, הוחלף השם למה שאנחנו  מכירים היום כאיידס. אולם הנזק כבר נעשה והקשר בין ההומוסקסואלים למחלת האיידס הפך לקשר בלתי ניתן לניתוק.

מבצע הקש בדלת, עזרו לנו לעזור להם

עכשיו אני רוצה לנסות לחבר בין שתי התופעות האלו, סרטי אימה המשקפים את הפחדים של החברה והפחד הקמאי מאחת המגפות הקשות בחצי השני של המאה העשרים.

צריך לזכור שהפחד מהערפד הוא הפחד מהמיניות הפתוחה. הערפד בעצם מאיים על הסדר החברתי הישן. חשוב לזכור שהמיניות של הערפד היא מיניות הומוסקסואלית, או לכל הפחות, הביסקסואלית. הנטיה המינית הזו היתה כבר בגרעין הערפד המודרני. הסיפור הקצר "קרמילה" שיצא עוד לפני דרקולה סיפר על ערפדית לסבית שמפתה נשים, ואף בדרקולה יש איזכורים שונים למיניות שפתוחה לשני המינים. דוגמא לזה אפשר למצוא במערכת היחסים של דראקולה עם גונת'ן והסצנה המפורסמת ברומן/סרט שבו הוא רוצה למצוץ את אצבעו החתוכה של גונת'ן. למצוץ אצבע, הלו!? אף אחד לא חושב על הרימוז הפאלי הברור !?

"אז אתה המעריץ של צביקה פיק?!"

אבל משנות ה80 ואילך המיניות הפתוחה הזו הפכה למשהו עוד יותר מאיים. עכשיו הערפדות היא משהו הרבה יותר נורא. היא לא רק פתיחות מינית מתירנית שעלולה להזיק לחברה, אלא שעכשיו היא משהו שיכול לכלות את האנושות.

הערפדות היא דבר מדבק. כל מי שננשך על ידי ערפד עלול להפוך לכזה בעצמו ולהדביק אחרים.
כשאתה נושך את החברה שלך אתה בעצם נושך את החבר של החברה שלך שנשך את החברה של החבר שלך וכן הלאה…. מוכר ?

מישהו רעב?

סרט הערפדים הראשון שנעשה אחרי גילוי נגיף האיידס נעשה שנה אחת אחרי "הרעב".

מהאלבום המשפחתי : תמונה מהברמיצווה

 

הרעב הוא סרט הביכורים של טוני סקוט (אח של ומי שעשה את אהבה בשחקים) הסרט הוא אגדה גותיתאורבנית מודרנית על ערפד, אותו מגלם דיוויד בואי, הנאלץ לפנות לייעוץ רפואי עקב הזדקנות מהירה. בת זוגו המסתורית של בואי, ערפדית עתיקה ויפהפיה (קתרן דנ'ב), מתחילה להתעניין ברופאה הגריאטרית שמטפלת בומה שניגמר בסוף בסצינת מין וברומן סוער בין שתי הנשים. לא בכדי לערפדית לא אכפת אם זה גבר או אישה, לא אכפת לה אם הם ימותו בסוף כמו כל המאהבים האחרים שלה, שזה רמז ברור לחוסר הריסון ההרסני שהקהילה ההומוסקסואלית הואשמה בו.

לאחר שג'ון, דמותו של בואי, יוצא מהתמונה, מריים, דמותה של קטרין דנב', מחפשת לה שותף חדש שיחליף את ג'ון (לא שיש תחליף לבואי), אלא שהפעם היא מחליטה דווקא לבחור לה אישה כבת לוויה. חשוב לשים לב כאן  לעובדה שבמערכת היחסים הזו האישה היא הדומיננטית והיא מחליטה מי יהיה בן זוגה ומה יהיה מינו. לכן הפחד מההומוסקסואליות אינו מכוון בסרטים רק להומוסקסואליות גברית אלא גם להומוסקסואליות נשית, כמו שזה ניראה בקטע בו היא מפתה את סרה (סוזן סרנדוט) והופכת אותה לערפדית כמוה, אבל לא רק דרך נשיכה, אלא כחלק מאקט מיני בוטה וברור.

"באה לכאן הרבה, בובה?"

