תגית: מוסיקה

מהון להון, כוחנו ראמון. R.A.M.O.N.E.S -Ramones

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

מי מכיר את האיש שבקיר?

מי מכיר את האיש שבקיר?

הרבה זמן לא כתבתי בבלוג, היום הרגשתי שיש לי סיבה חשובה לחזור. בזמן שמסביבנו יהום הסער, העולם ממשיך לטוב ולרע. בין הפצצה בעזה להפצצה בת"א, בין אנשים סובלים קורים דברים לא פחות רעים, גם בעולם.

אתמול בערב (11/7/2014) נפטר אחרון גיבורי הראמונס, טומי ראמון. טומי סוגר קצת יותר מעשור, שבו אט, אט, נפטרו כל חברי ההרכב המקורי של הראמונס. שלוש מתוך ארבעת החברים מתו ב13 השנים האחרונות מסרטן, ואחד ממנת יתר.

טומי ראמון 1952-2014 "לא, זה לא מקל תיפוף, וכן, אני כן שמח לראות אותך"

הראמונס  הן אחת מלהקות החשובות בהיסטוריה. להקה שבארץ לצערי כמעט לא שמעו עליה, ובכל זאת לא הייתם יכולים לדמיין את החיים ואת המוזיקה שלכם בלעדיהם. כיום אין כמעט להקת רוק (ועל אחת כמה וכמה להקת פאנק) שלא הושפעה מהם באופן ישיר או עקיף.

 

מי החביא את הרול שלי ?
ניו יורק של שנות ה70, הייתה כר פורה של סקס, סמים ודיסקו. מוזיקת הרוק, הייתה על הקרשים, הרוק הפסיכודלי והרוק המתקדם (פרוגרסיבי),המורכב והמרובד שלט בעולם הרוק, עם להקות כמו פינק פלויד (Pink Floyd), הגרייטפול דד (Grateful Dead) , קינג קרימזון (King Crimson), ג'נסיס (Genesis) ואחרים.

עטיפת הצד האפל של הירח- פינק פלויד – מצד אחד נכנס אור, מצד שני יוצא אנטישמי

הרוק המתקדם, היה מאתגר, מעניין, ברגעים אפילו גאוני. יצירות מונומנטליות, מוזיקה עמוקה, מסרים חברתיים חשובים, יצירות שיכולות להתחרות בגאונים כמו באך ובטהובן. אבל מה שרוק הפרוגרסיבי מעולם לא היה, זה כיפי!
הרוק איבד את הרול שכל כך אפיין אותו בתחילת הדרך. את מרד הנעורים, את השובבות, את החופש.

רוקנ'רול, זה לנסוע עם גג פתוח, שהרוח מבדרת את השער שלך. בנסיעה כזו, מה יתנגן יותר טוב? החומה של פינק פלוייד או השיר הבא?

 

בראשית ברא הראמונס את הפאנק

בניגוד, למה שרבים ממכם שמעתם, או חשבתם, הסקס פיסטולז(sex pistols) , לא המציאו את הפאנק, הם לא היו הלקה הראשונה שניגנה פאנק, אפילו לא השנייה וגם לא החמישית.
מי בדיוק המציא את הפאנק, זה לא ברור, יש אומרים שאיגי פופ, היה בעצם הראשון שעשה פאנק, לא לחינם הוא נקרא סנדק הפאנק.

איגי פופ בשעת ארוחת הצהריים

איגי פופ בשעת ארוחת הצהריים

אבל היה זה רק באמצע שנות ה70, שהפאנק התחיל להתקיים בזכות עצמו כסגנון מוזיקלי מובהק.  בשביל השינוי הזה היו צריכים כמה דברים להתהוות במקביל. כמו בכל פעם שיש שינוי תפיסה באומנות. הדבר הראשון שחייב להיות, זה הבסיס, מפקדה אם תרצו. מקום שבו יכולים אמנים שונים להיפגש, להחליף רשמים להשפיע ולהיות מושפעים. הדבר השני שצריך זה את האומנים, שישכילו ויבינו שאפשר לעשות דברים אחרת, שיראו משהו שהאומנים שבאו לפניהם לא ראו לפני (על תפיסת הגאון כתבתי בכתבה הזו).
והפאנק הוא לא אחר מאשר שינוי התפיסה של המוזיקה הפופולרית.
הפאנק, צרח את צווחת הנשימה הראשונה שלו, באיסט ויליג של ניו-יורק (315 Bowery מי שרוצה כתובת מדויקת). זה היה ילד האהבה של המועדון הCBGB  ושל כמה להקות שהבולטת והחשובה בהן היו הרמאונס.

