ארכיון חודשי: דצמבר 2010

חבל על הזמן VI – קופים ותקליטים/ 12 קופים

פורסם בתאריך על ידי
18

תמונה קבוצתית של כנסת ישראל

תמונה קבוצתית של כנסת ישראל

 

הגענו לחלק האחרון (לפחות נכון לעכשיו) של סדרת הכתבות "חבל על הזמן". המסע שלנו בזמן עומד להסתיים, אך לא לפני שנדבר על אחד הסרטים הטובים והשלמים ביותר שנעשו בהקשר זה. כפי שרובכם כבר ניחשתם מדובר על 12 הקופים (או 12 קופים כמו שזה אמור להיקרא). אני רוצה להתחיל בשתי עובדות שרובכם בטח לא ידע, הראשונה והחשובה ביותר היא…
I did it, the army of The 12 monkeys, It was me.  ואני מצטער על האנושות.

הדבר השני שלא ידעתם הוא ש12 הקופים הוא בעצם רימייק לסרט צרפתי משנת 1962 בשם "המזח" (La Jetee) של הבמאי כריס מארקר, סרט נסיוני, מוזר כזה, שכולו עשוי מתצלומים סטטיים (סטילס), אשר היווה חלק מהנסיונות המוזרים של הגל הצרפתי החדש (משהו על נסיון לעצור את הזמן בקולנוע…).

אחד הבמאים המוזרים ביותר שהוליווד הוציאה, ואחד החברים הכמעט בלי נודעים של מונטי פייטון, הוא טרי גיליאם. במאי עם ראש מאוד לא קונבנציונלי שחוץ מ12 הקופים ידוע גם בסרטים כמו – פחד ותיעוב בלאס ואגאס, ברזיל, האחים גרים וכו…

כאשר אולפני יונברסל פנו לזוג הכותבים פיפלס, הם דחו את האולפנים בטענה שהם לא ממש רוצים להתעסק שוב בשואה גרעינית…מלחמות עולם וכו'…
האולפנים שיכנעו את הזוג לצפות פעם נוספת בסרט, ורק בצפייה השנייה הזוג ראה את האפשרות לכתוב משהו שונה, יותר מדויק ויותר מפורט מהמזח. הם התחילו לכתוב סרט שיאתגר את הצופים לא רק במימד נסיעה בזמן אלא גם במימד השיגעון. הזוג אמר שהוא רצה להעלות שאלות שונות בסרט, כמו למשל נושא השיגעון של הגיבור, ג'יימס קול, או בכלל נושא שפיותם, המוטלת בספק, של הנביאים מימי קדם, כמו גם שאלת חופש הבחירה המוצגת בסרט בצורה מעניינת ביותר.

"מי בא לדוד טרי?"

לאחר שכתבו את התסריט, חיפשו בני הזוג במאי שיוכל לראות את הפוטנציאל הגלום בסרט, ויתאים גם בתפיסה הויזואלית שלו. לאחר מחשבה רבה הגיע הזוג להבנה שיש רק שני במאים שיתאימו לתפקיד: רידלי סקוט וטרי גיליאם.  מוטיב השיגעון, שמטיל צל על כל הסרט, התאים ללא ספק יותר לטרי גיליאם. רצה המזל וגיליאם בדיוק היה בין פרויקטים וחיפש עבודה. הוא גם היה נלהב לקחת כסף מחברה הוליוודית ולעשות סרט אומנותי שיבלבל וישנה את הוליווד.  גיליאם צוטט כשאמר "הרעיון שמישהו כתב תסריט כזה בהוליווד והצליח לגרום לאולפנים להשקיע בו כסף הוא דבר יוצא מגדר הרגיל. אז חשבתי לעצמי, בואו נמשיך וניראה כמה אנחנו יכולים לגרום לאולפנים לבזבז על הסרט".

אפשר לראות את ההצהרה הזו שלו מתגשמת בסיום של הסרט. בין גיליאם למפיק היו חילוקי דעות בנוגע לסיום הסרט. גיליאם רצה לסיים את הסרט במבט בין קול הצעיר וקול המבוגר, בעוד המפיק רצה סיום אחר, כשקול במגרש חניה. גיליאם החליט להציע למפיק שוט מסובך של מגרש החניה שבו  המצלמה תונח על גבי עגורן שיונח על עגורן אחר ותצלם את קול במגרש עמוס מכוניות – בתקווה שהמפיק יחליט שזה שוט יקר מידי ויחליט להשאיר את הסצנה שגיליאם רצה מלכתחילה. אך המפיק הסכים והתוצאה היתה כל כך טובה שגיליאם החליט להכניס את הסצנה הזו כסצנת הסיום,
ובאותה נשימה לבזבז מאות אלפי דולרים. רווח נקי לכולם (חוץ מלאולפנים).

