ערפדים, ערפדים, בואו הביתה


ערפדים, מה עוד אפשר להגיד עליהם שלא נאמר? לא הרבה, אבל אנסה להגיד את זה בצורה אחרת. אולי בכל זאת אצליח לחדש דבר או שניים.

"תלמדו ממני, גם אני הייתי סקפטי"

 

ז'אנר סרטי הערפדים הוא אחד מתתי הז'אנרים של ז'אנר סרטי האימה. נעשו יותר סרטי אימה על ערפדים מאשר על כל מפלצת/יצור אחר בקולנוע.

אומנות האימה  היא ז'אנר שהתחיל להתגבש בערך בסביבות זמן כתיבתו של הרומן "פרנקשטיין" של מרי שלי, שהמשיך להתגלגל ולהשתכתב ברומנים ובמחזות השונים. על הגל הזה קמו סיפורים דומים, והתגבשו לכדי מה שנקרא היום "הספרות הגותית". הספרות הגותית היא האמא הרוחנית של כל ספרי וסרטי האימה.

הערפדים הופיעו בקולנוע בערך באותה תקופה בה הופיע הקולנוע. סרטי ערפדים היו בין סרטי האימה הראשונים.  סרט הערפדים הראשון שיש לו תיעוד (אם כי אין שום עותק שלו) הוא מ1909, ערפד החופים. גם סרטי הערפדים, בטח הראשונים, שאבו את עצמם מהספרות הערפדית שכבר היתה ענפה באותה תקופה. חשוב להדגיש שבאותה תקופה ערפדים לא ניצנצו באור השמש ואף אחד, כולל הערפדים, לא היה צמחוני.

!lunch

 

צריך לזכור, שערפדים הופיעו כמעט בכל התרבויות, גם העתיקות, המרוחקות והלא קשורות. כמעט לכל עם היה סיפור על יצור מהמתים שחוזר לשתות את דם החיים. האזכור הספרותי הקדום ביותר שהשתמר על ערפדים הוא באודיסיה של הומרוס בסוף המאה ה8 לפנה"ס.הערפד המודרני התחיל להתפתח במזרח אירופה במאה ה18, משם נפוץ לרחבי אירופה ומשם לעולם החדש (אמריקה הצפונית והדרומית).

בכל מקום ערפדים קיבלו סממנים אחרים. למשל, באוסטרליה הערפדים הם ממש קטנים, מסתתרים בעצים   ומוצצים את הדם דרך האצבעות.
לערפד הבולגרי יש נחיר אחד. בצ'כיה, כמו בצכ'יה, הערפדים היו תוקפים רק כשהם עירומים. אפילו ערפדי הרי רוקי בארה"ב מוצצים דם דרך האוזן בעזרת האף שלהם.

עוד לקוח מרוצה, בדרך לממש את חוק ההחזרות

אבל לכולם יש כמה דברים משותפים – כולם שתו דם אנשים (חלקם רק של תינוקות)-  ורובם נראו כמו אנשים רגילים, לפחות חלק מן היממה.

עד המאה ה19 ערפדים היו מפלצות חסרות בינה, משהו בדומה לזומבים. הם היו יוצאים,  תוקפים ,חוזרים. לא היתה להם שום מערכת רגשות או זיכרון מהחיים הקודמים. אבל אז הגיע לורד ביירון, המשורר הבריטי, והפך את הערפד ליצור אינטליגנטי ומלא חיבוטים נפשיים. ביירון צייר תמונה של ערפד אומלל שנקרע נפשית מעצם היותו ערפד. הוא כתב על זה את פואמת הכופר  The Giaour  (1813).

לא אוזן תשמע לא לשון תספר,

את עינויי נשמתך במישור האחר!

אך ראשית, עלי אדמה כערפד שנקרא,

גופתך מתוך קברה תקרע:

אז בבעתה תרדוף את מקום מושבך,

ותמצוץ את דם גזעך;

ומבתך, אחותך, אשתך, אלו הנשים,

בחצות הליל תנקז את עצם החיים;

אך תתעב את המשתה אשר בלי-בחירה

מוכרח להזין את גווייתך הזועמת, החיה:

(תרגום, אלמוני)

ארור האיש שאמר לי לקחת שמאלה באלבקוקי

 

ב1872 כתב הסופר האירי שרידן לה פנו (Sheridan Le Fanu) (1814-1873) נובלה גותית בשם "קרמילה"  (Carmilla) (1874). הסיפור מתרחש בטירה מבודדת ביערותיה של אוסטרליה. בעקבות תאונה דרכים מבוימת, ילדה קטנה וחולנית, קרמילה, מצטרפת אל המשפחה ב"אופן זמני". הכול טוב ויפה, אבל מספר שנים קודם לכך, כשהייתה בת 6, חלמה לאורה בת המשפחה חלום בו ראתה את קרמילה. בחלום קרמילה ליטפה אותה וגיפפה אותה ואז נשכה את צווארה. כשהיא התעוררה קרמילה לא הייתה שם אבל הסימנים בצוואר היו ההוכחה שזהו לא חלום רגיל. קרמילה היא ערפדית המנסה לפתות את לאורה.

"כמה פעמים אמרתי לך לא לשחק עם האוכל!?

