וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי – מחזור הטבעת (כתבה מיוחדת)


וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי.
כך כונה וואגנר פעמים רבות, אבל האם הוא היה באמת אנטישמי? האם הוא סתם היה מיזנטרופ? או האם זה משהו עמוק יותר?
כחלק מסדרת הטבעת, וכמאמר העומד בפני עצמו אני מביא לכם הפעם כתבה מיוחדת לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

 

וואגנר, המחלוקת

וואגנר, שהיה ועדיין, אחד המלחינים החשובים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה,  מוכר בישראל בעיקר (אם לא רק) בזכות האנטישמיות שלו. אפילו פחות בזכות האנטשימיות שלו אלא יותר בגלל אהבתו הגדולה של ראש הצוררים, היטלר, את יצירותיו.
ההיסטוריון הישראלי, טלמון, אף הגדיל והגדיר את וואגנר כסנדק הנאציזם.

הנאצים כל כך אהבו אותו, שביירוית (לא להתבלבל עם ביירות הסורית), הפכה למקום עליה לרגל לנאצים, ואף היטלר דאג לחגוג שם את רוב ימי הולדתו בתקופת שילטונו. ביירוית היא העיר בה שוכן התאטרון הגדול של וואגנר, ומקום מנוחתו האחרון.
זאת ועוד, גם משפחתו של וואגנר, אלמנתו של בנו זיגפריד, היתה חברה קרובה של הפירר. הקשרים האלו, שלוואגנר כמובן לא היה יד ורגל בעניין, כמובן חיזקו את הקשר הערטילאי בין וואגנר והאנטישמיות.

אולם הקונצרטים בביירוית

בנוסף, אחד מהתכסיסים הנבזים, הנלוזים והעלובים ביותר של הנאצים היה השמעת מוזיקה משמחת ומרוממת במחנות, במיוחד בזמן ההליכה אל המקלחות, שם יהודים רבים קיפחו את חייהם. היצירות של וואגנר היו בין היצירות המושמעות ביותר שם, אבל לא היחידות. גם יצירות של בטהובן, מוצרט, ומלחינים גרמנים/אוסטרים אחרים הושמעו.

אולי כאן זה המקום להזכיר, וואגנר נפטר בפברואר 1883 ואילו אדולף היטלר נולד באפריל 1889, הפרש של 6 שנים בין מות וואגנר והולדת היטלר. משמעות הדבר היא שוואגנר מעולם לא ידע מי זה היטלר, לא פגש אותו, ובטח לא היה נאצי (אלא אם הרייך באמת הצליח ליצור מכונת זמן).

היהודים במוזיקה

זה לא שוואגנר היה שה תמים, שהטילו עליו רפש אנטישמי לא עוול בכפו. הוא אכן כתב את המאמר הידוע שלו "היהודים במוזיקה" (שנגיע אליו בהמשך) ועוד מספר מאמרים שונים, רובם לא אנטישמים, אם כי בחלק מהם אפשר למצוא הדים כאלו. אשתו, קוזימה , היתה גזענית מובהקת וברורה, גם בנו זיגפריד היה אנטישמי ידוע. רק מה, וואגנר מת כאשר זיגפריד היה בן 12, רוב גידולו בגיל בוגר נעשה על ידי אימו (האנטישימית).
וואגנר מעולם לא הצהיר על עצמו כאנטישמי.

כידוע וואגנר לא היה המלחין האנטישמי היחידי, באך, שופן, ליסט, אפילו אומרים שגם בטהובן. אני בכלל לא מדבר על מלחינים שהיו נאצים מובהקים, כמו קארל אורף (לכתבה המלאה עליו אפשר להיכנס ללינק) שהיה המלחין הרישמי של הרייך, ושהיצירה המפורסמת שלו "קרמינה בוראנה" נכתבה לכבוד 1000 שנים של רייך, או המלחין הגרמני ריכ'רד סטראוס, שהיה נשיא לשכת המוזיקה של הרייך – שניהם חברים במפלגה הנאצית ונושאי תפקידים רישמים במשטר.

