וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי.
כך כונה וואגנר פעמים רבות, אבל האם הוא היה באמת אנטישמי? האם הוא סתם היה מיזנטרופ? או האם זה משהו עמוק יותר?
כחלק מסדרת הטבעת, וכמאמר העומד בפני עצמו אני מביא לכם הפעם כתבה מיוחדת לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

וואגנר, המחלוקת

וואגנר, שהיה ועדיין, אחד המלחינים החשובים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה,  מוכר בישראל בעיקר (אם לא רק) בזכות האנטישמיות שלו. אפילו פחות בזכות האנטשימיות שלו אלא יותר בגלל אהבתו הגדולה של ראש הצוררים, היטלר, את יצירותיו.
ההיסטוריון הישראלי, טלמון, אף הגדיל והגדיר את וואגנר כסנדק הנאציזם.

הנאצים כל כך אהבו אותו, שביירוית (לא להתבלבל עם ביירות הסורית), הפכה למקום עליה לרגל לנאצים, ואף היטלר דאג לחגוג שם את רוב ימי הולדתו בתקופת שילטונו. ביירוית היא העיר בה שוכן התאטרון הגדול של וואגנר, ומקום מנוחתו האחרון.
זאת ועוד, גם משפחתו של וואגנר, אלמנתו של בנו זיגפריד, היתה חברה קרובה של הפירר. הקשרים האלו, שלוואגנר כמובן לא היה יד ורגל בעניין, כמובן חיזקו את הקשר הערטילאי בין וואגנר והאנטישמיות.

אולם הקונצרטים בביירוית

בנוסף, אחד מהתכסיסים הנבזים, הנלוזים והעלובים ביותר של הנאצים היה השמעת מוזיקה משמחת ומרוממת במחנות, במיוחד בזמן ההליכה אל המקלחות, שם יהודים רבים קיפחו את חייהם. היצירות של וואגנר היו בין היצירות המושמעות ביותר שם, אבל לא היחידות. גם יצירות של בטהובן, מוצרט, ומלחינים גרמנים/אוסטרים אחרים הושמעו.

אולי כאן זה המקום להזכיר, וואגנר נפטר בפברואר 1883 ואילו אדולף היטלר נולד באפריל 1889, הפרש של 6 שנים בין מות וואגנר והולדת היטלר. משמעות הדבר היא שוואגנר מעולם לא ידע מי זה היטלר, לא פגש אותו, ובטח לא היה נאצי (אלא אם הרייך באמת הצליח ליצור מכונת זמן).

היהודים במוזיקה

זה לא שוואגנר היה שה תמים, שהטילו עליו רפש אנטישמי לא עוול בכפו. הוא אכן כתב את המאמר הידוע שלו "היהודים במוזיקה" (שנגיע אליו בהמשך) ועוד מספר מאמרים שונים, רובם לא אנטישמים, אם כי בחלק מהם אפשר למצוא הדים כאלו. אשתו, קוזימה , היתה גזענית מובהקת וברורה, גם בנו זיגפריד היה אנטישמי ידוע. רק מה, וואגנר מת כאשר זיגפריד היה בן 12, רוב גידולו בגיל בוגר נעשה על ידי אימו (האנטישימית).
וואגנר מעולם לא הצהיר על עצמו כאנטישמי.

כידוע וואגנר לא היה המלחין האנטישמי היחידי, באך, שופן, ליסט, אפילו אומרים שגם בטהובן. אני בכלל לא מדבר על מלחינים שהיו נאצים מובהקים, כמו קארל אורף (לכתבה המלאה עליו אפשר להיכנס ללינק) שהיה המלחין הרישמי של הרייך, ושהיצירה המפורסמת שלו "קרמינה בוראנה" נכתבה לכבוד 1000 שנים של רייך, או המלחין הגרמני ריכ'רד סטראוס, שהיה נשיא לשכת המוזיקה של הרייך – שניהם חברים במפלגה הנאצית ונושאי תפקידים רישמים במשטר.

שטראוס וגבלס

אני אפילו לא מזכיר כותבים, סופרים ופילוסופים שונים בעלי דעות דומות, גם בלי להזכיר את שייקספיר, עם המחזה האנטישימי , היהודי מוונציה.

כמובן שאף אחד מהם לא מוחרם, או לא מוכר בעיקר בשל היותו אנטישמי (אם בכלל יודעים משהו על עברם).

אז למה רק וואגנר?

היהודי הנצחי

אולי כדאי לחשוב איך זה להיות יהודי בעולם ששונא יהודים, איך זה להיות ממזר לאב יהודי שלא מוכן להכיר בך כבן, איך זה להיות מישהו שאתה לא?