מועדון הCBGB, בניגוד לדעה הרווחת, זה לא "כנס (יש) בירה, גם בחורות"

הCBGB היה מועדון לילה קטן ומצחין, שפתח בחור יהודי בשם הלל קריסטל ב1973. להלל היה חלום, לפתוח מועדון בניו-יורק, שישמיע מוזיקה ייחודית שלא ממש שומעים בניו יורק, קאנטרי, בלוגראס ובלוז, כן המועדון של הלל היה אמור לנגן בעיקר את המוזיקה הזו, לכן הוא נקרא על שם ראשי התיבות של המוזיקה הזו  Country, BlueGrass, and Blues.  אבל הלל היה ידוע באי יכולת ניהול כספים, או ניהול בכלל מה שהביא להפסדים עצומים למועדון הקטן שלו. לאחר כמה שכנועים, הלל הסכים לתת ללהקות צעירות לנגן מוזיקה חיה במועדון שלו, כמובן בלי לשלם להם. עסקה משתלמת לכל הצדדים, הוא מקבל עוד לקוחות והלהקה מקבלת מקום לנגן בו. מהר מאוד התפשטה השמועה שיש מקום שנותן ללהקות במה פתוחה, לכל דורש.      במקביל לפתיחת הCBGB, ב1973-2, בשכונה אחרת בניו-יורק, פרוסט הילס- קווינס, שתי חברים לכיתה הקימו להקה, הגיטירסט ג'ון ויליאם קמינגס, לימים ג'וני ראמון והמתופף, תומאס אדרליי, לימים טומי ראמון. הלהקה שהקימו החזיקה מעמד חודשים ספורים, והתפרקה.

ג'וני וטומי רמון

ג'וני וטומי החליטו לצרף שתי חברים מהשכונה, את ג'פרי היימן , לימים ג'ואי ראמון כזמר ואת דאגלס קולווין, לימים די די ראמון, על בס.

קריוס ובקטוס

ג'ואי ודי די ראמון

ללהקה היה עתיד מבטיח, אבל רק בעיה אחת. הבעיה היחידה שעמדה בין הראמונס לבין להיות הלהקה החשובה בהיסטוריה, הייתה העובדה שאף אחד מהם לא ידע לנגן. לא שהם היו מנגנים רע, הם פשוט לא ידעו לנגן כלום! אף אחד מהם מעולם לא למד לנגן על אף כלי. בהופעות הראשונות שלהם, אף אחד מהם לא ידע איזה שיר השני מנגן.
אבל הראמונס הבינו דבר מאוד חשוב, שרוק זה כיף! ששירים לא צריכים להיות ארוכים ובעלי משמעות, שהרמוניה זה נחמד אבל לא חובה, וששיר חייב להיות מקסימום 3 דקות!
עם הגישה הזו, עם הרבה סמים ועם הרבה מזל, הראמונס מצאו את עצמם ב16 לאוגוסט במועדון היחיד שהיה מוכן לתת להם במה הCBGB

כמו שאתם שומעים ורואים מהלינק, המוזיקה לא הייתה הדבר הראשון שעניין אותם, אלא החדווה בלעשות אותה. שוב בניגוד למוזיקה של אותם זמנים, מה שעניין את הראמונס, היה לא רק תהליך הכתיבה, אלא גם ליהנות על הבמה.   לאט, לאט, הלהקה, הדביקה את הפער בין היכולת המוזיקלית שלה, לבין הרצון שלה לעשות מוזיקה והפכו לבני בית בCBGB. הלהקות האחרות שהסתובבו באותה תקופה במועדון, החלו לחקות אותם. אומנם החיקויים הגיעו בצורות רבות, חלק העתיקו את צורת הנגינה הפשוטה של 2-3 אקורדים לשיר, אחרים את אורך השירים הקצרים, היו כאלו שרק העתיקו את הרצון של ליהנות על הבמה. לא משנה מה הם לקחו, אבל כל אחד לקח משהו אחר מאותו קסם לא ברור שקרה על הבמה הזו. ביניהם היו להקות כמו בלונדי (Blondie), ראשים מדברים (Talking Heads), פטי סמית (Patti Smith) ורבים אחרים. כמובן שהלהקות האלו אחרי זה השפיעו על גל גדול יותר של להקות אחרות, וכן הלאה וכן הלאה.


אח למרות הכבוד הרב שקיבלו בעולם המוזיקה המתחדש הזה, הראמונס לא ממש הצליחו להטביע את חותמם בארה"ב ויצאו לסיבוב הופעות באירופה.

 

הקרב על בריטניה

הראמונס הגיעו לבריטניה, ב4 ביולי 1976, ומלאו שם את מועדון הרודהאוס עד אפס מקום. יום למחרת הם הופיעו שוב וגם הפעם מילאו את האולם. אחרי ההופעה התגנבו כמה ילדים אל מאחורי הקלעים לפגוש את האלילים שלהם. בין הילדים האלו היו גם ג'וני רוטן וסיד ויסז, לימים הסקס פיסטולז. גם בחור בשם  ג'ו סטראמר היה שם, הוא יהפוך בעתיד להיות הזמר של להקת פאנק אחרת, הקלאש (The Clash).

עם פרצוף כזה, פלא שצריך אקדח בשביל סקס?!

עם פרצוף כזה, פלא שצריך אקדח בשביל סקס?!

רוטן סיפר באחד הראיונות, שכאשר הם התקרבו לראמונס באותו ערב, הוא שיקשק מפחד, הוא באמת חשב שהראמונס הולכים לכסאח להם את הצורה. יראת הכבוד, וההבנה שהמוזיקה של הראמונס היא אקדח טעון, גרמה להצתה של הפאנק בבריטניה. שם הפאנק בנוסף לצד המוזיקלי הרדיקלי שלו, קיבל גם את הצד האידיאולוגי אנרכיסטי פוליטי שלו. כך הציתו הראמונס את מהפכת האנרכיה בבריטניה.

