אנימציה קדמונית לדור האתמול


סאות' פארק, סימפסונס, איש משפחה, אבא אמריקאי. מה משותף לכול הסדרות הללו?
עשיו ויעקוב
כן, כולן אנימציה. אך יש דבר נוסף שמאפיין אותן ועוד סדרות אנימציה רבות שצמחו כאן בשני העשורים האחרונים: כולן סדרות שאינן מכוונות לקהל הצעיר. ילד שיראה את משפחת סימפסון אולי ייהנה, אבל רוב ההומור יעבור מעל ראשו. על סאות' פארק אני בכלל לא ממליץ לילדים מתחת לגיל 25 לראות (או בכלל). זה נכון, שאת המפץ של סדרות מצוירות, שאינן מכוונות לקהל הצעיר, הובילה בשנים האחרונות משפחת סימפסון (שכבר רצה מעל 23 שנים). אבל היא לא הייתה הסדרה הראשונה שעשתה זאת. אפילו לא קרוב. לפני כולם היו את הפלינטסטונס (משפחת קדמוני)
האמת היא שעוד בתקופת הראינוע, ואפילו בשנים הראשונות של הקולנוע, סרטי האנימציה לא היו מכוונים לילדים, כי אם לכל המשפחה. היו גם כאלו שהיו מיועדים למבוגרים בלבד, לא, הם לא היו פורנוגרפיים, או משהו גס חס וחלילה, אלא מלאי סטירה והומור, שרק אדם בוגר יכול ליהנות מהם. פילקס החתול, הוא דוגמה של המגה כוכב המצויר הראשון. הוא לא היה כוכב ילדים, אלא עמד בשורה אחת עם כל כוכבי הראינוע, מצ'פלין ועד באסטר קיטון.
מיאו חתולה !
כאשר נולדה הטלוויזיה, הילדים הושבו מולה, ללא צורך במבוגר שישב לידם להשגחה. כך האנימציה הלכה והתכוונה יותר ויותר לילדים, עד שבתחילת שנות ה-60 כל האנימציה שהוצגה בטלוויזיה כוונה אך ורק לילדים.
הסטודיו המוביל בתחום סדרות האנימציה באותה תקופה, היה הסטודיו של האנה ברברה, עם סדרות כמו האקלברי האונד, ויוגי הדב (שלא מזמן יצא כסרט באורך מלא).
יותר חכם מהדוב הממוצע ? נראה יותר דביל מהטרמיט המומצע
המנהל של האנה ברברה, וויליאם האנה, לא הסתפק בצופים הצעירים ורצה שוב לכבוש את קהל המבוגרים. כמו כל מנהל מוצר טוב, הוא רצה להגדיל את מספר הלקוחות שלו. כמו מנהל מוצר טוב, הוא פשוט לקח מוצר קיים, שינה אותו קצת ומכר מחדש.
באותם שנים (בעצם רוב השנים), הז'אנר ששלט במסך הקטן היה ז'אנר קומדיית המצבים. בראשן, הרבה מעל לכל הקומדיות האחרות, התבלטה סדרה אחת, שלא האריכה ימים, אבל הייתה מופרעת, מצחיקה ושלוחת כל רסן, הייתה זו הסדרה The Honeymooners (בירח דבש). הסדרה סיפרה על זוג מבני הצווארון הכחול, החיים בברוקלין ומערכת היחסים שלהם עם זוג החברים שלהם, הגרים דלת ליד.
"ואוו, אז אתה אומר שהוא יתן לי שלוש משאלות?"
סדרת אנימציה חדשה זו, תתנהל כמו שאר קומדיות המצבים שהיו נהוגות בשנות ה50- וה-60. פרקים בודדים, באורך של חצי שעה, שבם מתעורר מצב משפחתי כזה או אחר, שמגיע בסוף הפרק לסיום הומוריסטי. הסדרה נבנתה לפי כל הכללים, כולל ליווי של צחוק, המוקלט על פס קול, בסיום כל קטע הומוריסטי.
האמת שבהתחלה כמעט קיבלנו סדרה אחרת, משפחת רומני, או משהו כזה. בהתחלה חשבו למקמם את המשפחות ברומא העתיקה, אבל מהר מאוד הבינו שזה לא יעבוד והחליטו להעביר אותם ל…. תקופת המתיישבים הראשנים בארה"ב, ואולי בתור אינדיאנים. אפילו עלה רעיון למקם אותם בימינו, בחור נידח במרכז ארה"ב. אבל לבסוף הוחלט למקם את המשפחות בתקופת האבן, תקופה שבה אפשר להכניס חיות פרההיסטריות ומצבים בלתי אפשריים אחרים.
הפרה היסטוריה של הפרה היסטוריה
לאחר שנבחרו הזמן והמקום, היה צורך בסביבה ומצב נתון לסדרה. הוחלט כמובן על שתי משפחות שכנות, צווארון כחול, ללא ילדים (לפחות בהתחלה). הזוג המרכזי: פרד ווילמה. וילמה עקרת בית (כיאה לאישה בשנות ה50), ופרד הוא עובד מלגזה במחצבה, טוב לא מלגזה כמו בימינו, אלא ברונטוראוס שמתפקד כמלגזה. השכן שלו, שהוא גם החבר הכי טוב שלו, הוא בארני ראבל. גם בארני עובד במחצבה, אבל מעולם לא נאמר באיזה תפקיד. הוא נשוי לבטי, שבמקביל גם הפכה לחברה הטובה של ווילמה. בהמשך הסדרה נולדה לזוג הפלינטסטונים ילדה בשם פאבלס, וראבל מאמצים ילד בשם באםבאם.
תמונה משפחתית מהפיקניק בנתניה
כבר בהתחלה, האנה ברברה, שכרו את הכותבים הטובים ביותר של הקומדיות החיות, כולל שני כותבים שעבדו על ההאנימונרס. הסדרה הייתה מיועדת מראש למבוגרים, ומכיוון שזה היה קהל היעד, בעונות הראשונות מי שהטיל את חסותו על התוכנית, הייתה חברת הסיגריות ווינסטון. בסיום כל תוכנית אפילו היו פרסומות, בכיכוב הדמויות המצוירות, מעשנות ומשבחות את טעמם המשובח של הטבק והסיגריות.
לאחר שלוש עונות, השתנה נותן החסות, לחסות של חברה ששיווקה מיץ טבעי. באותה עונה גם נוספו הילדים לזוגות. העונה הזו מסמלת את השינוי שחל בתוכנית. התוכנית משתנה מתוכנית למבוגרים לתוכנית שמכוונת יותר לכלל המשפחה.