אך בואו נעבור אל הסרט עצמו. הסרט מספר על ג'יימס קול ) ברוס ויליס(, אסיר בשנת 2035. בני האדם חיים מתחת לאדמה לאחר שוירוס קטלני, ששוחרר לעולם בין השנים 1996-1997, זיהם את פני השטח והשמיד את רוב אוכלוסיית העולם. מסר קולי נישלח לשנת 1996, אך לרוע המזל המסר מגיע בטעות לשנת 1990. ג'ימס נכלא בבית חולים לחולי נפש שם הוא פוגש את הפסיכיאטרית דר' קת'רין ריילי (מדלן סטו)  ואת ג'פרי גוינס (בראד פיט) –  בנו המטורף של מדען וירוסים מיליונר. כאן מתחיל מסעו ההזוי של איש אחד, ספק מטורף ספק חדור אמונה בצדקת מטרתו, להציל את הגזע האנושי מכיליון. רק שהוא לא יכול.

שוב האח הגדול !?

הסרט מדבר בצורה אחרת על הנסיעה בזמן. המדענים שהמציאו את מכונת הזמן בסרט יודעים שאין שום אפשרות לשנות את העבר ובעזרת זאת את העתיד. הם לא מנסים אפילו, המטרה שלהם היא איסוף אינפורמציה. הם לא רוצים לשנות, הם רוצים להבין ולחקור, ובעזרת הנתונים לפתור את הבעיות שיש להם בהווה. המדענים והסרט מראים  לנו שהזמן הוא  בעצם כמו תקליט. הוא קבוע מראש ואין כל אפשרות לשנות אותו, מקסימום לסרוט קצת, אולי איזה קפיצה קטנה. אבל אתה לא יכול לשנות את המוזיקה.

זו גם הפעם הראשונה בה אנחנו רואים נסיון להבין את התחושות ומה שעובר בפסיכולגיה של נוסע בזמן, אדם שהוא לא קבוע במקום אחד בזמן. קול הוא גם לא הנוסע היחידי בזמן. הם מספרים, ואנחנו אפילו פוגשים כמה מהנוסעים האחרים. אך המסע בזמן לא מיטיב איתם וגם לא עם קול, ולאט לאט הוא מאבד את האחיזה במציאות. זה מתעצם לאור העובדה שהמדענים של העתיד הם….. ובכן לא מאוד מדוייקים, והם שולחים את קול בפעם הראשונה ל1990.

אחד מהעוגנים הנפשיים החזקים ביותר של האדם הוא התמצאות במציאות שסובבת אותו – האחיזה בידיעה מה סובב אותו. לא סתם אומרים שאחד הסימפטומים הראשונים לשיגעון הוא איבוד תחושת הזמן. האחיזה הזו במציאות נעוצה עמוק באחיזה הזו של הזמן, וקול מאבד את האחיזה הזו. הוא חי בשני נרטיבים שונים לגמרי – אחד בהווה שלו (העתיד שלנו) ואחד בעבר (ההווה שלנו) , והניסיון להבחין בין שני זמנים שונים לאט לאט משגעת את קול עד שבשלב מסויים בסרט הוא מאבד את השפיות לגמרי (לגמרי באופן זמני). בשלב זה מחליט קול לאגן את עצמו בעבר, דבר המוביל לכך שהוא חש שוב שלם כי הוא בחר בנרטיב אחיד להאחז בו .

"אז מה אמרנו המתכון שלך לחמין?"

אבל מה שיותר מעניין הוא התגובה של הסובבים את קול, במיוחד בעבר. קול נשלח על ידי המדענים  ל1996, אבל כהרגלם הם מפספסים ושולחים אותו אל 1990.  קול נעצר על ידי המשטרה כמטורף ומספר לשוטרים ולרופאים את האמת שלו, ועל פי המציאות שלו זו האמת הנכונה.

"קול אתה יודע איזה שנה זו?"

"כן זה 1996"

"1996 זה העתיד ג'ימס אתה חושב שאתה בעתיד?"

"1996 זה העבר"

"לא 1996 זה עתיד, אנחנו עכשיו ב1990"

זוהי שיחה ששני הצדדים צודקים בה אבל אף אחד מהם לא יכול לקבל את האמת  של השני. לכן הפסיכולוגים והמשטרה בטוחים כולם שקול משוגע.