שטראוס וגבלס

אני אפילו לא מזכיר כותבים, סופרים ופילוסופים שונים בעלי דעות דומות, גם בלי להזכיר את שייקספיר, עם המחזה האנטישימי , היהודי מוונציה.

כמובן שאף אחד מהם לא מוחרם, או לא מוכר בעיקר בשל היותו אנטישמי (אם בכלל יודעים משהו על עברם).

אז למה רק וואגנר?

היהודי הנצחי

אולי כדאי לחשוב איך זה להיות יהודי בעולם ששונא יהודים, איך זה להיות ממזר לאב יהודי שלא מוכן להכיר בך כבן, איך זה להיות מישהו שאתה לא?

את כל השאלות האלו וואגנר היה צריך לשאול את עצמו יום יום. זה לא דבר ידוע כל כך, אבל ככל הנראה וואגנר היה צאצא ממזרי של דייר יהודי שהשכיר דירה מאימו של וואגנר. אותו דייר, השחקן גאייר התחתן עם אמו של וואגנר, שהתאלמנה מבעלה חצי שנה אחרי שוואגנר נולד.

גאייר

גם אם באופן ביולוגי גאייר לא היה אביו, ידוע לפי מכתבים של וואגנר, שהוא היה משוכנע שגאייר הוא אכן אביו. גאייר, שנפטר בגיל צעיר, בהיות וואגנר בן 9, לא הכיר את בוואגנר כבנו הביולוגי לאורך כל הזמן (אם היה מכיר בו ווגנר היה הופך לממזר), אבל התיחס אליו כמו אל בן, דבר שפיתח אצל ואוגנר רגשות איבה כלפי אביו, אבל יותר מאיבה הוא רצה בהכרה שלעולם לא יקבל.

בנוסף, עצוב להגיד, אבל גם אפו של וואגנר שיחק תפקיד גדול בעניין. לוואגנר לא היה בדיוק אף ארי קטן וסולד, כי אם אף "יהודי" גדול ובולט. לא פעם אנטישמים אמיתיים הטיחו בוואגנר (גם על זה שהיה חבר טוב של יהודים) "ההוא, האנטישמי עם האף היהודי". אף יש את הסיפור המפורסם על בית האופרה של פראג, שם הוצגו פסלים של גדולי המלחינים. לאחר הכיבוש הנאצי, נשלחה פלוגה של SS לנפץ את הפסל של המלחין היהודי מנדלסון. כאשר הגיעו,  הם גילו שלפסלים אין שמות, קצין הSS החליט לנפץ את הפסל עם האף הכי גדול, עם האף  הכי יהודי. הוא כמובן ניפץ את פסלו של וואגנר, לא יודע אם הוא שרד לספר על הפדיחה.

האף של ווגנר

וואגנר, חי בעולם שבו הוא לא יהודי, אבל כל הזמן מתנפנף מעל ראשו האיום  שיזהו אותו כיהודי. דבר מה שבאותה תקופה לא היה משהו נחמד במיוחד, לא רק זה, הוא גם נאלץ להלחם ולגבש זהות עצמית, בלי לדעת את האמת לגבי מוצאו  ולחיות כל הזמן בספק הזה. מכאן גם נובע הצורך להצביע על "האחר" בשביל לדעת מי אני.

זו כנראה אחת הסיבות לכתיבה של המסה שלו "היהודים במוזיקה". סיבה אחרת, והיא כנראה הסיבה היותר חזקה לפרסום של המאמר, ובכלל לכתיבה שלו, היא לא אחר מהמלחין מאיירבר . מאיירבר  היה מורו של וואגנר בתחילת דרכו, אבל מהר מאד היחסים עלו על שירטון. וואגנר, שיצא ממערכת היחסים הזו פגוע ועצבני, החליט לכתוב מאמר כנגד מאייבר וכנגד מלחין מתחרה אחר, שבמקרה גם היה יהודי, מנדלסון.
דברים רבים מהמאמר שונו ועוותו במשך השנים,  והוענקו להם משמעויות שלא היו קיימות במקור.בתחילה וואגנר בכלל לא פירסם את המאמר בשמו, אלא בחר בשם עט. רק שנים לאחר מכן הוא פרסם אותו שוב בשמו.

