לזכרו של השחקן הענק רובי וויליאמס שהלך הערב (12.8.14) לעולמו .

אני רוצה לפתוח בציטוט מעודכן מהשומרים (watchmen)

שמעתי פעם בדיחה :
איש אחד הלך לרופא, אמר לו שהוא בדיכאון,
שהחיים קשים ואכזריים.
הוא אומר שהוא מרגיש לבד בעולם מנוכר.
הרופא עונה לו "אהה זה טיפול מאוד פשוט. הליצן הנודע רובין וויליאמס מגיע להופעה בעיר. לך תראה אותו ותתעודד."
האיש פורץ בבכי
"אבל דוקטור, אבל אני הוא רובין וויליאמס"

בדיחה טובה, כולם צוחקים, סטאגדיש, מסך.

עשרת הגדולים 

רובין וויליאמס היה אחד הקומיקאים הגדולים של זמננו, אחד האנשים האנרגטיים על סף הפסיכוזה. את האישיות התזזתית שלו ורצף הבדיחות שירה לאוויר, במהירות של 12 בדיחות לדקה, הפכו אותו לאחד מהשחקנים האהובים ביותר בהוליווד. מה שהרבה שוכחים שחוץ מזה שהוא היה קומיקאי בחסד, הוא היה שחקן ענק. רבים מסרטיו הטובים ביותר, לא כללו אפילו בדיחה אחת, אלא דמעות רבות. בפוסט הזה שמורכב אך ורק מטעמי האישי, אני הולך למנות את עשרת הסרטים הגדולים ביותר של רובין וויליאמס. אם לכם יש דעה שונה, סדר אחר או סרטים אחרים, אתם מוזמנים לכתוב בתגובות.

חיי
1951-2014
בליבנו
∞ – 1952

10. פופאי  (Popeye)

בתחילת שנות ה-80 , אחרי ההצלחה של הסרט סופרמן,  וגילו מחדש את היכולת לשאוב סיפורים מהקומיקס לקולנוע. המפיקים רצו לשאוב מן הקומיקס  עוד סרטים, אך עדין לא ידעו לבנות את הנוסחה: לא ידעו באיזה קומיקס לבחור ולא מה לעשות איתם. ב-1980 במאי הקולנוע המוערך רוברט אלטמן (יוצר מ.א.ש), עשה קומדיית קומיקס, על פי הדמות הותיקה והאהובה של פופאי המלח. את תפקיד פופאי גילם שחקן צעיר ומתחיל בשם רובין ווילאמס. הסרט נכשל בקופות. אבל הסרט בעצם פתח דלת לשחקן צעיר ומוכשר.

9. העולם על פי גארפ (The World According to Garp)

הסרט השני של רובין וויליאמס, והסרט הראשון שהוא משחק תפקיד ראשי בסרט דרמטי. גם כאן הסרט מבוסס על חומר קודם, במקרה הזה רב המכר הסוריאליסטי, של הסופר, ג. אירווינג. הפעם הסרט זכה לאהדת המבקרים, ששיבחו את משחקו של וויליאמס. עד הסרט הזה וויליאמס הציג על המסך בעיקר דמויות טיפשיות, כמו מורק מתוכנית הטלויזיה מורק ומינד. כאן לראשונה הציבור נחשף גם ליכולות הדרמטיות האדירות של וויליאמס.

8. אלדין (Aladdin )

אלדין סרט האנימציה של דיסני, סרט שלא רואים את ווילאמס לרגע, אבל אי אפשר לפספס אותו. דמותו של הג'יני ממלא המשאלות של אלדין, נתפר כחליפה מדויקת למימדיו של וויליאמס. הדמיון הפרוע, והתזזיות של וויליאמס הפיחה רוח חיים בדמות המצוויירת, כמו שאיש מעולם לא הפיח חיים בדמות מצויירת.

7. לחיות בתמונות (One Hour Photo)

אחד הסרטים הפחות ידועים של וויליאמס מתחילת שנות ה2000. שוב תפקיד דרמטי של וויליאמס. הפעם כ"סאי" הבחור המוזר מדוכן הפיתוח של התמונות (מי שזוכר לפי עידן התמונות הדיגיטליות). בסרט סאי, בחור ערירי מתאהב במשפחה, דרך התמונות שהוא מפתח להן באופן קבוע ואט, אט הופך להיות אובסיסיבי ומאד את הקו בין התמונות שהוא מפתח למציאות. תפקיד מצמרר עם פס קול מצמרר לא פחות.

