כרמינה בוראנה, יצירתו הקלאסית של קארל אורף, מלווה אותנו בסה"כ כמה עשורים, אך האימפקט שהיא השאירה בנו הוא חזק. היום כרמינה בוראנה היא אחת היצירות הקלאסיות המזוהות ביותר. כל השמעה שלה הופכת לחגיגה, גם כאן בארץ. מידי פעם תשמעו על "קונצרט חגיגי: כרמינה בוראנה בפארק" או "הופעה של כרמינה בוראנה עם עשרות משתתפים: זמרים, נגנים ורקדנים" – ממש חגיגה אמיתית.
קצת רקע על היצירה. לעומת התחושה שהיא משרה והעתיקות של הטקסט הלירי, היצירה עצמה היא יחסית חדשה (יחסית במובן הקלאסי). היא נכתבה בגרמניה בשנת 1936 והוצגה לראשונה בפרנקפורט ב-1937. באותו זמן -לא רחוק משם, במקום אחר בגרמניה- התכנסה ועדה קטנה בשם ועידת הוסבאך (שם תיכנן היטלר עם המטה שלו כיצד הוא כובש את אירופה).
אורף, ממש כמו היטלר והמפלגה הנאצית, היה אובססיבי לגבי עברה המפואר של התרבות הגרמנית. הוא כתב טרילוגיה של יצירות מוזיקליות. הראשונה והמוכרת מביניהן היא כרמינה בוראנה, ואחריה יצאו קאטולי כרמינה וטריונפו דה אפרודיטה, יצירות המבוססות כולן על טקסטים גרמניים מתקופת ימי הביניים. כרמינה בוארנה היה טקסט חילוני שנכתב עוד במאה ה-13 לספירה. הספר הוא אוגדן של כמה שירים שהצליח להישמר ולהתגלגל לימינו (אם כי חוקרים מעריכים שהיו הרבה יותר דפים שפשוט אבדו).
השם המלא של כרמינה בוראנה הוא בעצם Carmina Burana: Cantiones profanæ cantoribus et choris cantandæ comitantibus instrumentis atque imaginibus magicis או בתרגום חופשי "שירים בורן : מזורי חול לזמרים ותזמורת לשיר ביחד עם כלים ותמונות קסומות" (חתיכת שם).
אורף מעולם לא נמנה עם המפלגה הנאצית באופן רישמי, אך קשריו עם השלטון הנאצי היו הדוקים באופן מיוחד. הוא אומנם לא קיבל מעולם את התואר הרישמי של "המלחין של הרייך", אך זה מה שהוא היה. הנאצים אימצו לחיקם בשמחה את כרמינה בוראנה , כשהפתיחה של היצירה – או-פורטונה המפורסם- היה פותח כל כינוס של המפלגה.
כידוע , המפלגה הנאצית אסרה השמעה של מוזיקה שנכתבה על ידי יהודים. כאשר הנאצים פנו למלחנים שונים שיכתבו מחדש מוזיקה ליצירה של מנדלסון שמבוססת על המחזה "חלום ליל קיץ" של שייקספיר, כל המלחנים סירבו בתוקף. חוץ מאחד – אורף!
יש אומרים שבחדרי חדרים אורף התגאה בפני חבריו שכרמינה בוראנה תהיה ההמנון של רייך -אלף -השנים של היטלר.
היצירה עצמה, כמו כתב היד, מחולקת ל-5 חלקים עיקריים.
· פורטונה קיסרית העולם · בוא האביב · בבית המרזח · חצר האהבה · בלנציפלור והלנה
כל חלק מתמקד בחלק אחר בו המזל משחק תפקיד. אבל החלק המוכר ביותר הוא הפתיח של פורטונה. הטקסט עצמו הוא בלטינית וחלקים קטנים בגרמנית וצרפתית- מה שלא מפריע לו להיות להיט. וכמו כל שיר קאלט גם הוא מקבל חידושים רבים ומעניינים. שניים מהם מעניינים במיוחד.
