מלאכי שרת – ספר שני


"היא אמרה לי שהיא תהייה איתי לנצח!!"



מלאכים. בפרק הקודם דיברנו על שנות ה80 וה90,  תקופה בה מלאכים היו קנאים ומבולבלים. אבל מה המצב היום באלף החדש? בתקופה בה ישו  לא חזר כמו שקיוו, התאומים נפלו, אמריקה התחזקה גם  בדת וגם בשנאה, איפה אלוהים והמלאכים בכל העניין הזה ?

הראש הגדול שבעננים !

 

הסרט הראשון שנדבר עליו נעשה על התפר, עוד לפני אסון התאומים, ובאמת יש בו קצת מהעשור הקודם וקצת מהעשור החדש – דוגמה (Dogma), של קווין סמית. הסרט יצא ב99 והיה אמור להיות הפריצה הגדולה (הניסיון השני) של קווין סמית למיינסטרים האמריקאי.  הסרט עוקב אחרי שני מלאכים- אחד מהמלאכים הצופים, ומלאך המוות לשעבר- שהוגלו מגן עדן לויסקונסין למשך כל ההיסטוריה האנושית.  הכל טוב ויפה עד שמישהו מגלה להם פירצה בדוגמה הקתולית, פירצה שתגרום לצו האלוהי הפוקד עליהם להתבטל.  ומנגד נמצאת ברטיני שעליה מוטלת המשימה לעצור מבעדם להגיע ליעד.

בחצי הראשון של הסרט הם אכן מתנהגים כמו שאנחנו מצפים ממלאכים בעשור הזה להתנהג. הם קצת מבולבלים, מקנאים בבני האדם, לא מבינים כיצד בני האדם מתכחשים לאל, ובינינו, קצת אוהבים לעקוץ ולהתעלל באנשי הדת. מתוך רגשות הכמיהה הביתה, הם רוצים לחזור להרגיש בחום האלוהי של גן העדן.

אך בחלק השני של הסרט מתברר שהתוצאות של מעשיהם היו הרסניות, לא רק כלפי עצמם, אלא כלפי היקום כולו. התכנון שלהם לא היה מפר צו אלוהי, אלא היה מבטל אותו כליל, דבר שהיה הופך את דברי האלוהים, אירוע שהיה מתחיל אירועי שרשרת, שבסופם העולם כולו היה חדל מלהתקיים. מדוע?

כי העולם כולו בנוי על מילת הבורא, ולבטל את מילת הבורא משמעו לבטל את הבריאה כולה.

"אני חושב שדרסתי חתול"

 

אז נכון, הסרט נעשה לפני קריסת התאומים, אבל אווירת הפנאטיות הדתית היתה באוויר.  פיגועים בשם האל לא היו דבר חדש, הקנאות הפנאטית של הכנסייה הקתולית, פרשות השחיתות ואונס הילדים – הדת התחילה כבר אז להעלות אדים של סירחון- וקווין סמית' הריח אותם.

הסרט עצמו טומן בחובו ביקורת עצומה כנגד כל הממסד הדתי, ולא טורח להכות מהגדול לגדול. ביקורת המצביעה על העובדה שאלוהים מכור למשחקי ילדים, שהכנסייה היא מקור להשמדת הבריאה, שארכיבישוף הוא יצור חלקלק ונכלולי, ועד אחרון המאמינים (או מאמינות) שהולכים לכנסיה רק בשביל שיהיה קצת זמן לעבור על הצ'קים.

