לאחר הרבה זמן שלא ממש הייתי כאן, הבלוג מתעורר שוב לחיים. לא מדובר בהנשמה מלאכותית או בזמן שאול. הבלוג, העולם המופלא של התרבות שוב אתכם.

הפעם אני אשמח לחלוק אתכם את נפלאות האינטרנט. אני מתאר לעצמי שלרובכם כבר יצא להכיר את המכשיר הנהדר הזה ונפלאותיו האין סופיות. אבל נדבך נוסף שלו שהולך וטופח בשנים האחרונות, הם אתרי המימון למיניהם. הידוע ביותר בהם בחו"ל הוא הkickstarter . אך גם בארץ יש כמה אתרים עבריים וכשרים כמו מימונה.

האתרים האלו הם בעצם מסלול עוקף תעשיה, מסלול עוקף מיין סטריים, מסלול עוקף מכשולים, להרבה מאוד יוצרים. השיקולים של החברות הגדולות, של "כמה אני יכול להרוויח עליו", או "האם יש לזה שוק?", כבר לא משחקות תפקיד. עכשיו כל אדם יכול להחליט באיזה יוצר ובאיזה יצירה הוא רוצה לתמוך. האומן פונה ישירות לתמיכת הצרכנים וכך לא רק שהוא מגדיל את הקהל שלו, אלא הקהל גם מגדיל את מספר האומנים, היוצרים והיצירות שיוצאות לאוויר העולם, שזו זכות לא מבוטלת בפני עצמה.

לאחרונה עלו בשניהם שני פרויקטים מיוחדים. הראשון הוא הפרויקט של אחי הצעיר, אודי בר-לב, שמחפש מימון לסיום האלבום הראשון שלו. אודי שיוצר בארה"ב הלך לכיוון המפתיע של מוזיקת קאנטרי. זמר ישראלי עם מבטא ישראלי שר שירי בוקרים באנגלית. שילוב מעניין ומבטיח. הוא העלה לפני כשבועיים את עמוד הקיקסטרט שלו וכבר הספיק לאסוף מעל ל3,000$.  באופן אישי אני חושב שהאלבום הזה יכול להיות אחת הפנינות היפות של עולם המוזיקה בזמן הקרוב. אודי הוא יוצר מוכשר ביותר, ואני לא אומר זאת  כי הוא משפחה, אני אומר זאת למרות שהוא משפחה.

הפרויקט השני ששמתי את עיני עליו, הוא פרויקט ישראלי,  באתר ישראלי בשם מימונה. הפרויקט הוא  של השחקנית והיוצרת זוהר אוריה. זוהר שהיא לא רק פנים יפות על המסך, היא גם יוצרת עם אג'נדה. יוצרים שלא רק רוצים ליצור יצירה אומנותית חדשה, הם רוצים שהיצירה הזו תשנה את העולם, בפועל לא רק על המסך. 

זוהר כתבה תסריט מיוחד במינו "מריה השחורה".  מריה השחורה, מספר על 24 שעות בחיי ילד אחד. הילד הוא אדי, ילד בן7, שנמצא במצוקה מתמשכת. נמצא במצוקה אך אף אחד מהסובבים  אותו לא שומע אותו, רואה אותו, או אמר דבר.

מה שעוד מיוחד בתמיכה בסרט של זוהר אוריה, היא עובדה שבאופן אוטומטי כשאתם תורמים לפרויקט שלה, חלק מהתרומה מופרש למקלט לנשים מוכות. ככה שבמקרה הזה זה 2 ציפורים ביד אחת, גיבוי והפקה לסרט חדש ותמיכה במעון לנשים מוכות.

לשני הפרויקטים עדיין אפשר להיכנס ולתרום, וגם לחפש פרויקטים נוספים שמדברים אל ליבכם. אנחנו כעת בעידן המידע ההמוני, שעבר כבר לעידן הצריכה ההמוני, וכעת לעידן התמיכה ההמוני.

למי שרוצה לינק ישיר אז :

לעמוד התמיכה בפרוייקט של אודי –  http://kck.st/16b2Bqg

לתמיכה בפרוויקט של זוהר מריה השחורה –  http://www.mimoona.co.il/Projects/1227

מסקנה

בעל המאה, הוא בעל לא רע בכלל, רק השאלה מה עם בעלת הכלה.

סקיפול, הסרט החדש בסדרת סרטי הריגול הבלתי נגמרת, ג'ימס בונד. הסרט החדש בסדרה, 23 במספר (אם לא סופרים את כולם, יש יותר), מחזיר אלינו את דניאל קרייג בתפקיד ג'ימס בונד. השנה אנחנו לא רק חוגגים את הסרט ה23 של ג'ימס בונד, אלא גם יובל לסדרה. סדרת סרטי בונד חוגגים השנה 50 שנה. 50 שנה שבהן הדמות של המרגל הבריטי כובשת לנו את מסך הקולנוע כל פעם מחדש, עם סרטים טובים יותר או טובים עוד יותר.

