עולם היורה – העולם האבוד: נמצא!


לפני שנדבר על הסרט החדש והרביעי בסדרת פארק היורה, עולם היורה. אני רוצה שנחזור קצת אחורה בזמן, בערך 245 מיליון שנה אחורה. העולם נכנס לעידן חדש – עידן המזוזואיקון, עידן שיכלול בתוכו כמה תקופות כמו קריטיקון, טריאס וכמובן היורה. 180 מיליון שנה שבה שלטו תחת כיפת השמים יצורים ענקיים וקטנים, כולם שייכים למשפחת הדינוזאורים הענפה. יצורים אגדיים שהתפתחו לצורות שונות משונות. יצורים שהציתו את הדמיון לעולם שלם של ילדים ומבוגרים כאחד.

הפרה היסטורי 

עכשיו נחזור רק 22 שנה אחורה, השנה היא 1993, המקום בית קולנוע קטן וקריר במרכז הארץ. במאי אגדי לא פחות מהדינוזאורים בשם, סטיבן שפילברג, מצליח להחיות מחדש את אותן אגדות, גם אם זה רק לשעה וחצי על תשליל צלולואיד, בסרט פארק היורה שמבוסס על ספר הנושא את אותו השם. הסרט מפגיש אותך עם סיפור סוחף, אנושי ולא פחות חשוב, בעל יכולת טכנולוגית שלא נראתה עד אז, של להחיות בעזרת בובות ואנימציה ממוחשבת חיות שנכחדו מילוני שנה לפני שהקוף הראשון ראה את אור השמש.

"אני מרגיש קצת עירום בלי העור שלי"

"אני מרגיש קצת עירום בלי העור שלי"

הסרט פארק היורה היה הצלחה כבירה בכל התחומים, כשיצא שבר את כל שיאי ההכנסות, המבקרים התעלפו בבתי הקולנוע ואנשים לא הפסיקו לדבר עליו. סרט שיוצא פעם בעשור והופך לנקודת מפנה הן קולנועית והן תרבותית. אין ספור מחוות נעשו לסרט (במיוחד לקטע המים בכוס), מסחור והייפ.

מערכת גילוי מוקדם טי-רקסים

מערכת גילוי מוקדם טי-רקסים

האנימציות הממוחשבות מהסרט המשיכו להתפתח והפכו היום למשהו כמעט ברור מאליו, וזו הייתה הבעיה. כשיצאו שני סרטי המשך של פארק היורה, הם התבססו פחות על הסיפור האנושי ויותר על היצורים האימתניים האלו. אך הציבור התלהב מהם בסרט הראשון וכעת זה היה נראה כמו עוד ועוד מאותו הדבר. סרטי ההמשך נראו כמו חיקוי חיוור של המקור, אף על פי שאת סרט ההמשך הראשון, פארק היורה 2, ביים גם שפילברג וגם הפעם הוא התבסס על ספר ההמשך של קרייטון. אך עדיין הייתה הרגשה זמן מסך גדול מידי לדינוזאורים ופחות מידי לדרמה האנושית.

היסטוריה עכשווית 

jurassicworld_poster

ואם נחזור לרגע בחזרה לימנו אנו, יוני 2015, המקום הוא IMAX  אימתני בתוך מגה פלקס קולנועי בקצה מרכז הארץ (ראשון זה עדיין מרכז?). עבדכם הנאמן יושב וממתין לתחילת הסרט עולם היורה, נקרע בתוכו במאבק, האם הסרט הזה הולך להיות עוד אכזבת המשכון נוראית, או אולי, רק אולי, הפעם הצליחו לפצח את הקוד הגנטי של היצור המופלא המקורי מ1993? בניגוד לסרט אני לא אשאיר אתכם במתח, כן הם עשו את זה. הממזרים סוף סוף הצליחו לעשות את זה!
הסרט החדש, הוא ללא ספק סרט ההמשך הטוב ביותר שיצא לסרט המקורי. הראשון שאפשר להגיד בגאווה שהוא הצאצא והתוצר של פארק היורה.
אבל כמו בכל יציר גנטי בסדרה הזו, גם לסרט עולם היורה לא חסרות מגרעות.