"זה לא הגודל שקובע, זה איך שאתה מזיז את הכנפיים"

נכון שזה היה לפני 9/11, ונכון שסוף העולם (או לפחות סוף האימפריה האמריקאית) נראה כמו משהו בדיוני ולא באמת נתפס, אבל כשקווין נשאל על זה הוא אמר שבאמת אחרי 9/11 הוא התחיל לחשוב על סרט המשך לדוגמה, הוא  טען שזה בדיוק התרחיש שהוא פחד ממנו בדוגמה, שבגלל כתבים דתיים האנושות תכלה את עצמה. הוא גם אמר שהוא רצה לעשות המשך לדוגמה, אבל היה לו ברור שהוא יצטרך גם להתייחס לאסלם- וכאן הבעיה. הוא יודע שברגע שהחברה האלה עצבניים עליך, זה כנראה הסוף שלך. לכן הוא ירד, נכון לעכשיו, מהרעיון של סרט המשך.

"אני נשבע!"

סרט נוסף שנוגע בתמה של מלאכים בני אדם ומה שביניהם, הוא סרט הפעולה/אימה בכיכובו של קיאנו ריברס. הסרט מבוסס על סדרת הקומיקס של DC קומיקס. הדמות עצמה –קונסטנטין- היא פרי עטו של אלן מור (הפוסט על מור כגאון).  קונסטנטין הוא בלש פרטי/מדיום המתמחה בחקירות של עולם השדים והעולמות העליונים. גם בסרט הזה הרשע המרכזי הוא לא אחר ממלאך, ועוד איזה מלאך ! לא אחר מאשר המלאך גבריאל. המלאך גבריאל, גם הוא בדומה למלאכים של דוגמה, רוצה להביא להשמדת הארץ והבאת בנו של השטן לשלטון על עולם בני האדם.  במשך השנים הפך גבריאל מריר על הישועה שבני האדם מקבלים, והוא, כמלאך, לא זכאי לה.

שוב חוזר על עצמו המוטיב של הדת הקנאית, וכאן זה מלאך בודד שפועל לבד ומחליט למרוד נגד האנושות כולה. זאת שוב ההרגשה של נטישה. שימו לב שבסרט מופיע המלאך גבריאל כשהוא כביכול מיצג את כוחות השמים, מופיע באלתזר (לא הפוקימון) שהוא שד מהגיהינום, ובסיום אפילו מופיע השטן, לוציפר, בכבודו ובעצמו. מי חסר במשואה הזו? נכון, הכל-יכול. אם השטן טורח ומוצא את הזמן להתערב במה שקורה כאן, למה לשני אף פעם אין זמן?

אפשר חתימה, דיויד בואי ?

 

זו חלק מההרגשה של פוסט 9/11, ההרגשה בעולם ריק שבו אלוהים הוא נוכח-חסר, רוב האמריקאים עדין מאמינים באלוהים, רובם הגדול עוד צובא על הכנסיות בימי ראשון, והם עדיין צריכים לחיות עם הטראומה הלאומית הזו.  זה בדיוק הריק הרוחני עליו הסרט מדבר.

אחד הדוגמאות הטובות ביותר היא סרט אימה שלא ממש הצליח, בשם לגיון המלאכים (Legion )
האמת, זה לא נכון להגיד שהוא לא ממש הצליח. בשבוע הראשון שהוא יצא, הוא היה מספר 2 בקופות כשמספר 1 היה אווטר. שבוע אחרי זה הוא כבר נפל למקום 7, ואז צנח יותר מהר מפואד בלי מצנח. למרות שפול בטני (נפלאות התבונה, סיפורו של אביר) משחק שם את מיכאל, אחרון המלאכים שעומדים לצד האנשים, הסרט נכשל. אבל הרעיון של הסרט לא מקורי, שוב מלאכים מנסים להשמיד את האנושות, לטבוח באנשים. ההבדל הרציני הפעם הוא שמי שעומד מאחורי כל זה  הוא לא אחר מאשר אדון עולם. הוא שלח את המלאכים להשמיד את האנושות, כנראה שמבול זה פאסה. ורק מיכאל הופך למלאך סורר שמנסה להציל את קבוצת האנשים האחרונה ואת המשיח החדש.

אתה שמח לראות אותי או שיש לך כנף בגב/סכין בכיס/ רובה ביד?