 

חשוב לשים לב שבניגוד לתקופה הקלאסית של הערפדות ,כיום לא מספיק שתינשך על ידי ערפד על מנת שתהפוך לכזה, אלא אתה צריך גם לשתות את הדם שלו. זאת אומרת שכבר לא קיים הערפד הקורבני, אלא  רק זה שמשתתף ברצון. הוא לא קורבן של אונס אלא זו בחירה אישית  וחופשית להיות כזה. הבחירה להיות מופקר, מיני, רוצח ולחיות מדמם של אחרים, "לקבל" על עצמו את המחלה, היא  בחירה חופשית, מה שאומר שיש כאן אמירה ברורה בסגנון "אין צורך לרחם עליהם, הם דרשו, רצו ורדפו אחרי זה".

"אני חושבת שקיבלתי מחזור"

 

אני רוצה להתעכב על הבחירה בדייויד בואי לתפקיד הראשי. אין ספק שדויד בואי הוא שחקן מחונן (הוא אפילו פנטומימאי בחסד) . אבל אין לי  ספק שהעובדה שבעברו הצהיר בואי על עצמו כביסקסואל והעולם הכיר את עברו כזיגי סטארדאסט יצור אנדרוגיני בעל מיניות מוחצנת ולא ברורהשיחקה תפקיד מכריע בבחירתו לתפקיד זה.

דיויד בואי במופע במועדון הפוסי קאט


באותה תקופה אנחנו רואים גם שינוי מאסיבי בדימוי של הערפד. אם פעם הערפד היה דמות מרשימה ששולטת בכל מה שנוגע אליה , שהיא היתה שר האופל, הרי שבסרטים אלו  הערפדים הופכים למשהו חדש. יש להם בעיות של אנשים אמיתים, יש להם מבנה חברתי פנימי ובנוסף יש להם אינטראקציה עם החברה שמסביבם, כמו שאנחנו רואים ברעב למשל. ויותר חשוב מזה, לרוב יש להם גם חמלה ורגשות לגמרי אנושיים. בנוסף לכל המעלות והחסרונות שהם חולקים עם שאר בני האדם, יש להם צורך בלתי ניתן לשליטה שהם חייבים לספק. משהו שהוא מחוץ לשליטתם, הם לא יכולים להפסיק יום אחד להיות ערפדים ולוותר על הצורך הזה.
זה בדיוק כמו שמתייחסים להומוסקסואליות מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה, משהו שחזק מהם, שהם לא יכולים לשלוט בזה , העובדה שמתיחסים אל זה כמשהו שצריך לשלוט.

spread the disease

הרעב הוא הוא סרט מוקדם אתם אומרים? הוא נעשה בתחילת הפאניקה? הדברים נרגעו לקראת הסוף?

ראיון עם ההומוסקסואל


בואו נבדוק עוד סרט משנות ה90. הפעם סרט ערפדים יחסית מצליח, ראיון עם הערפד.
ראיון עם ערפד הוא סרט ערפדים קלאסי שנעשה ב 1994 , כשכבר היה ברור שאיידס הוא כבר נחלת הכלל ולא רק של ההומוסקסואלים.
אבל זוכרים מה שאמרנו שלא ניתן לעובדות לבלבל אותנו?

אווו, כמה רומנטי

הסרט נותן הרגשה שכמעט כל הערפדים הם גברים והנשים הן דבר זניח בסרט. הסרט כולו גדוש בסאבטקסט הומוסקסואלי.
אפשר לראות זאת כבר מבחירת הבמאי, ניל ג'ורדון. ניל ג'ורדון ,לפני שעשה את ראיון עם ערפד, ביים סרט אחר בשם משחק הדמעות. למי שלא זוכר , הסרט מגולל את סיפורו של  לוחם במחתרת הIRA האירית שמתאהב בזמרת טרנסקסואלית. לא בדיוק סיפור אהבה סטרייטי.

זה לא גברת זה גוואלוד (סטארגייט)

בראיון עם הערפד אם מסתכלים מקרוב בטקסט של הסרט אפשר למצוא רמיזות הומוסקסואליות רבות. למשל, הקטע בו לסטאט מדבר עליו ועל לואיס כ"משפחה קטנה" , משפחה אלטרנטיבית המאמצת לעצמה ילדה קטנה.זו משפחה של שני גברים שמגדלים ילדה מאומצת, ממש תא משפחתי חד מיני.