הראשון הוא של ריי מנזרק, מי שזכור לנו כקלידן המיתולוגי של הDOORS. מנזרק, יחד עם המלחין האלקטרוני פיליפ גלאס, הוציא תקליט של כרמינה בוראנה ב-1983. ביחד הם עיבדו מחדש כמעט את כל היצירה המוזיקלית ועידכנו אותה ליצירה אלקטרונית רוקית קלאסית – שילוב מאוד מיוחד ופסיכודלי. האלבום לא ממש הצליח והיום הוא נחשב לאלבום אספנים.
ב91 להקת הטכנו, Apotheosis, עשתה עיבוד ודגימה של השיר, אך שומרי עזבונו של אורף לא ממש אהבו את הרעיון של השמעת השיר ברחבת הריקודים. הם אף ראו בזה זילות בנסיון לדחוף את השיר חזרה למיינסטרים הצעיר, לכן, תבעו את הלהקה וכל התקליטים הושמדו. חלק מהתקליטים שרדו והיום כל תקליט של הסינגל נמכר בסביבות ה200 דולר.
לפני כשנה, האופרה הישראלית העלתה עיבוד לכרמינה בוראנה של אורף. אכן המוזיקה של אורף ממשיכה וכנראה באמת תמשיך להשמע גם בישראל וגם בעוד 1000 שנה- רק לא ברייך!
השאלה של מה מקומה של פוליטיקה ביצירה? האם דעותיו של יוצר קשורות למוזיקה שלו? האם המקום שבו הושמעה המוזיקה משנה? אלו שאלות שכל אחד צריך לענות לעצמו
מסקנה:
אם כבר הנאצים אוהבים אותך, אז עדיף שלא יקראו לך ווגנר.
הרבה זמן לא כתבתי בבלוג, היום הרגשתי שיש לי סיבה חשובה לחזור. בזמן שמסביבנו יהום הסער, העולם ממשיך לטוב ולרע. בין הפצצה בעזה להפצצה בת"א, בין אנשים סובלים קורים דברים לא פחות רעים, גם בעולם.
אתמול בערב (11/7/2014) נפטר אחרון גיבורי הראמונס, טומי ראמון. טומי סוגר קצת יותר מעשור, שבו אט, אט, נפטרו כל חברי ההרכב המקורי של הראמונס. שלוש מתוך ארבעת החברים מתו ב13 השנים האחרונות מסרטן, ואחד ממנת יתר.
טומי ראמון 1952-2014 "לא, זה לא מקל תיפוף, וכן, אני כן שמח לראות אותך"
הראמונס הן אחת מלהקות החשובות בהיסטוריה. להקה שבארץ לצערי כמעט לא שמעו עליה, ובכל זאת לא הייתם יכולים לדמיין את החיים ואת המוזיקה שלכם בלעדיהם. כיום אין כמעט להקת רוק (ועל אחת כמה וכמה להקת פאנק) שלא הושפעה מהם באופן ישיר או עקיף.
מי החביא את הרול שלי ?
ניו יורק של שנות ה70, הייתה כר פורה של סקס, סמים ודיסקו. מוזיקת הרוק, הייתה על הקרשים, הרוק הפסיכודלי והרוק המתקדם (פרוגרסיבי),המורכב והמרובד שלט בעולם הרוק, עם להקות כמו פינק פלויד (Pink Floyd), הגרייטפול דד (Grateful Dead) , קינג קרימזון (King Crimson), ג'נסיס (Genesis) ואחרים.
עטיפת הצד האפל של הירח- פינק פלויד – מצד אחד נכנס אור, מצד שני יוצא אנטישמי
הרוק המתקדם, היה מאתגר, מעניין, ברגעים אפילו גאוני. יצירות מונומנטליות, מוזיקה עמוקה, מסרים חברתיים חשובים, יצירות שיכולות להתחרות בגאונים כמו באך ובטהובן. אבל מה שרוק הפרוגרסיבי מעולם לא היה, זה כיפי!
הרוק איבד את הרול שכל כך אפיין אותו בתחילת הדרך. את מרד הנעורים, את השובבות, את החופש.
רוקנ'רול, זה לנסוע עם גג פתוח, שהרוח מבדרת את השער שלך. בנסיעה כזו, מה יתנגן יותר טוב? החומה של פינק פלוייד או השיר הבא?