 

בראם סטוקר (Bram Stoker) (1847-1912) כתב את דרקולה (Dracula) (1897).  הספר של סטוקר הפך לרב מכר ושינה את התפיסה שלנו כלפי ערפדים.  סטוקר מדבר על זר שמגיע מטרנסילבניה (מזרח אירופה ) ורוצה לקנות בית ולהשתקע בלונדון. הזר הוא דרקולה -ערפד שמסמל את הזרים שהתחילו לזרום ללונדון באותה תקופה.  אצל סטוקר השתרש עוד סממן של הערפד וזה המיניות. בדרקולה הערפד הפך לצייד המשתמש במיניות שלו על מנת לצוד את קורבנותיו.  דרקולה הפך לסיפור הערפדים הקנוני הראשון אשר הכניס את הערפדים לתודעת הספרות.

בתחילת המאה ה20 הצטרף הקולנוע לעולם האומנות.  הערפדים מצאו גם בקולנוע פינה .כבר ב-1909 צולם סרט הערפדים הראשון "ערפד החופים", ב1922 יצא לאקרנים סרטו של מורנו (F.W. Murnau), שנחשב בטעות לסרט הערפדים הראשון , "נוספרטו". לפני נוספרטו נעשו כמה עשרות סרטי ערפדים.

"קראתם לי?"

 

בשנות ה60 וה70 הערפד עבר עוד שינוי והפך ל"ערפד המשוחרר", ערפד ששיחרר את עצמו מכל עכבה אנושית וחוגג עכשיו את היותו ערפד. הוא כבר לא מיוסר ונקרע בין מה שהוא היה למה שהוא עכשיו –  נהפוך הוא. עכשיו הוא מחבק בשתי ידיים את המיניות שלו ואת היותו ערפד. אבל זה לא השינוי היחידי שהערפד עובר. עכשיו הערפד הוא כבר לא זר מסתורי מארץ רחוקה, עכשיו הערפדים הם חלק מאיתנו. הם נטועים עמוק בחברה, אי אפשר כבר להבדיל בינם לבין אנשים רגילים עד שזה מאוחר מידי. אין מבטא, אין בגדים מוזרים, אין אזהרה !

אולם זהו לא השינוי האחרון.

בשנות ה80 הערפד שוב עובר מהפך והופך ל"ערפד הפוסט-אנושי". בעבר הערפד היתה דמות מיסטית ששלטה בכל סביבתה. הערפד הפוסט-אנושי, בניגוד לקודמו, איבד מן הסטיות שלו ועליו להתמודד עם קשיים  של אנשים אמיתים.  לערפדים הפוסט-אנושים יש  מבנה חברתי פנימי ובנוסף יש להם אינטראקציה עם החברה שסביבם. לחלקם רגשות אנושיים, תיסכולים, פחד ומצב שאינו בשליטתם. הערפד הופך למשהו הרבה יותר מאיים. אין דבר מפחיד יותר ממפלצת עם פחדים ורגשות אמיתיים.

ללא מילים

 

בשנות ה2000 הערפד עובר היפוך אחרון, אבל לא ניכנס לזה מפאת כאב הלב (ראו מסקנה).

כמובן שיש עוד לאן להיכנס ולהרחיב בנושא, אבל יש לנו את הנצח לעשות זאת ילדי הלילה שלי.
ועוד נשוב להתעסק בהם בהמשך.

מסקנה

אני זוכר שבתקופתי ערפדים עוד מצצו דם ולא XXX

 

מישהו צריך להסביר לו, איך עושים את זה נכון!

 

מודעות פרסומת

לילה באופרה, הגנטית!


אתחיל מהסוף ואומר:” ריפו! (סימן הקריאה הוא בגוף הסרט) האופרה הגנטית" היא יצירת מופת. הסרט החדש של הבמאי הבינוני, דארן לין , הוא לא פחות מיצירה שמגיעה לתרבות המטאל בפרט ולעולם המוזיקלי בכלל. משהו שהיה צריך להגיע כבר לפני הרבה מאוד זמן. זוהי אופרה רצינית בעלת סיפור אופראי טוב וקו מוזיקלי שלוקח את עצמו ברצינות. כן, רצינות זו מילת המפתח כאן, ולא, זאת לא מילה רעה.


הסרט מתרחש בעתיד דיסאטופי, בעולם שבו פרצה מגפה חדשה. מגפה הפוגעת באיברים הפנימיים של בני האדם גורמת לכשל מערכות כללי ולבסוף מוות. המגפה פוגעת בעשרות מיליונים ברחבי העולם, והמין האנושי נראה כעומד בפני כיליון. אך לבסוף מגיע מושיע למין האנושי. חברה בבעלות פרטית מגיחה כמושיעה הגדולה של האנושות ומוכרת לכל דורש איברים חדשים. החברה מציעה כל איבר שתרצה, בתכנית תשלומים נוחה הניתנת לפריסה, עד החזרת החוב במלואו. הכל טוב ויפה אלא אם כן אתה לא עומד, מסיבה כזו או אחרת, בהחזר החוב שלך, כי אז יבוא הריפומן וללא הרדמה פשוט יתלוש את האיבר המדובר מגופך.

רעיון הסיפור הוא אכן נחמד ומקורי. כאשר שמועות על הסרט ועל הסיפור שלו הגיעו אל הרשת החלו הלחשושים, הבזז והציפייה להתעורר בקרב שומעי המטאל וחובבי סרטי האימה כאחד. הציפייה הייתה לסרט טראשי נחמד בעל הומור עצמי מוגבר.
רבים ציפו לסרט הדומה במשהו, או לפחות בסטייל של סרט הקלט "מופע האימים של רוקי". רוקי הוא סרט קאלט חביב מצחיק ומשעשע שכוונתו היא לצחוק על סרטי אימה ועל הז'אנר של מחזות הזמר.

