ביקור קצר: ארץ אוז- איש היה בארץ אוז אבוי שמו


Image

מצילומי הפרומו לכיתה המעופפת

ארץ אוז, הסרט החדש מבית דיסני, מגיע עכשיו לאקרנים. את הסרט ביים סאם ריימי, מי שידוע בעיקר בשל טרילוגיית ספידר-מן ולדור הותיק יותר מוכר בתור מי שביים את טרילוגית EVIL DEAD הנהדרת. בכל אחת מהטרילוגיות הצליח ליצור ריימי סרטי קאמפ נהדרים וייחודיים בעלי חזון יחודי וחדשני. אז מה קרה לריימי הפעם? האם זה העובדה שאולי הוא כבר שועל קרבות שבע? או שמא יש לתלות באולפני דיסני את האשמה? אין ספק, מישהו לגמרי הפיל כאן את הכדור (או בית) ובגדול.

איש היה בארץ הפלאות אוז שמו.

הסרט החדש, מגולל את סיפורו של קוסם קרנבלים נודד, בשם אוז (ג'ימס פרנקו), שיום אחד בדיוק כמו שסופר, טורנדו קטלני שולח אותו הישר לעולם המופלא של ארץ אוז (עוץ). שם פוגש אוז את תושבי ארץ אוז (עוץ) שנמחצים תחת המגף הרודני של המכשפה הרעה. שם הוא מחליט תמורת בצע זהב לעזור ולשחרר את האדמה הכבושה. הוא יוצא למסע בעזרת כמה חברים, שבמקרה הם לא דחליל ואריה, אלא קוף מעופף וילדת חרסינה (מספיק קרוב).

Image

מעניין מי כאן בתפקיד טוטו ?

הסרט החדש, ארץ אוז, מנסה לעשות כמה דברים מאוד יומרניים ומאוד סותרים. הראשון הוא לבדל את עצמו בתור עולם חדש, ולאתחל את העולם המופלא של הסופר – פרנק ל. באום, עולם הנקרא בפי כל "ארץ עוץ". מסיבות כאלו ואחרות (בעיקר עניין של זכיות יוצרים) התבקשו המפיצים ברחבי העולם להרחיק מעליהם תביעות מבעלי הסרט המקורי מ1939 (האחים וורנר). ולכן דיסני הייתה צריכה לשנות את השם בעברית (ובשפות אחרות). אז דיסני מנסה להרחיק מעליה את "עול" הסרט הקודם, אבל היא גם עושה את ההפך, כיצד אפשר להתעלם מהעיצובים המרהיבים של הסרט המקורי? מתאר לעצמי שגם אילו ניסו היוצרים להיפרד מהדימויים האלו, הם נטועים כל כך עמוק בדמיות ובעולם עוץ, שזה היה בלתי אפשרי, וכך נוצרת לה הסתירה הראשונה. סתירה שיוצרת בלבול קל אצל הצופה.

Image

קופים מעופפים, לא ראיתי כאלו מאז….
מאז שאירן זרקה אותם לחלל

מצד אחד הסרט שומר על הפורמט המדויק של הסרט, אקספוזיציה מציאותית בקנזס, מצולמת בשחור לבן, ביחס מסך צר של 1:3, ובדיוק כמו בסרט המקורי, כאשר אוז נוחת בארץ עוץ/אוז, בדיוק כמו דורתי המסך כולו מתמלא בצבע שמתפרס על מסך גדול ואפילו ענק (ישנה גרסת IMAX).  עולם קסום ומלא חפצים תלת ממדיים שעפים ישירות אליך, צמחים פראים ופיות מוזרות, כל אלו הרגישו בזמן הצפייה כמו שיחזור של סרטו של טים ברטון, והחזון שלו עולם הפלאות של עליסה. הדמיון החזותי בין שני הסרטים גורמים לך לפעמים לתהות האם ריימי גנב מחדר העריכה של ברטון כמה תשלילים.