בראשית ברא הראמונס את הפאנק
בניגוד, למה שרבים ממכם שמעתם, או חשבתם, הסקס פיסטולז(sex pistols) , לא המציאו את הפאנק, הם לא היו הלקה הראשונה שניגנה פאנק, אפילו לא השנייה וגם לא החמישית.
מי בדיוק המציא את הפאנק, זה לא ברור, יש אומרים שאיגי פופ, היה בעצם הראשון שעשה פאנק, לא לחינם הוא נקרא סנדק הפאנק.
איגי פופ בשעת ארוחת הצהריים
אבל היה זה רק באמצע שנות ה70, שהפאנק התחיל להתקיים בזכות עצמו כסגנון מוזיקלי מובהק. בשביל השינוי הזה היו צריכים כמה דברים להתהוות במקביל. כמו בכל פעם שיש שינוי תפיסה באומנות. הדבר הראשון שחייב להיות, זה הבסיס, מפקדה אם תרצו. מקום שבו יכולים אמנים שונים להיפגש, להחליף רשמים להשפיע ולהיות מושפעים. הדבר השני שצריך זה את האומנים, שישכילו ויבינו שאפשר לעשות דברים אחרת, שיראו משהו שהאומנים שבאו לפניהם לא ראו לפני (על תפיסת הגאון כתבתי בכתבה הזו).
והפאנק הוא לא אחר מאשר שינוי התפיסה של המוזיקה הפופולרית.
הפאנק, צרח את צווחת הנשימה הראשונה שלו, באיסט ויליג של ניו-יורק (315 Bowery מי שרוצה כתובת מדויקת). זה היה ילד האהבה של המועדון הCBGB ושל כמה להקות שהבולטת והחשובה בהן היו הרמאונס.
מועדון הCBGB, בניגוד לדעה הרווחת, זה לא "כנס (יש) בירה, גם בחורות"
הCBGB היה מועדון לילה קטן ומצחין, שפתח בחור יהודי בשם הלל קריסטל ב1973. להלל היה חלום, לפתוח מועדון בניו-יורק, שישמיע מוזיקה ייחודית שלא ממש שומעים בניו יורק, קאנטרי, בלוגראס ובלוז, כן המועדון של הלל היה אמור לנגן בעיקר את המוזיקה הזו, לכן הוא נקרא על שם ראשי התיבות של המוזיקה הזו Country, BlueGrass, and Blues. אבל הלל היה ידוע באי יכולת ניהול כספים, או ניהול בכלל מה שהביא להפסדים עצומים למועדון הקטן שלו. לאחר כמה שכנועים, הלל הסכים לתת ללהקות צעירות לנגן מוזיקה חיה במועדון שלו, כמובן בלי לשלם להם. עסקה משתלמת לכל הצדדים, הוא מקבל עוד לקוחות והלהקה מקבלת מקום לנגן בו. מהר מאוד התפשטה השמועה שיש מקום שנותן ללהקות במה פתוחה, לכל דורש. במקביל לפתיחת הCBGB, ב1973-2, בשכונה אחרת בניו-יורק, פרוסט הילס- קווינס, שתי חברים לכיתה הקימו להקה, הגיטירסט ג'ון ויליאם קמינגס, לימים ג'וני ראמון והמתופף, תומאס אדרליי, לימים טומי ראמון. הלהקה שהקימו החזיקה מעמד חודשים ספורים, והתפרקה.
ג'וני וטומי רמון
ג'וני וטומי החליטו לצרף שתי חברים מהשכונה, את ג'פרי היימן , לימים ג'ואי ראמון כזמר ואת דאגלס קולווין, לימים די די ראמון, על בס.
ג'ואי ודי די ראמון
ללהקה היה עתיד מבטיח, אבל רק בעיה אחת. הבעיה היחידה שעמדה בין הראמונס לבין להיות הלהקה החשובה בהיסטוריה, הייתה העובדה שאף אחד מהם לא ידע לנגן. לא שהם היו מנגנים רע, הם פשוט לא ידעו לנגן כלום! אף אחד מהם מעולם לא למד לנגן על אף כלי. בהופעות הראשונות שלהם, אף אחד מהם לא ידע איזה שיר השני מנגן.