עם התקדמות העונות, הסדרה הלכה והתכווננה יותר ויותר לכל המשפחה, ולאט לאט הפכה לתוכנית ילדים. בשנים האחרונות של הסדרה היא ירדה משידורי הפריים טיים ועברה לשבת בבוקר, המשבצת המסורתית של תוכניות האנימציה לילדים בארה"ב.

לסדרה היו כמה נקודות ציון חשובות בהיסטוריה של הטלוויזיה, חוץ מהעובדה שזו הייתה סדרת הטלוויזיה המצוירת הראשונה למבוגרים. בזכות העובדה שזו סדרה מצוירת, היה יותר קל להחליק בגרון של העם האמריקאי דברים שעד אז היו טאבו, כמו העובדה שפרד ווילמה ישנו ביחד במיטה אחת. עד אז בסדרות סיטקום, בני הזוג היו ישנים במיטות נפרדות. הסדרה הייתה גם סדרת האנימציה הארוכה ביותר בזמנה, עם שש עונות. שיא שנשבר רק בעונה השביעית של משפחת סימפסון.
צעד ימינה ושתיים דבה דו
הסדרה הניבה סדרותבת רבות (ספיןאופ), 11 במספר, סרטי טלוויזיה, ספיישלים ואפילו סרטים באורך מלא. אחד יצא ב1994- בכיכובו של ג'ון גודמן והאלי בארי, והשני שעלילתו התרחשה לפני אירועי הסדרה, והציג את הדרך שבה הארבעה הכירו, יצא בשנת 2000 ונקרא הפלינגסטון:ויוה לאס ואגס.
הסדרה הצליחה לשמור על עצמה בתודעה התרבותית הקולקטיבית שלנו כבר למעלה מיובל וכנראה תמשיך לעשות כך עוד 50 שנה לפחות.
אפילו לאחרונה, סת' מקפלרן יוצר איש משפחה ואבא אמריקאי הביע התעניינות בסדרה והוא רוצה להחיותה תחת שרביטו. כנראה שכבר ב2013 נוכל לצפות מחדש בפלינטסטונס, כמו שהיא הייתה אמורה להיות: מיועדת לקהל בוגר יותר.
מסקנה
יאבא דאבה דונט !