לא! בכלל לא גאי!

רמיזה נוספת היא באקט בו לסטאט הופך את לואי לערפד. כאשר לסטאט מתנפל על לואי, מוזיקת הרקע מתחלפת   לכינורות צווחים אשר  משתתקים בבת אחת מיד לאחר מכן. כעת לסטאט רוכן מעל גופו השכוב של לואי ולוחש לו באוזן את הצעתו לחיי נצח לצידו, צעיר לנצח כמו שהוא עכשיו. כאשר לואי משיב לו בחיוב לסטאט פותח את ורידו ומטפטף דם אל פיו של לואי. המצלמה עוברת בזוםאין לצילום תקריב של לואי המקבל את  הטיפות הראשונות של הדם. אפשר לראות שלואי מנסה לקרב את אותן טיפות בצורה חושנית אל פיו. כעת הסאונד מתחלף לפעימות ליבו של לואי, פעימות, שככל שהאקט של מציצת דמו של לסטאט מגיע אל שיאו כך פעימות ליבו מתגברות. נשימת שניהם הופכת לכבדה ומהירה עד שהם נפרדים אחד מן השני בבת אחת, נשכבים על גבם ומנסים להחזיר את נשימתם.

אני לא רוצה להגיד כאן  מה היתה הסיבה שבפעם האחרונה אני נישכבתי על הגב וניסיתי להחזיר את נשימתי (ואני גם בטוח שאתם לא רוצים לשמוע).

לסיכום
הבחירה בערפדים כמיצגי הסטיה מבחינה בצורה ברורה בין מחנה ה"אנחנו" וה"אחרים". הצופים בסרטים, יכולים בקלות להגדיר את עצמם מחוץ להתרחשויות ובכך ליצור חיץ בין מה שקורה על המסך לבין חייהם "הנורמלים". ההתרחשויות מעוררות הרתיעה, החרדה והגועל, אשר הם חווים כלפי הישות הקולנועית בסרט ,מצדיקות את סלידתם מן האנשים בסביבתם המזכירים בהתנהגותם את אלו שהם ראו בקולנוע. או במילים האחרות, הקולנוע המימסדי באותה תקופה נתן גושפנקא לגאי באשינג.

ובכל זאת כל מה שנאמר על הקשר בין ערפדים להומוסקסואליות, זה עדיין לא תירוץ לדמדומים!

חומר לימודי

מסקנה

אם אתם הולכים לשתות למישהו את הדם, רק עם קונדום!

היכונו לTVEYE

סופרמן הוא מת בשבילנו – חלק 2


 

אז נתחיל בחג פורים שמח לכולם.

בשבוע שעבר ראינו כיצד תעשיית הקומיקס, בעיקר הכותבים של הכותר של ספורמן, החליטו לגזור עליו גזר דין מוות. אבל מלהגיד "בוא נהרוג את סופרמן" ועד להוציא את זה לפועל הדרך ארוכה. איך הורגים את הקבוע היחידי בעולם הקומיקס, את הגיבור החזק ביותר? האם סוף סוף ניתן את הסיפוק בידי לות'ר? האם נבל אחר? ואם כן מדוע דווקא עכשיו? אם זה לות'ר, אז למה דווקא עכשיו אחרי כמה עשורים של נסיונות זה פתאום יצליח?

סיפור העלילה

הפעם נתמקד בסיפור העלילתימי עשה מה ובאיזה הקשר, פירוט ונימוק.

לאחר לבטים רבים הוחלט לבסוף להביא מישהו חדש, אויב חדש לסופרמן, אחד שיכול לקום עליו ולא רק לקום עליו, אלא גם לחסלו.

 

"איפה המרפי הזה !!"

לאחר מחשבה רבה הוחלט על יצור שכל מטרתו היא להרוג, מכונת הקטל האולטימטיבית, דומסדי!. דומסדי הוא חורץ דינו של סופרמן ואולי אפילו את דינה של האנושות כולה. למרות שרק ב95 הוא הפציע לקומיקס ולעולמו של סופרמן, דומסדי הוא הרבה יותר עתיק. הסיפור שלו מתפרס 250 אלףשנה לפני המפגש עם סופרמן.