 אבל צריך גם לזכור שכמעט כל "אינטלקטואל" באותה תקופה דאג לכתוב מאמר אנטישמי, או לכל הפחות כמה עמודים אנטישמיים.

אמיל זולא

למשל, אמיל זולא, הסופר  הצרפתי הידוע, מי שכתב את "אני מאשים" ככתב התקפה על כליאתו והרשעתו של דריפוס בפרשה האנטשימית הידועה. אפילו אותו זולא, כתב במאמר אחר שלו, "העם היהודי הוא האומה העתיקה ביותר, ויש לקנא בדרך שבה הם שמרו על אמונה מונוטאיסטית לאורך הדורות" אבל באותו מאמר המשיך ואמר שהעם היהודי הוא עם חשוך שנגוע באין סוף אמונות תפלות. לא פחות מזה, הוא ממשיך ואומר באותו מאמר, שרוח העם היהודי היא הרוע בהתגלמותו.

ואנחנו מדברים על מישהו שמחבב יהודים. זה היה הלך הרוח של אירופה של התקופה.

מה שעוד שוכחים להזכיר זה את חבריו של וואגנר. וואגנר הקיף את עצמו בהרבה מאד חברים יהודים. כמה מחבריו הטובים ביותר היו יהודים. באוטוביוגרפיה שכתב וואגנר על עצמו בערוב ימיו, הוא הזכיר את התקופה ששכן בפריז. שם הזכיר את סמואל לארס, יהודי צרפתי שעליו כתב "אחת החברויות היפות של חיי". אבל כמובן חברו הקרוב לאורך שנים היה הרמן לוי. הרמן לוי היה המנצח האהוב על וואגנר ואף ניצח על הבכורה של פארסיפל (האופרה האחרונה של וואגנר).לוי ווואגנר היו קרובים עד מאד.כה קרובים, שבסיום חייו, ביקש וואגנר שלוי יהיה אחד מנושאי הארון שלו (כבוד שמעניקים רק למשפחה וחברים קרובים במיוחד).

הרמן לוי

וואגנר השעיר

וואגנר, היה כנראה אדם מורכב במיוחד. הוא גם היה כנראה אדם די נבזי, לא נחמד, אפילו מגעיל. לא סתם, כמעט כל מי שהיה לו חבר/מורה/עמית, הפך בסופו של דבר לאויב או שונא או במקרה הטוב התעלמות טוטאלית אחד מהשני (למשל עם ניטשה). אבל למרות הכל, ככל הנראה הוא לא היה אנטישמי בהרבה מהאירופאי הממוצע באותה תקופה.

 

מה שגם בטוח, שיש במוזיקה אנטישמים גדולים ממנו, יש במוזיקה נאצים מוצהרים. אבל וואגנר נשאר השעיר לעזאזל. יש להיות כנים, ולהגיד שגם שטראוס היה מוחרם בישראל עד סוף שנות ה80, אבל מאז הוא מושמע גם בפילהרמונית הישראלית. אורף, ככל הידוע לי, מעולם לא היה מוחרם. אז מה יש בוואגנר שהפך אותו לנס החרם הגרמני?

לדעתי האישית, היה הכי נוח והכי כלכלי להחרים דווקא אותו.

את מי אפשר להחרים? להחרים את אורף, שכל ביצוע של כרמינה בוראנה נמכר כליל בשניות, במקרה הטוב, במקרה הרע הופך לאירוע המוני באיזה פארק, או שטראוס שיכול להיכנס לרפרטואר של קטע פה או שם של תזמורות, מבלי לעשות מזה רעש וצילצולים.