סדרת הסרטים של ג'ימס בונד התבססה על סדרת הספרים של הסופר הבריטי, איאן פלמינג. סדרת הספרים היתה פופלרית ביותר בתקופת שנות ה50 ותחילת השישים. אחד הספרים, קזינו ריואל, אף עובד לסרט טלוויזיוני כבר ב1954. אבל למעשה, רק ב1962 התחילה סדרת הסרטים הרישמית של בונד, עם הסרט דוקטור נו. הסרט המקורי, היה סרט דל תקציב שרוב האולפנים הגדולים ויתרו עליו, הסיבה העיקרית: הוא בריטי מידי.  רק המפיקים ביונטיד ארטיסיט היו אלו שהסכימו לזרוק לסרט סכום זעום של מיליון דולר, כדי להפיקו. כמובן שהסרט הפך ללהיט בין רגע, הפך את השחקן האלמוני/מר עולם שון קונרי, לאחד השחקנים והגברים הנחשקים ביותר והעלה את קרנה של MI6 (רשות הביון הבריטית) והממשלה הבריטית בעולם כולו. מאז כל כמה שנים, חוזר ג'ימס בונד אל המרקע והוא עושה את זה כאמור כבר 50 שנה, עם נוסחה קבועה ומשקה ביד, מנוער לא מעורבב. אי אפשר שלא לשאול האם אחרי 50 שנה יש עוד מה לחדש? האם בונד החדש הוא אותו משקה מנוער לא מעורבב שאנחנו מכירים, או אולי מישהו קצת ערבב אותו?

השם הוא בונדים, גי'מסים בונדים

בסרט החדש בונד עומד מול איוב מפתיע במיוחד! טרוריסט שפועל בצללים, בניגוד כמובן לכל 22 סרטי בונד האחרים שבהם עמד בונד מול טרוריסטים ואנשי הביון הסובייטים שפעלו בצללים.  אבל מה לגבי שאר הנוסחאות שנקבעו כבר בסרטי בונד הקודמים?  האם הסרט החדש עוקב אחרי אותה נוסחא? אז מה יש לנו הפעם? מרדף מרהיב ומהיר מתחיל את הסרט, יש.  מריבה והחלפת דברים בין בונד לאם, יש. אנטוגינסט מפחיד חסר מצפון, יש. נערת בונד, יש. פגישה עם קיו וקבלת ציוד נידרש למשימה, יש.

על פניו נראה שאכן, כל האלמנטים של בונד, כל האלמנטים שאנחנו כל כך מצפים להם אכן נמצאים שם. אבל וזה אבל גדול, אנחנו חיים בעולם פוסט מודרני, עם סרטים פוסט מודרנים וצופים פוסט מודרנים. קולנוע שמודע לזה שהוא קולנוע וצופים מתוחכמים שיודעים שזה סרט שיודע שהוא סרט.  הסרט עוסק הרבה מאוד בשאלה של מקום הזיקנה בעולם. אם זה בעולם הריגול ואם זה במבט רפלקסיבי, על מקום גיבור קולנועי זקן, בעולם של סרטי גיבורים צעירים וחזקים יותר.

M-הבית

מוטיב הזיקנה מופיע לאורך כל הסרט. כבר די בתחילת הסרט, כאשר גברת  M הקשישה שמגולמת על ידי ג'ודי דאנטש המדהימה, נקראת למשרד האחראי, שם מובהר  לה שעליה לפנות את המקום למישהו צעיר יותר, נגמר לה הסוס, ועליה לפנות את הבמה. כמובן שהיא לא תלך בשקט, אבל זו רק דוגמא אחת לקונפליקט הגילאים. קונפליקט נוסף אפשר לראות במפגש של בונד עם הQ  החדש. Q הוא שם הקוד של אחראי החפיצים (ג'דגטים) של ג'ימס בונד. Q  גם קבע שיא, עם השחקן דזמונד לואלין ששיחק ברציפות את Q  מ1963 (ברוסיה באהבה) ועד 1999 (העולם אינו מספיק), כשאת התפקיד האחרון עשה בגיל המופלג של 85. סביר להניח שהוא היה ממשיך להופיע בסרטי בונד, אלא מת באותה שנה.