מבזק…מבזק…מבזק….מבזק…מבזק…מבזק….מבזק…מבזק…מבזק….מבזק…מבזק…מבזק….


היום יום רביעי. הבלוג מגיע באיחור כי אתמול חגגתי את יום הולדתי.

לפני שאתחיל את הבלוג העולם המופלא של התרבות, אני רוצה להצדיע להישג המרשים והבלתי רגיל של חנות הקומיקס הטובה בישראל (וכנראה אחת הטובות בעולם) , קומיקס וירקות או בכינוי החיבה שלהם CNV. החנות הקטנה מת"א, למי שעוד לא יודע, זכתה השבוע בפרס אייזנהור, כחנות הקומיקס הטובה בעולם. פרס האייזנהור בעולם הקומיקס הוא שווה ערך לפרס האוסקר בקולנוע.

CNV ביום חגם

ולהמשך החדשות…..

קולנוע

מקסם אחד לקסם אחר: הקוסם הגדול והכל יכול של עוץ, חוזר אלינו. הסרט הוא לא חידוש לסרט הקלאסי עם ג'ודי גארלנד, אלא יהיה קדימון לאותו סרט. הסרט יעקוב אחרי קוסם כושל מקנזס, שעף בטעות לארץ עוץ ושם הוא הופך ל"קוסם מארץ עוץ". את הסרט יביים סאם ריימי (ספיידרמן) וישחקו בו ג'ימס פרנקו (127 שעות), מישל ווילאמס (דוסון קריק) מילה קוניס (מופע שנות ה70, ברבור שחור) וזאק בראף (סקראבס). הסרט אמור לצאת לאקרנים במרץ 2013.

אוו השטן, איזה עיניים גדולות יש לך
סרט אחר שאמור לצאת לאקרנים ב2013, הוא עיבוד ראשון לקולנוע, של אחד הספרים הקלאסיים בתולדות המערב: גן עדן האבוד, של ג'ון מילטון. הספר הוא פואמה אפית מהמאה ה17- המספרת על מרד השטן באלוהים, במלחמת המלאכים המתנהלת בגן העדן. את הסרט יביים אלכס פרויאס (עיר אפלה, העורב) ובתפקיד השטן יופיע בראדלי קופר (בדרך לחתונה עוצרים ב….).

ומקלאסיקה אחת לקלאסיקה אחרת, מאפוס מלחמת המלאכים לנובלת המלחמה הטובה ביותר (או יותר נכון נובלה אנטי מלחמתית), במערב אין כל חדש. הספר כבר זכה לעיבוד קולנועי בשנות ה-30 בסרט הכל שקט בחזית המערבית. הסרט אף זכה בפרס האוסקר ונחשב עד היום לאחד הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע. בימים אלו הוצמדה להפקה הבמאית מימי לידר (תעביר את זה הלאה).הפרויקט עמד על מדפי ההפקה כבר שנים רבות, עכשיו עם ההתפתחות החדשה, אפשר לקוות שהפרויקט הזה יצא לדרך.
חייל שפר הופעתך

טלוויזיה
המתים המהלכים, העונה החדשה עוד לא התחילה בשידור וכבר בלגן שלם סביבה. יוצר הסדרה והמוח שמאחוריה, פרנק דרבונט , הודיע השבוע שהוא יורד מתפקיד מפיק ומנווט הסדרה. עדיין לא ברור אם דרבונט ימשיך להיות שותף, בדרך כזו או אחרת בסדרה, או שיעזוב לגמרי את הסדרה. מה שנותר זה לראות אם הוא יצליח להתחמק מהזומבים בחליפות.