אבל הראמונס הבינו דבר מאוד חשוב, שרוק זה כיף! ששירים לא צריכים להיות ארוכים ובעלי משמעות, שהרמוניה זה נחמד אבל לא חובה, וששיר חייב להיות מקסימום 3 דקות!
עם הגישה הזו, עם הרבה סמים ועם הרבה מזל, הראמונס מצאו את עצמם ב16 לאוגוסט במועדון היחיד שהיה מוכן לתת להם במה הCBGB
כמו שאתם שומעים ורואים מהלינק, המוזיקה לא הייתה הדבר הראשון שעניין אותם, אלא החדווה בלעשות אותה. שוב בניגוד למוזיקה של אותם זמנים, מה שעניין את הראמונס, היה לא רק תהליך הכתיבה, אלא גם ליהנות על הבמה. לאט, לאט, הלהקה, הדביקה את הפער בין היכולת המוזיקלית שלה, לבין הרצון שלה לעשות מוזיקה והפכו לבני בית בCBGB. הלהקות האחרות שהסתובבו באותה תקופה במועדון, החלו לחקות אותם. אומנם החיקויים הגיעו בצורות רבות, חלק העתיקו את צורת הנגינה הפשוטה של 2-3 אקורדים לשיר, אחרים את אורך השירים הקצרים, היו כאלו שרק העתיקו את הרצון של ליהנות על הבמה. לא משנה מה הם לקחו, אבל כל אחד לקח משהו אחר מאותו קסם לא ברור שקרה על הבמה הזו. ביניהם היו להקות כמו בלונדי (Blondie), ראשים מדברים (Talking Heads), פטי סמית (Patti Smith) ורבים אחרים. כמובן שהלהקות האלו אחרי זה השפיעו על גל גדול יותר של להקות אחרות, וכן הלאה וכן הלאה.
אח למרות הכבוד הרב שקיבלו בעולם המוזיקה המתחדש הזה, הראמונס לא ממש הצליחו להטביע את חותמם בארה"ב ויצאו לסיבוב הופעות באירופה.
הקרב על בריטניה
הראמונס הגיעו לבריטניה, ב4 ביולי 1976, ומלאו שם את מועדון הרודהאוס עד אפס מקום. יום למחרת הם הופיעו שוב וגם הפעם מילאו את האולם. אחרי ההופעה התגנבו כמה ילדים אל מאחורי הקלעים לפגוש את האלילים שלהם. בין הילדים האלו היו גם ג'וני רוטן וסיד ויסז, לימים הסקס פיסטולז. גם בחור בשם ג'ו סטראמר היה שם, הוא יהפוך בעתיד להיות הזמר של להקת פאנק אחרת, הקלאש (The Clash).
עם פרצוף כזה, פלא שצריך אקדח בשביל סקס?!
רוטן סיפר באחד הראיונות, שכאשר הם התקרבו לראמונס באותו ערב, הוא שיקשק מפחד, הוא באמת חשב שהראמונס הולכים לכסאח להם את הצורה. יראת הכבוד, וההבנה שהמוזיקה של הראמונס היא אקדח טעון, גרמה להצתה של הפאנק בבריטניה. שם הפאנק בנוסף לצד המוזיקלי הרדיקלי שלו, קיבל גם את הצד האידיאולוגי אנרכיסטי פוליטי שלו. כך הציתו הראמונס את מהפכת האנרכיה בבריטניה.
"הלאה עם הספר הלבן! תחי מדינת ישראל"
ששבו הראמונס הביתה, הם הקליטו עוד כמה וכמה תקליטים. בכל פעם היו בטוחים חברי הלהקה שזה יהיה התקליט שיקפיץ אותם לראש מצעד הפזמונים. אך לצערם זה מעולם לא קרה.
שאר חברי מחזור 74-76 של הCBGB עברו אותם ועקפו אותם במכירת תקליטים. בלונדי הפכה ללהקה החמה ביותר בשוק באותן שנים, ראשים מדברים הפכה לשיחת היום במעגלים המוזיקלים, הקלאש והסקס פיסטולס שינו את פני בריטניה לנצח.
והראמונס? הראמונס רק הציתו את הגפרור והמשיכו לנגן.