"הלאה עם הספר הלבן! תחי מדינת ישראל"

ששבו הראמונס הביתה, הם הקליטו עוד כמה וכמה תקליטים. בכל פעם היו בטוחים חברי הלהקה שזה יהיה התקליט שיקפיץ אותם לראש מצעד הפזמונים. אך לצערם זה מעולם לא קרה.

שאר חברי מחזור 74-76 של הCBGB עברו אותם ועקפו אותם במכירת תקליטים. בלונדי הפכה ללהקה החמה ביותר בשוק באותן שנים, ראשים מדברים הפכה לשיחת היום במעגלים המוזיקלים, הקלאש והסקס פיסטולס שינו את פני בריטניה לנצח.
והראמונס? הראמונס רק הציתו את הגפרור והמשיכו לנגן.

 

מסקנה

We did start the fire !

 

 

דמדומי האלים, אופרה בלי נצנוצים : מחזור הטבעת כתבה V ואחרונה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

פילסתי את דרכי בין להבות
ואת גמולי הישגתי
יפיפית החייל נמה
ועל גופה שיריון

(דמדומי האלים, ווגנר)

את המסע הזה התחלנו לפני מספר חודשים. מסע שעוקב אחרי סאגת טבעת הניבילונגים של ריכרד ווגנר שהתחילה בזהב הריין, המשיכה בוולקריות ומשם לזיגפריד. בכתבה הזו נגיע לאופרה האחרונה באפוס הגרנדיוזי ביותר בעולם האופרות, לאופרה דמדומי האלים או בגרמנית götterdämmerung.

 

איזור הדמדומים

האופרה דמדומי האלים חותמת את הטרילוגיה+ אופרת מבוא של טבעת הניבוליגנגים, ובעצם חותמת רבע מאה שבה התעסק ווגנר עם הסאגה הזו. וואגנר התחיל לכתוב את הסאגה כשהיה בן 30 וסיים אותה רק בגיל 56.

דמדומי האלים הופיעה לראשונה גם היא בביירות'. הופעת הבכורה היתה באוגוסט 1876.  בפעם הראשונה האלים שקעו בגרמניה. ואלים, כדרכם של אלים, לא שוקעים בקלות. האופרה הזו היא הארוכה ביותר מבין 4 האופרות, אורכה בדרך כלל נע בין 5 לחמש וחצי שעות!!!

מאחורי הקלעים של ד"ר האוס

דמדומי האלים בעצם סוגר את כל הקצוות של האופרות הקודמות ומביא לסיום את עידן האלים , המפלצות, הענקים ואפילו הגיבורים בעולם.
איך הוא עושה את זה? איך לבסוף הטבעת מאבדת את כוחה ומה קורה לכולם? במילה אחת, אהבה. בשתי מילים, מחילה מאהבה.

על אלים מפלצות וטבעות אחרות

כל אופרה בסאגה היתה בעלת מוטיב מנוגד

בזהב הריין היה זה אהבה כנגד תאוות כוח וזהב
בוולקיריות היה זה אהבה כנגד חוק ומוסר
בזיגפריד היה זה אהבה  כנגד חובה ומשפחה

אבל בדמדומי האלים, אין כאן נגד, כאן המשוואה מתהפכת, מנגד לשווה.
אהבה שווה לסליחה ומחילה.

"כן! כן! 100 פעמים כן!!! אני יהיה בעלך! עשית אותי לגיבור הכי מאושר בעולם!"

אבל איך הגענו לזה?
בפרקים הקודמים של הטבעת….

גמד בשם אלבריך ויתר על אהבה בשביל זהב קסום, ממנו חישל טבעת קסם שבעזרתה אפשר לשלוט בעולם, אך גם טומנת בחובה קללה על כל מי שיענוד אותה. ראש האלים וואטן מנהל משא ומתן עם צמד האחים הענקיים על מנת שיבנו לו טירה. הם מבקשים בתמורה בסיום העבודה זהב.  וואטן בשביל לשלם לענקים, גונב מאלבריך את האוצר שלו ואת הטבעת עונד. את שאר הזהב נותן לענקים. הענקים דורשים גם את הטבעת, ווטאן נותן להם בחוסר רצון, אחד הענקים רוצח את אחיו ונעלם עם הזהב והטבעת. וואטן שלא מוותר על הטבעת, יוצר אח ואחות, זיגלינדה וזיגמונד, אשר אמורים לפעול בשמו ולהשיג לו בחזרה את הטבעת. השניים, שגדלו בניפרד, מתאהבים, ואלת הנשואים מורה לבעלה וואטן להרוג אותם על חטא גילוי העריות. חצי האחות שלהם, ברונהילדה הוולקרית, מתחננת על חייהם ומצילה אותם במחיר שהיא עצמה תיפול לתרדמת. אך זיגמונד נרצח על ידי נבל בזמן שחרב הקסם שלו מתנפצת, וזיגלנדה מתה בלידת בנם המשותף, זיגפריד. זיגפריד גדל להיות נער חסון, הורג את פפנר לוקח את הטבעת ועונד אותה גם הוא , בעזרת דמו של פפנר, מקבל זיגפריד גם את היכולת לשוחח עם החיות. ציפור קטנה לוחשת לו (באמת ציפור)  שראתה במעופה יפיפה נמה מבעד לחומות של אש, זיגפריד מחליט לשים פעמיו לאותה בחורה.בנתיים וואטן מבין שאת הקללה כבר לא יהיה אפשר לשבור ומתחיל למאוס בעולם האלים. הוא מחליט לעצור את זיגפריד מלהגיע אל ביתה של ברונהילדה. הוא פוגש אותו בשביל ליד ההר שבה נמה היפיפיה. השניים מתחילים דין ודברים שבסופו של דבר מנתץ זיגפריד את חנית הבריתות של ווטאן. זיגפריד מגיע אל ברונהילדה מנשק אותה וזו מתעוררת לזרועות אהבה חדשה.