ג'ול סטייט (פיירפלי, csi:ny) הצטרפה להפקה החדשה של ערוץ SYFY, יחד עם אהרון דגלס ופול קמבל. שניהם שיחקנו בסדרה גלקטיקה. הסרט יספר על עורכת ספרים וארכיאולוג, שמחפשים סופר של ספרי נבואה על סוף העולם. כשהם מוצאים אותו הם מגלים שהוא מת, אך הם מוצאים שם מכשיר המאפשר להם להביט אל תוך העתיד.

הסרט אמור לצאת בערוץ בחודשים הקרובים, ומיד אחרי זה באתרי ההורדות השונים.

אכן תכשיט

מוזיקה

השבוע התבשרנו על מותה בטרם עת, אם כי הלא מפתיע, של זמרת המוכשרת, איימי ויינהואס. הזמרת נמצאה השבוע ללא רוח חיים בדירתה בלונדון. המשטרה עדיין לא פרסמה את פרטי נתיחת הגופה, אך הסברה הרווחת היא שהזמרת מתה עקב שימוש בסמים.
ונסיים עם הקליפ של הזמרת : גמילה

רוק בבית הכנסת


בחו"ל קוראים לזה רוק נוצרי, זו תעשיה של מולטי מיליונים. להקות ששרות שירי אהבה לישו לאלוהים ומהללים את הנצרות. הרבה רואים ברוק הנוצרי תגובת נגד לתרבות הרוק שהתחילה בשנות ה50- והשישים, עם זמרים כמו אלוויס וג'רי לי לואיס. מה שהרבה אנשים לא יודעים זה שאלבום הרוק הנוצרי הראשון היה של לא אחר מאשר של המלך, לא, לא מלך מלכי המלכים, אלא של מלך הרוק, אלוויס פרסלי. ב-71 אלביס הוציא את התקליט "He Touched Me “ (הוא נגע בי), שירי גוספל דתיים בביצוע רוק. התקליט היה להיט, ומכר יותר ממיליון עותקים, זכה בפרס הגרמי והעלה את קרנו של אלביס באומה האמריקאית, אומה דתית יראת אלוהים, לפעמים על סף הפנאטיות הדתית.
חמי רודנר ו12 השליחים
לקח קצת זמן, אבל לאט לאט המפיקים הצליחו להבין את הפוטנציאל: לקחת את הרוק המחוספס, המחתרתי, לנקות אותו, לצחצח אותו ולהזכיר לכל העולם למה צלבו את ישו. באחת העונות במשפחת סימפסונס, התארחה להקה פיקטיבית שהפכה מלהקת רוק, ללהקת רוק נוצרי. הם כימתו למשפט אחד את ההבדל בין השתיים. אתה לוקח את שירי הרוק, ופשוט מחליף את המילה "בייבי" ב"ישו". במקום I love you baby, אז יש לנו את I love you Jesus.

הומר באקט סגידה לישו (כנראה)