הסרט הוא ההמשך ישיר לסרט הראשון (סוג של התעלמות מסרטי ההמשך הקודמים?), 22 שנה אחרי האסון שפקד את הפארק בתחילת דרכו, הפארק עבר מתיחת פנים שבה גם שינה את שמו מפארק היורה לעולם היורה (על משקל SeaWorld) וכיום הפארק פורח על אותו האי שבו נהרגו כל אותם אנשים בסרט הראשון. בניגוד לסרטי ההמשך הקודמים, אף אחד מהשחקנים הראשיים לא מופיע בסרט, למעט מהבלחה של דוקטור וו, המדען האסיאתי מהסרט הראשון אשר הפך עכשיו למנהל אגף הפיתוח של הפארק. אבל הדמויות הראשויות כולן הוחלפו בצוות חדש ורענן (תודה לאל). בראש הפירמידה אפשר למצוא את כריס פראט, בתפקיד הגדול הראשון שלו מאז שומרי הגלקסיה. הפעם במקום להציל גלקסיה שלמה הוא השתנמך להציל פארק שעשועים. פראט זז קצת באי נוחות בתפקיד החדש שהוא ברובו תפקיד אקשן קלאסי, אך בסה"כ הוא מצליח להחזיק את הסרט בצורה נעימה.לצידו הוא חולק את התפקיד עם ברייס דאלאס הווארד, בתו של הבמאי רון הוורד. ברייס שעד סרט זה, נעלמה מעיני למרות ששיחקה בסרטים רבים, בסרט הזה בהחלט אפשר לראות שהיא מתחילה למלא את הנוכחות הקולנועית שלה על המסך.

"את שמחה לראות אותי או שיש לי רפטור מאחורי הגב? "

"את שמחה לראות אותי או שיש לי רפטור מאחורי הגב? "

וכמובן שצריך גם את דמות הנבל בסרט. אז בסרט ישנם שני נבלים, הנבל הראשון הוא עסקן מלחמה שמחפש איך להפוך את הדינוזאורים האלו לנשק ולחייל אותם לטובת שירות צבאי מלא. הדמות הזו הייתה יכולה להיות טפלה אלמלא שיחק אותה וינסנט ד'אונופריו המדהים, שלאחרונה שיחק גם את הנבל בסדרה הנהדרת החדשה של דרדדויל.  אבל הנבל האמתי של הסרט, או הנבלה האמתית של עולם היורה, כלל לא אמתית, האיינדומינוס רקס. הפארק מחליט להנדס גנטית דינוזאור חדש, כזה שמעולם לא היה בהיסטוריה של כדור הארץ. האמת בשבילי זה היה קצת אכזבה, ישנם כל כך הרבה דינוזאורים מפחידים שהיו קיימים שהיה אפשר להכניס במקום, לדוגמה הגיגנטזאורזס שהיה גדול יותר מהיר יותר וחזק יותר מטי-רקס (רק גלגלתו הייתה 1.80 מטר). להכניס לפארק היורה דינוזאורים מהונדסים מא ועד ת, בעיני נראתה כטעות. אך חייבים להודות שהדינוזאור עובד והוא אכן מפחיד ומטיל אימה. אך עדיין אם הסרט המקורי השתדל מאוד להישאר נאמן לעובדות ולמדע, הסרט הזה…. ובכן הוא כבר הלך לכיוון מד"ב מובהק.

"סבתא למה יש לך שיניים כל כך גדולות? ולמה את לא מצחצחת אותן?! איפפ"

"סבתא למה יש לך שיניים כל כך גדולות? ולמה את לא מצחצחת אותן?! איפפ"

וכמובן שלא נשכח לציין את הגיבורים האמתיים של הסרט, עולם היורה הוא סיפור הגאולה של הולסרופטורים. המפלצות הגדולות שטבחו על ימין ושמאל בסרטים הקודמים, מקבלים את הזדמנות להפוך למצילי היום. בלי יותר מידי ספוילרים הסרט הוא זמנם היפה ביותר של הולסרופטורים על מסך הקולנוע.