אבל חוסר העגינה בזמן אחד מתעתע לא רק בנוסע אלא גם בסובבים אותו. בפעם הראשונה שהפסיכולוגית האחראית של קול ,קתרין, רואה אותו, היא בטוחה שהיא מכירה אותו ושהם נפגשו בעבר. אנחנו יודעים שזה לא יכול להיות ושאין שום אפשרות שהיא מכירה אותו כי הוא רק הגיע מהעתיד. אבל הסרט כמו שאמרנו הוא רק תקליט. בעתיד שלו, הוא יקפוץ למלחמת העולם הראשונה שם יצלמו אותו. קתרין ראתה כבר בעבר את התמונה, התמונה שעל פי הנרטיב הסיפורי של קול עוד לא התרחשה. הספר שבו הוא מופיע מספר על תופעת הלם קרב מוזרה שהתרחשה במלחמת העולם הראשונה. תופעה זו מספרת  על חייל צרפתי שטען שהוא הגיע מהעתיד, ולמרות שהוא היה חייל צרפתי הוא שכח לדבר צרפתית וידע רק אנגלית. היה זה בעצם החבר לתא של קול שגם הוא עדיין לא קפץ, לפחות לא מבחינת הזמן הנרטיבי של קול.

מלך ומלכת נשף 1997

אז הנוסעים בזמן יכולים לנוע בזמן, לסרוט את התקליט, אבל הסריטה הופכת להיות חלק בלתי נפרד ממנו.

הדוגמא הכי ברורה בסרט זה ההתחלה והסוף, שהחיים של קול הם לופ אין סופי. קול רואה את עצמו נורה למוות מול עיניו שלו כאשר הוא היה ילד. כמובן שבתור ילד הוא לא מזהה שזה הוא העתידי (לא בטוח שגם אני בתור ילד הייתי מזהה את עצמי, אבל זה סיפור עצוב בפני עצמו) אבל זה זיכרון שרדף אותו בחלומות. הוא גם חלם על בת הלוויה של הבחור שנורה, ובאיזה שהוא שלב בסרט הוא מזהה שזו לא אחרת מאשר הפסיכולוגית שלו.  היא מצידה משכנעת אותו שזה הפך להיות היא, ושהיא לא היתה יכולה להיות שם כשהוא היה ילד, אבל שוב, בגלל המעגליות השלמה של הסרט, היא אכן שם.

סיכום הסרט
בסרט הזה, בניגוד לכל הסרטים האחרים שדיברנו עליהם, הזמן הוא מעגלי, אין לך אפשרות לשנות אותו, לשחק איתו, לעוות אותו או כל דבר אחר. הסצינה הראשונה של הסרט הוא החלום של קול, הסצינה האחרונה של הסרט היא מדלן במגרש החניה, אבל סצינה אחת לפני זה היא הסצנה שבה קול נורה, וסצינה זו הופכת להיות הזיכרון/חלום של קול. התקליט חוזר לנקודת הסוף ומתחיל מהתחלה.

"אני חושב שנכנס לי משהו לעיין"

סיכום הסדרה כולה

בין אם זה עם אגרוף לפנים, טלפון, מכונית, או אפילו חבורת מדענים שלא ממש יודעים מה שהם עושים, נסיעה בזמן היא מסוכנת! היא יוצרת פרדוקסים וגורמת לדברים להשתבש, אבל הכי חשוב, היא בדרך כלל כייפית ומעניינת. לראות זמנים אחרים, אפשרויות אחרות ובכלל להטיל כאוס על מרחב הזמן הוא רעיון נהדר. הרבה מאוד סרטים שרק במקצתם נגענו כאן נהנו מהנושא הזה. אנחנו לא יודעים אם נסיעה בזמן היא אפשרית או לא (אם כי יש מצב שאם היא היתה קיימת בעתיד היינו רואים תיירי זמן), או אולי היא כמו טלפון, אתה צריך מכשיר בצד השני בשביל להתקשר אליו? מי יודע?! (האמת שאני אבל אסור לי לספר).

מסקנה
לא לנשק את אמא לפני שהיא פוגשת את אבא, לא להכניס להריון את אם מנהיג המחתרת, לא להיכשל בהיסטוריה, והכי חשוב, להסתכל טוב לשני הכיוונים לפני שחוצים את קווי הזמן.

חבל על הזמן V- שליחות מסחררת/ שליחות קטלנית

פורסם בתאריך על ידי
3

I'm back!  (נא לקרוא במבטא אוסטרי כבד). כמו שחדי העין בינכם ניחשו, הפעם ניתקל בבעיה מהותית שיש לה קשר לאחד הסרטים המעניינים ביותר הקשורים לנסיעה בזמן – שליחות קטלנית. שליחות קטלנית הוא הסרט הראשון של ג'ימס קמרון (אווטאר) כבמאי , בתנאי שלא מחשיבים את סרט האימה המשובח "פיראנה2". הסרט יצא לאקרנים ב1984 ונחשב לסרט דל תקציב יחסית.

"אתה שמח לראות אותי, או שיש לך אנדרואיד בכיס?"

"אתה שמח לראות אותי, או שיש לך אנדרואיד בכיס?"