הרוק הנוצרי היה קיים במשך שנים, אבל הוא לא עשה באמת גלים. רק בסוף שנות ה-90 היה פיצוץ של להקות רוק נוצריות, חלקן גלויות כמו Seven Day Jesus (שבעת הימים של ישו). ישנן גם להקות שמצניעות את היותן להקות בעלות מסר דתי, ובכך מחבבות את עצמן על קהל שהוא לאו דווקא הקהל שבדרך כלל צורך רוק נוצרי. כזו היא להקתCreed. קריד הייתה אחת הלהקות הגדולות של סוף שנות ה-90. קריד הגיעה לשיא הצלחתה עם האלבום השני שלה, Human Clay (חמר אנושי). בתקליט אפשר למצוא להיטים כמו :בזרועות פתוחות, לעולם לא מת, בתוך כולנו. כולם שירים בעלי משמעות דתית נוצרית. קריד דחתה בהתחלה את הרעיון שהיא להקת רוק נוצרי, וחבריה טענו שהם להקת רוק שמאמינה בישו.
כי מעפר באת ואל רוק אנד ר'ול תשוב
הרוק הנוצרי, שפעם נדחה על ידי הזרם המרכזי של הכנסייה הפרוטסטנטית (רוב הלהקות שייכות לזרם הזה בנצרות), מחובק היום על ידיה, והפך לאחד הכלים המרכזיים שמעביר את מסרי הכנסייה לדור הצעיר, ומגייס תומכים ומאמינים חדשים.
אז מה קורה עם זה אצלנו? למה אצלנו זה לא עובד?
לאחרונה יצא לי לשמוע את הדיסק החדש של יובל סלע:ימים טובים. אם איני טועה זהו דיסק הבכורה של האומן הדתי הזה. הבחור עושה רוק אלטרנטיבי משובח. כמוהו יש עוד שורה שלמה של אומנים שמקליטים ומופיעים עם רוק יהודי. כמובן שיש כמה ניצנים יותר מובהקים כמו שולי רנד, מתיתסהו(למרות שהוא לא עושה את זה בעברית ואפילו לא ישראלי), אבל עדיין הם לא הצליחו לחדור למייןסטרים הישראלי, אפילו לא ממש עשו בו ניגוח קטן.


הדיסק של סלע, מפתיע בהרבה צורות: מוזיקה טובה, שיר שהלחין למילים של מאיר אריאל. אבל אין סיכוי גדול שתשמעו אותו בגלגל"צ, או בכל רשת מרכזית אחרת! וזה מדוע? המילים, הליריקה של השירים האלה, לא רק שמנסות להיות יהודיות דתיות, הן מנסות להיות תפילות בהרבה מהמקרים.
אויש, שכחתי את הכיפה !
בניגוד לרוק הנוצרי, שמבוסס על דרשות יום ראשון, הרוק היהודי מתבסס על הידע הדתי והתלמודי, שהוא הרבה יותר מורכב ולפעמים אף מורכב מידי, בשביל שיעובד לשיר קליט.
לדוגמא השיר יונת ישראל של יובל סלע :
הגעגוע ליונת הסלע
הכמיהה לאחותי בין הקוצים
שושנת שלושהעשר העלים
כותרת למלכים
על נזרך ישימו קודש
תורת ישראל שובי אל עמך
שכינת קודש בואי אל גנך
אביר יעקב רד נהל עדתך
בריקוד ובשירה נצא לקראתך
כמה פיללתי ליונתי שתשוב אלי
נץ ונשר מלמעלה אורבים לאהובתי
מימים רבים בסתר שבה ויוצאת היא לקראתי
עת שבו אלי אחיי ואחיותיי לקראתה איתי
תורת ישראל שובי אל עמך
שכינת קודש בואי אל גנך
אביר יעקב רד נהל עדתך
בריקוד ובשירה נצא לקראתך
זמן אין סופר ציפיתי לחמדת רוחי,זמן רוחש, גועש בעודי ממתין למחמל נפשי,זמן מלא בנסתר ובאפל עת התרחב ליבי,בכל מאודי לזאת שבחרה בי חיכיתי אני
תורת ישראל שובי אל עמך
שכינת קודש בואי אל גנך
אביר יעקב רד נהל עדתך
בריקוד ובשירה נצא לקראתך
אין ספק, שהטקסט הוא נהדר, מרובד, אך אי אפשר להגיד שהוא קליט. הרוק היהודי, בניגוד לרוק הנוצרי, הוא לא שירי הלל ואהבה לאל, פשוטים וקלילים. הרוק היהודי הוא אהבה צפונה ומילות השירים פוזלות ל"ארון הספרים היהודי". אם אמרנו שברוק הנוצרי יש להחליף "בייבי" ב "ישו", הרי שברוק הישראלי יש להחליף את "בייבי", ב"יונה צחורה בעלת עטרת זהב , עטופת קדושה,כל זה עם רמזים נוספים לפסוקים אחרים בתנ"ך, לקבלה, לתורה ולאמונה, ועוד כהנה וכהנה
כל זה הופך את השירים ללא נגישים, קשים לזכירה ולא כל אחד יכול להבין את מלוא משמעותם. ולכן אין זו הפתעה שהשיר הכי קומוניקטיבי בדיסק הוא באמת השיר אלוהיי שכתב אדם חילוני בשם מאיר אריאל:
אלוהי האר לי פניך 
אלוהי שמע אנְחַתי 
באתי אליך 
שבתי עָדיךָּ 
אלוהי, שמע תחינתי 
אלוהי כל כולי לפניך 
כל חיי כל שבלבבי 
התחנני התענני 
אלוהי, ענה לי אבי 
כל חיי עוברים לעיניך 
כל ימיי צל מעשיי 
מה שעשיתי ולא עשיתי 
אלוהיי, זה כל כוחי 
גם אם צחקתי גם אם רחקתי 
ניצוצך בתוך תוכי 