6. גברת דאוטפייר (Mrs. Doubtfire)

אולי הקומדיה המוכרת והמוצלחת ביותר של רובין וויליאמס. בסרט מעט רפלקסיבי, רובין ווילאימס מגלם שחקן , קומיקאי וחקיין בתהליך גירושים קשה, מאשתו שאותה משחקת סאלי פילד. על מנת שהוא יוכל להמשיך לראות את ילדיו הוא מתחפש לגברת קשישה והופך תחת מעטה הדמות החדשה, להיות האומנת החדשה של ילדיו הוא. הסרט מבוסס בעיקר על סלפסטיק וטיימינג מדויק של וויליאמס.

5. ללכת שבי אחריו  (Dead Poets Society)

עוד אחת מהתפקידים הדרמטיים הגדולים של וויליאמס. אולי אחד מסרטי "המורים" הגדולים של כל הזמנים. מורה רענן וצעיר נזרק למערכת נוקשה ומשעבדת. בעזרת תלמידי הספרות שלו הוא מנסה לפתוח את ראשם לרעיונות חדשים לתחושות חדשות, לאהבות, לאבדות ולחיים עצמם. למרות שזה לא היה הדרמה הראשונה של ווילאימס, זה היה הפעם הראשונה שהוא שיחק דמות רגועה (יחסית, חיקויי שייקספיר בביצוע מרלון ברנדו וכו' הוזכרו שם בנגיעות) ובלי מניירות. המבקרים היללו את משחקו "המאופק" של וויליאמס, צד נוסף שהם לא ראו לפני כן.

4. פישר קינג (The Fisher King)

את פישר קינג, אפשר לסכם בהגדרה, פגישת פיסגה של משוגעים. רובין וויליאמס יחד עם הבמאי טרי גיליאם (12 הקופים, ברזיל) חוברים יחד עם ג'ף ברידג'ס לסרט שכולו הזיה, צחוק ודמעות. רכבת הרים על שדר רדיו (ברידג'ס) , שנופל מגדולתו אחרי שהוא גרם בדרך עקיפה להרג המוני ופוגש את אחד האנשים שהושפעו מהרצח הזה (וויליאמס).  סרט לא קל לעיכול, רווי בדימויים ובסמליות, כמו רוב סרטיו של גיליאם, וכמובן שגם הוא יצירת מופת.

3. התעוררות (Awakenings)

התעוררות היא אולי פיסגת היכולות הדרמטיות של וויליאמס ושל שחקן החיזוק שלו בסרט, רוברט דה נירו. בו וויליאמס מגלם בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, רופא אנטיפת, מיזנטרופ, שמגלה תרופה שעוזרת לעשרות אנשים להתעורר ממצב קטטוני של שנים. הסרט זכה לביקורות נלהבות על זוג השחקנים שהצליחו להביא למסך צד אחר מעצמם.

2. סיפורו של וויל האנטינג (Good Will Hunting )

סיפורו של וויל האנטינג, הוא שוב סרט דרמטי של וויליאמס. תסריט שכתבו שני חברים, מאט דיימונד ובן אפלק. ביים אחד מבמאי הקולנוע החשובים של זמננו, וינס ואן סאנט. שילוב של כלכך הרבה כישרון, לוקח סיפור פשוט על נער מחונן אך ללא אמצעים, שמתחיל תהליך פסיכולוגי, אצל פסיכולוג (וויליאמס) לא קונבציונלי שדוחף את דמותו של וויל לממש את הפוטנציאל הגלום בו.  שוב ווילימאס בתפקיד מאופק וקטן נותן את כל הדגשים הדרמטיים בשביל להעצים את הדמות ואת הסרט.