זה בניגוד לאופרות האפיות של וואגנר, שלא מתאימות לכל מאזין, שדורשות השקעות ענק בתפאורה, בשביל להעלות אותן ולא תמיד מחזירות את ההשקעה. מוזיקה מורכבת שלא שומעים מתנגנת ברקע, אלא יש צורך רב להשקיע ולהבין.

כל זה עומד כרועץ לוואגנר, הופך אותו למטרה קלה ופותח את האפשרות להעמיד אותו כשעיר לעזאזל של המוזיקה בארץ.
שיש שיקול כלכלי העובדות קצת פחות מעניינות.

מסקנה

מזל שהיטלר לא אהב את בונו

מודעות פרסומת

הבעת האימה הגרמנית חלק I – מבוא להבעה עצמית ערפדית


סדרת כתבות חדשה עולה לבלוג. הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי. סידרה של 4 כתבות, הקדמה ושלושה ניתוחים תרבותיים של פסגות היצירה  של הקולנוע האקספרסיוניסטי, מטרופוליס, נוספרטו, והקיבנט של ד"ר קליגרי.

"הצל שלי ואני, רצחנו ביחד"

 הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי הוא זרם  קולנועי ואומנותי שפעל בתחילת המאה  בעיקר בין השנים 1919 עד בערך 1926, מה שמכניס את הקולנוע הזה לטווח של תקופת הראינוע, הסרט האילם, שזו גם תקופת בין המיצרים, בין שתי מלחמות העולם. הזוועות של מלחמת העולם הראשונה היו טריות מאי פעם.

הפצועים שחזרו מהמלחמה הזו, חזרו שבורים. שבורים לא רק במובן הפסיכולוגי של המילה אלא גם במובן הפיזי. הפגיעות שהותירה מלחמת העולם הראשונה על הלוחמים היו הקשות ביותר. חיילים שחזרו הביתה מכוסים תחבושות, פגועי גפיים, שרופים, עיוורים, מטורפים. כל  אלו מילאו את רחובות אירופה השלווה.

"מי מסתתר מאחורי המסכה? חתול מפלצת או חייל ממלחמת העולם הראשונה? "

מלחמת העולם הראשונה היתה גם  המלחמה המודרנית הראשונה. הפעם הראשונה שבה השתמשו בשדה הקרב  בנשק כימי, במכונות יריה, בטנקים, מטוסים. אפילו הטיל המונחה הראשון ראה אור, או יותר נכון הראה חושך, במלחמה הזו.
כל מה שאנחנו מכירים היום במערך המלחמה המודרנית, הפציע במלחמת העולם הראשונה. זו היתה הפעם הראשונה שהאנושות ראתה כמה נזק היא יכולה לעשות בעזרת המכונות של העולם המודרני. איך לרתום את כוח ההמצאה של המאה החדשה לקציר של דמים לשדות ההרג.
העולם של אחרי מלחמת העולם הראשונה היה עולם מפוקח יותר, עולם בו כבר לא בטוח שהמכונות המופלאות החדשות יעזרו לפתח את האנושות קדימה, אלא להפך, הן מסוגלות להחזיר את האנושות לתקופת החושך.

במקביל למלחמת העולם הראשונה, ובעיקר אחריה, צורת השילטון המלוכני התמוססה, והתחילו להתפשט אידאולוגיות האיזמים למיניהן (קומוניזם, פאשיזם, קפיטליזם, נאציזם, רובוטריקיזם).