שעת הדמדומים

אנחנו פוגשים את גיבורני קצת אחרי סיום האופרה הקודמת. ברונהילדה התעוררה , התאהבה בזיגפריד, השניים עברו לגור במערה לזוגות צעירים. ברונהילדה יושבת בבית שומרת עליו ועל הטבעת, בעוד זיגפריד מעופף על הסוס שלה בחיפוש אחרי הרפתקאות חדשות.

חבק אותי פינקס, קח אותי לדרום החם

בינתיים, על גדות נהר הריין, נבנה ארמון של המלך גינתר. גינתר הוא האח החורג של האגן, שהוא הבן של הגמד הרשע אלבריך. להאגן יש גם אחות גוטורונה. כל החברה האלו מתכננים ביחד תחבולות כיצד להשיג את חזרה את הטבעת של אביהם.

כאשר זיגפריד מגיע לארמון, הם מוצאים את שעת הכושר שלהם ומוציאים לפועל תחבולה מסובכת. דבר ראשון הם עורכים לכבוד זיגפריד קבלת פנים הראויה למלכים. מאכילים אותו , משקים אותו ועורכים מסיבה עד אור הבוקר. אבל מה שזיגפריד לא ידע זה  שהאגן רקח במיוחד בשבילו שיקוי אהבה, ולאחר שזיגפריד שותה ממנו הוא מתאהב מעל הראש בגוטורונה ושוכח לגמרי מברונהילדה אהובתו. גוטורנה משכנעת אותו שהזיווג הכי טוב בשביל ברונהילדה הוא אחיה החורג גונתר. זיגפריד שנמצא תחת הכישוף מסכים איתה.
אבל יש רק בעיה אחת, המערה שלהם נמצאת מאחורי חומת האש ווטאן, איש חוץ מזיגפריד לא יכול לעבור דרכה!

"תשתה, תשתה, זה יצמיח לך שדונים על החזה!"

זיגפריד נזכר בקסדת הקסם של אלבריך, זו שמאפשרת לשנות צורה, אותה קסדה שפפנר השתמש בה על מנת להפוך לדרקון. זיגפריד ישתמש בקסדה הזו ויתפוס את בבואתו של גונתר. ובאמת כך היה.

זיגפריד מגיע אל פי המערה של אהובתו לשעבר כשהוא מחופש לגונתר. ברונהילדה שלא מבינה כיצד גבר זר הצליח לחדור את החומות, נבהלת ועונדת את הטבעת על אצבעה (BIG MISTAKE!!!) ולא מוכנה להענות להצעות החיזור של הזר המוזר הזה. זיגפריד מתעצבן ומושך את הטבעת מעל אצבעה  ולוקח אותה עימו.

כאשר הם מגיעים לטירה זיגפריד מוריד את הקסדה ומגלה לברונהילדה את הבגידה הנוראית. גונתר שגם מרגיש נבגד מהמהלך, רוקם יחד עם ברונהילדה נקמה להרוג את זיגפריד. היא מספרת לגונתר על נקודת התורפה שלו, הגב.  זיגפריד לעולם לא יסוג מקרב, לכן גבו תמיד חשוף.

שמשון ויובב בתפקיד גונתר והאגן

זיגפריד יוצא למסע ציד לאורך הנהר, שם הוא פוגש את נערות הריין, אלו אשר אלבריך גנב מהן את הזהב לטבעת. הן מפצירות בו להחזיר לו את הטבעת, אך הוא מסרב. בתמורה הן מספרות לו שהוא הולך למות, הוא רק צוחק עליהם וחוזר לטירה.

בטירה ממתינים לו האגן וגונתר, הם שוב משקים אותו בשיקוי, אלא שהפעם זה נוגדן לשיקוי הקודם, זכרונותיו חוזרים אליו, וגם הערגה אל אהובתו ברונהילדה. אבל הוא אינו מתגעגע ליותר מידי זמן, כי די מהר האגן פשוט מחדיר אל גבו חנית ומפלח את ליבו. זיגפריד נופל ומת.

גונטרונה שבורה מצער פונה אל אחיה גונתר, אשר מאשים את האגן ברצח של זיגפריד. האגן לא רק מודה, אלא אף דורש את הטבעת שעל ידו של זיגפריד, רצח וגם רוצה לרשת. כמלך ושומר החוק גונתר צריך לתבוע את הדם של זיגפריד בדמו של האגן, והשנים יוצאים לדו קרב. דו קרב שגונתר מפסיד בו ומת.
באותו זמן ברונהילדה בונה מוקד עליו גופתו של זיגפריד והטבעת ישרפו ושולחת במקביל בקשה ללוקי, אל האש, שיעלה באש את וולהלה משכן האלים.