את כל השאלות האלו וואגנר היה צריך לשאול את עצמו יום יום. זה לא דבר ידוע כל כך, אבל ככל הנראה וואגנר היה צאצא ממזרי של דייר יהודי שהשכיר דירה מאימו של וואגנר. אותו דייר, השחקן גאייר התחתן עם אמו של וואגנר, שהתאלמנה מבעלה חצי שנה אחרי שוואגנר נולד.

גאייר

גם אם באופן ביולוגי גאייר לא היה אביו, ידוע לפי מכתבים של וואגנר, שהוא היה משוכנע שגאייר הוא אכן אביו. גאייר, שנפטר בגיל צעיר, בהיות וואגנר בן 9, לא הכיר את בוואגנר כבנו הביולוגי לאורך כל הזמן (אם היה מכיר בו ווגנר היה הופך לממזר), אבל התיחס אליו כמו אל בן, דבר שפיתח אצל ואוגנר רגשות איבה כלפי אביו, אבל יותר מאיבה הוא רצה בהכרה שלעולם לא יקבל.

בנוסף, עצוב להגיד, אבל גם אפו של וואגנר שיחק תפקיד גדול בעניין. לוואגנר לא היה בדיוק אף ארי קטן וסולד, כי אם אף "יהודי" גדול ובולט. לא פעם אנטישמים אמיתיים הטיחו בוואגנר (גם על זה שהיה חבר טוב של יהודים) "ההוא, האנטישמי עם האף היהודי". אף יש את הסיפור המפורסם על בית האופרה של פראג, שם הוצגו פסלים של גדולי המלחינים. לאחר הכיבוש הנאצי, נשלחה פלוגה של SS לנפץ את הפסל של המלחין היהודי מנדלסון. כאשר הגיעו,  הם גילו שלפסלים אין שמות, קצין הSS החליט לנפץ את הפסל עם האף הכי גדול, עם האף  הכי יהודי. הוא כמובן ניפץ את פסלו של וואגנר, לא יודע אם הוא שרד לספר על הפדיחה.

האף של ווגנר

וואגנר, חי בעולם שבו הוא לא יהודי, אבל כל הזמן מתנפנף מעל ראשו האיום  שיזהו אותו כיהודי. דבר מה שבאותה תקופה לא היה משהו נחמד במיוחד, לא רק זה, הוא גם נאלץ להלחם ולגבש זהות עצמית, בלי לדעת את האמת לגבי מוצאו  ולחיות כל הזמן בספק הזה. מכאן גם נובע הצורך להצביע על "האחר" בשביל לדעת מי אני.

זו כנראה אחת הסיבות לכתיבה של המסה שלו "היהודים במוזיקה". סיבה אחרת, והיא כנראה הסיבה היותר חזקה לפרסום של המאמר, ובכלל לכתיבה שלו, היא לא אחר מהמלחין מאיירבר . מאיירבר  היה מורו של וואגנר בתחילת דרכו, אבל מהר מאד היחסים עלו על שירטון. וואגנר, שיצא ממערכת היחסים הזו פגוע ועצבני, החליט לכתוב מאמר כנגד מאייבר וכנגד מלחין מתחרה אחר, שבמקרה גם היה יהודי, מנדלסון.
דברים רבים מהמאמר שונו ועוותו במשך השנים,  והוענקו להם משמעויות שלא היו קיימות במקור.בתחילה וואגנר בכלל לא פירסם את המאמר בשמו, אלא בחר בשם עט. רק שנים לאחר מכן הוא פרסם אותו שוב בשמו.

 אבל צריך גם לזכור שכמעט כל "אינטלקטואל" באותה תקופה דאג לכתוב מאמר אנטישמי, או לכל הפחות כמה עמודים אנטישמיים.

אמיל זולא

למשל, אמיל זולא, הסופר  הצרפתי הידוע, מי שכתב את "אני מאשים" ככתב התקפה על כליאתו והרשעתו של דריפוס בפרשה האנטשימית הידועה. אפילו אותו זולא, כתב במאמר אחר שלו, "העם היהודי הוא האומה העתיקה ביותר, ויש לקנא בדרך שבה הם שמרו על אמונה מונוטאיסטית לאורך הדורות" אבל באותו מאמר המשיך ואמר שהעם היהודי הוא עם חשוך שנגוע באין סוף אמונות תפלות. לא פחות מזה, הוא ממשיך ואומר באותו מאמר, שרוח העם היהודי היא הרוע בהתגלמותו.