"הטייס שלנו ח'ברמן, הוא יקח אותנו לסייבטרון"

עלינו גם לזכור את מקומה של גרמניה בסוף המלחמה. גרמניה היתה שבר כלי. גרמניה של אחרי המלחמה לא רק היתה מלאה בזומבים פצועים אלא גם באומה שבורה ומושפלת.
אך מאידך זו גם תקופה בה עולם התרבות הגרמני היה בפריחה.
הצמד ברכט/וויל הוציא את היצירות הגדולות שלו, בית הספר לאדריכלות- הבאהוס- נפתח ושינה לעד את האדריכלות, וכו… וכו…

 אקספרס יור-שלף (משלוחי אקספרס למדפים)

אבל מה הוא בעצם האקספרסיוניזם? האקספרסיוניזם הוא זרם אומנותי שהתחיל עם ואן-גוך, אחרי זה גוגן, מונק, ומשם התגלגל. החידוש הגדול של האקספרסיוניזם, זה שהוא שם את היוצר במרכז היצירה ואת הדרך שבה היוצר חווה את העולם בצורה הריגשית שלו עצמו. עד אותה תקופה היה נסיונות שונים לתפוס בציור את "האמת" של הרגע. היה נסיון לשחזר רגע אובייקטיבי, אם זה של נוף, אדם, או כל דבר אחר. האקספרסיוניזם מנסה לשחזר רגע סובייקטיבי, אם זה דרך ציור של נוף, אדם, או מאוחר יותר סתם בליל צבעים בלתי רציונלי.
ומה זה האקספרסיוניזם הגרמני? כמו שנאמר לעיל – רק בגרמניה, אהה, ובעיקר בקולנוע (היתה תנועה אקספרסיונסטית גם בציור אבל היא היתה פחות חשובה).

"לילה, לילה, מסתכלת הלבנה, על המשוגעים שבגינה"

מה מייחד את הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני ? ובכן כמה דברים מאוד בולטים.
דבר ראשון הנרטיב שלו. הסיפורים שיחליט הקולנוע האקספרסיוניסטי להעביר והדמויות בהן הוא משתמש כדי לעשות זאת. הסרטים האלו כמעט אף פעם לא היו איזה דרמה קטנה ונחמדה (חוץ מזריחה), או קומדיה רומנטית . זה בדרך כלל יהיה או מד"ב או פנטזיה. וכמעט תמיד שניהם יהיו טבולים טוב טוב במוטיבים חזקים של אימה– אם זה ערפדים (נוספרטו), אם זה זומבים (ד"ר קליגרי, טוב זה סוג של זומבי לא ממש), אם זה דרקונים ולוחמים(הניבולנגים),השטן (הסטודנט מפראג) ומדענים מטורפים (ד"ר מבוזה) או כל דבר מוזר אחר שאפשר לחשוב עליו.

"פני מלאך, הוא רצח לה והלך, פני מלאך, הוא מטורף כלכך"

דבר שני, באופן מפתיע הסרט יהיה מנוקדת מבט אחת סובייקטיבית (הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי אמרנו) .
הגיבור בדרך כלל יהיה קצת/הרבה…. משוגע.
במקרה הטוב הוא יהיה קצת מטורלל ולא לגמרי מאוזן, ופסיכי רצחני בעל נטיות פסיכופטיות במקרה הרע.

דבר שלישי, התאורה והתפאורה. הסרטים יהיו תמיד נורא אפלים, גם בסיפור וגם בתאורה. הצילומים תמיד יעשו בתוך אולפן סגור עם תפאורה מורכבת והרבה מאוד משחקים של תאורה וצללים. הדמויות תמיד תהיינה  מוארות בצורות מוזרות ובאור לא טבעי.

"על גגות ת"א, מישהו צעק הלילה, לא מקור לא מחום, כי אם מזומבים רצחניים"

התפאורה, תמיד תהיה קצת עקומה, היא תתן כל הזמן הרגשה שמשהו עוד רגע  נופל, דבר שבאופן תת הכרתי מפעיל אצל הצופה הרגשה של אי נוחות ומשאיר אותו על קצה הכיסא בהרגשה  שכל שניה משהו נורא עומד להתרחש.

אקספרסו משולש

הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי הוציא תחתו עשרות סרטים, אבל שלושה מהם השאירו חותם גדול במיוחד, שמהדהד עד היום ללא הפסקה.