1. הוק (Hook)

כאן לבטח אתקל בהרבה התנגדות. הסרט אשר נחשב לכישלון, הן של וויליאמס והן של סטיבן שפילברג שביים אותו, בעיני עומד כאחד הסרטים המקסימים והיפים שאי פעם נוצרו. הסיפור ממשיך את באופן ישיר את סיפור של פיטר פן. פיטר פן שהחליט להתבגר ושכח מי הוא היה, צריך לחזור לארץ לעולם לא ולהיזכר איך לעוף, איך לקרוא כתרנגול ואיך להילחם. כל זאת על מנת להציל את ילדיו מידיו של הוק (דסטין הופמן). הסרט מצליח לתפוס בצורה מופלאה את הקסם של פיטר-פן וזה בעזרת הדבר הכי קרוב שהיה לנו לפיטר פן, רובין וויליאמס עצמו. האיש שלא רצה להתבגר, כי ידע כמה כואב וקשה זה.

לסיכום:

העולם איבד את אחד מהיהלומים הנוצצים והיקרים ביותר שהיו לו. יש אומרים שאלו עם החיוך הכי גדול הם האנשים הכי עצובים. אני רק יכול לקוות שהיכן שרובין וויליאמס הגיע אליו, מעלה חיוך על פניו כמו שהוא העלה לכולנו.

מצילומי הפרומו לכיתה המעופפת

ארץ אוז, הסרט החדש מבית דיסני, מגיע עכשיו לאקרנים. את הסרט ביים סאם ריימי, מי שידוע בעיקר בשל טרילוגיית ספידר-מן ולדור הותיק יותר מוכר בתור מי שביים את טרילוגית EVIL DEAD הנהדרת. בכל אחת מהטרילוגיות הצליח ליצור ריימי סרטי קאמפ נהדרים וייחודיים בעלי חזון יחודי וחדשני. אז מה קרה לריימי הפעם? האם זה העובדה שאולי הוא כבר שועל קרבות שבע? או שמא יש לתלות באולפני דיסני את האשמה? אין ספק, מישהו לגמרי הפיל כאן את הכדור (או בית) ובגדול.

איש היה בארץ הפלאות אוז שמו.

הסרט החדש, מגולל את סיפורו של קוסם קרנבלים נודד, בשם אוז (ג'ימס פרנקו), שיום אחד בדיוק כמו שסופר, טורנדו קטלני שולח אותו הישר לעולם המופלא של ארץ אוז (עוץ). שם פוגש אוז את תושבי ארץ אוז (עוץ) שנמחצים תחת המגף הרודני של המכשפה הרעה. שם הוא מחליט תמורת בצע זהב לעזור ולשחרר את האדמה הכבושה. הוא יוצא למסע בעזרת כמה חברים, שבמקרה הם לא דחליל ואריה, אלא קוף מעופף וילדת חרסינה (מספיק קרוב).

מעניין מי כאן בתפקיד טוטו ?

הסרט החדש, ארץ אוז, מנסה לעשות כמה דברים מאוד יומרניים ומאוד סותרים. הראשון הוא לבדל את עצמו בתור עולם חדש, ולאתחל את העולם המופלא של הסופר – פרנק ל. באום, עולם הנקרא בפי כל "ארץ עוץ". מסיבות כאלו ואחרות (בעיקר עניין של זכיות יוצרים) התבקשו המפיצים ברחבי העולם להרחיק מעליהם תביעות מבעלי הסרט המקורי מ1939 (האחים וורנר). ולכן דיסני הייתה צריכה לשנות את השם בעברית (ובשפות אחרות). אז דיסני מנסה להרחיק מעליה את "עול" הסרט הקודם, אבל היא גם עושה את ההפך, כיצד אפשר להתעלם מהעיצובים המרהיבים של הסרט המקורי? מתאר לעצמי שגם אילו ניסו היוצרים להיפרד מהדימויים האלו, הם נטועים כל כך עמוק בדמיות ובעולם עוץ, שזה היה בלתי אפשרי, וכך נוצרת לה הסתירה הראשונה. סתירה שיוצרת בלבול קל אצל הצופה.

קופים מעופפים, לא ראיתי כאלו מאז….
מאז שאירן זרקה אותם לחלל

מצד אחד הסרט שומר על הפורמט המדויק של הסרט, אקספוזיציה מציאותית בקנזס, מצולמת בשחור לבן, ביחס מסך צר של 1:3, ובדיוק כמו בסרט המקורי, כאשר אוז נוחת בארץ עוץ/אוז, בדיוק כמו דורתי המסך כולו מתמלא בצבע שמתפרס על מסך גדול ואפילו ענק (ישנה גרסת IMAX).  עולם קסום ומלא חפצים תלת ממדיים שעפים ישירות אליך, צמחים פראים ופיות מוזרות, כל אלו הרגישו בזמן הצפייה כמו שיחזור של סרטו של טים ברטון, והחזון שלו עולם הפלאות של עליסה. הדמיון החזותי בין שני הסרטים גורמים לך לפעמים לתהות האם ריימי גנב מחדר העריכה של ברטון כמה תשלילים.