ואנחנו מדברים על מישהו שמחבב יהודים. זה היה הלך הרוח של אירופה של התקופה.

מה שעוד שוכחים להזכיר זה את חבריו של וואגנר. וואגנר הקיף את עצמו בהרבה מאד חברים יהודים. כמה מחבריו הטובים ביותר היו יהודים. באוטוביוגרפיה שכתב וואגנר על עצמו בערוב ימיו, הוא הזכיר את התקופה ששכן בפריז. שם הזכיר את סמואל לארס, יהודי צרפתי שעליו כתב "אחת החברויות היפות של חיי". אבל כמובן חברו הקרוב לאורך שנים היה הרמן לוי. הרמן לוי היה המנצח האהוב על וואגנר ואף ניצח על הבכורה של פארסיפל (האופרה האחרונה של וואגנר).לוי ווואגנר היו קרובים עד מאד.כה קרובים, שבסיום חייו, ביקש וואגנר שלוי יהיה אחד מנושאי הארון שלו (כבוד שמעניקים רק למשפחה וחברים קרובים במיוחד).

הרמן לוי

וואגנר השעיר

וואגנר, היה כנראה אדם מורכב במיוחד. הוא גם היה כנראה אדם די נבזי, לא נחמד, אפילו מגעיל. לא סתם, כמעט כל מי שהיה לו חבר/מורה/עמית, הפך בסופו של דבר לאויב או שונא או במקרה הטוב התעלמות טוטאלית אחד מהשני (למשל עם ניטשה). אבל למרות הכל, ככל הנראה הוא לא היה אנטישמי בהרבה מהאירופאי הממוצע באותה תקופה.

מה שגם בטוח, שיש במוזיקה אנטישמים גדולים ממנו, יש במוזיקה נאצים מוצהרים. אבל וואגנר נשאר השעיר לעזאזל. יש להיות כנים, ולהגיד שגם שטראוס היה מוחרם בישראל עד סוף שנות ה80, אבל מאז הוא מושמע גם בפילהרמונית הישראלית. אורף, ככל הידוע לי, מעולם לא היה מוחרם. אז מה יש בוואגנר שהפך אותו לנס החרם הגרמני?

לדעתי האישית, היה הכי נוח והכי כלכלי להחרים דווקא אותו.

את מי אפשר להחרים? להחרים את אורף, שכל ביצוע של כרמינה בוראנה נמכר כליל בשניות, במקרה הטוב, במקרה הרע הופך לאירוע המוני באיזה פארק, או שטראוס שיכול להיכנס לרפרטואר של קטע פה או שם של תזמורות, מבלי לעשות מזה רעש וצילצולים.

זה בניגוד לאופרות האפיות של וואגנר, שלא מתאימות לכל מאזין, שדורשות השקעות ענק בתפאורה, בשביל להעלות אותן ולא תמיד מחזירות את ההשקעה. מוזיקה מורכבת שלא שומעים מתנגנת ברקע, אלא יש צורך רב להשקיע ולהבין.

כל זה עומד כרועץ לוואגנר, הופך אותו למטרה קלה ופותח את האפשרות להעמיד אותו כשעיר לעזאזל של המוזיקה בארץ.
שיש שיקול כלכלי העובדות קצת פחות מעניינות.

מסקנה

מזל שהיטלר לא אהב את בונו

'קרוב להפליא ורועש להחריד, הוא סרטו החדש של הבמאי הבריטי, סטיבן דולדריי, מי שהביא לנו בעבר סרטים מרגשים כמו בילי אליוט, נער קריאה והשעות. גם הסרט הזה כמו השעות ונער קריאה, מבוסס על ספר רב מכר. במקרה הזה הספר, הנושא את אותו השם – קרוב להפליא ורועש להחריד – היה אחד מרבי המכר הגדולים של השנים האחרונות.  הוא נכתב על ידי הסופר ג'ונתן ספרן פוויר.

ספרו הראשון של פוויר, הכל מואר ((Everything Is Illuminated, גם הוא הפך לסרט, אם כי לסרט קטן שעד היום נחשב לאחד הסרטים המקסימים, המצחיקים, המדכאים והחכמים ביותר שיצאו לאקרנים. סרט קטן אבל מרגש, שלא גרף יותר מ3.5 מיליון דולר – שזה כלום, אבל מאידך הוא סרט מופלא. את הסרט ביים השחקן לב שרייב (וולברין:ההתחלה, צעקה123, וכו..) , סרטו הראשון והיחיד בינתיים כבמאי. בסרט הזה עבד שרייבר בצמוד לפוויר בכתיבת התסריט ובחלק מהצילומים, והסופר אף מופיע כנציב באחת הסצנות.