לאחר הרבה זמן שלא ממש הייתי כאן, הבלוג מתעורר שוב לחיים. לא מדובר בהנשמה מלאכותית או בזמן שאול. הבלוג, העולם המופלא של התרבות שוב אתכם.
הפעם אני אשמח לחלוק אתכם את נפלאות האינטרנט. אני מתאר לעצמי שלרובכם כבר יצא להכיר את המכשיר הנהדר הזה ונפלאותיו האין סופיות. אבל נדבך נוסף שלו שהולך וטופח בשנים האחרונות, הם אתרי המימון למיניהם. הידוע ביותר בהם בחו"ל הוא הkickstarter . אך גם בארץ יש כמה אתרים עבריים וכשרים כמו מימונה.
האתרים האלו הם בעצם מסלול עוקף תעשיה, מסלול עוקף מיין סטריים, מסלול עוקף מכשולים, להרבה מאוד יוצרים. השיקולים של החברות הגדולות, של "כמה אני יכול להרוויח עליו", או "האם יש לזה שוק?", כבר לא משחקות תפקיד. עכשיו כל אדם יכול להחליט באיזה יוצר ובאיזה יצירה הוא רוצה לתמוך. האומן פונה ישירות לתמיכת הצרכנים וכך לא רק שהוא מגדיל את הקהל שלו, אלא הקהל גם מגדיל את מספר האומנים, היוצרים והיצירות שיוצאות לאוויר העולם, שזו זכות לא מבוטלת בפני עצמה.
לאחרונה עלו בשניהם שני פרויקטים מיוחדים. הראשון הוא הפרויקט של אחי הצעיר, אודי בר-לב, שמחפש מימון לסיום האלבום הראשון שלו. אודי שיוצר בארה"ב הלך לכיוון המפתיע של מוזיקת קאנטרי. זמר ישראלי עם מבטא ישראלי שר שירי בוקרים באנגלית. שילוב מעניין ומבטיח. הוא העלה לפני כשבועיים את עמוד הקיקסטרט שלו וכבר הספיק לאסוף מעל ל3,000$. באופן אישי אני חושב שהאלבום הזה יכול להיות אחת הפנינות היפות של עולם המוזיקה בזמן הקרוב. אודי הוא יוצר מוכשר ביותר, ואני לא אומר זאת כי הוא משפחה, אני אומר זאת למרות שהוא משפחה.
הפרויקט השני ששמתי את עיני עליו, הוא פרויקט ישראלי, באתר ישראלי בשם מימונה. הפרויקט הוא של השחקנית והיוצרת זוהר אוריה. זוהר שהיא לא רק פנים יפות על המסך, היא גם יוצרת עם אג'נדה. יוצרים שלא רק רוצים ליצור יצירה אומנותית חדשה, הם רוצים שהיצירה הזו תשנה את העולם, בפועל לא רק על המסך.
זוהר כתבה תסריט מיוחד במינו "מריה השחורה". מריה השחורה, מספר על 24 שעות בחיי ילד אחד. הילד הוא אדי, ילד בן7, שנמצא במצוקה מתמשכת. נמצא במצוקה אך אף אחד מהסובבים אותו לא שומע אותו, רואה אותו, או אמר דבר.
מה שעוד מיוחד בתמיכה בסרט של זוהר אוריה, היא עובדה שבאופן אוטומטי כשאתם תורמים לפרויקט שלה, חלק מהתרומה מופרש למקלט לנשים מוכות. ככה שבמקרה הזה זה 2 ציפורים ביד אחת, גיבוי והפקה לסרט חדש ותמיכה במעון לנשים מוכות.
לשני הפרויקטים עדיין אפשר להיכנס ולתרום, וגם לחפש פרויקטים נוספים שמדברים אל ליבכם. אנחנו כעת בעידן המידע ההמוני, שעבר כבר לעידן הצריכה ההמוני, וכעת לעידן התמיכה ההמוני.
לא יעלה על הדעת לא יעלה על הדעת המדינה משתגעת לי זה אוכל את הלב המדינה בהיפנוזה בלי הרדמה, בלי נרקוזה תנו איזה וליום או פרוזאק רע לי, אני מתעלף!