דבר שני שריימי או אולפני דיסני ניסו לעשות, שאפתני לא פחות אם לא יותר. ליצור לארץ עוץ התחלה. לא סתם התחלה, התחלה פרי דמיונם. למי שאינו בקיא, פרנק ל. באום, יצר  לארץ עוץ המשכים רבים, כ14 ספרים ועוד כמה עשרות סיפורים קצרים. דיסני שבעבר כבר ניסו ליצור סרט על פי ההמשכונים, בחזרה לארץ עוץ, נכשלו כישלון חרוץ. הספרים הבאים בסדרה, היו קצת יותר קודרים מן הראשון, חלקם אף מודעים לעצמם ובנו עצמם אחד על השני כיאה לסאגה מפוארת.

דיסני שחששו לגעת שוב בחומרים המורכבים האלו, החליטו פשוט לספר את סיפור המקור של הקוסם המופלא והנורא מארץ עוץ. האם אפשר להגיד שהם תפסו את הקסם של ארץ עוץ? קשה מאוד להגיד שכך הם פני הדברים. הסרט נראה שבלונה מודבקת של העולם המופלא הזה, והדמיות שם עגולות כמו דף נייר מרובע. התפתחויות הדמויות כמעט ולא קימות, ואלו שכן קימות מפתיעות בערך כמו סיום הסרט (בכלל לא).

לארץ עוץ נרוץ (בערך)

בסרט, למרות כל כשליו, קיימות כמה נקודות אור חיוביות. הדבר העיקרי בו זו החוויה הקולנועית הוויזואלית. הסרט מרגיש ברובו, לטוב ולרע, כמו רכבת הרים בדיסנילנד. חפצי תלת ממד קופצים מכל עבר, צבעוניות מטורפת. אך בעיקר גורם לך לרצות לראות את הסרט ואז לשוב הביתה להתרווח על הספה, ולצפות בג'ודי גרלנד יחד עם דחליל, אריה ואיש פח צועדים על שביל האבנים הצהובות.

Image

תמונה קבוצתית של ממשלת ישראל
ליברמן, ביבי,בנט ולפיד

לסיכום
חבל שהם לא ביקשו מהקוסם תסריט

מלאכים נופלים – ספר ראשון


מלאכים, אותם יצרים שמימיים, משרתיו של הגדול מכולם, והשומרים האישים של האנושות. האומנם?!
נתחיל השבוע  סדרה של שתי (אולי שלוש) כתבות על אותם שליחי האל,  וכיצד התגלגלו לאן שהתגלגלו.

משולש שווה צלעות

לאורך ההיסטוריה שלנו מלאכים היו חלק בלתי נפרד מדתות המערב, מראשי המונוטאיסטיםאברהם, ועד אחרון הנביאיםמוחמד.
המלאכים בתנ"ך הם לרוב לא יותר משליחים. תפקידם הוא להעביר את דבר האל או לבצע משימה מטעמו.

ואכן פירוש המילה מלאך בעברית הוא שליח. ולכן הסמיכות "מלאך האלוהים" שהפכה את המילה מלאך לשם נרדף ליצור שמימי.
שמות אחרים המקושרים ישירות לאותם יצורים הם השרפים והכרובים.
האמת היא שבתנ"ך המלאכים מוזכרים, אך הם כמעט לעולם ללא שמות. השניים היחידים שמוזכרים בשם הם מיכאל וגבריאל (לא להתבלבל עם עזריאל וגבריאל מחגיגה בסנוקר).

אל תרתח אדון גבריאל, אל תרתח

במסורת היהודית, במיתולגיה, בספרים החיצוניים וכו'… ישנם הרבה יותר מלאכים עם שמות ותפקידים לכל אחד, כמו רפאל (אחראי על הרפואה), אוראל (אחראי על הגעתנו למקום חפצנו) מטטרון (המלאך הראשי). בנצרות וביהדות התפתחה ספרות ענפה סביב המלאכים, חלקה מיתית כמו ספרות ההיכלים וחלקה סיפורית, כמו הגירוש מגן עדן. אבל כולם נכתבים ביראת כבוד .
בתרבות המערבית, במיוחד מהמאה ה15, מלאכים נתפסו כשומרים אישיים של האנושות, ושל המאמינים (איש איש בדתו). והמושג "מלאך שומר" הפך להיות נפוץ ושגור בכל פה. לא זאת בלבד, אלא שגם הנוצרים התחילו להאמין שכל מי שנופח את נשמתו בעולם הזה ועשה הטוב בעיני האל, עולה השמימה ויכול לקבל כנפים ולהפוך למלאך,דבר שהביא לאינפלציה מטורפת במלאכים.