בניגוד למה שחשבנו, הסרט  לא עורר היסטריה בקופה, אבל ללא ספק הפך להיסטוריה. עם צאתו של הסרט, הוא מייד הקפיץ את מר עולם, ארנולד שוורצנגר למעמד של כוכב על, ואת קמרון למעמד של נשוי (לאחר שהתאהב בשחקנית הראשית לינדה המילטון).

עלילת הסרט הראשון מתרחשת שבשנת 2029. מחשב על בשם 'סקיינט' מנהל מלחמה כנגד המין האנושי לאחר שהשמיד את רוב האנושות ב-1997. סקיינט מצא דרך לשלוח אחורה בזמן את אחד הלוחמים שלו (הנקראים מחסלים) על מנת שיחסל את אמו של מנהיג המחתרת, שרה קונור, אי שם בשנת 1984 לפני שתלד את בנה. המחתרת שולחת לוחם משלה בשם קייל ריס שיגן על שרה מאיום המחסל ובאותה הזדמנות גם שיכניס אותה להריון עם מנהיג המחתרת (זה ששלח אותו).

הסרט בכלל התחיל מסיוט שהיה לקמרון. בזמן שהוא חלה בצילומים של פירנה2 וקדח מחום, הוא חלם על טורסו עליון עשוי מתכת הרודף אחריו עם סכין מטבח. קמרון חשב  לעשות סרט על המלחמה בין האנושות לשף הברזל בעולם עתידני. אך מכיוון שהתברר שאין לו כסף לסרט כזה, הוא פשוט החליט לבנות מכונת זמן שתעביר רובוט אחד לעבר וככה יחסכו בכסף.

איירון שף על הגריל

איירון שף על הגריל

ובכן, בסרט יש מכונת זמן שאנחנו לא ראינו, לא יודעים מי בנה אותה, מה היא עושה, איך היא מופעלת וכיצד היא מתוחזקת. הדבר היחידי שאנחנו יודעים עליה הוא שהיא יכולה לעביר רק חומר חי דרך כדורי אנרגיה עצומים, עובדה שמאפשרת לשוורצנגר לחשוף את ישבנו לפחות 3 פעמים בקריירה.

אבל הבעיה הגדולה בסרט היא דמות שכמעט לא רואים אותה, ג'ון קונור. ג'ון קונור על פי חוקי הזמן לא יכול להתקיים. הקיום שלו תלוי בעובדה שהוא צריך קודם להיוולד ואז לשלוח את אבא שלו כדי ש"ידע את אמו" והיא תיכנס להריון. משמע, האפקט והתוצאה במקרה הזה נראים משונים. יש כאן לופ מחשבתי של תקיעות בזמן, אבל אני אנסה לפתור את זה.

אם נצא שוב מנקודת ההנחה שזמן הוא לינארי, קרי, שמה שקורה בנקודה A נאמר 1984, ישפיע על נקודה B, נאמר 2012. הרי אם לא, אין טעם להרוג את שרה קונור כי זה לא משנה, אבל אם זה כן ישנה את העתיד – אז בהחלט יש צורך להשמיד את המחתרת.

ההסבר הפשוט לגבי ג'ון קונור הוא ששרה קונור פגשה בחור, יכול להיות אפילו שזה הבחור שהיא יצאה איתו בתחילת הסרט, והולידה לו איזו שהיא גירסה של תינוק בשם ג'ון קונור. אותו ג'ון קונור גדל להיות מנהיג המחתרת, נתקל במכונת זמן ושלח את ריס  לנקודה מוקדמת יותר בזמן. אולם רק כאשר ריס מגיע לאותה נקודה, מתחיל הסבב שהוא הופך להיות האבא שלו. לפני כן היה כאן ג'ון קונור אחר. הרי כבר אמרנו שברגע שאתה שולח מישהו אחורה בזמן בעצם כל ההיסטוריה שהיתה לפני זה פשוט נעלמת ובמקומה קמה היסטוריה חדשה.

"לא נורא, זה קורא לכולם לפעמים"

אבל יש לנו  בעיה אחרת והיא קייל ריס עצמו. תחשבו שניה, למה ג'ון היה צריך לשלוח אותו? הרי אנחנו יודעים שהמכונות לא מצליחות להרוג את שרה קונור גם בלי עזרת ריס. כי אם הם היו מצליחים ק'ונר לא היה נולד, אם הוא לא היה נולד לא היה צריך לשלוח מחסל לחסל אותו (הגיון דומה כמו אצל ביל וטד). לכן השאלה היא , אם ג'ון קונור ידע שהחיסול ניכשל (כי הוא עדיין בחיים) אז למה לשלוח ולסכן את אחד הלוחמים הטובים ביותר שלך?