(אקטואליה, נעמי שמר)
השבוע, לפני 8 שנים, נפטרה אחת מגדולות המשוררות, אם לא הגדולה ביותר, שידעה התרבות העברית. נעמי שמר, אחת המשוררות הפוריות שהיו לנו, איננה רק אחת המשוררות הפוריות ביותר, אלא גם אחת הפיזמונאיות הגדולות שהמדינה שלנו ידעה.
"נועה נולדה בשדה בין דשא לאבן
נועה, אחד השירים המקסימים והנוגעים ביותר של נעמי שמר, הוא השיר האישי ביותר שלה. נעמי שמר, למי שלא ידע, לא אהבה את השם נעמי, ובכל ילדותה ונערותה היא כינתה את עצמה בשם נועה. השיר נועה הוא שיר אוטולירי (המצאתי מושג!) בו היא משתפת אותנו עם חוויות ילדות שונות שלה, על המקום בו היא גדלה ועל האופן.
נעמי שמר נולדה ב1930 אי שם בצפון, על חוף ימת הכנרת. הוריה היו ממיסדי קבוצת כנרת. קבוצת כנרת היתה המכה של התנועה הקיבוצית, קבוצה שיצאו ובאו אליה כל השמנה והסלתא של התנועה הקיבוצית. אך החשובה שבהן בסיפורה של נעמי שמר, היתה המשוררת רחל, שלשיריה הלחינה שמר כמה וכמה מנגינות כבר בתחילת דרכה כמלחינה, דבר שהיא לא הרבתה לעשות – כתיבת לחנים לשירים שהיא לא כתבה.
נעמי סיפרה לאורך השנים כמה הושפעה בילדותה ובנערותה גם משיריה של רחל אבל גם מהעובדה שהמוזיקליות היתה חלק בלתי נפרד מחיי הקיבוץ. כיצד בימי נערותיה כאשר היו ערמה של ח'ברה על הדשא, הם פשוט פצחו בשיר.
בהגיעה לגיל 18, כמו כל בן ובת קיבוץ טובים, התגייסה נעמי לגרעין נח"ל ומשם המשיכה את שירותה בפיקוד הנח"ל. באותה תקופה היא כתבה ללהקת הנח"ל כמה שירים לתוכנית האגדית שלהם "חמש-חמש", בינהם שיר בר ושירים שובבים כמו תרנגול בן גבר.
לאחר שיחרורה היא המשיכה לכתוב בקצב מטורף לכל הלהקות הצבאיות, וכל שיר שלה הפך ל"שלאגר" מטורף. אבל אף אחת מהלהקות וממזמיני שיריה לא הסכימו שהיא גם תלחין את שיריה, דבר מה שתיסכל את נעמי עד מאוד.
כאשר חיים טופול פנה אליה בבקשה שהיא תכתוב את השירים לתוכנית של הלהקה החדשה שהוא הקים, בצל ירוק, היא הסכימה בתנאי אחד, שהיא גם תלחין את כל השירים של התוכנית. השיר הראשון אותו הלחינה שמר היה משירי זמר נודד, מיד אחריו הגיע מטר שירים מכל כיוון .
מרבדיםנפרשים בשפלת החוף
שנות ה60 הביאו לפריצה הגדולה של נעמי שמר לתודעה המוחלטת של האתוס הישראלי, אבל יותר מזה, גם לתרבות הפופ והתרבות הארץ ישראלית. נעמי, בניגוד להרבה מאוד משוררים ומלחינים של התקופה, לא התבישה באהבתה למוזיקה נוכרית. לאחר שהתגרשה מבעלה הראשון, נסעה שמר לפריס עם ביתה הקטנה ללי, לתקופת מה.
כאשר שבה ארצה אחרי זמן קצר, התחילה, בנוסף לכתיבת שיריה, גם לתרגם ולעברת שירים צרפתיים שונים. בינהם אפשר למצוא את שלגיה המכושף את סרנדה לך המקסים של שלישית גשרהירקון ורבים אחרים.
היא עברתה עוד שירים, אפילו עשתה עליה לחיפושיות, כאשר עיברתה והעבירה ברית מילה אתLet it bee, והפכה אותו ללו יהי.
אבל כמובן אלו לא הגיעו על חשבון התנאהענק שלה של שירים מקוריים לגמרי, באותם שנים היא הוציאה את שירי הקנון הגדול של התקופה. אפשר היה למצוא שם גם את חורשת האקליפטוס.