אם פארק היורה היה סרט שציפו לו 65 מיליון שנים, אז עולם היורה הוא סרט שחיקנו לו 22 שנה.

עוד לקוח מרוצה של רפורמת רפואת השיניים של לייצמן

עוד לקוח מרוצה של רפורמת רפואת השיניים של לייצמן

מסקנה

החיים תמיד ימצאו דרך, כל עוד נשארה להם בטרייה לwaze

ביקור קצר: בירדמן – עוף גוזל


יש לי ציפור קטנה בראש..

יש לי ציפור קטנה בראש..

זה מטוס, זה סופרמן, לא זה ציפור !! והציפור הזו יודעת לעוף.

סרטו החדש של הבמאי המוערך, אלחנדרו גונסלס איניאריטו (בבל, אהבה נושכת), נושק כנפיים וממריא אל-על במהירות על קולית.  הסרט  יוצא למסע חיפוש עצמי ברבדים שונים ומרובים, ששלובים זה על גבי זה במארג בלתי נגמר של שכבות.

הסרט עוסק בשחקן הוליוודי שעבר את שיאו – רייגן, ש\אותו מגלם השחקן מייקל קיטון (באטמן, ביטלג'וס). רייגן הוא שחקן המזוהה עם גיבור העל הפיקטיבי (לא שיש גיבורי על אמתיים) בירדמן, איש הציפור.  במהלך הסרט, ריגן מנסה למצוא ולהמציא את עצמו מחדש כשחקן ובמאי תיאטרון מוערך, ובעזרת מהפך זה, רוצה רייגן למרוט את נוצת העבר שלו כבירדמן ולהיפטר אחת ולתמיד מהצל הרודף אותו באופן פיזי ומטפורי.

"יכול להיות שעכשיו דרכתי על קקי של ציפור?!"

אך הצל שממשיך לרדוף אותו גם באופן מטפורי ולא פחות מזה באופן פיזי, הוא הזהות הסודית שלו כדמותו של בירדמן, אשר הותכה אל תוך אישיותו של רייגן ומלחששת לו באוזן ובמוחו את הספקות והפחדים שלו ללא הרף, דוחפת ומושכת את דמותו של רייגן כרצונה.

המסע הזה נראה אישי מתמיד  כאשר לתפקיד רייגן מלוהק לא אחר מאשר באטמן האגדי, מייקל קיטון, שהיה הבאטמן בסרטיו של טים ברטון בסוף שנות ה80. לא פעם הסרט דואג להזכיר לנו, שבירדמן של רייגן ובאטמן של קיטון, אחים תאומים הם.  בירדמן, דמות קולנועית שהתחילה או העירה, את סרטי גיבורי העל, מזוהה עם אותו מהלך שעשו סרטי באטמן בסוף שנות ה80. גם העובדה שרייגן, ממש כמו קיטון, ויתר על חוזה שמנמן של כמה עשרות מיליוני דולרים רק בכדי לחזור ולעטות עליו את תחפושת הגיבור רק מחזק את הקשר ההדוק בין הדמות על המסך ובן דמותו הבשר ודם.

"תשמע בדיחה, שר האוצר ניכנס למסעדה…."

מה שמחזק את הקשר, בין הסרט לעולם שלנו, הוא זריקת השמות והאזכורים כמו "רוברט דאוני ג'וניר שמגלם את איירון מן" או שמות אחרים של דמיות סרטים ושחקנים המככבים במסת סרטי הקומיקס בשנים האחרונות.

ריגן מאמין שאם יצליח לעלות מחזה תיאטרלי מוצלח בכיכובו ובבימויו על במות ברודווי, אז הקשר בינו לבין הציפור ינותק והוא יוכל לעוף לקריירת סולו נטולת כנפיים ומקור. אך העבר שלו והווה שלו לא מרפים ממנו לרגע.