אז נכון  שאחרי זה ג'ון קליז חילטר בשלושה סרטי בונד, אבל בריבוט החדש, של דניאל קריג, Q  נעלם קליל. בקזינו רויואל, ובקונטום של נחמה דמותו של Q  לא הופיע כלל. בסקייפול Q  חוזר והוא מגולם על ידי בן ווישי, צעיר כבן 30 (שאף נראה צעיר יותר).  עכשיו שQ  חוזר, מה הדבר הראשון שהוא יגיד? האם ישבח את בונד או פשוט יגיש לו מקל ארטיק שהוא גם פצצה גם שעון וגם עושה נעים בגב? האם הוא יזכיר את ראשי Q  לשעבר? לא. המשפט הראשון שQ אומר לבונד ולנו הצופים, בעודם השתיים מסתכלים על ציור באחת הגלריות של לונדון "תמונה עצובה, לראות ספינת קרב ישנה נגררת לפירוק, זה סופו של דבר להזדקן ולמות". בונד לעומתו מטיח בQ  הצעיר "עדיין יש לך ח'צקונים". במפגש הבין דורי הזה אפשר לתמצת את הסרט.

דניאל קרייג אומנם לא השחקן הכי מבוגר ששיחק את ג'ימס בונד. קרייג היה בן 38 שהתחיל לשחק את ג'ימס בונד ובסרט האחרון היה רק בן 43, שזהו בדיוק אותו הגיל שבו התחיל רוג'ור מור את קריירת הבונד שלו. אבל יש משהו הרבה יותר בוגר ביציבה ובמבט של קרייג, שלא היה באף אחד מהבונדים האחרים. אם שון קונרי שיחק סוכן חשאי שרירי וחסון רודף שעשועים, ורג'ור מור שיחק נער פליבוי שבעיקר מחפש הרפתקאות. דניאל קרייג, מקרין לנו בונד שמבין את כובד האחריות שמונחת על כתפיו.

שוב סגרו את הפונדק של כושי!?

פעם ראשונה, שבונד באמת צריך לעמוד מול המוות, מול הזיקנה, מול האומה ולקבל החלטה אחראית, האם הוא כבר זקן מידי? הסרט הזה, הוא ללא ספק הסרט האישי ביותר מבחינת בונד, שבו אנו מגלים הרבה יותר על עברו מכל הסרטים האחרים גם יחד. העומק הזה שפתאום החדירו לדמות גורמת לנו לחיבור אפילו עמוק יותר. זה כמו שמכר שאיתך כבר 50 שנה, נפתח אליך לפתע ומספר לך את סיפור חיו הקשה. אתה לא יכול שלא להתרגש מהביטחון שצץ  אצלו פתאום אחרי כלכך הרבה שנים, שלפתע הוא החליט להעניק לך. וזו הגדולה של הסרט הזה. לא המשחק המדהים של כל השחקנים, לא האפקטים המרהבים ואפילו לא הנופים המטרפים. זו האינטימיות שפתאום בונד חולק איתנו.

ולכן כנראה ללא הרבה ספקות, וללא הרבה קרבות, סקייפול הופך להיות סרט הבונד הטוב ביותר. ויחד עם סקייפול, דניאל קרייג הופך בהרף עיין להיות הבונד הטוב ביותר שהיה מעל מסך הקולנוע .

מסקנה: אם השמים נופלים, אז שיפלו למעלה.

לופר הוא סרט המד"ב החדש מבית היוצר של בריק, הבמאי ותסריטאי, ריאן ג'ונסון. לא מכירים? לא מפתיע אם כי חבל. ג'ונסון הוא אחד הבמאים העולים בעולם הקולנוע, במאי מתוחכם עם סרטים חכמים להפליא. סרטו השני, האחים בלום, היה אף מתוחכם מידי, יש אפילו האומרים מתחכם מידי ולא ממש צלח. לופר הוא סרטו השלישי.

לופר מתרחש בעתיד הקרוב (יחסית) ב2047. בעתיד הקצת יותר רחוק (2080 בקירוב) ימציאו מכונת זמן. מסע בזמן יהפוך בין רגע לעברה פלילית ובלתי חוקית. כמו כל דבר בלתי חוקי ופלילי הוא ירתם על ידי העולם התחתון, וישתמשו בו, לא בכדי לשנות את העבר, לא בכדי לשדוד בנקים, אפילו לא בשביל לקנות מניות של פייסבוק במחיר הריצפה ב2012 לפני הנסיקה המטורפת ב2014. לא, מסע בזמן משומש בשביל לשלוח מטרות לעבר, בכדי להירצח, משהו בסגנון לישון עם הדגים רק במקרה הזה זה לישון עם שעונים.
כאשר המאפיה שולחת לעבר מטרה כזו, ממתין לו רוצח מטעם, עם רובה בהיכון, שפשוט דואג להעלים את הבחור המסכן. הרוצחים האלו נקראים "לופרים". למה לופרים אתם שואלים? ובכן, כי בסופו של דבר, ישלחו אליהם את הגרסה המבוגרת של עצמם, והם יסגרו לופ כאשר הם ירצחו את עצמם.
בעתיד הזה חי ג'ו, אשר מגולם על ידי, ג'וזף גורדון-לוויט, רוצח צעיר ונינוח. שכל רצונו הוא להרוויח קצת כסף ולפרוש לצרפת. אך הכל מתהפך כאשר ג'ו המבוגר שמגולם על ידי ברוס ווילס, נשלח לטיפולו של ג'ו הצעיר.

