לאחר הרבה זמן שלא ממש הייתי כאן, הבלוג מתעורר שוב לחיים. לא מדובר בהנשמה מלאכותית או בזמן שאול. הבלוג, העולם המופלא של התרבות שוב אתכם.

הפעם אני אשמח לחלוק אתכם את נפלאות האינטרנט. אני מתאר לעצמי שלרובכם כבר יצא להכיר את המכשיר הנהדר הזה ונפלאותיו האין סופיות. אבל נדבך נוסף שלו שהולך וטופח בשנים האחרונות, הם אתרי המימון למיניהם. הידוע ביותר בהם בחו"ל הוא הkickstarter . אך גם בארץ יש כמה אתרים עבריים וכשרים כמו מימונה.

האתרים האלו הם בעצם מסלול עוקף תעשיה, מסלול עוקף מיין סטריים, מסלול עוקף מכשולים, להרבה מאוד יוצרים. השיקולים של החברות הגדולות, של "כמה אני יכול להרוויח עליו", או "האם יש לזה שוק?", כבר לא משחקות תפקיד. עכשיו כל אדם יכול להחליט באיזה יוצר ובאיזה יצירה הוא רוצה לתמוך. האומן פונה ישירות לתמיכת הצרכנים וכך לא רק שהוא מגדיל את הקהל שלו, אלא הקהל גם מגדיל את מספר האומנים, היוצרים והיצירות שיוצאות לאוויר העולם, שזו זכות לא מבוטלת בפני עצמה.

לאחרונה עלו בשניהם שני פרויקטים מיוחדים. הראשון הוא הפרויקט של אחי הצעיר, אודי בר-לב, שמחפש מימון לסיום האלבום הראשון שלו. אודי שיוצר בארה"ב הלך לכיוון המפתיע של מוזיקת קאנטרי. זמר ישראלי עם מבטא ישראלי שר שירי בוקרים באנגלית. שילוב מעניין ומבטיח. הוא העלה לפני כשבועיים את עמוד הקיקסטרט שלו וכבר הספיק לאסוף מעל ל3,000$.  באופן אישי אני חושב שהאלבום הזה יכול להיות אחת הפנינות היפות של עולם המוזיקה בזמן הקרוב. אודי הוא יוצר מוכשר ביותר, ואני לא אומר זאת  כי הוא משפחה, אני אומר זאת למרות שהוא משפחה.

הפרויקט השני ששמתי את עיני עליו, הוא פרויקט ישראלי,  באתר ישראלי בשם מימונה. הפרויקט הוא  של השחקנית והיוצרת זוהר אוריה. זוהר שהיא לא רק פנים יפות על המסך, היא גם יוצרת עם אג'נדה. יוצרים שלא רק רוצים ליצור יצירה אומנותית חדשה, הם רוצים שהיצירה הזו תשנה את העולם, בפועל לא רק על המסך. 

זוהר כתבה תסריט מיוחד במינו "מריה השחורה".  מריה השחורה, מספר על 24 שעות בחיי ילד אחד. הילד הוא אדי, ילד בן7, שנמצא במצוקה מתמשכת. נמצא במצוקה אך אף אחד מהסובבים  אותו לא שומע אותו, רואה אותו, או אמר דבר.

מה שעוד מיוחד בתמיכה בסרט של זוהר אוריה, היא עובדה שבאופן אוטומטי כשאתם תורמים לפרויקט שלה, חלק מהתרומה מופרש למקלט לנשים מוכות. ככה שבמקרה הזה זה 2 ציפורים ביד אחת, גיבוי והפקה לסרט חדש ותמיכה במעון לנשים מוכות.

לשני הפרויקטים עדיין אפשר להיכנס ולתרום, וגם לחפש פרויקטים נוספים שמדברים אל ליבכם. אנחנו כעת בעידן המידע ההמוני, שעבר כבר לעידן הצריכה ההמוני, וכעת לעידן התמיכה ההמוני.

למי שרוצה לינק ישיר אז :

לעמוד התמיכה בפרוייקט של אודי –  http://kck.st/16b2Bqg

לתמיכה בפרוויקט של זוהר מריה השחורה –  http://www.mimoona.co.il/Projects/1227

מסקנה

בעל המאה, הוא בעל לא רע בכלל, רק השאלה מה עם בעלת הכלה.