ביתו, סאם, שעובדת יחד איתו על הפקת התאטרון, מגולמת על ידי אמה סטון (העזרה, ספיידר-מן המופלא)  הנפלאה, שמשמת כתזכורת תמידית לעברו וכישלונות העבר שלו, הן כאבא והן כשחקן. גם סאם סוחבת על עצמה מטען עבר לא קל בתור בת של…

"תראו, ציפור מתה"

למיקס המשפחתי הזה תוסיפו גם את צוות השחקנים של ההפקה: השחקנית לאוורה ששוכבת עם הבמאי , את לסלי (נעמי ווטס) כוכבת מזדקנת שממתינה עדיין לפריצה שלה ובן זוגה שחקן התיאטרון המוערך, המוכשר  והמשוגע מייק (אדוארד נורטון).

"הבא ונתגוששה, הרם ידיך"

מאחורי הקלעים עומד המפיק שהוא גם עורך הדין וחברו הטוב ביותר של רייגן, ג'ייק. את ג'ייק מגלם בתפקיד מדהים, זאק גאליפינאקיס שמוכר לנו יותר בתור המשוגע מסרטים בדרך לחתונה עוצרים ב….
זאק עוטה עליו הפעם תפקיד דרמתי מאופק, שאותו הוא מבצע בדיוק מפליא.

הסרט עצמו מצולם ומוצג לנו כפנטזיה ריאליסטית. ז'אנר מיוחד ומעניין בפני עצמו, שמעניק לסרט מגע קסום שמבלבל את הצופה בנוגע למה שמתרחש על המסך. השימוש הקולנועי בסרט, בהרגשת השוט האחד המתמשך והשימוש במוזיקה סינכרונית ואי סינכרונית של הסרט,  צובעת את הסרט בצבע אפור קסם.

"איזו סוכה, קצת הגזימו עם הקישוטים השנה"

לפי דעתי הסרט הוא אחד הסרטים הטובים והמפתיעים שיצא לי להיתקל בהם בשנים האחרונות, הוא מספק הצצה לתוך עולם של הזיה, דמיון ומציאות שמכה לך בפנים. סרט שמלוהק בצורה מושלמת כמו מסיכה לגיבור על.

מסקנה

אם כבר לעוף כמו ציפור, אז לעשות את זה כמו עטלף.

יום העטלף – יום הולדת לבאטמן


האביר האפל, איש העטלף, באטמן. אחד הגיבורים הידועים והאהובים ביותר בעולם, חוגג השבוע 75 קיצים, או במקרה של באטמן חורפים.

birthdaybat

באטמן: מתחיל

באטמן הופיע לראשונה על דפי הקומיקס של חברת DC  קומיקס, אותה חברה ששנה קודם הביאה לנו את סופרמן. DC, אחרי ההצלחה הפתאומית של סופרמן, חיפשה דמות נוספת של גיבור שיצטרף אל רב המכר שלה. הוצאת, DC  קומיקס, פנתה אל שניים מהעובדים בחברה שלה, בוב קיין וביל פינגר. החברה ביקשה מהשניים "שיתפרו" להם חליפה נוספת לגיבור חדש. השניים ישבו וחשבו ולבסוף רקחו דמות חדשה, שמבוססת על סרטים וסיפורים שונים שהם אהבו.

כחובב קולנוע מושבע, ניזכר בוב בסרט אימה/קומי שראה, העטלף (The bat) מ1926. הסרט  עוקב אחרי  פושע פסיכופט שמתחפש לעטלף ענק, קופץ על גגות ניו יורק ורוצח אנשים.
אותו עטלף, רגע לפני שהוא רוצח את קורבנותיו,  מאיר את חלל הבית עם פנס מיוחד שיצר את סימן העטלף על הקיר.