גם זה הוא שיר אהבה, אבל לא מוצפן, לא מטפורה מורכבת, שכוללת בתוכה את כל תורת הפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד).
לדעתי טוב יהיה אם הרוק היהודי, יבין את הנוסחא וינסה לשלב בין השתיים: בין האהבה לאל ולמילה הכתובה, לבין אהבה לקהל שאין לו סבלנות לשמוע מילים ומשפטים מורכבים עד אין סוף בשירי הרוק שלו ( בפואמה, נהפוך הוא, זה אף מתבקש).
סוף פסוק !!!
לסיום
אני חוזה שהז'אנר הזה של רוק יהודי, ילך ויתפתח ולאט לאט יבין את חוקי המשחק. הדיסק של סלע הוא בהחלט צעד בכיוון הנכון אבל עדיין לא לגמרי שם.
מסקנה
מעניין מה נשמע אם נסובב אחורנית את התקליט של רובים וטליתות(כנראה "תניח לו תפילין ותיתן לו לקרוא פרקי אבות….. תניח לו תפילין ותיתן לו לקרוא פרקי אבות

הארי פוטר ואוצרות המיליונים חלק 9


מי יצחק ראשון!?
להתראות הארי, להתראות הרמוני, להתראות רון, להתראות אתם יודעים מי, להתראות משקפים, להתראות בית הספר, להתראות המנהל דמבלדור, להתראות פרופסור סנייפ, להתראות ינשופים, עכבישים, נחשים וחיות מחמד אחרות, להתראות סדרה שמכניסה מיליונים, להתראות! (שחכתי מישהו?….)


הסרט השמיני של הארי פוטר כבר כאן. הסרט השמיני והאחרון, שמבוסס על הספר השביעי של הארי פוטר. זה אכן מוזר, שבעוד שפורסמו רק שבעה ספרים, ישנם שמונה סרטים, שכולם מבוססים על הספרים.
כיצד קרה שרק הספר האחרון פוצל לשניים בעוד כול הספרים הקודמים היו בערך בעלי אותו מספר עמודים?
הסיבה העיקרית לדעתי היא שהספרים והסרטים הסתנכרנו ביניהם בצורה יחסית זריזה, הממוצע היה הפרש של שנתיים בין הספר לסרט.

האולפנים  לא באמת האמינו שגברת רולינג תחליט לשחוט את הפרה השמנה הזו אחרי
7 ספרים. לאחר שנודע להם על רוע הגזרה, הם החליטו למזער נזקים ומרחו את הספר האחרון על פני שני סרטים. כך מוגלים עושים קסם: מרווחים פעמים מאותו ספר!

מישהו זוכר את הלחש לבגדים נקיים?