 

דה, ריפו-מן, דה

בדומה לריפו! , גם הוא התחיל כהצגת תאטרון עם קהל מעריצים הדוק שעבר מדיום מבמת התיאטרון למסך הקולנוע.

אנשים ציפו מריפו! שיהיה חידוש משוכלל של אותה נוסחה, אך לדארן לין היה את האומץ לעשות את הדבר הנכון, ללכת עם היושר של הסיפור המקורי והפקת הבמה, ולעשות אופרה אמיתית לכל דבר. נכון, לאורך ההיסטוריה היו כמה וכמה אופרות קומיות, אולם הן היו היוצאות מן הכלל. רובן של האופרות לא היו כאלו כלל, אפשר אפילו לומר שההפך הוא הנכון. רובן של האופרות הן באופיין טרגדיות רציניות, וככאלו, לקחו את הליברטות ואת הלחן שלהן ברצינות רבה ואף לפעמים תהומית.

כאשר יצא ריפו! רוב הביקורות יצאו כנגד הסרט, והטיעון המרכזי כנגד הסרט היה : הוא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות.

ואכן כותבי הביקורות צדקו, הסרט אכן לוקח את עצמו ברצינות. הסרט הוא הרבה יותר אופרה מסרט אימה. האימה כאן לא ממש מובאת כעניין המרכזי של הסרט קצת דם, קצת איברים מדממים, אבל הרחק מעל הכל עומדת המוזיקה. בסרט אין כמעט (אם בכלל) דיאלוגים משוחחים. כיאה לאופרה, הכל מובא לנו בצורת שירה. גם המבנה הסיפורי הוא אופראי לגמרי. לכל דמות יש את המוטיבים המוזיקליים שלה ולפעמים, בדיוק כמו אופרה וגנרית מרשימה, מוטיב ניכנס במוטיב. זאת ועוד, לא רק שלכל דמות יש מוטיב מוזיקלי משלה, לכל קבוצת דמויות יש סגנון מוזיקלי משלו. משמיעה ראשונה זה יכול להישמע קצת כמו קקופוניה (מי שמכיר את וגנר יודע שגם שם בקטעים מסוימים זה נשמע כך), אך בהאזנה שניה ושלישית מגלים את הרבדים השונים.

 

הילטון, אפשר לעשות צ'ק אין

בואו גם נפרוט את הסרט עצמו לפרטים הקטנים. נתחיל בשחקנים . בסרט יש צוות שחקנים מרשים יחסית. קודם כל את התפקיד הראשי מגלם לא אחר מאשר אנטוני הד (נ'יילס מבאפי) בתפקיד שירה מדהים, כל מעריצי באפי לבטח זוכרים את הקול האדיר שלו בפרק המחזמר הידוע. בתפקיד "הנבל" פול סרבוינו (החברה הטובים, רומיאו+ג'ולייט) בתפקיד משחק משובח כהרגלו, אך הפתיע ללא ספק בקול אדיר שהחביא כל השנים הללו. אפילו שרה ברייטמן, שהיא למי שאינו יודע אשתו של המחזאי הידוע אנדרו לויד וובר, ואת התפקיד הנשי הראשי בפנטום האופרה ,שהוא כתב, הוא כתב במיוחד בשבילה ולאיכויות הווקליות שלה. בתפקידים המשניים תוכלו למצוא גם את "אורג" מי שהיה סולן להקת הרוק "סקיני פאפי" וכמובן את פריס הילטון שמשחקת שם, ובכןאתעצמה!
או ליתר דיוק, בת מיליונר מפונקת ומופקרת.

ובאופרה, כמו באופרה, ישנם השירים. ובאופרה הזו כל אחד מהשירים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מהפנטים, טובים שובי לב, ובעיקר לוקחים את עצמם מאוד ברצינות, בלי קריצות ובלי שטיקים. שירים שלוקחים אותך לעולמן הפנימי של הדמויות, שמכניסים אותך לאווירה המתאימה כל פעם ומוסיפים לך רבדים על רבדים של עולם נוסף בסרט. חלק מהשירים כמו " GOLD " הם יצירה מוזיקלית שיכולה לעמוד ברמה אחת עם אריות מאופרות קלאסיות אחרות.

אך הסרט לא חף מכמה בעיות. אחת הבעיות הרציניות בסרט היא אותה בעיה שיש ברוב האופרות, הדמיות נשארות קצת שטוחות, ואין באמת התפתחות דמויות אמיתית. בעיה זו באה לביטוי במיוחד בדמותה של 'מג העיוורת', הנותנת הרגשה שהדמות נשארת קצת שטוחה. גם שאר הדמויות כמו דמותו של הד 'נייתן' ושל ביתו 'סילו' הן דוגמא לבניית דמויות לפי כללי האופרות הגרמניות הוותיקות, שטוחות אך עמוקות, לא עגולות מאוד אך ארוכות מאוד. וכמובן נבל הסרט שהוא ללא ספק אחד הנבלים הטובים שנראו לאחרונה על המסך.

 

"מישהו ראה כאן פנטום? אני חושבת שאיבדתי אותו"

הסרט סובל גם מבעית תפאורה שנותנת תחושה של קצת קרטוניות (אם כי זה נתן לפחות לי את ההרגשה של אופרה בימתית).

לסיכום אפשר להגיד שזו לא אופרת רוק בשקל של הומור וקריצה לקהל לה כולם חיכו, אלא אופרה רצינית שאיש לא ציפה. אופרה על נושא רציני עם אג'נדה רצינית ומערכת חוקיות מוזיקלית רצינית.