את השיר חורשת האקליפטוס העניקה שמר במתנה לקבוצת כנרת, במלאת יובל שנים לקבוצה. השיר נכתב על החורשה היפיפיה של האקליפטוסים שנטעו בני הקיבוץ הראשונים.
לפני כמה שנים ב2008 החליטו בני הקיבוץ להעניק מתנה חזרה, וסגרו את המעגל כאשר החליטו לקרוא לחורשה על שם המשוררת בת המקום.
כמובן שזה לא היה השיר היחידי שנכנס לתוך הקאנון הישראלי, אפשר היה למצוא ברדיו באותה תקופה גם את מחר (אולי נפליגה בספינות…) שכתבה ואת שיר השוק, את השיר המרגש ביותר שנכתב על ת"א העיר הלבנה והרבה מאוד שירים אחרים.
אין ספק, בשלב הזה נעמי שמר נחשבה לאחת מגדולות משוררי האומה הצעירה. אבל זה היה לפני ……
כישמך צורב את השפתיים
היה זה השיר ירושלים של זהב, שהפך את נעמי שמר ממשוררת/מלחינה טובה ואהובה, ל-ה-מלחינה/משוררת של מדינת ישראל.
את השיר היא כתבה ב1967, בהזמנה שקיבלה מטדי קולק, ראש עירית ירושלים. טדי שאירח את תחרות פסטיבל שירי הזמר והפזמון בבני האומה, רצה שיר, לא, הוא רצה הימנון לעיר השסועה והמחולקת (השיר נכתב לפני ששת הימים).
נעמי בתחילה נרתעה מהמשימה, כבת קיבוץ ואישה צנועה, הרגישה שמר שהמעמד גדול על מידותיה. לאחר שידידה ומארגן הפסטיבל, גיל אלדמע, אמר לה שאין היא חייבת, רק אם תנוח עליה המוזה הנכונה, שמר הרגישה את הלחץ יורד מכתפיה ומיד נרתמה למשימה וכתבה את אשר על ליבה על העיר, וכיצד היא (וכנראה רוב העם היהודי) הרגיש את הכיסופים (או הזיהובים במקרה הזה ) לחזור לגעת באותן אבנים של אבות אומתינו.
נעמי גם התעקשה שלביצוע השיר תעלה זמרת צעירה ואלמונית בשם שולי נתן. נעמי לא פגשה את שולי לפני כן, אבל כמה חודשים לפני כן התנגן ברדיו שיר ובו זמרת צעירה עם קול צלול כפעמונים, כאשר הקריין הקריא את שם המבצעת, שלחה נעמי את ביתה ללי לכתוב מהר את שם הזמרת שלא תשכח. לבסוף אכן השתמשה נעמי באותו פתק כאשר דרשה, בניגוד לדעתם של מפיקי התוכנית, ששולי תבצע את השיר.
כאשר השיר בוצע לראשונה בביניני האומה, היה אפשר להרגיש שנולד כאן המנון חדש. למרות שזאת היתה הפעם הראשונה שהשיר נשמע אי פעם, אלפי האנשים באולם הצטרפו בשירה בפזמון השני ומלאו את האולם בהתרגשות.
השיר לא זכה במקום הראשון בתחרות הזמר, מהסיבה הפשוטה שהוא לא השתתף, הוא היה שיר האתנחתא בעת ספירת קולות השופטים (מי שזכה היה מייק בורשטיין עם שיר שמזמן כבר נשכח).
בשיר אפשר לראות את נעמי שמר נותנת את כל הידע שלה בתרבות העם, כל הידע שלה במוזיקה, וכל הידע שלה ברחשי לב הציבור. היא השתמשה גם במטעמים מודרנים בשיר וגם במטעמי מקראים, בשורות מן התלמוד ובשורות המושפעות ממשוררי תור הזהב היהודי בספרד.