הסרט השמיני מפסיק באותה נקודה שהפסיק הסרט הקודם בסדרה  (מומלץ להתרענן בחומר של הסרט הקודם לפני שבאים לצפות בחדש). הסרט נועל את מסכת עלילותיו של הארי פוטר. בסרט הזה הארי ממשיך בחיפושיו אחרי ההורקונים, אוצרות המוות. חפצים שונים  ומשונים שבהם לורד וולדירמוט (כן אמרתי את שמו, תתבעו אותי) החביא את נשמתו ובכך הפך ליריב בלתי מנוצח. בסרט הקודם (שנמרח על שעתיים וחצי), הארי וחבורתו הצליחו למצוא בסה"כ אוצר אחד ולהשמידו, אחד מתוך 7 אוצרות מוות. רוצים לנחש כמה הם מוצאים בסרט זה?
בניגוד לסרט הקודם, שבו לאורך כל הסרט הם חיפשו אוצר אחד, בסרט הנוכחי הם מוצאים את כולם, אך עכשיו מנסים למצוא דרכים שונות ומשונות להרוס אותם.
תירמו גם אתם, לאותם ילדים , שהתעלול "יש לי את האף שלך" השתבש אצלהם. עזרו לנו לעזור להם

בניגוד לסרטים הקודמים בסדרה, שני האחרונים ( שאתייחס אליהם כסרט אחד) לקחו את עצמם הרבה יותר ברצינות. סוף סוף רואים עולם קסמים אפל, מורבידי, עולם שבו האווירה הגותית השתלטה על העולם. האווירה בסרט יוצרת סימביוזה  עם הסיפור  המתגולל ומוסיפה  את האלמנט שהיה חסר בסרטים הקודמים: אלמנט המועקה. לראשונה אפשר להבין ולהרגיש  את נחיצותו של הארי בעולם הזה ומדוע כן חשוב שהוא יעמוד כנגד אותו לורד  וולדרמוט.
אולי קצת לא נעים להגיד, אבל לסרט הזה יש אווירה  כמעט שואתית, גם במראה וגם בחלק מהמסרים. אומנם לא בצורה מוגזמת, אבל הוא מיצר אצל הצופה לא פעם את אותו לחץ מעיק שניתן לחוש בסרטי שואה.

גם בית הספר לקסם, הוגוורט, לרגע נראה כאילו יצא מתוך הסט של החומה, סרטם של פינק פלויד, בו בית הספר היה יותר אלגוריה של בית מטבחיים מאשר מוסד אקדמי.
בית הספר הווגוורט שינה את עורו, וכעת הוא מקום קודר וקר, עם התלבושת האחידה המטשטשת את ההבדלים בין התלמידים ובין ה"בתים" השונים. כל זאת תחת ניצוחו של פרופסור סנייפ הכל יכול.
בזכות סנייפ בית הספר מונהג בסדר ובמשמעת, מלא יראה ופחד . אך בסוף, בגלל הארי, בית הספר מתמלא ב….. (לא נעשה ספויליר) אבל נגיד רק שהוא לא מתמלא בשמחה וממתקים כמו בסרט הראשון.  מראה שהרבה יותר מתאים לבית ספר לקסם, במיוחד בעת מלחמת אזרחים.
מר האנס גרובר

 בסרטי הארי פוטר, גדלנו יחד עם הדמויות.לאורך הסרטים  לא היה ניסיון להצעיר או להזקין את השחקנים, הם עשו את זה באופן טבעי מסרט לסרט. בסרט האחרון הם הגיעו לפרקם. כך גם רמת המשחק שלהם. אם בתחילת הסדרה שלושת השחקנים המרכזים של הסרט, דניאל רדקליף(הארי פוטר)רופרט גרינט (רון) ואמה ווטסון (הרמוני) לא שיחקו טוב  וזה לא שינה איזה צוות שחקנים מרשים שמו לידם. ואני לא חושב שאפשר  להשיג צוות שחקנים יותר מרשים מ: קנט בראנה, מגי סמית, אלן ריקמן, גרי אולדמן, ראלף פאי'נס, ג'ון הארט (הבנתם את הרעיון), גם אם כל הענקים האלו מופיעים בסרט,   אם העמוד שידרה של הסרט, משמע שלושת השחקנים הצעירים. לא מתפקד אז הסרט כולו לא יתפקד.
ואכן בסרטים הראשונים צוות השחקנים הצעיר פשוט לא  הצליח לספק את העבודה.
אבל ככל שהם גדלו, כך גם כנראה גדל תקציב לימודי המשחק שלהם, ובסרט האחרון, המשחק שלהם יחסית משכנע ואחיד לאורכו של הסרט.