דבר שני שריימי או אולפני דיסני ניסו לעשות, שאפתני לא פחות אם לא יותר. ליצור לארץ עוץ התחלה. לא סתם התחלה, התחלה פרי דמיונם. למי שאינו בקיא, פרנק ל. באום, יצר  לארץ עוץ המשכים רבים, כ14 ספרים ועוד כמה עשרות סיפורים קצרים. דיסני שבעבר כבר ניסו ליצור סרט על פי ההמשכונים, בחזרה לארץ עוץ, נכשלו כישלון חרוץ. הספרים הבאים בסדרה, היו קצת יותר קודרים מן הראשון, חלקם אף מודעים לעצמם ובנו עצמם אחד על השני כיאה לסאגה מפוארת.

דיסני שחששו לגעת שוב בחומרים המורכבים האלו, החליטו פשוט לספר את סיפור המקור של הקוסם המופלא והנורא מארץ עוץ. האם אפשר להגיד שהם תפסו את הקסם של ארץ עוץ? קשה מאוד להגיד שכך הם פני הדברים. הסרט נראה שבלונה מודבקת של העולם המופלא הזה, והדמיות שם עגולות כמו דף נייר מרובע. התפתחויות הדמויות כמעט ולא קימות, ואלו שכן קימות מפתיעות בערך כמו סיום הסרט (בכלל לא).

לארץ עוץ נרוץ (בערך)

בסרט, למרות כל כשליו, קיימות כמה נקודות אור חיוביות. הדבר העיקרי בו זו החוויה הקולנועית הוויזואלית. הסרט מרגיש ברובו, לטוב ולרע, כמו רכבת הרים בדיסנילנד. חפצי תלת ממד קופצים מכל עבר, צבעוניות מטורפת. אך בעיקר גורם לך לרצות לראות את הסרט ואז לשוב הביתה להתרווח על הספה, ולצפות בג'ודי גרלנד יחד עם דחליל, אריה ואיש פח צועדים על שביל האבנים הצהובות.

תמונה קבוצתית של ממשלת ישראל
ליברמן, ביבי,בנט ולפיד

לסיכום
חבל שהם לא ביקשו מהקוסם תסריט

טרזן על מאדים

ג'ון "וורגיניה" קרטר, איש המאדים.  השבוע עלה לאקרנים סרט ההרפתקאות/מד"ב/פנטזיה החדש של דיסני. לא לטעות, לא מדובר בסרט ילדים, אלא בסרט פעולה קלאסי (דורג בארה"ב לצפייה מגיל 13). הדבר הכי חשוב שיש לזכור על ג'ון קארטר, שהחומר שעליו מבוסס הסרט הוא ספר. ולא סתם ספר, ספר שנכתב לפני יותר ממאה שנה! אחד מסיפורי המד"ב הראשונים. ולא סתם סיפור, אלא סדרת ספרים שמגוללת את סיפורו של ג'ון קארטר.

הסיפור הראשון של ג'ון קארטר, שבכלל נקרא "הנסיכה מהמאדים" התפרסם במגזיני הפלפ' האמריקאים הידועים, כבר ב-1912.
הסדרה כללה 11 כרכים, שרובם ספרו את קורותיו של ג'ון קרטר מנקודת מבטו  שלו עצמו, אם כי לא כולם.

מי שכתב את סדרת הספרים הזו, הוא לא אחר מאשר אדגר רייס בורוז. בורוז אחראי גם לסדרות ספרים נוספות, אך ללא ספק הידועה בהם, היא זו על  מלך הקופים: טרזן.