הכל מואר עקב אחר חיפוש השורשים של יהודי צעיר מארה"ב באזור אוקראינה, בחיפוש אחר הכפר של סבתא שלו, כפר שכולו נמחק בתקופת השואה, כמו כפרים רבים אחרים. ההתמודדות שלו עם הזיכרון ועם בני הלוויה שלו למסע, סב ונכד מורי דרך, ספק אנטישמים ספק בורים- אבל בעיקר אנשים.
את כל המוטיבים האלו הוא הכניס גם לספרו השני, קרוב להפליא ורועש להחריד, אבל בצורה קצת שונה.

אנא חיגו 9/11

הספר, קרוב להפליא ורועש להחריד, יצא לאור באנגלית כבר  ב2005 והפך לרב מכר. ב2007 יצא התרגום העברי שלו, אשר כיכב ברשימת רבי המכר המקומיים. הפעם הספר עוקב אחר טרגדיה אחרת, לא השואה, אלא פיגוע ההמונים הגדול בהיסטוריה, פיגוע התאומים, בתשעה בספטמבר 2001.

ספר, כמו סרט רק במילים

הסרט כמו הספר עוקב אחר הדמות הראשית של אוסקר. לאחר מות אביו  ב 9/11 אוסקר מגלה מפתח שהוצפן בתוך כד כחול . אבל יש מעל ל 162 מיליון מנעולים בניו יורק ,את מי מהם המפתח הזה צריך לפתוח?

כך מתחיל מסעו  של אוסקר על פני חמשת הרבעים של ניו יורק, כשהוא חמוש רק בדברים החיוניים – רשימת שמות, אוכל, מים ותוף מרים. אוסקר יוצא  וניכנס  אל תוך חייהם המורכבים של חברים, קרובי משפחה ובעיקר  אנשים זרים לגמרי.

ברקע, מתנהל גם הסיפור המשפחתי האישי של אוסקר –  סבתו האוהבת והתומכת בעלת העבר המסתורי, אמו הדואגת והחרדה על סף התמוטטות עצבים, אותו דייר מסתורי שעבר לגור אצל סבתו, ומעל כולם, זיכרון האב הנעדר והאסון הגדול שפקד אותו ואותם.

השחקנים שנבחרו לתפקידים הראשיים, כל אחד מהם הוא קליעה בול למטרה (בחירת מילים אומללה).

דמות האב תפורה בצורה מדויקת על מידותיו של טום הנקס. הדמות היא דמות אב מסור, המהולה בשמחת נעורים על סף הילדותיות. תומס של (לא של אף אחד אלא Schell) הוא טיפוס חם במיוחד, אוהב את אימו הגרה בשכונת אליו, אהבת עד אין קץ, אוהב את אישתו עד השמים, אבל מעל כולם מורגש שהקשר אל בנו הוא הקשר החזק ביותר.
את תפקיד האב משחק בכישרון רב מי שהתחיל בתור המוקיון הראשי של שנות ה80 והפך לאחד השחקנים האהובים והמוערכים, טום הנקס. הנקס שולט בתפקיד ביד רמה, ולמרות שהוא אינו מופיע ברוב הסרט, רוחו מרחפת מעל כל הסרט. קשה עד מאוד להפריד בין החביבות של הדמות לכריזמה האהובה של הנקס.

"אבא אתה בטוח שהיא לא תסגור את הווילון?!"

את תפקיד האם משחקת השחקנית בעלת פיצול האישיות, סנדרה בולוק. סנדרה בולוק שידועה בקומדיות הטיפשיות שלה, ובמקביל ביכולות המשחק הדרמתיות שלה, משחקת כאן את תפקיד האם החרדה/מודאגת/אוהבת/חונקת/משחררת. גם כאן בחירת השחקנית לדמות נעשתה בצורה מדויקת.  בולוק, מדייקת במשחק אחיד וביכולת קשר מסך מדהימה. היא באמת נראת שבורה.