הקיבנט של ד"ר קליגרי. אם כי לא הסרט האקספרסיוניסטי הראשון, הוא הראשון שהכיל את כל הסגנון לסרט אחד, ובעצם היווה מאז את תוכנית המתאר לשאר הסרטים, במיוחד בתחום התפאורה ועיצוב הדמויות.

הסרט השני, מטרופלויס.  מטרופוליס נחשב לשיא של הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי. הסרט שנעשה בשלהי הגל האקספרסיוניסטי ב1926, נחשב לאחת ההפקות הגדולות ביותר שנעשו בראינוע בכלל, כל שכן בקולנוע  הגרמני. הוא ללא ספק אחד מהיצירות היקרות ביותר של הקולנוע הגרמני (לא כולל את נצחון הרצון).

וכמובן נוספרטו של מורנאו. סיפור דראקולה (רק שהם לא הצליחו לקנות את הזכויות לסיפור, אז החליפו את השמות של כל הדמויות( שהשפיע בצורה ברורה על כל סרטי הערפדים עד היום (לא כולל את ההוא שנוצץ, לא יודע מי השפיע על השיקוץ הזה) ועל קולנוע האימה בכלל.

בפעם הבאה…. מטרופוליס עיר העתיד

מסקנה

ילדים, מי יכול לספור כמה פעמים הופיעו במאמר המילים "הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי"? בין הפותרים תוגרל מתנה מסין.

מבזק…מבזק…מבזק…מבזק…מבזק…מבזק…


מבזק מיוחד לכבוד פסח

קולנוע

קפטן אמריקה חוזר. מארוול ודיסני הודיעו השבוע שסרט ההמשך של קפטן אמריקה יצא כבר בעוד שנתיים, באפריל של 2014. הסרט החדש יהיה המשך ישיר לסרט האוונג'ר המתקרב למסך, ויהווה המשך ישיר לסיום הסרט. קפטן אמריקה ימשיך במאבק שלו למען אמריקה והעולם החופשי ובמקביל בנסיון שלו להסתגל לעולם המודרני בעזרת חברו ניק פיורי.

"ח'ברה!! רק פסח, בואו נרגע עם הל"ג בעומר הזה ! "

חדשות טובות וחדשות רעות. נתחיל עם הרעות: יהיה סרט המשך למשחקי הרעב (לקרוא ביקורת על הסרט אפשר כאן). החדשות הטובות: האולפנים הבינו שיש בעיה רצינית והחליפו את הבמאי. הבמאי גרי רוס, מי שביים בעבר את בילי אליוט ואת פלזאנטוויל, מצא את עצמו לראשונה מביים שובר קופות אימתני, שכנראה היה גדול עליו בכמה מידות. האולפנים נמצאים עכשיו בלחץ למצוא מחליף מכיוון שהסרט השני, ההתלקחות, אמור לצאת לאקרנים כבר בנובמבר 2013.

"אולי אני יכולה לצוד במאי יותר טוב?"

השור הזועם, אחד מסרטי האיגרוף הגדולים של כל הזמנים, סירטו של מרטין סקורסזה בכיכובו של רוברט דנירו, חוזר לסיבוב שני. בקרוב תתחיל העבודה על סרט המשך, השור הזועם 2. הסרט יהיה גם המשך וגם קדימון לסרט המקורי, ויתן נקודות מבט נוספות. אבל- וזה אבל גדול, בהפקה של סרט ההמשך לא דנירו ולא סקורסזה יהיו מעורבים בשום צורה ודרך.

 

טלוויזיה

מעורר השאול (Hellraiser), סדרת סרטי האימה של סופר האימה המצליח, קלייב בארקר, הולכת לפצוח בפרק חדש על גבי המרקע. סדרת הסרטים הציגה את הסינובייט, קבוצת שדים בלבוש סאדו מזוכיסטי, המחפשים לענות את גופם ונפשם של בני האדם. נכון לעכשיו לא ידוע הרבה על ההפקה, לא על העלילה ולא על השחקנים, אבל מה שכן ידוע הוא שככל הנראה קלייב בארקר לא קשור לסדרה.