הלוויה של זיגפריד מסתיימת והגופה עולה באש, ברונהילדה מחליטה שגם זמנה הגיע וזורקת עצמה אל האש, יחד עם סוסה. האגן שמגיע לשריפת הגופה רואה את האש ואת נהר הריין עולה על גדותיו ושוטף את האש והגופות ובעיקר את הטבעת. האגן מזנק במהירות להשיג את הטבעת, אך בנות הריין מקדימות אותו ולוקחות את הזהב שלהן, האגן לא מוותר ויוצא במצוד אחריהן במעמקים.
רק כדי לגלות שהוא לא יכול לנשום מתחת למים, קצת מאוחר מידי, הוא טובע למוות.

בינתיים וואלהלה וכל האלים יושבים בתוך המשכן הבוער, מסתכלים על האש ומקבלים את כליונם בזרועות פתוחות וברוגע מרשים.

burn baby burn

וזהו

מהעולם סרו האלים, מתו המפלצות, נפלו הגיבורים הגדולים, מתו האהבות הגדלות. עכשיו נשאר רק האדם, רק בני התמותה שאת העולם קיבלו בזכות הכפרה של האלים ושל הגיבורים, בשל מותם של המפלצות ושל הרשעים.

האהבה ניצחה את הקללה, והמוות הביא שלום על העולם.

מסך יורד, ההצגה הסתימה
שלום ניצחי על היקום ועל בת-ים

מסקנה

אם אתה רואה ברחוב טבעת קסמים, אל תתקרב. תרחיק את כולם ותקרא למשטרה.
אתה יודע ואת יודעת שבטבעת קסמים אסור לגעת!! (וגם לא להתקרב)

הבלדה על יפה ירקוני: יפה, אל נא תאמרי שלום.

פורסם בתאריך על ידי
2


אל נא תאמר לי שלום 
אמור רק להתראות

                              טולי רביב

השבוע נעשה הפסקה קצרה עם סדרת הכתבות של סרטי המיינד גיים. השבוע אני רוצה להקדיש ולייחד את הכתבה ללכתה של אייקון התרבות הישראלי, זמרת המלחמות, וחיילת השלום, יפה ירקוני.

אלקסיס!??!

יפה ירקוני הצטרפה השבוע לבסוף אל מרעיה במרום. בתאריך ה1.1.12 ירקוני שבה להתאחד עם גדולי זמרי הארץ שהסתלקו מאיתנו בשנים האחרונות. יחד עם חברתה/יריבתה  שושנה דמארי, המשורר אהוד מנור ורבים וטובים אחרים.


יפה ירקוני, הידועה בתור זמרת המלחמות וגברת הזמר העברי, עברה עם המדינה כמעט יד ביד לאורך כל תקופת הקמתה ועזרה לבדר ולעודד את רוח החיילים והאזרחים כאחד.  בכל אחת ממלחמות ישראל, מצאה עצמה ירקוני אל מול גדודי חיילים בחזית שרה ומנסה להעלות את מצב רוח הלוחמים. בכל מלחמה נקראה אל הדגל, ובכל מלחמה התיצבה כמילואימניק מורעל.

"ואוו אני לא מאמין שיש לי תמונה עם שושנה דמאירע" ואוו אני לא מאמינה שיש לי תמונה עם ראפול"

אבל הגברת ירקוני היא לא רק גברת הזמר העברי. ירקוני גם ידועה בתור חלוצת מוזיקת הפופ הארץ ישראלית. אין כבר זוכרים, אך תקליט הפופ הראשון שהוקלט בארץ היה של ירקוני,בו היה אפשר למצוא את הלהיט סולו הראשון שלה "עיניים ירוקות”.

ירקוני, שנולדה תחת השם אברמוב, בארץ, היתה בין בוגרי הבדרנים הצברים הראשונים היא התחילה עוד בתור ילדה, כשהיתה שרה לאורחים בבית הקפה השכונתי בגבעתיים. אבל שירה לא היתה בראש מעייניה. יפה התאהבה באומנות המחול.


ירקוני, או אברמוב כמו שהיא היתה ידוע אז, הצטרפה לקבוצת המחול של קראוס. גרטווד קראוס היתה אז רקדנית מחול מודרני, שעלתה ארצה מגרמניה והביאה איתה לארץ את חזון הריקוד המודרני. קראוס הופיע יחד עם להקתה כשירקוני היתה אחת הרקדניות הבולטות. קראוס חזתה לירקוני עתיד מזהיר בתחום הריקוד, ואף ראתה בה כעתודה בין לאומית לרקדני ישראל.

באותה תקופה היא התחתנה עם בחור בשם יוסף גוסטין. בד בבד  גם פרצה מלחמת העולם השניה, וירקוני היתה בין הראשונים שהתנדבו ליחידות הבריגדה היהודית ואף שכנעה את בעלה להצטרף.

ירקוני שימשה בתפקיד אלחוטאית ואילו בעלה כלוחם, הוא אף השתתף בקרב על נהר הסניו באיטליה, קרב בו הוא גם נפל.