ג'ו המבוגר גובר על בבואתו הצעירה, לא לפני שהוא מספר לו, שהוא במשימה מטעם עצמו, לא רק בניסיון להתחמק מגזר דין מוות שהמאפיה כפתה עליו. אלא גם על רצונו לנקום בבוס החדש של המאפיה, הכיצד? התוכנית היא לרצוח אותו בעבר, בעודו רק עולל צעיר (שליחות קטלנית מישהו?).

זה הסיפור הכללי של הסרט בלי להיכנס לפרטים וספוילרים מרובים מידי.

"הם מאחרים ב15 דקות, זה אומר שאני מקבל פיצה חינם?"

הסרט כבר הספיק ליצור גל של הייפ וציפיות. גם במאי צעיר ומבטיח, גם גורדון לוויט, שכבר מזמן כל דבר שהוא נוגע בו, הופך לזהב. גם לא לשכוח, ברוס ווילס, הכוכב של סרט המסע בזמן המושלם ביותר שנוצר עד היום – 12 הקופים (שאפשר ואף רצוי לקרוא את הכתבה המרתקת עליו כאן). סרטי מסע בזמן, הם כבר מזמן ז'אנר קולנועי אהוב ופופולארי: שליחות קטלנית, בחזרה לעתיד, ביל וטד וכמובן בראש הפירמידה, 12 הקופים. 12 הקופים הוא סרט המסע בזמן, עם הכי פחות פרדוקסים ועם השלמות הסיפורית הגדולה ביותר שנוצר בז'אנר המסע בזמן, בהוליווד בפרט ובקולנוע בכלל.

"אני אוהב אותך, כאילו היית בשר מבשרי"

לכן, כאשר אתה שומע את שלושת השמות האלו, ג'ונסון, לוויט, ווילס בסרט אחד של מסע בזמן, אתה מגיע עם ציפייה לסרט שייתן פייט טוב לסרט כמו 12 הקופים, אך מסתבר ששלמות מסוג זה מגיעה רק פעם בדור.

שלא תבינו לא נכון, לופר, הוא סרט כיפי, הוא חכם, הוא  גורם לך לחשוב, הוא מעורר,  הוא משוחק נפלא, הוא מרגש, הוא מותח, אבל הוא בעיקר מלא חורים כמו גבינה שוויצרית.

הדרמה האנושית, שעומדת במרכז הסרט, היא ללא ספק עמוד השדרה של הסרט, וזה עמוד שידרה חזק ויציב. גם אם הסיפור מזכיר לנו בצורה ברורה את סיפור האהבה של שרה קונור, בשליחות קטלנית. בסרט הזה הדגש הוא על הדרמה האישית, ולא על המרדף הבדיוני. המשחק האמין של כל הנוגעים בדבר. לוויט מזמן כבר הראה שהוא כנראה הכוח העולה בשמי הקולנוע, גם ההוליוודי וגם העצמאי. ברוס ווילס שוב הוכיח שהוא גם שחקן, ולא רק כוכב אקשן וגם הופעתם של שחקני החיזוק, ג'ף דניאל הותיק ואמלי בלנט עבר בצורה משכנעת וטובה.

"אתה תתחתן איתי, ונגור עם ההורים שלי בעכו, ברור!?!"

העולם הבדיוני שיצרו בסרט, הוא עולם בדיוני אמין, העתיד עדיין מלוכלך, מזוהם ולא נעים בדיוק כמו ההווה.

הבעיה העיקרית של הסרט היא עניין המסע בזמן, וההבטחות שהועלו בפני הצופים. בסופו של דבר, התחושה היא שהשאירו אותנו עם פחות מידי טוויסטים מעניינים, טוויסטים שהיה אפשר לעשות מהם מטעמים בסרטי מסע בזמן, ומצד שני דווקא השאירו אותנו עם חורי ענק בעלילה.

"בפעם ה1000, אני שונא ג'וקים, אני לא מפחד מהם!"

בסופו של דבר, לופר, הוא ללא ספק סרט המד"ב המיוחד והטוב של השנה, אבל בניגוד לשמו, לופ לא יהיה כאן.