לא יעלה על הדעת
לא יעלה על הדעת
המדינה משתגעת
לי זה אוכל את הלב
המדינה בהיפנוזה
בלי הרדמה, בלי נרקוזה
תנו איזה וליום או פרוזאק
רע לי, אני מתעלף! 

                          (אקטואליה, נעמי שמר)

השבוע, לפני 8 שנים, נפטרה אחת מגדולות המשוררות, אם לא הגדולה ביותר, שידעה התרבות העברית.  נעמי שמר, אחת המשוררות הפוריות שהיו לנו, איננה רק אחת המשוררות הפוריות ביותר, אלא גם אחת הפיזמונאיות הגדולות שהמדינה שלנו ידעה.

"נועה נולדה בשדה בין דשא לאבן

נועה, אחד השירים המקסימים והנוגעים ביותר של נעמי שמר, הוא השיר האישי ביותר שלה. נעמי שמר, למי שלא ידע, לא אהבה את השם נעמי, ובכל ילדותה ונערותה היא כינתה את עצמה בשם נועה. השיר נועה הוא שיר אוטולירי (המצאתי מושג!) בו היא משתפת אותנו עם חוויות ילדות שונות שלה, על המקום בו היא גדלה ועל האופן.

נעמי שמר נולדה ב1930 אי שם בצפון, על חוף ימת הכנרת. הוריה היו ממיסדי קבוצת כנרת.  קבוצת כנרת היתה המכה של התנועה הקיבוצית, קבוצה שיצאו ובאו אליה כל השמנה והסלתא של התנועה הקיבוצית. אך החשובה שבהן בסיפורה של נעמי שמר, היתה המשוררת רחל, שלשיריה הלחינה שמר כמה וכמה מנגינות כבר בתחילת דרכה כמלחינה, דבר שהיא לא הרבתה לעשות – כתיבת לחנים לשירים שהיא לא כתבה.
נעמי סיפרה לאורך השנים כמה הושפעה בילדותה ובנערותה גם משיריה של רחל אבל גם מהעובדה שהמוזיקליות היתה חלק בלתי נפרד מחיי הקיבוץ. כיצד בימי נערותיה כאשר היו ערמה של ח'ברה על הדשא, הם פשוט פצחו בשיר.

בהגיעה לגיל 18, כמו כל בן ובת קיבוץ טובים, התגייסה נעמי לגרעין נח"ל ומשם המשיכה את שירותה בפיקוד הנח"ל. באותה תקופה היא כתבה ללהקת הנח"ל כמה שירים לתוכנית האגדית שלהם "חמש-חמש", בינהם  שיר בר ושירים שובבים כמו תרנגול בן גבר.

לאחר שיחרורה היא המשיכה לכתוב בקצב מטורף לכל הלהקות הצבאיות, וכל שיר שלה הפך ל"שלאגר" מטורף. אבל אף אחת מהלהקות וממזמיני שיריה לא הסכימו שהיא גם תלחין את שיריה, דבר מה שתיסכל את נעמי עד מאוד.

כאשר חיים טופול פנה אליה בבקשה שהיא תכתוב את השירים לתוכנית של הלהקה החדשה שהוא הקים, בצל ירוק, היא הסכימה בתנאי אחד, שהיא גם תלחין את כל השירים של התוכנית. השיר הראשון אותו הלחינה שמר היה משירי זמר נודד, מיד אחריו הגיע מטר שירים מכל כיוון .

מרבדים נפרשים בשפלת החוף 

שנות ה60 הביאו לפריצה הגדולה של נעמי שמר לתודעה המוחלטת של האתוס הישראלי, אבל יותר מזה, גם לתרבות הפופ והתרבות הארץ ישראלית. נעמי, בניגוד להרבה מאוד משוררים ומלחינים של התקופה, לא התבישה באהבתה למוזיקה נוכרית. לאחר שהתגרשה מבעלה הראשון, נסעה שמר לפריס עם ביתה הקטנה ללי, לתקופת מה.

כאשר שבה ארצה אחרי זמן קצר, התחילה, בנוסף לכתיבת שיריה, גם לתרגם ולעברת שירים צרפתיים שונים. בינהם אפשר למצוא את שלגיה המכושף את סרנדה לך המקסים של שלישית גשר הירקון ורבים אחרים.

היא עברתה עוד שירים, אפילו עשתה עליה לחיפושיות, כאשר עיברתה והעבירה ברית מילה את Let it bee, והפכה אותו ללו יהי.