ממתינים לרכבת ברציף 9ו3/4

יש בסרט הרגשה של סוף, של סיום.
כל הדמויות חוזרות לגיחה אחרונה, גם החיות וגם המתות. כל אחד נושא נאום חוצב להבות, כזה שינסה להדהד בראשנו גם בשנים הבאות, השנים הקשות ללא הארי. כולם עומדים בשורות לתצלום אחרון ביחד.
 גם האווירה הרוחשת בסרט משרה הרגשה של סוף: קץ עולם הקסם כמו שאנו מכירים אותו. את הנשיקה הראשונה של רון והרמוני, שמצביעה על סוף עידן התמימות; ההקרבה האדירה של הארי שמסמלת סיום הילדות, בו אדם מפסיק לפעול לטובת עצמו ופועל לטובת הכלל, גם אם זה במחיר היקר מכל לאדם.
אבל, וזה האבל הגדול של הסרט, לאורך כל  הסרט, הסיום לא מרגיש אמיתי, לא מרגיש מספיק דרמתי. למשל רון והרמוני בני
'17 עם מתח מיני שנבנה ב5 שנים האחרונות לפחות, ורק עכשיו, אחרי  כל מה שהם עברו וחוו,  כל מה שהם עושים זו רק  נשיקה אחת קטנה וצועדים שלובי ידיים? האם רולינג יכלה לחשוב על משהו יותר פוריטני ופחות נועז מזה ? האם זה קץ התמימות? נשיקה וידיים חבוקות?
או ההקרבה של הארי, היא בכלל העלתה סימן שאלה גדול אצלי לגבי הקרבה. האם כאשר אתה מקריב משהו, אבל יודע שתקבל את מה שהקרבת חזרה בסופו של דבר, האם זה נקרא הקרבה אמיתית? או שמא זה השקעה? ומה כל-כך הרואי בהשקעה ? גם אם היא לא השקעה בקרנות ההון הבטוחות ביותר?

מועדון קרב 2

לסיכום
הארי פוטר האחרון, הוא האחרון. הוא ללא ספק הטוב ביותר בסרטי הארי פוטר, אבל האם זה אומר הרבה? לא בטוח. הוא בנוי טוב, הוא משרה אווירה מותחת ואפלה, המשחק של צוות השחקים התומך, מדהימה, ושל השחקנים הראשים- סבירה עד מאוד.  אך כמו בכל סרטי הארי פוטר, הסיפור לא מהודק דיו, הדמיון מתפרץ אבל העלילה מתרסקת. אז כן, הטוב ניצח בסוף. הגיבור קיבל את הבחורה וגילה את עצמו מחדש. שמענו את הסיפור הזה כבר עשרות פעמים, ויש דרכים מקוריות לספר אותו, במקרה הזה פוטר שוב גרם לי להרגיש כמו מנה טעימה, שכבר אכלתי בעשרות מסעדות שונות.
האם ללכת לראות את הארי פוטר החדש? אם ראיתם את כל הסרטים האחרים אז זה לא משנה מה אגיד, אם לא ראיתם את הסרטים האחרים ואתם רוצים לראות על מה כל המהומה הזו של הארי פוטר? אז כן הייתי ממליץ על הארי פוטר ואוצרות המוות (על שני חלקיו)

 מסקנה
זהו תם, ונשלם. הסרט האחרון בסדרת הארי פוטר הגיע לקיצו. הקרב הסופי בין הטוב לרע תם ונחתם.
אתם מתבקשים לקחת את הפקלאות שלכם, את השרביט  ואת עכביש המחמד שלכם ולפנות את הבמה ללהיט הבא.