הדמות הראשית בסרט היא כמובן דמותו של אוסקר הצעיר, אותו משחק השחקן תומאס הורן. הורן הוא שחקן צעיר במיוחד. הסרט הזה הוא הפעם הראשונה שהורן הופיע מול מצלמה (אם לא מכלילים את העובדה שהוא השתתף במלך הטריוויה האמריקאי בספיישל ילדים). אפשר גם לראות את זה. הסרט כולו סובב סביב דמותו של הילד הזה. יחסית לעובדה שזהו סרטו הראשון, הורן עושה עבודה נהדרת,  אך עדיין לא ברור אם זה הילד או הדמות, יש מקדם תסמונת הילד המעצבן שאופפת את הדמות. דמותו של אוסקר, כתובה ככזו של ילד קצת אבוד, קצת לא מחובר למציאות וכן, קצת מעצבן. אבל יש הרגשה שהורן הכניס הרבה מעצמו לתפקיד.

"אמא, איך באים דגים לעולם?"

אבל ההצלה האמיתית הגיעה בדמות אביר על סוס לבן. לא סתם אביר, אלא אביר ששיחק שחמט עם לא אחר מאשר מלאך המוות, השחקן השוודי מקס פון סידוב. תפקידו המפורסם ביותר הוא כמובן בסרטו של ברגמן, החותם השביעי. שם משחק סידוב את האביר אנטוניוס בלוק. מאז הוא עשה עוד הרבה תפקידים נהדרים בהוליווד. גם הסרט הזה אינו יוצא מן הכלל. גם כאן סידוב נותן הופעה מרשימה ביותר של "הדייר", דמות אילמת שמתקשרת בכתיבה בלבד.
יותר מכל שחקן אחר, על אף תפקידו היחסית קטן בסרט, סידוב הוא זה שמכניס את הלב ואת הנשמה לסרט, הוא הדמות הראשונה והעיקרית בסרט שהצופה מצליח להתחבר אליה, להתרגש ממנה וגם להיות מסוקרן ממנה. לכן התפקיד הקטן הזה, הוא משמעותי ביותר בגרסה הקולנועית של הסיפור.

גם אני מצטער מקס, גם אני מצטער

בניין הקלפים מתמוטט

אבל איך הסרט עצמו מחזיק גם את הסיפור וגם את השחקנים? האם השזירה הזו של סיפור מרגש ושחקנים אשר כולם מהשורה הראשונה הופכים את הסרט ליצירת מופת?

לא

הסרט הרבה יותר קטן מסך כל חלקיו. בסרט מסוג זה, שהסיפור באמת טוב, והסיפור הוא טוב, אתה לא יכול לפספס- אבל מסתבר שאפשר. מהרגע הראשון שאתה צופה בסרט אתה נשאב לסיפור, קצת מתרגש קצת לא, קצת מתעניין קצת לא. אבל מה שאתה אף פעם לא, זה מופתע, לא נסער, לא לגמרי מעורב רגשי.

סיפורי 9/11 ,כמו סיפורי שואה (חלילה אני לא משווה בגדול רק בטון), קשה להישאר אליהם אדיש, קשה שלא להתרגש קצת ולהרהר הרבה, הסיפורים האלו לוחצים לך על בלוטת הרגש באופן אוטומטי . להפעיל אצל הצופה רגש, זאת לא החוכמה בסרטים האלו, החוכמה היא המינון והדרך שבה זה נעשה.

אווווווווו

במאי הסרט, סטפן דלדריי, ידוע בתור במאי דרמות מוערך אשר הביא לנו את השעות הנהדר, נער קריאה, ואפילו עוד סרט מרגש על ילד צעיר, בילי איליוט. בכל הסרטים האלו הצליח דלדריי למצוא בסיפורים הקטנים האלו את הרגש ולנווט בבטחה. אבל כאן כנראה דלדריי לא השכיל להבין שסיפור הרקע של הבניינים נותן לחיצה חזקה וארוכה על הבלוטה הזו, והניסיון להוסיף מניפולציות שונות על נקודות רגש, הניסיון להוציא מהצופה עוד דמעה, או עוד אנחת התרגשות, גורמת בדיוק את ההפך.

בנקודה מסוימת, מנת היתר של הרגשנות אוטמת קצת את הצופה.
כאשר אתה מגיע למנת יתר של רגשנות, העלילה מפסיקה להיות אמינה, במיוחד דמותו של אוסקר הצעיר.
הייתי אומר שדמותו של אוסקר היא העוגן המרכזי של הסרט, עוגן רעוע שבסופו של דבר לא מצליח להחזיק את הסרט.

לא שחלילה הסרט הוא סרט רע. הסרט בהחלט שווה צפייה, הסיפור בסופו של דבר הוא סיפור טוב, אבל יש לקחת בחשבון שאחרי היציאה מהסרט, יש הרגשה של :
קרוב להפליא ומפוספס למדי

מסקנה

אם אתה כבר ילד מעצבן, לפחות תלמד לשחק שח עם אבירים