טרזן וקרטר חברים לנצח

בורוז היה סופר פורה מאוד וכתב למעלה מ70- ספרים. את קריירת הכתיבה שלו התחיל בגיל "המופלג" של 35. נסיכת המאדים, היה הספר הראשון שפרסם. מיד לאחר מכן, באותה שנה, פורסם גם ספרו השני, טרזן מלך הקופים.
בורוז כתב עוד סדרות רבות , ביניהן: שודדי הים של ונוס, פלוסידאר, ורבים אחרים. אבל אף אחת מהסדרות לא הניבה אפילו חצי ממה שהניבו שתי הסדרות האהובות עליו ביותר, טרזן וג'ון קרטר.

"כן, אני יודעת שזה מסורת….. אבל אין לנו דלתות בבארסום"

אחד הדברים המפתיעים בסדרת ג'ון קרטר, שבניגוד לאחיו התאום, טרזן, שעבר בערך 50  אדפטציות  למסך הגדול, לג'ון קרטר זו תהיה הפעם הראשונה.

המקור של המקור

הסיפור של הספר הראשון והסרט הראשון, הם כמעט זהים לחלוטין. כאן גם החוזקה וגם החולשה של הסרט.
לאחר האקספוזיציה הקצרה על בארסום, או כמו שאנו מכנים אותו, מאדים, מתחיל הסרט. הסרט מתחיל כמו סרט מערבון פרוע קלאסי.  ברקע: סוף מלחמת האזרחים, כשגיבורנו, ג'ון, נמצא בצד המפסיד של העימות. עכשיו לאחר המלחמה ולאחר הזוועות שראה וחווה, הוא מחפש רק שקט, שקט וזהב.
במהלך החיפושים, כאשר חיילי הצפון רודפים אותו מצד אחד ואינדיאנים בני שבט האפצ'י רודפים אותו מצד שני, מתחבא ג'ון במערה, מבלי לדעת שאותה מערה היא בעצם נקודת מעבר בין- כוכבית. כך מוצא ג'ון קרטר את עצמו לפתע על המאדים. במאדים, בגלל שינוים בכוח כבידה, הוא חזק יותר מכל בן בארסום והוא יכול לנתר מעל הרים בקפיצה אחת. קארטר הופך לגיבור-העל הראשון בברסום, הראשון בספרות והראשון בעולם.

הדרת נשים, נשים אחורה

במאדים קארטר עובר תהליך, שבסופו הוא מציל את הכוכב, מסיים מלחמת אזרחים עקובה מדם שמתחוללת שם  כבר אלפי שנה, מביא לאיחוד עם ברברי וכמובן בסוף זוכה בנסיכה.

אם הסיפור נשמע לכם קצת, לעוס, כמו משהו שסיפרו כבר עשרות פעמים, אתם לא טועים. רבים מהסופרים והסיפורים, שאבו את מקורם מספורו של קארטר ולא להפך. לכן אמרתי, שאחת הבעיות של הסרט היא העובדה שהוא מבוסס על ספר בן 100 שנה. מסתבר שג'ון קרטר, היה אחד מאבות גובורי-העל  המודרניים.

כדאי להזכיר שבתחילת שנות העשרה של המאה העשרים, סיפורי מד"ב התחילו להתפרסם לראשונה ולצבור תאוצה, בתור חומר קריאה קליל ומהנה. בריחה מן העולם המשעמם לעלומות קסומים. בורוז היה הראשון שהצליח לפצח את הז'אנר ולפתוח את הדלת לפרסום מסיבי של סיפורי מד"ב בספרות הפלפ' של התקופה.
רבים חיקו את הסגנון ואת הרעיון, והתפתח ז'אנר שלם של רומנים בין- כוכביים.

בעקבתיו קיבלנו כמה מסופרי המד"ב הגדולים, כמו רוברט היינלן, שספרו מספר החיה, לדוגמא,  הוא בעיקרו מחווה לבורוז ולסדרת ברסום.  גם מייקל מורקוק, שידוע בעיקר בזכות סדרת חרב השאול, כתב טרילוגיה המהווה מחווה לסדרת בורסום, סדרת לוחם המאדים.

iron maiden?