הוא נפל בקרב, והיא פשוט נפלה, נפלה ופצעה את רגלה- פציעה שכבר לא תאפשר לה לרדוף אחרי חלום הריקוד. אף חברתה לימים, נעמי שמר כתבה לה במיוחד שיר על החלום שנגז. 

אך מי שהתמכר לבמה, יודע שזאת סחרחרת שפשוט אי אפשר לרדת ממנה, ומהר מאוד פנתה יפה לכישרון השני שלה, שירה.

ובאמת בפרוץ מלחמת השיחרור, לאחר הנסיון שהיא צברה בצבא הבריטי, היא הצטרפה להגנה כאלחוטאית ביחידת גבעתי. שם גם מצאה מהר מאוד את דרכה ללהקת  החישטרון.


אאהההה אם פז הוא החשמלאי אני רגוע


החישטרון היתה אחת  הלהקות הצבאיות הראשונות של המדינה, והיה משוייך לחטיבת גבעתי. החישטרון היה אז התשובה המרדנית לציזבטרון הישן של אנשי הפלמ"ח. החישטרון התאפינו ביותר סיגנון סלוני, סגון בורגני ורקיד של מוזיקה, ופחות בשירי פאתוס פטריוטים.
היה אפשר למצוא ברפרטואר שלהם שירים כמו "שחרחורת" והלהיט ההיסטרי, “אל נא תאמר לי שלום" -שהיה אחד משירי הטנגו האהובים של התקופה.

עם התגברות הקרבות, נכתבו שני שירים ללהקה, במיוחד בשביל יפה, באב אל וואד והאמיני יום יבוא. שני שירים שהפכו לשירים הכי מזוהים עם מלחמת השיחרור. בסיום המלחמה היא התחתנה בפעם השניה, עם שייקה ירקוני, לוחם בהגנה. מאז ועד היום היא ידועה בתור גברת ירקוני.

בזמן ההפוגה בין הקרבות במלחמת העצמאות, נכנסה ירקוני לאולפני רדיו דוקטור (לא, לא דוקטור קראסו), אולפנים ידועים ומוערכים מאד באותה תקופה (הם אחראים על ההקלטה של הכרזת המדינה). לאחר מספר ימים של הקלטות יצא תקליטה הראשון שנחשב עד היום לתקליט הפופ הארץ ישראלי הראשון.

 

"יפה ירקוני, עם התזמורת של הד ארצי" כנראה שהפילהרמונית של לונדון היתה תפוסה

 

הד ארצי, שבדיוק קמה, החתימה מיד את הזמרת על חוזה. בכך התחילה מערכת יחסים ארוכה בין השניים. התקליט הראשון שהוציאה ירקוני בהד ארצי היה תקליט שכלל שירים מתקופת מלחמת השיחרור. לא רק שירים של להקת החישטרון, אלא גם שירים של להקות אחרות, כמו "רבותי ההיסטוריה חוזרת" “הן אפשר" ורבים אחרים. לאחר שהתקליט יצא, כמו נמחקו כליל הזכרונות מהביצועים הקודמים ובאומה נחקקו הביצועים של השירים כפי ששרה אותם ירקוני.

וכאן  גם התחילה להחקק דמותה כזמרת המלחמות.


באותן שנים הקליטה ירקוני גם אלבומים עם שירים קצת יותר "פטריוטים" כמו בערבות הנגב, הסבתא מהנגב, ובטח עוד משהו עם נגב (אולי השיעמום בנגב).



בשנות החמישים היא כבר הפכה לתופעה, התקליטים שלה נמכרו כמו סוכריות, השירים שלה היו המבוקשים ביותר בתוכניות השירים כבקשתך, ובכל בתי הקפה רקדו לצלילי השירים הרקידים שלה.

 במקביל היא גם הוציאה כמה תקליטים עם שירי ילדים – שירים כמו עגלה עם סוסה, לאבא שלי יש סולם, ועוד תקליט שלם של שירים של נעמי שמר.

ההצלחה שלה שלחה אותה אפילו להופעות מסביב לעולם, ובשנות ה60 היא היתה הצלחה בין לאומית, ממלאת אולמות בקרנגי הול בלונדון,באולימפיה בפריז ואפילו במרכז לינקולן בניו יורק.

אך האולמות הענקיים המלאים לעולם לא עצרו מבעדה, בכל מלחמה, אם זו הההתשה, ששת הימים או מלחמת הכיפורים, לנסוע לכל מוצב, לכל חור ולהופיע בפני חיילים ולתת להם כמה דקות של עונג והתרגעות לפני הקרב הבא.

כאשר התחיל להתגלגל השם זמרת המלחמות, היתה מגיבה ירקוני בבוז, ואומרת שהיא איננה זמרת המלחמות, אלא זמרת החיילים. אכן, היא ראתה את עצמה כזמרת של העם והצבא השומר עליו ולא רק זמרת לעת מלחמה.

 

"ח'ברה, להירגע. החשפנית תעלה מיד אחרי"


אף דעותיה הפוליטיות לא פעם הביאו אותה להתנגשות ישירה מול הממסד. הפעם הזכורה והידועה ביותר היתה בעת הלחימה במבצע חומת מגן, כאשר לסימון האסירים הפלסטינים שנתפסו במבצע, השתמשו החיילים בטוש שאיתו מיספרו על היד את מספר האסיר. ירקוני יצאה כנגד האקט וטענה "אנחנו עם שעבר את השואה, איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלו?". מיד הקימה עליה זעקה, והיו אף גורמים שקראו להחרים אותה ועל כך שהיא משווה בין חיילי צה"ל לנאצים. ירקוני כמובן יצאה ואמרה שהיא לא עשתה ולא תעשה שום השוואה בין צה"ל לבין הנאצים, אלא רק הצביעה על משהו נקודתי שבתפיסה שלו הוא זהה, זיהוי אנשים לפי מספרים על היד.