אבל כמובן אלו לא הגיעו על חשבון התנאהענק שלה של שירים מקוריים לגמרי, באותם שנים היא הוציאה את שירי הקנון הגדול של התקופה. אפשר היה למצוא שם גם את חורשת האקליפטוס.

את  השיר חורשת האקליפטוס העניקה שמר במתנה לקבוצת כנרת, במלאת יובל שנים לקבוצה. השיר נכתב על החורשה היפיפיה של האקליפטוסים שנטעו בני הקיבוץ הראשונים.
לפני כמה שנים ב2008 החליטו בני הקיבוץ להעניק מתנה חזרה, וסגרו את המעגל כאשר החליטו לקרוא לחורשה על שם המשוררת בת המקום.

כמובן שזה לא היה השיר היחידי שנכנס לתוך הקאנון הישראלי, אפשר היה למצוא ברדיו באותה תקופה גם את מחר (אולי נפליגה בספינות…) שכתבה ואת  שיר השוק, את השיר המרגש ביותר שנכתב על ת"א העיר הלבנה והרבה מאוד שירים אחרים.

אין ספק, בשלב הזה נעמי שמר נחשבה לאחת מגדולות משוררי האומה הצעירה. אבל זה היה לפני ……

כי שמך צורב את השפתיים

היה זה השיר ירושלים של זהב, שהפך את נעמי שמר ממשוררת/מלחינה טובה ואהובה, ל-ה-מלחינה/משוררת  של מדינת ישראל.

את השיר היא כתבה ב1967, בהזמנה שקיבלה מטדי קולק, ראש עירית ירושלים. טדי שאירח את תחרות פסטיבל שירי הזמר והפזמון בבני האומה, רצה שיר, לא, הוא רצה הימנון לעיר השסועה והמחולקת (השיר נכתב לפני ששת הימים).
נעמי בתחילה נרתעה מהמשימה, כבת קיבוץ ואישה צנועה, הרגישה שמר שהמעמד גדול על מידותיה. לאחר שידידה ומארגן הפסטיבל, גיל אלדמע, אמר לה שאין היא חייבת, רק אם תנוח עליה המוזה הנכונה, שמר הרגישה את הלחץ יורד מכתפיה ומיד נרתמה למשימה וכתבה את אשר על ליבה על העיר, וכיצד היא (וכנראה רוב העם היהודי) הרגיש את הכיסופים (או הזיהובים במקרה הזה ) לחזור לגעת באותן אבנים של אבות אומתינו.

נעמי גם התעקשה שלביצוע השיר תעלה זמרת צעירה ואלמונית בשם שולי נתן. נעמי לא פגשה את שולי לפני כן, אבל כמה חודשים לפני כן התנגן ברדיו שיר ובו זמרת צעירה עם קול צלול כפעמונים, כאשר הקריין הקריא את שם המבצעת, שלחה נעמי את ביתה ללי לכתוב מהר את שם הזמרת שלא תשכח.  לבסוף אכן השתמשה נעמי באותו פתק כאשר דרשה, בניגוד לדעתם של מפיקי התוכנית, ששולי תבצע את השיר.

כאשר השיר בוצע לראשונה בביניני האומה, היה אפשר להרגיש שנולד כאן המנון חדש. למרות שזאת היתה הפעם הראשונה שהשיר נשמע אי פעם, אלפי האנשים באולם הצטרפו בשירה בפזמון השני ומלאו את האולם בהתרגשות.

השיר לא זכה במקום הראשון בתחרות הזמר, מהסיבה הפשוטה שהוא לא השתתף, הוא היה שיר האתנחתא בעת ספירת קולות השופטים (מי שזכה היה מייק בורשטיין עם שיר שמזמן כבר נשכח).

בשיר אפשר לראות את נעמי שמר נותנת את כל הידע שלה בתרבות העם, כל הידע שלה במוזיקה, וכל הידע שלה ברחשי לב הציבור. היא השתמשה גם במטעמים מודרנים בשיר וגם במטעמי מקראים, בשורות מן התלמוד ובשורות המושפעות ממשוררי תור הזהב היהודי בספרד.