 

פינגר כחובב "ספרות זולה" מושבע, נזכר בסדרת הסיפורים שהוא אהב, שהייתה מאוד פופולרית באותן שנים: זורו. זורו למי שלא זוכר, מספר על מיליונר בעל חווה, בלוס אנג'לס של מלחמת העצמאות המקסיקנית.  בעל החווה  דון דייגו דה לה וגה,  שביום הוא רודף נשים וממון, ובערב הוא עוטה על עצמו מסכה וגלימה שחורה, ובעזרת כישורי הלחימה הנעלים שלו, נלחם למען הצדק.

 

"אתה שמח לראות אותי או שיש לך חרב ביד?"

"אתה שמח לראות אותי או שיש לך חרב ביד?"

שניהם גם מאוד אהבו את ההרפתקאות השונות של הבלש המפורסם ביותר בעולם, שרלוק הולמס. השניים החליטו לזרוק גם קמצוץ של אותו בלש אנליטי לתרכובת.

כך השניים עבדו על המתכון שלהם ומידי פעם תיבלו את העלילה בגיבור כזה או אחר. זרקו את הרעיונות שלהם לבלנדר, עד שלבסוף קיבלו קציפה אחידה, שממנה יצא האביר האפל, באטמן.

"אתה מחזיק אותי, אבל מי מחזיק אותך?"

"אתה מחזיק אותי, אבל מי מחזיק אותך?"

אז נכון, השניים הצליחו להוציא גיבור מאוד מוצלח, אבל כבר נאמר שגיבור טוב נמדד גם לפי הנבלים שעומדים בפניו.  שוב השניים חזרו אל מטבח הדמויות שלהם, יחד עם חבר חיזוק, ג'רי רובינסון. השלושה עבדו על דמות נגדית לבאטמן ורקחו את הג'וקר.
גם הפעם השפעות שונות מעולם התרבות נכנסו לתמונה. אך כעת זה היה יותר ממוקד. מקור ההשראה הראשי שלהם היה הספר של הסופר המפורסם, ויקטור הוגו (עלובי החיים, הגיבן מנוטר דאם), "האיש שצחק". כמה שנים לפני כן (1928) גם הפך לסרט אילם ידוע ביותר, בעל אותו שם. את הסרט ביים הבמאי הגרמני האקספרסיוניסטי, פול מוני.
הסיפור מספר, איך לא, על ליצן חצר פסיכופתי, סדיסטי ורצחני.

 

joker vs manwho

מצא 13 הבדלים, בין הפותרים יוגרל מנוי שנתי לבלוג

 

באטמן: ממשיך

במשך השנים דמותו של באטמן המשיכה להתפתח על ידי בוב קיין ופינגר  וגם על ידי כותבים אחרים. כל אחד הביא לדמותו של בטמן את ההשפעות השונות מהעולם התרבותי שלו. חלק מהדמויות היו מעולם הקולנוע, חלק מהספרות ואפילו מתוך דמויות קומיקס אחרות.

מהר מאוד, דמותו של באטמן גם מצאה את מקומה על המרקע הגדול. באטמן הוא ללא ספק, גיבור העל המצולם ביותר לקולנוע. הפעם הראשונה שבאטמן הופיע על המסך הגדול הייתה כבר ב1940, הרבה לפני סופרמן.
מה שמאוד מפתיע, זה שלפעמים כותבי הקומיקס של באטמן, מקבלים השראה מסרטי באטמן.

גיוון ברשימת הסרטים של סינימה YES חן

גיוון ברשימת הסרטים של סינימה YES חן

בחלק גדול מהפעמים, כאשר באטמן נזרק החוצה לעולם האמתי, הוא חזר כמו באטורנג (הבומרנג של באטמן) ישירות לתוך הקומיקס.

בשנות ה40 הייתה סדרה דלת תקציב  של באטמן, בשחור לבן. מעטים זוכרים אותה, אבל שם הוצגה לראשונה הדמות של המשרת הנאמן של ברוס ווין, אלפרד.  לפחות אלפרד כמו שאנו מכירים אותו. אומנם אלפרד כבר היה המשרת של ברוס ווין  בקומיקס עוד לפני הצגתו על מסך הכסף, אבל היה מדובר בדמות  שונה כמעט לגמרי מן הדמות המוכרת היום. אלפרד המקורי היה בחור שמנמן וקירח, עם חיבה גדולה לתעלומות ולעבודת הבלשות.