הפאתוס של ירקוני לעולם לא סר, אבל במרוצת השנים, ובמרוצת קידמת המוזיקה, הטעם הישראלי נדד לו למחוזות אחרים, אך ירקוני לעולם לא הפסיקה ליצור ולהקליט. גם אם כבר לא עמדה בפסגת המצעד השבועי, היא עדין עמדה בראש פסגת הזמר העברי.

השיר האחרון שהקליטה ירקוני, נקרא באופן אירוני "עכשיו עברו שנים, וכבר קשה להזכר ", שנה לאחר מכן היא אובחנה כחולה במחלת האלצהיימר.

 


מסקנה

דמארי, חשבת שניפטרת מירקוני? עכשיו היא בדרך אליך. סיבוב שני


ג'ני מהבלוק (של הפיראטים)

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

כי בחצות 
שוב ירעימו פצצות. 
"מה קרה?", תצרחו שם מרחוק, 
ותראוני בחלון צופה, צוחקת – 
ותאמרו: "חוצפה! מצאה לה זמן לצחוק!" 
וספינה עם גולגולת 
על שישים תותחיה 
אז תפגיז את העיר.
"אדיוט! לא קרצתי, מיצמצתי"

ההפלגה מתחילה
ג'ני הפירטית, היא יצירה מתוך היצירה המחזה/אופרה, אופרה בגרוש (Die Dreigroschenoper), אחד מהמחזות המפורסמים ביותר של הצמד ברטולט ברכט/קורט וויל. 

"מה? עזוב אותך, בת"א נותנים לעשן בכל מקום אל תדאג"


ג'ני הפירטית הוא השיר השני הכי ידוע מתוך המחזה, שהראשון הוא כמובן מקי סכינאי. אבל ג'ני נחשב לאחד השירים המצמררים ביותר במחזה, ובעיני בכלל.
המחזה עצמו הועלה לראשונה ב- 1928 והפך מיד לאחד המחזות החשובים של התאטרון המודרני. ההצגה מציגה את העולם העלוב של הקבצנים, הזונות, הגנבים והרוצחים המסתובבים ברובע הסוהו של לונדון בתקופת המאה ה19.  הרעיון של המחזה נבע מאופרת הקבצנים של ג'ון גריי המספר גם הוא על עלובי החיים בלונדון.
אופרה בגרוש  זזה בין הדמויות השונות- מקי הפושע המוכן לעשות הכל תמורת כסף או אלכוהול, ג'קי השוטר המושחת, פיצ'ם ראש העיר הבלתי רישמי של סוהו ומשפחתו, וכמובן ג'ני, זונה מלצרית ומשרתת, לשעבר בת זוגו של מקי עצמו.


בזמן שג'ני נמצאת בפאב, מנקה ואולי מחפשת גם לקוחות מזדמנים, הגברים מדרבנים אותה לשעשע אותם בשיר. היא פוצחת בשיר 'ג'ני הפירטית', שיר שהוא בעצם פנטזיה אפלה של אותה מנקה.
 בחצות שוב ירעימו פצצות.
"מה קרה?", תצרחו שם מרחוק,
ותראוני בחלון צופה, צוחקת –ותאמרו:
 "חוצפה! מצאה לה זמן לצחוק!"


וספינה עם גולגולת
על שישים תותחיה
אז תפגיז את העיר.


אז תמחו, 
אדונים,את הצחוק מן הפנים,
כי תראו איך העיר מתמוטטת,
ובתים למאותי 
יהרסו עד ליסוד,
ורק זה המלון יעמוד על תילו.
תשאלו: "למה הוא עומד עוד?
בזכות מי דווקא הוא עומד עוד?"


השיר נותן לנו להציץ לרגע לתוך מוחה המעוות של מוכת גורל, הצצה לנפש שעוותה לאיטה בתוך הביבים של סוהו. בין קריצוף לקירצוף, בין לקוח ללקוח, פנטזית הנקמה שלה הלכה וגדלה.

ספינת הדגל החדשה של מנו ספנות

היא מפנטזת כיצד ספינת פירטים שחורה ואימתנית מגיעה לנמל. הספינה עוגנת ומכוונת את 50 תותחיה אל העיר ורומסת ומשטחת כל בית באזור, חוץ מביתה של ג'ני. כאשר הפירטים יורדים אל החוף, פושטים על העיר והורגים את כולם, את השבויים מביאים בפני ג'ני.
השודדים ישאלו אותה, "על מי עלינו לחוס?" והיא תענה "על אף אחד".
שוב תזרח החמה
ונושאי הספינהי
פשטו כצללים בכיכר כאן,
אוסרים בכבליםאת כולכם, 
הנבלים,מביאים לפניי,שואלים: 
"מתילהרוג אותם ‟מיד, או אחר-כך?
את כולם? מיד, או אחר-כך?
"שמש תצליף ודממה ברציף.
ישאלו: "מי ימות – ומי נשאר?"
אתבונן לי דומםואומר: "כולם!"
וכשיפלו ראשיכם אומר רק:
"הופ-לה!"