 

משפחת אברג'יל, משפחת עסקים לגיטימית (אצל מי אני יכול להתחבא?)


הסרט הוא פשוט תענוג בכל הרמות. הציפיה שהיתה לסרט טראש עם גימיק הוחלפה בהנאה אמיתית ופה פעור. הסרט לדעתי הוא ללא ספק אחד הסרטים היותר מעניינים שיש, הן מבחינת הקונספט והן מבחינת הביצוע. ההפקה מושקעת והצילום מעניין.
נכון זה לא רוקי ! רוקי הוא מחזמר, זאת אומרת קטעי דיאלוג נחמדים ואז שיר פופי/רוקי כזה או אחר, שיר קליט ונחמד.
כאן מדובר באופרה לכל דבר ועניין. אין אף קטע של דיאלוג בסרטשוב, זוהי אופרה! (סימן הקריאה הוא שלי ואינו בגוף הסרט) .

אם אתם מצפים למחזמר עם שירים מובנים אז יש מצב שתתאכזבו. אבל אם אתם קצת מכירים את החוקיות של אופרה אתם תיהנו מהיתוך מעולה בין סיפור אימה טוב למוזיקה איכותית.

לסיכום:

אם כבר השתלת איברים, אז רק בכללית.

כמה רוע? באטמן- כסף מול צדק. (חלק אחרון)


מי אכל את המילקי האחרון?!?!?!?!?!?

הדמות האחרונה (לעת עתה), בה נעסוק בסקירת הרוע תהייה דמותו של ה"גיבור" באטמן. להזכירכם, בשני הפרקים הקודמים עסקנו בדמותם של  לות'ר ושל מגניטו.

מה יש להגיד על באטמן? לדעתי, ברוס ווין סיכם זאת הכי טוב: "אדם בוגר שרץ בתחפושת של עטלף, ללא ספק יש לו בעיות נפשיות קשות"

אבל אם בכל זאת ניכנס טיפה לעומק, המטרה של באטמן היא להחדיר פחד לפושעים,  ולגרום להם לסבול. באטמן בניגוד לסופרמן, הוא גם אלים. הוא לא יהסס לשבור אצבעות, להעיף אנשים דרך חלונות, לשבור רגליים –  רק בשביל לקבל את המידע שהוא רוצה.

כזכור,הגדרנו בתחילת סדרת הכתבות, שרוע הוא מצב שכאשר לאדם יש רצון, מחשבה  ואף מבצע דבר מה שגורם לסבל או למוות לאדם אחר, הוא נחשב  אדם רע. כמובן שקל להגיד שהמטרה מקדשת את האמצעים ושקצת טלטולים של פושעים על מנת לעצור פצצה מתקתקת, היא פעולה סבירה. אני מסכים עם זה, אבל לא כל שוד יהלומים הוא פצצה מתקתקת. ובכלל ניראה שברוס פשוט נהנה מזה יותר מידי.

ואני אפילו לא ניכנס לעניין שמשום מה הוא אוהב להסתובב עם ילדים קטנים באחוזה שלו.

לא קריפי בכלל!!!

בואו נבחן מי בעצם הם האויבים הנוראים של אותו באטמן.

לדוגמא:

דר' ויקטור פריז, או בקיצור ד"ר פריז, הוא אחד מהאויבים הגדולים של באטמן. לד"ר פריז יש סיפור טראגי בפני עצמו. דר' פריז היה מדען מוביל בתחום הקירו-סטטיס (הרדמה מלאכותית לטווח ארוך), כאשר גילה שאשתו האהובה, נורה, חולה במחלה סופנית. מתוך אהבתו הגדולה הוא החליט להשתמש  במעבדה של החברה שבה הוא עבד על מנת להכניס אותה למצב תרדמת עד שיוכלו למצוא תרופה למחלתה הקשה .

אבל כדרכם של קפיטליסטים (חסרי לב), בעלי החברה, ששמעו על כך, ניסו לנתק את נורה מהמכשירים בכדי לחסוך כסף וחלל מבוזבז. במאבק של בעל המעבדה עם פריז הוא זרק את פריז על שולחן המעבדה העמוס בכימיקלים והשאיר אותו למות מתבוסס בשלולית חומרים כימיקלים מסוכנים. אך פריז לא מת. חום גופו צנח אל מתחת ל-0 מעלות. כעת על מנת לחיות, ד"ר פריז צריך לשמור על חום גופו או יותר נכון על קור גופו מתחת ל-0.

בכל המהומה שהתחוללה שם, באטמן הגיע לעזור. לא, לא לפריז, אלא לבעל המעבדה.

בואו נזכור שברוס ווין הוא מעשירי גות'ם ובעל אחד מהתאגידים הגדולים ביותר בארה"ב. באטמן פנה וניסה לעצור את פריז, אבל על מה ? על כך שכל מבוקשו היה להציל את אשתו האהובה? באטמן שמגיע מכסף ומבין את ערכו, יעמוד כמו כל בעל הון, לצידם של בעלי ההון האחרים. גם על חשבון רגש של חמלה אנושיות. שותפות עסקית עתידית עם בעלי הממון, או בכלל, יציבות כלכלית של השוק, חשובה לכל בעלי הון, ולכן חשובה לבאטמן.