תמונת מחזור- מחזור 625 לספירה

אבל משהו קרה בכמה העשורים האחרונים, משהו שהפך את היוצרות. לפתע צצות להן יותר ויותר יצירות שמציגות את המלאכים באור שונה, באור דמוני או נלעג או קנאי.

לפתע היצור המיתולוגי השמיימי הזה, מוכתם בצבעים הכי לא מחמיאים של האנושות.
הניצנים הראשונים של התופעה התחילו בסוף שנות ה70 תחילת ה80, עם סרטים כמו "או אלוהים" ו"השמים יכולים לחכות". למען האמת, תמיד היו קומדיות "מלאכים", שהמפורסמת בהן, "אלו חיים נפלאים" (It's A Wonderful Life)) מ1946, המספר על מלאך שעוזר לאדם מדוכא למצוא טעם בחיים ובזכות זאת מקבל את כנפי  המלאך שלו.

"אז מה עם פיטרו אותי, אין לי כסף ואישתי בוגדת בי? העיקר שלא העלו את מחיר הדלק

אבל גם הסרטים הללו, גם אם היו הומוריסטים, עדיין הראו את המלאך כדמות שמיימית קדושה שכל רצונה הוא לשרת את האל ואת מאמיניו.

ב1987, התחיל לזוז משהו. באותה שנה יצאו שלושה סרטי מלאכים, כל אחד בכיוון אחר.
הראשון, שלא ממש שווה להתעכב עליו, "דייט עם מלאך", קומדיה רומנטית שמאלצית סתמית שנשכחה לגמרי.
הסרט השני היה יצירת המופת של הבמאי הגרמני וים ואנדרס, "מלאכים בשמי ברלין" (Wings of Desire).

קרקס ברלין

הסרט הוא סרט אומנותי, אבל עוקב אחרי סיפור נרטיבי ברור. הוא מספר את סיפורם של שני מלאכיםקסיאל ודמיאל. הם כמו כל המלאכים, היינו, מסתובבים בין הבריות, רואים אך בלתי נראים. מלאכים מתבוננים בעולם, אבל לא יכולים לחוות אותו בצורה חושית. הגשמיות של מלאך לא קיימת. עבודתם היא לתעד את ההיסטוריה, פועלם ומחשבותיהם של האנשים, במקרה שלהם אלו הם תושבי ברלין.
אך כאן מגיע הטוויסט. דמיאל, מי שהיה חייל בצבא האלוהים מאז הבריאה, מואס בקיומו המטהפיזי ומקנא בבני האדם. הוא רוצה להרגיש,לגעת , לכאוב. במקביל דמיאל גם מתאהב באמנית טרפז. הרגשות הללו שלו כלפיה גורמים לו אט אט להישאב לתוך העולם הגישמי, עד אשר הוא מצליח להיפטר מכסות המלאך שלו ולהפוך לבן אנוש. במעבר שלו עוזר לו מלאך אחר שעשה את המעבר הזה, ועכשיו הוא שחקן קולנוע מוערך, פיטר פאלק (קולמבו, הנסיכה הקסומה) שמשחק שם את עצמו (סוג של). הסרט מסתיים בזה שבסוף דמיאל מתאחד עם אהובתו. ב93 יצא גם סרט המשך.

קולמבו בתעלומת הגרמני החדש

בסרט הזה אנחנו רואים בפעם ראשונה מלאך שממש מקנא בבני האדם, שאחרי נצח, הוא רוצה את מה שאין לו , את הגשמיות. זה אומנם סיפור אהבה, אבל הרצון הזה להרגיש להיות חלק מהעולם ולא סתם דמות בעולמות העליונים. ואנדרס מציג כאן את המלאכים כיצורים בודדים ומדוכאים שפועלים על אינרציה. משהו בחדווה של המלאך הלך לאיבוד.