הקטע המצמרר ביותר.
הספינה השחורה של מרטין לות'ר קינג
השיר קיבל חידושים אין ספור, כמובן שבכל הפקה קיבל ביצוע קצת אחר. חשוב להדגיש שהיו מעל ל10,000!!! הפקות שונות בעולם, רק בארץ היו כמה וכמה הפקות, שהידועה בהן היא של האהל.
בתחילת עידן הקולנוע, ב1931, הפיקו שתי גירסאות זהות לאופרה. אחת בגרמנית -שפת המקור של המחזה- ואחת בתרגום הצרפתי. בתפקיד ג'ני בגרסה הקולנועית הופיעה לא אחרת מאישתו של קורט וויל, לוטה לניה (פרוטקציות מישהו?) , ששיחקה את התפקיד גם בהפקה הראשונה ב1928.  ועד היום היא אחת השחקניות  הכי מזוהות עם הדמות.

אבל היא לא היחידה שמזוהה עם השיר. היתה זו דווקא זמרת הג'אז נינה סימון שעניקה לו משמעות פוליטית עמוקה.
הגרסה של סימון מתוך ההופעה החיה שלה ב1964 העניקה לשיר עומק שלא היה לו, כאשר כל זמרת לבנה אחרת שרה אותו.
סימון, שהיתה חלק מהתנועה למען שוויון זכויות השחורים בארה"ב, הטעינה את השיר במשמעות סימבולית. כאשר מפיה נשמע  על מקרצפת הרצפות, התמונה שמיד עלתה בראש לא היתה של בחורה צנומה ולבנה מהמעמד הנמוך, אלא של משרתת שחורה חסרת כל זכויות, שכל תפקידה הוא למלא אחר הוראות אדוניה. והספינה השחורה שתהרוס את העיר שעליה שרה ג'ני,  כבר אין הכוונה היא לספינת פירטים פשוטה, אלא להמון שחור וזועם שישמיד, יהרוס ויבזוז אם ימשיך להיות בעמדת המשרת הנחות.

לאחרונה אפשר לשמוע גם חידוש מצמרר של מריאן פיטפל ואפילו של צמד הקברט דרסדן דולס (the Dresden Dolls).
מפליגים לעבר השקיעה
בדבר אחד התעלה שירה של ג'ני על הפופולריות של מקי – בדמיון. הסיפור של ג'ני והספינה השחורה המשיך להתגלגל, לקבל צורות שונות, או אפילו המשכים כאלו ואחרים.

"היי, עצור! אתה יכול להקפיץ אותי פה לתחנה ליד?!"


הקומיקסאי שהוזכר כאן אין סוף פעמים, אלן מור, הידוע באהבתו לקורט וויל (אף היה שם העט שלו בתחילת הקרירה), החליט לשזור את סיפורה של הספינה השחורה בתוך הקומיקס של השומרים (Watchmen ) . לאורך הסידרה הוא שזר קומיקס בתוך קומיקס. הקומיקס הפנימי נקרא לא אחרת מאשר סיפוריה של הספינה השחורה (Tales of the Black Freighter) והוא מספר סיפור אימה מזוויע על ניצול מהתקפה של הספינה השחורה, הבונה רפסודה מגופות חבריו, הכל כדי להקדים את הספינה, להגיע לביתו ולהגן על עירו. אך כאשר הוא מגיע לביתו והורג בשוגג את אישתו, הוא מבין שהספינה לא באה בשביל העיר, אלא לאסוף אותו אליהם, כי מקומו בין הפיראטים חסרי החיים והלב.


איזכור נוסף שמקבלת ג'ני הוא בסירטו של לארס פון טרייר, דוגוויל. שם ג'ני מחליפה את שמה לגרייס (משוחקת על ידי ניקול קידמן), וסוהו מתחלפת בעירה המושלגת דוגוויל.
אך גם הפעם, גרייס/ג'ני, נערת מצוקה שנקלעת לעיר לאחר שנרדפה על ידי מאפיונרים,  הופכת אט אט למשרתת של כל אנשי העיירה, שמנצלים את מצבה. בתחילה  היא עושה זאת מרצון ואחר הופכת  בלית ברירה לשפחה הכללית של כל תושבי העיירה. ואם לא מספיקות המטלות השונות שעליה לבצע, היא גם הופכת להיות בובת המין של גברי העירה שבאים אליה בניגוד לרצונה. לבסוף מתברר שהמאפיונרים מהם ברחה משרתים את אביה, ובשובה הביתה יורשת את אביה ושולחת את אנשי המאפיה להשמיד את העיר על יושביה.

לסיכום
ג'ני היא בעצם האחר, אלו שאנו לא רואים, אלו שמנקים, שמתקנים, שמשרתים אותנו, אלו שבסוף יבואו ויגדו "הופ-לה", ולא חברים, זה לא קורה רק בסוהו, או בגרמניה או בדוגוויל, זה יכול לקרות גם כאן בת"א


מסקנה
ובתפקיד קפטן ג'ק ספארו, ג'ני דפ.