"רותי! הקרובים שלך הגיעו לסדר?!"

באופן סופי נסתם הגולל על טרה נובה. חברת הטלוויזיה האינטרנטית, נטפליקס, אשר חשבה להמשיך להפיק את הסדרה תחת חסות הערוץ החליטה לוותר, והסדרה לא תשוב לעונה שניה.
על כוונת הביטולים עומדות גם  כמה סדרות נוספות, כמו אלקטרז החדש של גי' גי' אבראמס. גם סדרת הזאנר, פרינג' עומדת תחת גרזן הביטולים, יחד עם אחת שיודעת שאיבדה גובה בשנים האחרונות וגם החידוש לסדרת הקאלט ניקיטה כנראה לא ימשיך לעונה נוספת.
העיקר שהחיים זה לא הכל קיבלה 9 עונות.

מבזק…מבזק…מבזק…מבזק…מבזק…


אחד בפאריל מאחורינו
ופסח לפנינו
והחדשות על פנינו

קולנוע

טיפשים בלי הפסקה סיבוב שני. האחים פארלי, האחים שביימו כבר עשרות קומדיות מטורפות, וגם את הסרט הראשון של טיפשים בלי הפסקה, החליטו לביים לו סרט המשך. חשוב להדגיש שקצת אחרי הצלחת הסרט הראשון, יצא מעין המשך, טיפשים בלי הפסקה2 שהארי פגש את לויד, אבל לא האחים פארלי ולא השחקנים המקוריים היו חלק מההפקה הזו. הפעם, גם האחים פארלי כותבים ומביימים, וגם ג'ים קארי וג'ף דניאל חוזרים לתפקידים הראשיים. זה יהיה סרטם הראשון של האחים פארלי שהוא סרט המשך לסרט קודם שלהם.

צילום מישיבת התקציב האחרונה

ג'ימס בונד בשירות הוד מעלתה, רק שהפעם זה באמת. השחקן דניאל קרייג, מי שמגלם כיום את תפקידו של הסוכן החשאי המפורסם ביותר 007, גימס בונד – נקרא לשירות על ידי מלכת אנגליה בכבודה ובעצמה. קרייג התבקש על ידי המלכה לשחק את דמותו של בונד בסרט קצר.  הסרט עצמו מיועד להיות חלק מטקס הפתיחה של אולימפידת לונדון הקרובה.

והנה כבר הגיע הטריילר הארוך הראשון לזיכרון גורלי החדש, אפילו מתורגם.

 

עולים השבוע

טיטניק בתלת מימד– אותו סרט רק מימד נוסף. עדיין הטיטניק שוקעת בסוף,  ליאונרדו עדיין צעיר, אבל הכל בשלושה מימדים.

טלוויזיה

פרה אדומה?!

תוכנית טיולים קומית חדשה, יאצ'ק היה ראשון, אבל לא האחרון. תוכנית טיולים חדשה ברחבי הארץ בלווי הקומיקאית יעל נצר. בתכנית החדשה תגלם נצר שחקנית כושלת, שלא מצליחה לעבור אודישנים אפילו להצגת ילדים בקרית ים ולכן מחליטה לצאת לנסות את מזלה מחוץ לתל אביב. היא נשאבת לעולם החקלאות הישראלי וחווה שלל התנסויות משעשעות, שלא כולן כוללות שיטוט רומנטי בין הכרמים בשמלה פרחונית וכובע קש: היא מוצאת את עצמה מאכילה דגים בכלובים תת ימיים בלב ים, חולבת עגלים, מנסה את מזלה כדבוראית (בניסיון נואש לא להרגיז את הדבורים) רוכבת על סוסים עם חבורת בוקרים ברמת הגולן ומדריכה קבוצות חקלאים מכל העולם.
הסדרה בת ארבעה פרקים תשודר בערוץ הטיולים (27 ב-yes, 47 ב-HOT)