ברוס ווין לפני הכול, הוא איש עסקים ורק אחרי זה הוא לוחם פשע. יש לזכור שאין לבאטמן כוחות על. כל היכולות של באטמן מגיעות מהכסף שלו. אם יבוא היום ובו באר הכסף תתייבש, גם לחימתו בפשע תיפסק. ברוס צריך לשמור על איזון של לחימה בפשע אך כזו שלא תגרום לו להפסדים פיננסים מידיים או עתידיים.

איפה רובין שצריך אותו?

אם כבר מדברים על קפיטליזם, שמתם פעם לב לניגוד שבין באטמן הקפיטליסט לבין פויזן איווי האקולוגית? פויזן אייוי היא שוחרת סביבה ידועה, שנלחמת למען איכות הסביבה ושמירת הצמחים. ללא ספק פושעת כנגד האנושות!
בואו נראה, יש כאן אישה שרוצה להציל צמחיה ולתת לצמחיה מרחב צמיחה, צמחיה בריאה, כזו שמנקה את האוויר, ריאות ירוקות וכו….
האויב המרכזי שלה הוא  קפיטליסט שרוצה לקנות שטחים כדי לבנות עליהם מפעלים מזהמים, להפוך אותם למרכזי מסחר עם חניונים ענקיים ובעיקר להרוויח מהאדמות הללו כסף.
פויזן רוצה להציל את העולם. הבעיה שזה לא העולם שברוס ווין רוצה שהיא תציל. ברוס ווין מבין את המשוואה: שטחי גידול של צמחיה פראית שווה פחות אזורים למסחר ולתעשייה.
חוץ מזה מי נראה יותר בעיתי, אישה שמדברת עם צמחים, או גבר שמדבר עם עטלפים?

ללא מילים!

כדאי לשים לב לבעיה המגדרית של באטמן: גם פויזן אווי וגם אשת החתול  והארלי קווין, הן מהאויבות הגדולות של באטמן. באטמן שהוא הסטריאוטיפ של הגבר הפטריארכאלי: לבן, בוגר בעל הון שיודע לפתור את בעיותיו עם אגרוף, גם כאשר הוא מכוון לאישה. לא במקרה יש לבאטמן יותר נשים שעומדות מולו מאשר לצידו.

עכשיו הגענו לגוללת הכותרת, לנבל הכי גדול שאי פעם יצא מדפי הקומיקס. אחת מהדמויות השטניות ביותר. הגו'קר.

האמת שאין הרבה מה להגיד עליו. הג'וקר הוא סוציופאט מטורף ורצחני. זוהי דמות שאין לה רובד נוסף ואף אחד לא רואה בה גיבור. לפעמים יש כאלה שהם באמת פשוט חיות טרף, רצחניים וחולי רוח.  הג'וקר על פי הקומיקס "The Joker: Devil's Advocate" רצח מעל 2,000 אנשים, כולל ילדים, ונשים, נבלים אחרים וגם את אנשיו שלו. במילה אחת רוצח סוציופאט.

ג'וקר

באופן מפתיע זה גם בערך המספר שהפאנישר רצח, רק שהוא נחשב לגיבור, מעניין…

לסיכום

אם יש משהו יותר גרוע מנבל, זה נבל שלא יודע שהוא כזה. כל אותם גיבורי-על, אני לא טוען שהם נבלים. אבל יש משהו מחשיד בעובדה שהם בטוחים כל-כך בצדקתם, בצורה כמעט פאנאטית דתית. הם לרוב לא מפקפקים במניעים שלהם, במעשים שלהם, או בצדקת דרכם, ואם כן, אז  מהר מאוד הם מוצאים צידוקים לעצמם ולסביבה. מהצד השני הרבה מאוד מאותם "נבלים" כן מתחבטים בשאלות האלה. ולראיה: הרבה מאוד נבלים, בתנאים מסוימים, עוברים את מה שאנחנו הגדרנו כ"קווים":  עוברים לצד השני והופכים לגיבורים. ראינו את זה לא פעם עם אשת החתול, שהפכה לגיבורה; ונום יותר מפעם אחת עזר לזולת ואפילו לספיידר-מן באויבים מסוימים, המוטנטים "הרעים" כל הזמן מזגזגים בין הצדדים. ועוד ועוד ….

החבר'ה בדרך להופעה של קובי פרץ

מסקנה סופית.

מה שחשוב לזכור, זה שכולנו בני-אדם (חוץ מסופרמן). יש לנו מגרעות ויש לנו יתרונות, אנחנו עושים דברים טובים וגם רעים. אבל לכל סיפור יש כמה צדדים. אל תתפתו להאמין שמה שמספרים לנו זה כל הסיפור.

כמה רוע? לאקס לות'ר כמושיע האנושות – כתבה ראשונה בסדרה


M.C לות'ר ולהקתו

הרעים! ככה אנחנו אוהבים לקרוא להם ה"וילנס" אבל בעצם מי הם? האם הם באמת רעים ? האם הם באמת פשוט טינופת של המין האנושי/החיזרי/המוטנטי? או אולי אנחנו רואים רק צד אחד של המטבע?אבל קודם בואו נבין מה זה רוע ? מיהו רשע ?

רוע מתייחס להיבטים השליליים של חשיבה ושל התנהגות בני אדם, ומתייחסת לאלו שבכוונה כופרים במצפונם ומראים תשוקה להרס. בתרבויות רבות המילה משמשת לתיאור מעשים, מחשבות, ורעיונות שכוונתם (באופן ישיר או עקיף) לגרום סבל או מוות.

לפני שניכנס לעולם הקומיקס בואו נישאר כמה דקות בעולם שלנו וניראה איזה רשעים יש לנו בעולם שלנו.