אבל לא רק במחוות ברורות מדובר. הגיבור, שהגיע מכוכב אחר, שבו כוח המשיכה חזק יותר, מקבל  בכוכב החדש כוחות מיוחדים: הוא חזק יותר, מהיר יותר, ויכול לנתר גבוה הרבה יותר. מזכיר לכם מישהו?  מישהו שמהיר יותר מקליע אקדח, חזק יותר מרכבת דוהרת, יכול לקפוץ מעל בנינים גבוהים בניתור אחד? הביטו בשמים, זה מטוס? זה ציפור?  זה ….. ג'ון קרטר?!
כן הדמיון בין השניים, סופרמן וג'ון קרטר, לא מקרי, בורוז היה הראשון שהכניס את הרעיון של יכולות מוגברות, בגלל שינוי באקלים הפלנטה, על יצור מכוכב אחר.

ג'ון קנט איש כדור הארץ

לא רק סופרמן דומה ביותר לג'ון קרטר גם הענק הירוק. בקשת הסיפורים שלו, כוכב הענק, נשלח היצור השרירי והמסוכן אל כוכב אחר, צחיח, כוכב על סף מוות. בכוכב חדש זה מוצא עצמו הענק הירוק, מנהיג חבורה של חוצנים, ירוקים כמוהו, אך בעלי שני זוגות של זרועות, דומים עד מאוד ליצורי הטארק מברסום/מאדים. יחד איתם הוא יוצא לשחרר אותם מעריצותו של הקיסר, בן לגזע אנשים אדומים, הדומים עד מאוד לאנשים האדומים של המאדים. כמובן שבדרך הוא מתאהב בנסיכה…… וההקבלה לג'ון קרטר ברורה.

אבל אחרי 100 שנים של עיבודים, מחוות והשפעות שונות, כאשר חוזרים אל המקור, הוא פתאום נראה פחות חדשני, פחות מעניין, פחות מלהיב.

אבל איך זה מתרגם בסרט?

ג'ון קרטר- הסרט

למען ההגינות,  צריך לשפוט את הסרט בעיניים נקיות. לנסות להתעלם מהעבר העשיר והראוי של הסיפור המקורי, ולראות האם הסרט הוא סרט טוב, האם הוא סוחף, האם הוא מהנה והאם בסופו של דבר אתה יוצא בהרגשה של חוויה מהסרט?

אז התשובה הפשוטה היא כן!

קודם נתחיל במראה של הסרט. במאי הסרט, אנדרו סנטון, שיותר ידוע בתור במאי אנימציה, עם סרטים כמו: למצוא את נמו, WALLe, מביא למסך אסטטיקה, שרק מי שמגיע מאנימציה יכול לחשוב עליה.
עדות לכך ניתן לראות במראה המדבריות הצחיחים, המבנים הגיאולוגיים הייחודיים והיצורים השונים שמאכלסים את הכוכב. המראות השונים והאפקטים  הויזואליים בסרט לעיתים משאירים אותך בפה פעור.

אבל סרט, יפה ויזואלית ככל שיהיה, לא יכול להפוך סרט רע לסרט טוב. למזלו של הסרט הזה, הסיפור גם הוא טוב ויציב. הסיפור אומנם לעיתים מרגיש קצת לעוס, ואפילו קטע אחד או שניים פשוט משעממים, אבל בסה"כ הסרט סוחף, וקטעי האקשן הם פשוט עוצרי נשימה.  נכון שיש מספר קטעים בין ג'ון קרטר לנסיכת המאדים, שניתן להגיד שהם מביכים, אבל שוב, כאן כן כדאי לזכור, שזה בנוי על סיפור מלפני 100 שנה, ובסיפורי התקופה זה היה מקובל וברור קטעים רומנטיים שמאלצים  (אצל טרזן וג'ין זה שונה?).

"או יפתי, שם זה המזרח ואת היא השמש. מה זה אומר לא אדע, אבל יש לזה צליל לא רע"

הסיפור, בסופו של דבר, בנוי בתבנית הקלאסית של סיפורי ההרפתקאות של פעם: גיבור בעל כורחו, שנקלע למקום חדש ובסופו של דבר מחולל שינוי פנימי וחיצוני, מציל את היום וזוכה בנסיכה. יש סיבה למה זה סיפור ההרפתקאות  נחשב "קלאסי", כי הוא פשוט עובד.