 

"תראה רובין, הוא אכל את אלפרד שלנו"

"תראה רובין, הוא אכל את אלפרד שלנו"

הסדרה הכירה לנו את המשרת הבריטי הצנום, שכל תפקידו הוא לשרת את אדון ברוס.
בסדרה גם הוצג לראשונה  קודש הקודשים של העטלף, מערת העטלף.  עד אז  לא הייתה לבאטמן מערה פרטית משלו.

 

"עוד תה אדון ברוס? מה לגבי הילד שפתאום גר כאן? שוקו או..."

"עוד תה אדון ברוס? מה לגבי הילד שפתאום גר כאן? שוקו או…"

אל תתעו לחשוב שסדרת הסרטים הזו הייתה שיא פאר היצירה של באטמן. למרות השינויים שהסדרה הביאה לדמות, סדרת הסרטים הראשונים של באטמן הייתה דלת תקציב ומגוחכת בהשוואה לסרטי באטמן שאנו מכירים. הבאטמוביל היה רכב רגיל שפשוט הדביקו עליו את סימן העטלף, רובין היה שחקן קרוב לשנות העשרים המאוחרות ובאטמן עצמו…. ובכן, בוב קיין צוטט לאחר שהוא ראה את הסדרה, שאמר "אני לא זוכר שציירתי את באטמן כל כך שמן". לאחר ששתי סדרות הסרטים הסתיימו , דמותו של באטמן חזרה אל דפי הקומיקס ונשארה שם עוד כשני עשורים.

באטמן: גומר

אט, אט דמותו של באטמן התחילה להישכח ומכירות הקומיקס של באטמן ירדו פלאים, עד לסכנה של ביטול הדמות. ואז, בחצי השני של שנות ה60, החליטו להפוך את באטמן לסדרת טלוויזיה עם שחקנים חיים. אדם ווסט עטה על עצמו גלימה ואת זהותו של באטמן/ברוס ווין ויחד עם רובין יצאו להילחם, כל שבוע, בגלריית הנבלים הידועה של באטמן. במשך שנתיים בכל אותו "עטלףיום" אותו "עטלףשעה" ואותו "עטלףערוץ". הסדרה שהייתה הצלחה אדירה הצילה, וכמעט הרגה את באטמן במקביל. המכירות של הקומיקס עלו, אבל הסדרה שהייתה קומית בעיקרה ומלאת קאמפ' ,  חלחלה אל תוך הקומיקס, והפכה את הקומיקס האפל והרציני של באטמן לשיבוט של סדרת הטלוויזיה. התוכנית ירדה מהאוויר לאחר כשנתיים , אך לא לפני שהוציאה לאקרנים סרט קולנוע באורך מלא של באטמן. אך הנזק שגרמה התוכנית לקומיקס היה גדול.  ייקח יותר מעשור עד שהאפלה תחזור אל הקומיקס.

בשנות ה80 פעלו שני כוחות במקביל כדי להחזיר את האפלה אל הדמות המורכבת של באטמן. כח אחד היה מיני סידרה של כותב צעיר בשם פראנק מילר, "האביר האפל חוזר", שיצאה ב1986. הסדרה מספרת את סיפורו של ברוס ווין, שנים אחרי שפרש מדמותו של באטמן ונקרא פעם נוספת ואחרונה לדגל, בעולם דיסטופי.

"מי אמר שזה בטוח ללטף את החתול הזה?!"

"מי אמר שזה בטוח ללטף את החתול הזה?!"

והכוח השני, סרט הקולנוע החדש של באטמן (1988), בבימויו של טים ברטון, שיצא שנתיים לאחר מכן. הסרט מתרחש בגות'ם, שהיא עיר אפלה ושרויה בלילה כמעט תמידי. דמותו של באטמן עברה שינוי גם היא: מחליפה אפורה עברה הדמות לחליפה שחורה לגמרי, ומהדמות הוצא בניתוח כמעט כירורגי, חוש ההומור.