רצה הגורל ופחות מחודש לאחר אותה השמעה מרגשת של השיר בבניני האומה, פרצה מלחמת ששת הימים. ופחות מחודש לאחר ביצוע השיר מול רבבות צופים, התגשמו הכמיהה והכיסופים, והעיר הזהובה חוברה לה יחדיו, פעם ראשונה מזה אלפיים שנה העם היהודי חזר אל מכורות בית המקדש ועיר הקודש. שמר מיהרה וחיברה בית נוסף, והשיר הפך לשיר המושמע ביותר ברדיו בתקופה הזו, ואת נעמי למשוררת והפיזמונאית הלאומית.
זו שהביאה את התקווה וזו שהביאה את האחדות.  אין רגע מרגש יותר למשורר ובכלל, כאשר לראשונה מתגודדים עשרות לוחמים לראשונה מזה אלפי שנים ליד הכותל המערבי, ולא פורצים בתפילה, אלא בשירת ירושלים של זהב.

השיר כמובן הזמין אליו ביקורת מצדדים שונים במפה הפוליטית. היו שראו בשיר שלה גזעני ומבטל אדם. בשורות השיר כמו שורת "כיכר השוק ריקה 
ואין פוקד את הר הבית " שורות שביכול מבטלות את הממשות של המוסלמים והנוצרים שגרו בעיר העתיקה. נעמי כמובן התרעמה ואמרה: ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה.

ירושלים ללא יהודים היא כמו גוף ללא לב.

אבל זו לא היתה המחלוקת היחידה לגבי השיר. לחן השיר העלה מחלוקת רבה, לא בעיני הציבור, כי אם בעיני נעמי עצמה. שנים לאחר פרסום השיר שמעה שמר שיר ערש בסקי, פיו חושפה. השיר נפתח ב7 התווים הראשונים שאיתו פתחה שמר את ירושלים של זהב. אך על פי חוק גניבת השירים הבין לאומי , קובע שרק מהתו השמיני זוהי גנבה.  אבל העניין לא נתן לה מנוח והטריד את מנוחתה ואף יש הטוענים (והיא בינהם) שנושא  זה הוא שהביא למחלתה וקיצר את חייה.

על הדבש ועל העוקץ, 

לאן אפשר לעלות אחרי שהגעת לפסגת הר הצופים, פסגת הר הבית, פסגת החיבוק הלאומי?
אז, כנראה שאי אפשר.
קרנה של שמר לא ירדה בעשור שעקב, היא המשיכה להוציא להיטים ושירים בקצב של מכונת יריה.
אבל משהו השתנה, אולי בגלל ההצלחה של ירושלים של זהב אולי בגלל ההתקרבות שלה למסורת ולאדמה. חלק מהשירים שלה הפכו להיות יותר שורשיים יותר מסורתיים, שירים נהדרים שהלחינה כמו הוי ארצי מולדתי, של המשורר טשרניחובסקי, או שירים מקוריים שכתבה כמו שהחגיגה נגמרת.
השירים שכתבה קיבלו פתאום נופך של אתוס, ובישראל אין דבר שאוהבים יותר מאשר לראות גיבורים נופלים.

לאחר מלחמת יום הכיפורים והמהפך ב77, הקוטביות בחברה הישראלת התרחבה והתחדדה. שמר שבחרה במחנה הלאומי הימני, איבדה בעיני השמאל ובני הקיבוצים את ההילה המלכותית שאפפה אותה בעבר.
נעמי, שגם הודתה שמאוד אהבה את המוזיקה המודרנית היותר שחדרה בשנות ה70 וה80 למוזיקה הישראלית, לא התחברה אליה והיה לה קשה לכתוב בסגנון זה. ואט אט הלכו מספר שיריה והתמעטו. מידי פעם היתה מבליחה עם שיר חדש ומבריק, אם זה אור שכתבה והלחינה לשושנה דמארי בשנות ה80  ואם זה התרגום המרטיט שלה לשירו של וולט ביינמין Oh Captain  לאחר רצח רבין, והפכה אותו להו רב חובל, ששרה מיטל טרבלסי. אבל היה ניכר שנעמי עיפה מהמשחק הפוליטי שנכפה עליה. היא המשיכה לכתוב עד יומה האחרון.

ב26 ביוני 2004, מחלת הסרטן התישה סופית את נעמי שמר וזו החזירה את כישרונה מהיכן שהגיע ואת גופה החזירה למקום שממנו בא, קבוצת כינרת.

מסקנה

עצוב למות באמצע תמוז