לעומת זאת, באותה שנה יצא סרט אחר של במאי לא פחות איכותי, אלן פארקר (החומה, בירדי), ליבו של אנג'ל ( Angel Heart ) עם רוברט דה נירו ומיקי רורק בתפקידים הראשיים.

כאן מסופר על דמות אפלה ששוכרת את אנג'ל, בלש פרטי, בניו ארלינס כדי שימצא מוסיקאי שנעלם. מי ששוכר את שרותיו הוא לואיס סייפר (רוברט דה נירו) שזה משחק שמות משעשע, לואיס סייפרלוציפר. על פי המיתולוגיה הנוצרית, לוציפר היה מלאך שסרח ומרד באלוהים, הפסיד, גורש, ומאז הוא במלחמה על נשמות האנשים,
במקרה הזה על נשמתו של אנג'ל.


סצנת הביצה המפורסמת מהסרט

אנג'ל לא נקרא אנג'ל (מלאך) בכדי. אם סייפר הוא השטן, אז אנג'ל הוא המלאך. לא לשוא עבודתו היא כבלש פרטי. הוא עוקב אחרי אנשים ומשתדל להיות רואה ואינו נראה, בדיוק כמו המלאכים שסקרנו קודם. מלאכים ,לפי סיפורי המקרא, נראים בדיוק כמוני וכמוךהם ללא כנפים, ללא יכולות מיסטיות, וכך גם אנג'ל. בסרט זה אנג'ל הוא ללא ספק לא קדוש. הוא שותה, הוא אלים, הוא מבולבל, ובסוף אפילו מוצא להורג באשמת רצח. סוף הסרט הוא התמונה בה אנו רואים את אנג'ל יורד במעלית אל השאול, משמע, לא רק שהוא מלאך פגום, הוא גם מלאך שהשטן הצליח לתכסס אותו עד שהוא נשבר וירד לשאול.

ההצגה הזו של מלאכים היא חלק מתהליך שבירה שישנו באומנות ובסיפורת כבר תקופה, הרצון הזה של הפוסטמודרניזם, לקחת כל חלקה טובה, לפרק אותה לגורמים ולבנות אותה מחדשמפוררת.

ב96, יצא "מיכאל" עם ג'ון טרבולטה. מסופר שם על המלאך מיכאל שיורד לארץ בשביל חופשה קצרה, ועל הדרך לחבר זוג אוהבים שמאסו באהבה. הסרט מציג את מיכאל כדמות קצת מגוחכת שלומיאלית ותמימה אבל עם לב גדול, מעין נער חווה שהגיע לעיר הגדולה בחיפוש אחרי עשיית צדק. הסרט היה הצלחה בקופות, אבל כמעט נשכח לגמרי מהזיכרון הקולקטיבי שלנו.

מר וגברת מוות

כך גם בסרט , לפגוש את ג'ו בלאק מ98. אם ב"ליבו של אנג'ל" נתקלנו בלוציפר, עכשיו אנחנו נתקלים במלאך המוות בכבודו ובעצמו, אותו אחד מחדגדיא שמחליט שהוא צריך חופשה, ונשאר לארוחת ערב אצל הקורבן הבא שלו, שם הוא מתאהב בבת של אותו ז"ל בקרוב. גם כאן, לקחת משהו אימתני כמו מלאך המוות, הוא ולא אחר, ולהפוך אותו לדמות תמימה שכמו כולנו מחפשת אהבה, הוא סוג של נסיון לתפוס את השור בקרניו ולהראות לנו שהמוות אינו כזה נורא. למען הגילוי הנאות, יש לציין שסרט זה הוא חידוש לסרט משנות ה30, "המוות יוצא לחופשה". אך שם הטון, כמו ברוב הסרטים של התקופה, היה קצת פחות רציני. בגירסה של 98 המוות לוקח את עצמו ברצינות תהומית, והסרט עצמו מצולם בתאורה מאוד נמוכה.

אולם השבירה האמיתית תגיע עם גל סרטים בעשור הראשון של שנות ה2000, סרטים כמו דוגמה, הליגיון ועוד כמה, שעליהם נדבר בשבוע הבא.


מסקנה

ללכת לבית הכנסת, ולבקש יפה ממלאכי השרת שישארו שם. ואם הם חושקים בחופשה, שינפשו באלבקורקי