 

"דבר יפה, ג'וקר, אל תתעסק איתי ועם כל הגב שלי!"

"דבר יפה, ג'וקר, אל תתעסק איתי ועם כל הגב שלי!"

בסופו של דבר, כיאה לבן 75, באטמן עבר אין סוף גלגולים ועדכונים, השתנה, עבר את גיל ההתבגרות, את משבר גיל המעבר ועכשיו הגיע לגיל שבו אפשר להסתכל אחורה, ולראות את הדרך שכולנו עוברים ונעבור .

 

מי עוזר לי להרים אותו 75 פעם?

מי עוזר לי להרים אותו 75 פעם?

 

לסיכום

מזל טוב באטמן, אלפי ברכות, הצ'ק בדואר.

 

 

 

דיסטופיה מציאותית – אם זה נראה אמיתי…..


סרטי ה- Found Fotage –  המציאות של המאה ה21:
בקיץ 1999 הקולנוע המסורתי כפי שאנו מכירים אותו הגיע לקיצו. ביולי אותה השנה, עם עלייתו לאקרנים של הסרט פרויקט המכשפה מבלייר, מהתלת אימה פסיכולוגית ומצמררת של צמד הסטודנטים לקולנוע אדוארדו סאנשז ודניאל מאריק, סגנון קולנועי חדש, אפקטיבי ביכולתו לעורר אימה טהורה בקהל הצופים שלו ובעל פוטנציאל רווח חסר כל פרופורציה לגודל ההשקעה בו הכה בעולם הקולנוע במלא העוצמה.

"אל תפחדי מותק, זה רק המכשפולה בלונה פארק"

"אל תפחדי מותק, זה רק המכשפולה בלונה פארק"

תחילת המאה ה21 סימנה את תחילת עידן סרטי הFound Footage . לסגנון קולנועי זה קיימים מספר תקדימים ברבע האחרון של המאה ה20.

 Cannibal Holocaust .החולני של רוגרו ד'אודאטו מ1980, המהווה אב-טיפוס צורני וסיפורי לסגנון סרטים שכזה, UFO Abduction  הקונספירטיבי מ-1989, איש נשך כלב המיתולוגי מ-1992 והשידור האחרון (The Last Broadcast) האפוקליפטי מ1998. העשור הראשון של המאה ה21 הניב גל עצום של סרטי FF שניסו לשחזר את ההצלחה הכלכלית העצומה של פרויקט המכשפה מבלייר. כך נוצר לו סגנון קולנועי חדש שלכאורה נראה מונוטוני, חוזר על עצמו ודינו כליה מהירה. אך דוגמאות עדכניות מהשנים האחרונות כמו REC הספרדי מ2007 של הצמד חאומה באלאגאורו ופאקו פלאצה. קלוברפילד האמריקאי של מאט ריבס מ2008 ובמיוחד זיכיון פעילות על טבעית של אורן פאלי – סרטים שבעצמם הובילו לנחשול עצום של סרטי FF מארצות שונות ברחבי העולם – ניתן לראות כי המצלמה ההיסטרית והמגואלת בדם של סגנון קולנועי זה עדיין ממשיכה לספק דימויים מבהילים ומבדרים ביותר.

החל מהשנה במסגרת אוטופיה, ניתן מקום לאפל ולשונה, למשונה ולמוזר, למבעית. לדיסטופיה. הפסטיבל ביום שלישי הקרוב 9/7, יוקיר ערב מיוחד לסרטי הFF, שבמהלך הערב גם יוקרן לראשונה בארץ, הסרט החדש, המפרץ.
בנוסף למפרץ הערב יכלול גם הרצאה מעניינת של איציק רוזן (מי שכתב את הטקסט היום לבלוג) והקרנת הסרט הישראלי היום האחרון.

כל הטוב הזה יתרחש כאמור מחר, באוזן בר, ברחוב קינג ג'ורג' 48. פרטים נוספים אפשר למצוא בדף הפיסבוק של האירוע.