אבל כל אלו לא שווים כלום בלי משחק טוב. כאן יש לנו "עליה וקוץ בה", נתחיל בעליה. סנטון, כבמאי אנימציה, יודע את הכוח של דיבוב מוצלח וכיצד דמות וירטואלית יכולה להראות לנו טבעית לגמרי, בזכות הקול שעומד מאחוריה. גם פה, שחקנים כמו ווילאם דפו (ספיידרמן, הפיתוי האחרון של ישו), שמשחק את קולו של מנהיג הטורקס, גורם לך להתאהב ולהאמין לדמות הלא קיימת. גם דמויות הבשר ודם משחקות בצורה משכנעת, בעיקר מנהיג זודנגה, המגולם על ידי השחקן דומינק ווסט (הסמויה, 300) שעושה עבודה נפלאה. אפילו נסיכת המאדים, הנסיכה של הליום, משחקת בצורה משכנעת למדי.

לפני ואחרי, רק לא ברור מה לפני ומה אחרי

עכשיו מגיע ה"קוץ בה": טיילור קיטש, השחקן שמשחק את ג'ון קרטר. הדמות של קרטר לא נתפרה למידותיו של קיטש, היא גדולה עליו בכמה וכמה מידות. קיטש כשמו כן הוא, קיטשי מידי לדמות הזו ומתקשה להחזיק את הסרט בקטעי הדרמה שלו. המשחק שלו הוא יחסית שטוח והוא לא אמין במיוחד לאורך רוב הסרט.
אבל למזלו ולמזל הסרט, שחקני המשנה,  העלילה והקרבות הראוותנים, מצליחים לטשטש בעיתיות זו בליהוק.

בסופו של דבר, ג'ון קרטר מהמאדים, הוא סרט פופקורן נהדר. גם אם בעייתי לפעמים, הוא בסופו של דבר מספק את הסחורה של סרט אפקטים, עם סיפור הרפתקה מרתק  וכיף כיף כיף.

"מה? באמת הקוסם יכול לתת לי כישרון?"

לסיכום

אני טרזן את הנסיכה מהמאדים אווווווו אווווו אוווו אוווו

אני צופה בכם, אתם קוראים אותי, ובקרוב תוכלו גם לשמוע. ב20 לחודש  אני אעלה גרסת הרצאה של סדרת הכתבות של מסע בזמן, כחלק מכנס עולמות.

אביב העמים 

לכבוד האביב חיפשתי נושא אביבי במיוחד. לבסוף נזכרתי שכבר תקופה ארוכה לא הזכרתי דבר בנוגע למוזיקה קלאסית. אז איזה תירוץ טוב יותר מזה יש כדי לדבר על פולחן המוזיקה ועל פולחן האביב,  או למי שלא מכיר, הקטע של הדינוזאורים בפנטזיה של דיסני.

"ואיזה ידיים גדולות יש לך סבתא"

פולחן האביב היא יצירה מ1913 של המלחין הרוסי איגור. איגור סטרווינסקי כמובן. סטרווינסקי  היה בן למשפחה מוזיקלית, אביו היה זמר, אחיו הגדול גם הוא היה מוזיקאי, כך שאיגור הקטן ספג מוזיקה מהרגע הראשון לחייו. אבל כמו כל אמא יהודיה, גם אמא של איגור לא רצתה שהבן שלה יהיה בעיסקי השעשועים ושלחה אותו ללמוד עריכת דין. כולנו כבר יודעים שאם אמא פולניה/רוסיה רוצה משהו– לא אומרים לה לא. אז סטרווינסקי למד כמה סימסטרים והצליח לשכנע את הוריו שאולי זה לא הכיוון ובכל זאת יתנו לו ללמוד הלחנה. הוא התחיל ללמוד הלחנה עם מורה, אבל גם זה לא ממש היה בשבילו ולכן הוא החליט ללמוד לבד.

ההימור הצליח. ב1910 הוא הציג את היצירה המרכזית הראשונה שלו, ציפור האש, בפריז. הוא הזמין את כל המשפחה שלו להתלוות אליו לביצוע הבכורה והם החליטו להשתקע שם ולא לחזור עוד לרוסיה. בכך פיספס את המהפכה הקומוניסטית, והפך לאזרח העולם הגדול.

ניקולאס אהרוני ?