למשל, ראו את הרשעים הגדולים של המאה ה20: היטלר, הרוע בהתגלמותו, היה מאוד פופולארי ומאוד אהוד על העם הגרמני במשך תקופה ארוכה; סטלין, שרבים בעולם ראו בו את האיום האדום הגדול, נתפס על ידי כמעט חצי ממדינות אירופה כ"שמש העמים"; דוגמא יותר קרובה אלינו,ערפאת: בעיני רבים הוא רב המרצחים אבל בעיני העם הפלשתיני, ואפילו אצל חלק מהציבור הישראלי, הוא מוצג כלוחם שלום אמיץ ומנהיג דגול. מי צודק? שני הצדדים בטוחים שהם הצודקים. כל אחד והתפיסה שלו.

היטלר בגן הילדים (כבר אז היה לו שפם ,כן)

כל אחד מאיתנו גדל על נרטיב (הסיפור) היסטורי, שהוא תלוי התרבות שבו הוא גדל. אנחנו גדלים על הנרטיב של יום העצמאות והערבים על הנרטיב של הנאכבה, אותו אירוע שתי נקודות מבט שונות.

בתרבות שלנו, אנו גדלים על הסיפורים של הגיבורים שלנו של סופרמן, ספיידר-מן האקסמן, אבל מה עם הצד השני? האם להם אין נרטיב? האם תמיד הגיבורים שלנו הם תמיד הצודקים ?

לעולם אף אחד לא יגיד על עצמו שהוא רשע. תשאלו את הרוצח הכי שפל אם הוא אדם רע – מה הוא יגיד לכם? שזה לא הוא .. שהוא לא אשם… הפלילו אותי…. לא הבינו אותי…. וכו'

אז ברשומה הזו אנחנו ננסה להבין את הצד שלהם, הרי הם לא באמת רק רוצים להשמיד, להרוס ולהרוג, יש להם סיבה ולפעמים היא לאו דווקא סיבה רעה כל-כך. האם יכול להיות שסופרמן הוא בעצם הנבל? האם יכול להיות שד"ר אקסוויר עומד בראש ארגון טרור? האם יכול להיות שלאקס לות'ר רק רוצה להציל אותנו מפלישת חייזרים? האם יכול להיות שמגנטו רק רוצה להציל את הגזע המוטנטי משואה נוספת?

אולי …. אז בואו נתחיל בסקירה קצרה של ההיסטוריה של מה שאתם מכנים הסופר-נבלים.

נבל-העל הראשון היה ג'ון דוויל, שהיה ארכי פושע בספר הפשע המודרני הראשון,שהופיע לראשונה בספר בעל אותו שם עוד ב1862 . אבל הנבל המפורסם האמיתי הראשון היא הגאון המטורף פרופסור מוריאטי, אויבו המושבע של הבלש הנודע שרלוק הולמס שהופיע, מוריאטי הופיע בסיפור "הבעיה הסופית" שבסופו מצליח להערים על הולמס.. הולמס כינה אותו "נפוליון הפשע". מוריאטי עמד בראש ארגון פשע , נחשב לגאון פשע וגאון בכלל. דמותו של מוריאטי בעצם עיצב את תבנית נבלי-העל שיבואו אחריו. רוב הנבלים עד אמצע שנות ה50 היו מהזן "הגאון המשוגע", מלקס לות'ר ועד ד"ר אוקטיפוס

הגיבור-על הראשון שהופיע בקומיקס בצורה מסודרת היה כמובן סופרמן, אבל האויבים של סופרמן בתקופה הראשונה שלו לא היו אויבים שקולים לו. בחוברות הראשונות סופרמן נלחם למען צדק חברתי, הוא נלחם בבעלים מכים, בבעלי מפעלים שניצלו עובדים וכו…

הנבל הראשון מופיע בקומיקס (ובכלל), שאפשר לקרוא לו נבל-על היה "אולטרה-יומנייט" (Ultra-Humanite)

מדען מטורף שעמד מאחורי מסע פשע נרחב במטרופיליס שכל הפושעים נשאו נשק טכנולוגי רב עוצמה. הדמות עצמה נעלמה לבסוף כאשר לאקס לות'ר התחיל להופיע בדפי הקומיקס. שוסטר וסיגל היוצרים והכותבים של סופרמן, החליטו שמספיק גאון קירח אחד. הוא אמנם חזר בשנות ה-80 אבל לא כאויב של סופרמן אלא של הJSA (Justice Society of America), קבוצת גיבורים משנות ה40 וה50 של יקום DC. הוא גם היה הסופרוילן הראשון שהופיע באנימציה, והספיק להופיע כדמות באחד מפרקי הסדרה המצוירת הישנה של סופרמן.

הדמויות של הנבלים שאנחנו מכירים התעורר רק בשנת 1940. אבל אז נוצרו כמה מהדמויות המוכרות ביותר. באותה שנה נוצרו: לאקס לות'ר , הג'וקר, אשת החתול,וקלי יפייס (פני חמר).

truth justice and the american way

בואו נתחיל עם ראש הנבלים, הראשון בראשנים, מדען גאון, איש עסקים ממולח, נשיא ארצות הברית של אמריקה, האיש, האגדה: לאקס לות'ר.

לות'ר הוא הארכי-נבל הגדול של ההיסטוריה, אולי בגלל הסיבה הפשוטה שאין לו כוחות, הוא בדיוק כמוני וכמוך, רק יותר טוב (או רע). הוא מצליח להפיל את הגדול מכולם בעזרת שכל ישר ותוכניות כל כך מסובכות שאפילו איש הברזל לרוב לא מצליח לחזות אותן.