ההשערה שלי היא שהמחסל נכשל, אך כנראה בדרך לכישלון, השתבש גם משהו נוסף לצד השני. כנראה שבמהלך אותו נסיון חיסול התינוק ג'ון ניצל אבל אימו נספתה. כבר בסרט עצמו אנו רואים ששרה באיזו שהיא  נקודה מבינה שיש מישהו שרוצח את כל הנשים  הנקראות "שרה קונור". כאישה בעלת תושיה כשלה היא יורדת  למחתרת ויולדת את ג'ון. המחסל מוצא אותה בנקודה כזו או אחרת ומשמיד אותה. ולמה לא את ג'ון? מהסיבה הפשוטה – שזה לא היה בהגדרות המשימה שלו. וג'ון, כמו כל בן אוהב, מחליט שהוא ישמור על אמו היקרה, ושולח את ריס.

ואיזה עיניים אדומות יש לך סבתא

אולם השליחה של ריס היא מסוכנת. דבר ראשון (מה שנראה לי שג'ון לא לקח בחשבון), הוא מבטל את ג'ון המקורי ויוצר את הג'ון החדש. בנוסף, הוא מגלה לשרה מה הגורל טומן  בחובו לבנה, והיא בתמורה מחליטה לאמן אותו להיות מנהיג המחתרת. אלו הן חדשות רעות לסקיינט מכיוון שעכשיו המנהיג יהיה יותר מותאם להנהיג את המחתרת, אבל לפחות זה מקדם ומאיץ את ההתפתחות של סקיינט ! אז יש גם צד חיובי.

מסקנה:
אם אתה מכונת לחימה מהעתיד, תעשה טובה ותנסה לרצוח את הסבא של קונור, זה יהיה יותר פשוט.

שבוע הבא, החלק האחרון בסדרה

חבל על הזמן IV – בלוג הכזבים של ביל וטד

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

,בשבוע שעבר סטינו קצת מהנושא, סטיה בזמן נקרא לזה. היה חשוב לי, ואני בטוח שגם לכם, לזכור לרגע את אירועי השבוע שעבר. אבל עכשיו חזרנו לתיקון הזמן הנכון ונמשיך בסדרת הכתבות שלנו על נסיעה בזמן. ובכן, כדי לאזן את שבוע שעבר נחקור הפעם את אחד הסרטים היותר טיפשיים והיותר כייפים שנעשו על נסיעה בזמן . אכן, המדובר בזוג האהבלים "ביל וטד".

סרט זה הוא הראשון שהזניק את הקריירה של קיאנו ריבס שמשחק שם בתפקיד עצמו- מטאליסט חלול ראש.

הסרט הראשון שיצא ב1989 מספר על זוג חברים מטאליסטים, טיפשים כמו זוג אבנים, שהמוזיקה שלהם בעתיד תשנה את העולם. אבל זה רק אם הם יעברו את המבחן בהיסטוריה, כי אם לא, טד ישלח לפנימיה צבאית והם לעולם לא יפגשו יותר (או עולם אכזר) !! ולא יקימו את הwild stallions!

"יאלה תן לו בראש!" "עוד לא ראינו דם!!"

"יאלה תן לו בראש!"
"עוד לא ראינו דם!!"

 

לעזרתם נשלח מהעתיד רופס, יחד עם מכונת זמן בצורת תא טלפון (מי אמר דוקטור הו ולא קיבל?). בעזרת תא הטלפון הם חורשים את ההיסטוריה האנושית, אוספים אישים היסטוריים מתקופות שונות, מתאהבים, נלחמים ובעיקר נהנים. לבסוף הם מגיעים חמושים בדמויות היסטוריות כמו ג'ינגס חאן, פרויד, ג'אן דארק, בילי הנער ורבים אחרים.

הסרט עצמו הוא דבילי להפליא ולוקח את עצמו בצורה הכי קלילה שיש,  אפילו יותר מבחזרה לעתיד. ובכל זאת, הקלילות של הסרט ושל הדמיות הטיפשיות מעניקות לסרט חן נהדר ושעה וחצי מהנה ביותר.  למרות כל הנאמר עד כה, יש לסרט כמה קונספטים מעניינים הקשורים בנסיעה בזמן, וכמובן גם הרבה מאוד חורים.

מה שכן, יש בסרט זה את ההסבר הכי טוב לכיצד מכונת זמן עובדת. כאשר ביל וטד שואלים את הנוסע בזמן רופוס, איך פועלת מכונת הזמן הזו שלו, הוא עונה בפשטות "בעזרת טכנולגיה מודרנית כמובן!". שזו התשובה ההגיונית ביותר. כמה מקוראינו יכולים לענות כיצד עובדת טלוויזית LCD?  או אפילו כיצד מיצרים חשמל? זה פשוט חלק מהחיים שלנו, חלק מהטכנולוגיה המודרנית, ולדעתי זו תשובה גאונית.