יום הדין!

באופן מפתיע דומסדי נוצר בכוכב אחר, כוכב מרוחק בשם קריפטון. כן, בדיוק אותו כוכב ממנו הגיע סופרמן. הוא נוצר שם עוד לפני שדמוי האדם, אבותיו של סופרמן, תירבתו את הכוכב. לכוכב הגיע מדען חייזרי בשם ברטרון שערך ניסויים על מגוון החיים הפראיים שהיו על הכוכב. הוא סינטז מהחיות המסוכנות ביותר על הכוכב את האלמנטים הקשים ביותר שלהם. הוא יצר תינוק במעבדה עם הגנים המסונתזים, ולאחר שזה נולד במבחנה הוא שיגר אותו לכוכב. התינוק מת כעבור מספר דקות בתנאים הקשים של הג'ונגל הקדמוני. המדען לקח חזרה את שרידי הגופה ועם השיירים שיכפל תינוק חדש עם סינטוז נוסף מהנסיון הקודם, וכך חוזר חלילה.

דוקטור ברנטרון מנגלה

על ידי כך ביצע ברטרון אבולוציה מהירה ומוקפדת עלמנת ליצור את מכונת ההרג הבלתי ניתנת לעצירה. הבעיה היתה שאותו ברטרון היה גם כנראה סדיסט לא קטן, והוא השאיר את הזכרונות של כל התמותות הקודמות של הוולד, דבר שגרם ליצור להיות גדול, חסין ובעיקר בלתי שפוי ובעל כאב וכעס על כל יצור חי. מה שברטרון לא לקח שבחשבון הוא שיצור כזה גם ישנא אותו, או במיוחד אותו, אחרי שיזהה שהוא זה ששלח אותו למותו מאות פעמים. ואכן לבסוף הוא רצח את ברטרון וברח מהגרביטציה של קריפטוןלא לפני שהשמיד את רוב הטורפים הגדולים על קריפטון, מעשה שנתן הזדמנות לקריפטונים הראשונים לקחת שליטה על הכוכב.

 

בו גוריון בתקופת המטאל שלו

בינתיים דומסדי זרע הרס בגלקסיה, השמיד אוכלוסיות של כוכבים שלמים ואפילו כמעט הכחיד את כל הגרין לנטרין. לבסוף הוא נעצר והומת, לא לפני שבקרב האחרון על חייו נהרסו 50 פלנטות. גופתו הושמה בתכריכים על מנת שלא יוכל לעבור לעולם הבא ולהטיל שם הרס, נקשרה בשלשלאות, הושמה בתיבת מתכת  מולחמת ונזרקה לחלל הקר.

רצה הגורל ולפני כמה אלפי שנים התיבה הגיעה אל כדור הארץ והתרסקה אי שם במערב התיכון של ארה"ב. עוצמת הפגיעה שלחה את תא הקבורה עמוק אל מתחת לאדמה, שם היא נחה אלפי שנים. בזמן זה גופו של דומסדי מתקן את עצמו ומשכפל את התאים ואט אט הוא חזר לחיים.

במשך תקופה ארוכה, בסיום כל קומיקס, היה פנאל אחד עם ידו של דומסדי חובטת בדפנות התא "טאד,טרד". אף אחד עוד לא ידע מה הן  הדפיקות הללו. הדפיקות הללו היו הספירה לאחור לנורא מכל, הן היו הספירה לאחור למותו של סופרמן.

חופשי זה... חופשי זה לגמרי לבד

הסוף?

ובאמת, בסופו של דבר, דומסדי מצליח להשתחרר מהכלא העתיק שלו ומוצא את עצמו בלב שדה אי שם באוהיו. לזירת האירוע לא סופרמן מגיע ראשון, כי אם ליגת הצדק . להזכירכם, דומסדי עדיין בתכריכים הירוקים ושלשלאות. הוא מנגב את הרצפה על ליגת הצדק כאילו היו מגבונים לחים.