באותה שנה בפריז הוא גם הכיר את הצייר/מיסטיקן/פילוסוף/סופר/חובב סרטי הקונג–פו ניקולס רוריץ'. רוריץ  עבד בדיוק על ציור חדש בו מצויר קטע מהתקופה הפגאנית של רוסיה. בתמונה הוא רצה לצייר את זקני השבט צופים בצעירה הרוקדת לכבוד בוא האביב, ומקריבה עצמה בריקוד סוער עד מותה. סטרווינסקי אהב את הרעיון. בשעה שהוא סיים את ציפור האש, הוא כבר כתב חלקים לבלט הבא שלו, פולחן האביב.

יאלה מכות יאלה

ההופעה הראשונה של  המחול והיצירה היתה במאי 1913ושינתה את עולם המוזיקה לתמיד. הדבר הראשון שהיא עשתה הוא שהיא שינתה את התפיסה של קהל המאזינים, והפכה לפתיחה הכי שנויה במחלוקת בתולדות המוזיקה.
המוזיקה האטונלית והפרימיטיבית הציתה ויכוח סוער בין המאזינים, ויכוח שהסתיים בלא פחות מקטטה המונית שהתרחבה למהומות רחוב אלימות.

ערמת רקדנים! ערמת רקדנים!

זה התחיל כאשר באמצע ניגון היצירה חלק מהמאזינים החלו להפריע עם קריאות "בוז" לכיוון הבמה ולעשות קולות חתולים בנסיון להפסיק את מה שנשמע באוזניהם כבגידה בערכי ההרמוניקה. אבל חלק אחר הבין את החידוש, או לפחות סוקרן, וניסה להשתיק את המפריעים. מהר מאוד התחילו להתפתח מספר תיגרות באולם. המשטרה הגיעה בזמן ההפסקה בין המערכות אבל לא הצליחה להשתלט על האירוע.

אבל סטרווינסקי והכירואגרף ניז'ינסקי לא ויתרו. סטרווינסקי החזיק את המיקטורן של ניז'ינסקי בזמן שהוא נתלה מחוץ לעמדת התאורן וצעק לרקדנים את הקצב של המוזיקה כדי שימשיכו לרקוד. והם אכן סיימו את המחול.

יוצרים אביב

היצירה עצמה מתארת כמה סצינות של פולחן פגאני שמסתיים בריקודה של נערה בתולה וזכה עד מותה כהקרבה לאל האביב.

היצירה מחולקת לשני חלקים – הערצת האדמה והעלאת העולה.

חלק ראשון: הערצת הארץ

§         מבוא

§         מנבאי האביב

§         טקס החטיפות

§         סיבובי האביב

§         טקס השבטים הלוחמים

§         צעדי החכמים הזקנים

§         נשיקת האדמה

§         ריקוד מתוך האדמה

חלק שני: הקורבן

§         מבוא

§         מעגל מיסטי של הנערות הצעירות

§         קריאת שמה ומתן כבוד 

§         זימון האבות (זימון האובות)

§         טקסי האבות

§         ריקוד הקורבן של הנבחרת

פנטסטיקו

ב1940 הוציאו אולפני דיסני את סרט האינמציה שלהם– פנטזיה. פנטזיה הוא סרט המורכב מקטעים מוזיקליים קלאסיים המלווים באנימציה. החלק המוכר ביותר בסרט הוא כמובן הקטע של מיקי מאוס כשוליית הקוסם. אבל גם פולחן האביב הופיע שם וקיבל קטע ארוך ביותר. קטע האנימציה שהתלווה למוזיקה, מגולל את סיפור היווצרות החיים על כדור הארץ עד היכחדות הדינוזאורים.

סטרווינסקי היה המלחין היחידי מבין כל המלחינים שעדיין היה בחיים כשהסרט יצא. אפשר להגיד שהוא לא ממש אהב אותו. כשאני אומר לא ממש, אני מתכון שהוא די שנא אותו. שאני אומר שהוא די שנא אותו, אני מתכוון שהוא אמר שהביצוע המוזיקלי היה מזעזע ושהאינטרפרטציה היתה טימטום משווע.  אבל בהמשך הוא יודה שמי שכתב את התסריט לקטע אכן הצליח להבין את רוח היצירה.

מסקנה

אם נוהגים לא דינוזאורים, סליחה, אם דינזוארים אז לא מלחינים, או משהו כזה.

חג חירות שמח

ותזכרו TVEYE בדרך!