 

"סלקום מצאה שאתם צודקים, ואנו נזכה אותכם מחוץ לשורת הדין, באסימון"

"סלקום מצאה שאתם צודקים, ואנו נזכה אותכם מחוץ לשורת הדין, באסימון"

אחת הבעיות של הסרט (ובאופן מפתיע גם אחד הנקודות החזקות ביותר של הסרט) היא שאין לו סוף, או גם ממש התחלה אם חושבים על זה. הסיפור מסתובב במעין לופ תמידי כזה של משחק בזמן.

למשל, רופס מעולם לא אמר להם את השם שלו. מי שמציג להם את רופוס זה הם מהעתיד. הוא מעולם לא אומר את שמו. אז מאיפה הם יודעים ? צריכה להיות איזו שהיא נקודה ראשונית בה רופס נוחת בפעם הראשונה ואומר למישהו את השם שלו, אבל הזמן הזה נמחק ומתחיל הלופ הבלתי נגמר הזה.

הדוקטור ה 13 ושתי בנות הלוויה שלו

עוד חור נטוע עמוק ברעיון של הסרט הוא בעתיד הלהקה של ביל וטד, זו שתיצור חברה חדשה המבוססת על המוזיקה שלה  ועולם חדש של הרמוניה אהבה ורוקנרול. אך אם העולם הזה כבר קיים, אזי אין לו סכנה. לכן אין לרופס סיבה לחזור לעבר ולעזור להם.
ואם בעצם הלהקה לא הייתה קמה, אז אף אחד בעתיד לא היה  באמת מכיר משהו אחר וה"ווילד סטליון" הם רק הערת שוליים בעולם המוזיקה שאף אחד אפילו לא שם לב אליהם. צריכה להיות נקודה שבה קו הזמן המקורי משתנה ולכן תיהיה סיבה לנסוע ולעזור לשני הנערים האלה.

סברה הגיונית היא  שמישהו ראנדומלי (אולי רופס עצמו) נסע במקרה לנקודה הזו בזמן ועזר  לשני טמבלים לעבור את המבחן,סתם בשביל לעזור,  ואז העולם השתנה לאוטופיה שאנחנו רואים בתחילת הסרט. ביל וטד כתבו על האירוע הזה בביוגרפיה שלהם, ואז בעולם האוטופי היה זמן לחשוב את מי לשלוח חזרה ולדאוג שהם יקבלו את תא הטלפון. מסובך? כן, כמו כל דבר בסרט הזה. ואפילו עוד לא התחלנו. עדיין חושבים שהוא סתם דבילי ? יש מצב שאני לגמרי over thinking it.

אבל משהו הרבה יותר לא ברור בסרט זאת העובדה שהם חוטפים את הדמויות ההיסטוריות לפני שהם סיימו את פועלם בהיסטוריה, ובכל זאת הן עדיין דמויות היסטוריה ידועות. למשל נפוליון הראשון.  הם אוספים אותו באמצע הקרב על אוסטריה ומוציאים אותו מההיסטוריה לפני שהוא הספיק לכבוש את רוב אירופה, אבל בדרך כל שהיא הוא עדיין דמות היסטורית ידועה ב1988 וזה כמובן נמשך לאורך כל הסרט עם המשחק החביב. "כמה דמויות היסטוריות אתה יכול לדחוס בתוך תא טלפון אחד?".

תמונת המחזור של פרס

אולם הבעיה הכי גדולה מבחינתי בסרט הזה (ושוב, זאת גם יכולה להיות אחת הנקודות הכי טובות בסרט) היא שביל וטד כל הזמן לחוצים בזמן להגיע למבחן. הלו!! אתם במכונת זמן, אפילו מרטי מקפלי הבין את זה בסרט הראשון של בחזרה לעתיד "יש לנו את כל הזמן שבעולם, יש לי מכונת זמן"  לכן, או שזאת בעיה רצינית בתסריט, או שהם פשוט כל כך טיפשים שהם לא קולטים את העובדה הזו (מה שמאוד יכול להיות ,ואז התסריט מבריק).

לעומת זאת, יש בסרט נקודה אחת מדהימה בחשיבה על נסיעה בזמן והיא –  לנסוע בזמן בלי הצורך לנסוע. כשהם מחליטים שיעשו משהו בעתיד עם מכונת הזמן על מנת שזה ישפיע על מה שמתרחש בהווה –  הם בעצם לא צריכים לעשות את זה בעתיד, כי זה כבר קרה.  גם אני קראתי את הקטע הזה שוב והוא לא לגמרי מובן, אז הנה דוגמא.