מגבונים לחים, להישאר רענן ונקי

הוא גובר עליהם עם יד אחת מאחורי הגב לא באופן מילולייד אחת שלו היתה עדיין קשורה בשלשלאות לגבו. לבסוף סופרמן מגיע ומנסה לעצור את היצור. דומסדי, שמזהה את המערך הגנטי של סופרמן כמערך גנטי קריפטוני, מגיב תגובה אינסטינקטיבית לתקוף ולהרוס כל דבר קריפטוני. ואכן , כאן מתחיל קרב האימתנים. מצד אחד, דומסדי מזהה את מרכז האכולוסין הגדול במטרופוליס ושם פעמיו לעברו, ומן העבר השני סופרמן המנסה להדוף אותו. הקרב הזה התפרס על לא פחות מ7! גליונות שונים. שבעה גליונות שמסתימים בגיליון סופרמן 75.

 

"מי הזיז את הגבינה שלי !?!?!!!!!??"

סופרמן 75# בנוי כולו משפלאסים (פנאל קומיקס המתפרש על 2 עמודים שלמים). כל עמוד הוא מכה אחרת שניתחת האחד בפניו של השני. קומיקס שלם ללא סיפור, אלא פשוט של הרס וחורבן. קומיקס שלם שבו בעצם סופרמן מנסה לעצור את יום הדין מלהחריב את מטרופוליס. קומיקס שלם המוקדש כולו להקרבה של סופרמן למען המין האנושי. קומיקס שלם בו סופרמן גואל את האנושות.

 

האב, רוח הקודש והבן האחרון של קריפטון

אני יודע שזה נשמע בומבסטי ומוגזם, אבל ללא ספק, הכותבים התכוונו לזה. הפנאל האחרון של סופרמן בזרועות לואיס הוא העתק כמעט מושלם של פסל הפייטה של מיכאלאנג'לו. הרגעים בהם מריה הורידה את ישו מהצלב ללא רוח חיים, לאחר שהוא הקריב את עצמו למען החטאים של האנושות.
שימו לב לתנוחה של שניהם, לידיים השמוטות לצדדים, לתמיכה ששתי הנשים מעניקות בכתפיים. אבל ההבדל הוא בנשים. סופרמן הוא מציל האנושות, וכך גם ישו בעיני מיכאלאנג'לו. אבל בניגוד למרים שמקבלת את ההקרבה כחלק מגלגול האנושות, לואיס היא רק אישה שאהובה נספה, אישה שבורה ליד מציל האנושות.

אחרית דבר

לאחר מותו בקומיקסים, כל הכותרים יצאו תחת הכותרת "הלוויה לחבר". הקומקסים התמקדו בעיקר  בהתמודדות של העולם עם אובדן הגיבור הגדול מכולם, של העולם, ולא פחות חשוב, של החברים הקרובים והמשפחהבמיוחד של הוריו של קלארק קאנט, אשר החליטו לכבד את סודו ונאלצו להסתודד בכאבם הרחק מהטיקסיות הרישמית של לווייתו של בנם. הם נאלצים לשבת מהצד ולראות בטלוויזיה כיצד טומנים את בנם במוזיליאום הענק שהכינו לכבודו, מנסים להתנחם בכבוד הרב שרוחשים לבנם, אך זה לא עוזר. כל מה שהם יכולים לעשות הוא לבהות בטלוויזיה ולדמוע.


וזהו, סופרמן מת.

במשך כמה שבועות DC הפסיקה את הוצאת החוברות של סופרמן, ואכן התחושה  בציבור היתה שאולי באמת זה הסוף.

אבל זאת היתה רק ההתחלה….



לפני שאני מסיים עם החלק הזה של מותו של סופרמן, אני רוצה לשתף אתכם במשהו שאני בטוח שכמעט כל ילד עבר בשלב כזה אחר בילדתואם בפורים או סתם בשעת משחק. הרגע הזה, הרגע של ההתחפשות לסופרמן, ההתחפשות והרצון להיות סופרמן. החיפוש הזה אחר הכוח הבלתי מוגבל ואחר ההגנה האולטימטיבית מכל רע שיכול לפגוע בנו. ובכל זאת מסתבר שגם בסופרמן אפשר לפגוע, וזה היה אחד הדברים הכי משמעותיים בסיפור הזה.