יש לזכור שבעצם יש 2 לאקס לות'ר. יקום DC בשנות 80 עשה reboot טוטאלי לכל היקום שלו. ככה שיש לנו את לות'ר לפני המשבר ולות'ר שאחרי המשבר.

לות'ר התחיל בקומיקס בתור גאון ג'ינג'י ומטורף , עם רעמת שער אדמונית גדולה. רק בערך ב1941 שנה אחרי שלות'ר כבר היה דמות קבועה בדפיו של סופרמן, אחד האומנים שכח פשוט לצייר לו את השיער, שוסטר אהב את המראה ומאז ועד היום הוא נשאר קירח.

ליאור שליין בתפקיד לות'ר

לפני הקריסיס לות'ר היה גאון , מהגאונים שדעתם נטרפה עליהם. המפגש הראשון שלו עם סופרמן היה כאשר הוא ניסה לסכסך בין שתי מדינות אירופאיות, כדי שיפתחו במלחמה אחת כנגד השנייה. סופרמן כמובן סיכל את המזימה. מאז לות'ר הוא האויב המושבע של סופרמן, או אולי, סופרמן הוא האויב המושבע של לות'ר? בגרסה הזו לות'ר הוא האויב של סופרמן. השנאה שלהם על פי הקומיקס התחילה עוד לפני זה . בשנות ה60 הייתה לDC את הסדרה המצליחה של הקומיקסים של סופר-בוי. קלארק קנט, כאשר היה צעיר, הכיר את לות'ר כאשר משפחתו עברה לסמולוויל. שם לות'ר העריץ את סופר-בוי ואפילו ניסה לעזור לו למצוא חיסון לקריפטונייט. יום אחד פרצה שריפה במעבדה של לות'ר וסופר-בוי שלא ידע עדיין לשלוט בכוחותיו, נשף על מנת לכבות את השריפה. הוא נשף חזק מידי ובמקום רק לכבות את השריפה הוא גם גרם לכמה כימיקלים ליפול על ראשו של לות'ר וזה בעצם מה שגרם להתקרחותו המלאה. מאז לות'ר נטר לו טינה והבטיח שהוא ישיב לו כגמולו.

בתקופה זו שלות'ר מוצג בקומיקס כגדול האויבים של סופרמן, הוא גם מוצג כאיש ערכים. אפילו סופרמן צוטט ש-"לות'ר היה יכול להיות אדם דגול, אם רק היה בוחר לעשות טוב במקום רע". לדוגמא, לות'ר הגיע לכוכב בשם "לוקס'ר", ששם הוא עזר לבני הכוכב לגלות מחדש את ההיסטוריה הטכנולוגית הענפה שלהם. בכוכב זה לות'ר נחשב לגיבור האומה בעוד סופרמן נחשב שם לארכי נבל.

משנות ה60 ואילך צמח בחברת DC המולטי-ורס, שהיה בעצם עשרות יקומים מקבילים של הגיבורים הידועים. היו כמה עולמות שאליהם סופרמן מעולם לא הגיע, ואילו לאקס לות'ר גדל להיות שם גיבור ומושיע.

משנות ה80 ואילך, לאחר הREBOOT של היקום, היו כמה שינויים בדמותו של לות'ר . לות'ר כבר לא היה מדען מטורף אלא איש עסקים מצליח. אולם הרקע ממנו בא היה פחות מוצלח. לות'ר נולד בשכונת מצוקה במטרופליס כבן לאב מכה. אביו היה שיכור שהיה נוהג להתעלל בלות'ר, ואימו הייתה שתיינית אפאטית שלא היה אכפת לה מגורל בנה. לות'ר החליט לעשות מעשה, ולשנות את חייו. הוא הוציא ביטוח חיים על שם הוריו ובאותה הזדמנות גם ניתק את הבלמים ברכב המשפחתי. מהלך זה הסתיים במוות של ההורים ובהרבה כסף שלות'ר ירש.

זה נשמע לנו נורא ואכזרי, אבל יש לזכור שמדובר בילד צעיר שנמצא במצב בלתי אפשרי, ומצא דרך להשתחרר ממנו , על פי הנורמות של המשפחה שבה חי. אך השחרור היה קצר: מכיוון שהיה עדיין קטין בעת התייתמותו, הוא נשלח למשפחה אומנת. המשפחה, שכמובן חמדה את כספו, ניסתה לשכנע אותו שיסגיר את המקום שבו החביא את הכסף. אב המשפחה שלח את בתו הצעירה לפתות את לות'ר ולגלות את מקום הכסף. היא כמובן נכשלה, ואביה פשוטו כמשמעו, הרג אותה במכות. כל זאת קרה ללות'ר ועדיין לא מלאו לו 16!!!

יש כאן ילד שכל החיים שלו ראה אלימות, חווה אותה, הטיל אותה והשתמש בה. אחרי הרצח של אחותו החורגת נשבע לות'ר שהוא לא יתן לאיש להתעמר בו. ישנם שני דברים שמניעים את לות'ר, ולא, זה לא כסף ועוצמה. הם רק תוצרי הלוואי.לות'ר מונע מרצונו להיות תמיד ראשון בשרשרת המזון. הפחד שלו מהסביבה שהוא גדל בה– שבה החלש גווע – מניע אותו למיד להיות הראשון; הראשון בעסקים, הראשון בחזית הטכנולוגית, הראשון בממשל.