כאשר ביל וטד רוצים לשחרר את החברים שלהם מהכלא, הם מחליטים שאחרי הפרזנטציה הם ישתמשו במכונת הזמן, יסעו לעבר, יגנבו את המפתחות של אבא של טד (שהוא השריף הראשי של העיר), יחביאו אותם, ואז כאשר הם יבואו  (שזו בעצם הנקודה שבה הם נמצאים  בהווה, שם עכשיו) המפתחות יהיו מוחבאים מאחורי השלט. ואכן המפתחות שם. בעצם היה שינוי של העתיד, ומעכשיו אנחנו על קו זמן חדש לגמרי, קו זמן שבו הם בעצם לא צריכים לנסוע אחורה כי הם כבר עשו את זה. זו התחכמות מדהימה של מסע בזמן. הם בעצם מבטלים את הצורך שלהם לנסוע בזמן כי בעצם הם כבר נסעו.

מבולבלים?

גם אני !!

הסרט עצמו היה להצלחה אדירה, הוא הניב עוד סרט המשך מעולה (סרט הרבה יותר טוב מהמקורי אבל קצת פחות כייפי), סדרת אנימציה (שאף שודרה בערוץ הילדים לפני מספר שנים), יצא גם  מחזמר של הסרט הראשון , ואפילו היתה איזו תקופה בה היו דגני בוקר של ביל וטד.

!eat me

לאחרונה גם יש ליחשושים על קאמבק וסרט שלישי בסדרה, נקווה שיצא לפועל.

But only time will tell

מסקנה

Astalavista baby

 

הלסלי נילסן מת (מצחוק)

פורסם בתאריך על ידי
3

שבוע קשה עבר עלינו. היום היתה אמורה לצאת עוד כתבה על מסע בזמן, אבל היא תדחה לפעם הבאה.
השבוע עברנו כמה אירועים קשים, כמובן שלבנו ומחשבותינו עם פצועי והרוגי השריפה, אך לצערי הבלוג הזה לא מותאם להספדים על גיבורים אמיתיים, רק על גיבורי תרבות.


גם בגיזרה הזו היו השבוע שתי פגיעות רציניות שעליהן נדבר היום. מותם של השחקן המחונן (אם כי לפעמים מעיק) לסלי נילסן, והבמאי ארווין קרשנר, שביים את "מלחמת הכוכבים : האימפריה מכה שנית". שניהם נפטרו השבוע בהפרש של יום. נילסן מסיבוכים של דלקת ריאות וקרשנר מסרטן ריאות.

 

קירשנר טופס ראש עם יודה

מר קרשנר יסלח לי (ואני מקווה שגם אתם) אם תרשו לי להתמקד בלסלי "אל תקרא לי שירלי" נילסן.

 

 

נילסן התפרסם בשנים האחרונות בעיקר בזכות הקומדיות המטורפות שלו, בהן הוא לרוב  משחק את אותה דמות (אם כי בשמות אחרים). הקרירה שלו התפרסה על חצי מאה והיתה מגוונת בצורה בלתי רגילה.



הוא התחיל את הקריירה שלו דווקא בתקופת הזהב של הטלויזיה, בשנות ה50, תקופה שבה עדיין הכל צולם ושודר בצורה חיה מהאולפן. רק ב1950 הוא עשה מעל ל50 סדרות. לסלי החליט שהוא יהיה שחקן מצליח והוא אכן עבד קשה, קשה מאוד. ההזדמנות הראשונה שלו על מסך הכסף הגיעה רק ב– 1956 במחזמר "מלך הנוודים" שביים מייקל קורטיז (קזבלנקה) שהתבסס על האופרטה רודולף פרימל. התפקיד של נילסן היה קטן, אך  כאן המקום להוסיף גם שהוא היה בלתי נשכח. אבל הוא נשכח. נילסן היה שחקן יפה שניסה להצליח בעיר מלאה בשחקנים יפים שמנסים להצליח, אבל הוא לא מצא עדיין שום דבר שייחד אותו משחקנים יפים אחרים (הוא היה גבר מאוד נאה בצעירותו). ובכל זאת, הוא תפס את תשומת ליבו של אחד המפיקים הגדולים באותה תקופה, ניפאק, שהחליט לתת לו תפקיד ראשי בסרט מד"ב חדש. הסרט הוא עיבוד מד"ב לסערה של שייקספיר, ובמשך השנים הפך להיות סרט קאלט "הכוכב האסור" (Forbidden Planet) .

 

" הוא אמר משהו על הבלורית שלי?"

 

לאחר זה המשיך לשחק בסדרה של סרטים שונים, אף אחד מהם לא זכה להצלחה מיוחדת. ב57 הופיע בתפקיד ראשי בקומדיה רומנטית, אך התפקיד היה תפקיד דרמתי. למרות שנצנצו כמה סממני הומור ממנו, הוא מיד שב לשחק בסרטים רצינים יותר. אך לבסוף הוא התיאש מהקולנוע, וכשניגמר החוזה שלו בחברת MGM, שב נילסן לטלוויזיה ושיחק את התפקיד הראשי במיני סידרה של חברת דיסני "שועל הביצות" על תקופת מלחמת העצמאות של ארה"ב. התוכנית היתה להצלחה ונילסן המשיך להתגלגל מתפקיד טלויזיוני אחד לשני אך לא ממש נחקק בתודעה הציבורית. ב 1977 אפילו הופיע בסרט עטור הכוכבים "הרפתקאות פוסידון" – סרט אסונות ידוע על ספינת שעשועים המתהפכת על גבה.