רצה הגורל ופחות מחודש לאחר אותה השמעה מרגשת של השיר בבניני האומה, פרצה מלחמת ששת הימים. ופחות מחודש לאחר ביצוע השיר מול רבבות צופים, התגשמו הכמיהה והכיסופים, והעיר הזהובה חוברה לה יחדיו, פעם ראשונה מזה אלפיים שנה העם היהודי חזר אל מכורות בית המקדש ועיר הקודש. שמר מיהרה וחיברה בית נוסף, והשיר הפך לשיר המושמע ביותר ברדיו בתקופה הזו, ואת נעמי למשוררת והפיזמונאית הלאומית.
זו שהביאה את התקווה וזו שהביאה את האחדות. אין רגע מרגש יותר למשורר ובכלל, כאשר לראשונה מתגודדים עשרות לוחמים לראשונה מזה אלפי שנים ליד הכותל המערבי, ולא פורצים בתפילה, אלא בשירת ירושלים של זהב.
השיר כמובן הזמין אליו ביקורת מצדדים שונים במפה הפוליטית. היו שראו בשיר שלה גזעני ומבטל אדם. בשורות השיר כמו שורת "כיכרהשוק ריקה ואין פוקד את הר הבית" שורות שביכול מבטלות את הממשות של המוסלמים והנוצרים שגרו בעיר העתיקה. נעמי כמובן התרעמה ואמרה: ארץישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה.
ירושלים ללא יהודים היא כמו גוף ללא לב.
אבל זו לא היתה המחלוקת היחידה לגבי השיר. לחן השיר העלה מחלוקת רבה, לא בעיני הציבור, כי אם בעיני נעמי עצמה. שנים לאחר פרסום השיר שמעה שמר שיר ערש בסקי, פיוחושפה. השיר נפתח ב7 התווים הראשונים שאיתו פתחה שמר את ירושלים של זהב. אך על פי חוק גניבת השירים הבין לאומי , קובע שרק מהתו השמיני זוהי גנבה. אבל העניין לא נתן לה מנוח והטריד את מנוחתה ואף יש הטוענים (והיא בינהם) שנושא זה הוא שהביא למחלתה וקיצר את חייה.
עלהדבש ועל העוקץ,
לאן אפשר לעלות אחרי שהגעת לפסגת הר הצופים, פסגת הר הבית, פסגת החיבוק הלאומי?
אז, כנראה שאי אפשר.
קרנה של שמר לא ירדה בעשור שעקב, היא המשיכה להוציא להיטים ושירים בקצב של מכונת יריה.
אבל משהו השתנה, אולי בגלל ההצלחה של ירושלים של זהב אולי בגלל ההתקרבות שלה למסורת ולאדמה. חלק מהשירים שלה הפכו להיות יותר שורשיים יותר מסורתיים, שירים נהדרים שהלחינה כמו הוי ארצי מולדתי, של המשורר טשרניחובסקי, או שירים מקוריים שכתבה כמו שהחגיגה נגמרת.
השירים שכתבה קיבלו פתאום נופך של אתוס, ובישראל אין דבר שאוהבים יותר מאשר לראות גיבורים נופלים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים והמהפך ב77, הקוטביות בחברה הישראלת התרחבה והתחדדה. שמר שבחרה במחנה הלאומי הימני, איבדה בעיני השמאל ובני הקיבוצים את ההילה המלכותית שאפפה אותה בעבר.
נעמי, שגם הודתה שמאוד אהבה את המוזיקה המודרנית היותר שחדרה בשנות ה70 וה80 למוזיקה הישראלית, לא התחברה אליה והיה לה קשה לכתוב בסגנון זה. ואט אט הלכו מספר שיריה והתמעטו. מידי פעם היתה מבליחה עם שיר חדש ומבריק, אם זה אור שכתבה והלחינה לשושנה דמארי בשנות ה80 ואם זה התרגום המרטיט שלה לשירו של וולט ביינמיןOh Captain לאחר רצח רבין, והפכה אותו להו רב חובל, ששרה מיטל טרבלסי. אבל היה ניכר שנעמי עיפה מהמשחק הפוליטי שנכפה עליה. היא המשיכה לכתוב עד יומה האחרון.
ב26 ביוני 2004, מחלת הסרטן התישה סופית את נעמי שמר וזו החזירה את כישרונה מהיכן שהגיע ואת גופה החזירה למקום שממנו בא, קבוצת כינרת.
העולם המופלא של התרבות 