המניע השני הוא עליונות רוח האדם. כיצד ילד קטן שגדל בתת תנאים מתגבר על כולם והופך להיות הראשון בין שווים – משכונת העוני ועד לבית הלבן? רוח האדם תמיד תנצח.
בואו נסתכל על סופרמן דרך העיניים של לות'ר, כפי שכבר כתב "אזרלו" ב"לות'ר: איש הפלדה". לות'ר לא רואה את סופרמן כלוחם הצדק, כמושיע האנושות. הוא רואה את סופרמן האמיתי, חייזר מכוכב אחר שבא להשליט את הכוח שלו על האנושות החלשה. לות'ר חש ואולי בצדק, תחושת "מי מינה את סופרמן להיות השוטר השכונתי של העולם?" הוא רואה בסופרמן שרלטן. כיצד סופרמן בכלל קורא לעצמו ככה MAN? אדם? הוא לא אדם, אין בגופו טיפה אחת של דם אנושי. הוא אולי מתחזה לאחד, ניראה כמו אחד אבל הוא לא כזה. בראשו, סופרמן הוא זה אשר רודף אחריו. כאשר סופרמן הגיע לראשונה למטרופוליס לות'ר הציע לסופרמן שיעבדו יחד, וסופרמן יהיה יד ימנו. סופרמן סירב ומאז, סופרמן, רודף את לות'ר, או כך לפחות לות'ר מרגיש. לא בכדי לות'ר ענד טבעת מיוחדת מקריפטופיט, בעיקר כדי לשמור על עצמו מאיש הברזל. טבעת שבסופו של דבר גרמה לסרטן אגרסיבי אצל לות'ר שכמעט הביא למותו.

תמונות מהתערוכה החדשה במוזיאון ירוחם

צריך להבין שלות'ר הוא איש עסקים ממולח, אבל גם תורם רבות לנזקקים, נאמן בצורה בלתי מתפשרת לחברים שלו (לא לבני ברית אלא לחברים ועובדים) וכל מה שהוא עושה הוא קודם כל חושב על המין האנושי ועל עצמו. הוא ללא ספק יודע להיות אכזרי כשהוא מחליט שצריך, אבל גם מלא חמלה ונדיב במקרים אחרים. אם הוא יראה אדם בצרה הוא יהיה הראשון שיעזור. חבריו ואנשים שהוא מעסיק יהיו הראשונים לדבר על האנושיות שלו. לות'ר הוא איש עסקים אציל ואגרסיבי, שיהיה מוכן להשקיע רבים מהמשאבים שלו על מנת לשמור על העיר האהובה שלו.

ניתן להשוות אותו לIRON MAN עוד איש עסקים מיליונר שיסכים להלחם על מה שהוא מאמין בצורה אקטיבית ונמרצת. רוב האמריקאים האמינו בו ובחרו בו לנשיאות ארצות הברית. בתור נשיא הוא טיפל בכמה מקרי חירום בצורה יעילה, כמו הניתוק של גות'ם מהיבשה אחרי רעידת האדמה. גות'ם עברה זעזוע אדמה אדיר שפשוט ניתק אותה מאדמת ארה"ב וממשל לות'ר הצליח להחזיר אותה. לות'ר גם היה נשיא ירוק, וטיפל בנושא איכות הסביבה.

אבל לות'ר לא סיים את כל 4 השנים שלו במשרד הנשיא, רוצים לנחש בגלל מי? עכשיו איש הפלדה גם מתערב בפוליטיקה הפנימית של ארה"ב, מי היה מאמין שמהגר לא חוקי ידיח את הנשיא? עדיין חושבים שלות'ר הוא הרשע הגדול?

;יש לי משהו בין השיניים?

[/caption]
גולת הכותרת של סופרמן היא : Truth, Justice, and the American Way

בוא ננסה לפרק את זה לחלקים ונראה אם הוא עצמו עומד מאחורי הערכים האלה.

אמת– סופרמן מטיף לאמת, אבל האם הוא עומד מאחורי המילה הגדולה הזו? ברור שלא! הוא משקר לכולם כל הזמן! יש לו חיים כפולים. כל מי שאהב אותו, כל החברים שלו, מכירים אותו כקלארק קאנט. הם לא יודעים שהוא משקר להם והוא בכלל אדם שונה, בעצם כמו שאמרנו קודם הוא אפילו לא אדם. הוא משקר כל הזמן לכולם.

צדק– להדיח נשיא מכהן בכוח הזרוע, ללא משפט ללא עדויות, ללא סיבה. זה לא בדיוק צדק. לא לפי אמות הצדק המערביות.

ועכשיו הגענו לדרך האמריקאית– סופרמן הוא מהגר לא חוקי! הוא לא אזרח אמריקאי הוא לא נולד בארה"ב ומעולם לא עבר תהליך אזרוח בארה"ב.

אז סופרמן בעצם הוא מהגר לא חוקי שמשקר לחברים שלו לראשויות ההגירה והממשל, משליט צדק אישי ורואה עצמו מעל החוק.
יכול להיות שלות'ר לא כל כך טועה?

כשסיגל ושוסטר כתבו את הדמות של לות'ר הם אמרו שהם רצו תמונת ראי של סופרמן: אם סופרמן חזק גדול ומרשים אז שלות'ר יהיה חלש גמלוני אבל חכם. אז אם סופרמן הוא …… ובכן סופרמן אז לות'ר הוא כנראה ….. לא סופרמן אלה סתם מן… אדם!

I'm Looking For Sarah Connor

בפעם הבא סיפורו של הנבל הנורא אריל'ה הקטן (מגנטו)