 

אך הפריצה האמיתית שלו הגיעה רק ב1980,כמעט 30שנה מאז שהתחיל לרדוף אחרי החלום.

האחים הפרועים (יש שיגידו חולי הנפש) דייב וג'רי צוקר, החליטו שנמאס להם מכל סרטי האסונות והחליטו לעשות פרודיה פרועה ואנרכיסטית על הג'אנר. מה שיצא בסוף היה "טיסה נעימה" (!Airplane).

Airplane!

ותודה שטסתם פלונטר

האחים צ'וקר סיפרו שהם חיפשו בהתחלה קומיקאים שונים כדי ללהק לסרט, אך לא מצאו כאלו ,ומתוך החלטה, הם החליטו לקחת שחקנים רציניים ולתת להם את התפקידים הקומיים. אז חוץ מלסלי נילסן, זה גם היה התפקיד הקומי הראשון של פיטר גרייבס (משימה:בלתי אפשרית) וגם של לויד בריג'ס, שאחרי 30 שנה בתפקידים רציינים נפתחה לו הדרך לקרירה חדשה בתור קומיקאי (לרקוד עם טייסים, ג'ו נגד הוולקנו ועוד).

 

דמותו של נילסן היתה העוגן המרכזי בסיפור, אם כי לא התפקיד הראשי. זו הדמות שמעתה הולכת ללוות אותו בשאר הסרטים. הוא לרוב לא באמת קולט מה קורה סביבו וגם לא לגמרי מבין תמיד דברים בהקשרם הנכון. למשל, מה שיהפוך לאחד ממשפטי המחץ שלו היה כאשר אחד הנוסעים במטוס אמר לו "Surely you can't be serious?"  (אתה בטח לא רציני) ונענה על ידי נילסן בפנים חתומות "I am serious. And don't call me Shirley” (אני רציני ואל תקרא לי שירלי) בגלל הדמיון הצלילי בין המילים – רציני ושירלי. המשפט הזה אף נכנס לרישמת 100המשפטים הגדולים של הקולנוע (במקום 79). משחקי מילים כאלה יהפכו לסימן היכר בסרטים שלו.


הניגוד בין המשחק הרציני של נילסן למשפטים ולמצבים שהוא מוצא את עצמו בהם, יוצרים ניגודיות כזו שמעצימה את הקומדיה. את התהום הזו הבינו האחים צ'וקר וב82 הם יצרו במיוחד בשביל נילסן סדרת טלוויזיה "יחידת משטרה!” (!Police Squad).

הסדרה היתה כישלון וירדה אחרי 6פרקים בלבד (אך למרות זאת נילסן קיבל מועמדות לאמי על התפקיד הזה) והיא אף שודרה בישראל ברשת הכבלים. אחרי 6 שנים החליטו האחים שהסדרה לא מיצתה את עצמה, אבל אף רשת  טלויזיה לא הסכימה לקבל סדרה כושלת, והאחים צ'וקר החליטו לעשות מה שהם עושים הכי טוב –בלגן!
 אחרי שהם עשו בלגן הם גם החליטו לעשות סרט , את "האקדח מת מצחוק" (Naked Gun) או בשמו המלא באנגלית The Naked Gun: From the Files of Police Squad!. הסרט זכה מייד להצלחה מסחררת, גרף 72מיליון דולר (סכום לא פעוט לשנות ה80) וביקורות מהללות. הסרט זכה לעוד 2המשכונים "האקדח מת מצחוק 2וחצי" ו"האקדח מת מצחוק 33ושליש".

 

קוואבאנגה!!!!

נילסן אף אמר שהוא רוצה לעשות סרט רביעי, מה שלבסוף לצערנו לא יצא לפועל.

בין טיסה נעימה לאקדח מת מצחוק, נילסן ניסה לחזור ולגלם תפקידים רצינים, אבל לא ממש הצליח. הוא קיבל כמה תפקידים קטנים בסרטים שונים אך שוב, לא משהו שנחקק.

נילסן הבין את הרמז, והתחיל לשחק בכל קומדית סלפסטיק אפשרית, רובן היו טיפשיות, חלקן היו גאוניות וחלקן היו פשוט מעצבנות, כמעט כל סרטי החלל/המליונר/הנמלט/אונס הגופות (ומה לא) ….מת לצחוק.

 

מתקפת המשובטים

 

משחקן בינוני לקומיקאי גדול.

 

 

מסקנה :

אל תקראו לי שירלי, היא מסוכנת