 

הסרט עצמו די משעמם וחוזר על 1000 סרטים שראינו לפני זה. חוץ מהרעיון שהפעם גם להוא במרומים נישבר מאיתנו. והוא אפילו לא הפך לנוכח-נפקד, אלא שעכשיו הוא מי שעומד מאחורי ההשמדה.

האלף החדש מאופיין במשבר אמונה חריף שבא לביטוי בקולנוע. אם בסוף שנות ה70 ראינו סידרה של סרטים על אלוהים חביב וזקן שעוזר לאנשים ומצחיק אותנו, האלוהים של האלף החדש הוא אפאטי במקרה הטוב , ילדותי במקרה המסוכן ונקמן מריר במקרה הרע. ההרגשה של העם האמריקאי היא שאין כבר על מי לסמוך, זו ביקורת שלא מופנה רק כלפי הדת אלא גם כלפי הממשל, הממשל שהיה כל יכול, עמוד השידרה של האומה הולך ונחלש, הולך וניכשל, הולך ומאבד עצמו לדעת.
עולם שבו האזרח הקטן חסר כוח מול איתנים כאלה גדולים המנסים להכשיל אותו, אם בכוונה ואם בטיפשותם .

Surfs up!!!!

 

מסקנה

אין אלוהים, או שיש, אז אין נשיא אמריקאי ? המממ תשאלו את הלובים

מלאכים נופלים – ספר ראשון


מלאכים, אותם יצרים שמימיים, משרתיו של הגדול מכולם, והשומרים האישים של האנושות. האומנם?!
נתחיל השבוע  סדרה של שתי (אולי שלוש) כתבות על אותם שליחי האל,  וכיצד התגלגלו לאן שהתגלגלו.

משולש שווה צלעות

לאורך ההיסטוריה שלנו מלאכים היו חלק בלתי נפרד מדתות המערב, מראשי המונוטאיסטיםאברהם, ועד אחרון הנביאיםמוחמד.
המלאכים בתנ"ך הם לרוב לא יותר משליחים. תפקידם הוא להעביר את דבר האל או לבצע משימה מטעמו.

ואכן פירוש המילה מלאך בעברית הוא שליח. ולכן הסמיכות "מלאך האלוהים" שהפכה את המילה מלאך לשם נרדף ליצור שמימי.
שמות אחרים המקושרים ישירות לאותם יצורים הם השרפים והכרובים.
האמת היא שבתנ"ך המלאכים מוזכרים, אך הם כמעט לעולם ללא שמות. השניים היחידים שמוזכרים בשם הם מיכאל וגבריאל (לא להתבלבל עם עזריאל וגבריאל מחגיגה בסנוקר).

אל תרתח אדון גבריאל, אל תרתח

במסורת היהודית, במיתולגיה, בספרים החיצוניים וכו'… ישנם הרבה יותר מלאכים עם שמות ותפקידים לכל אחד, כמו רפאל (אחראי על הרפואה), אוראל (אחראי על הגעתנו למקום חפצנו) מטטרון (המלאך הראשי). בנצרות וביהדות התפתחה ספרות ענפה סביב המלאכים, חלקה מיתית כמו ספרות ההיכלים וחלקה סיפורית, כמו הגירוש מגן עדן. אבל כולם נכתבים ביראת כבוד .
בתרבות המערבית, במיוחד מהמאה ה15, מלאכים נתפסו כשומרים אישיים של האנושות, ושל המאמינים (איש איש בדתו). והמושג "מלאך שומר" הפך להיות נפוץ ושגור בכל פה. לא זאת בלבד, אלא שגם הנוצרים התחילו להאמין שכל מי שנופח את נשמתו בעולם הזה ועשה הטוב בעיני האל, עולה השמימה ויכול לקבל כנפים ולהפוך למלאך,דבר שהביא לאינפלציה מטורפת במלאכים.

תמונת מחזור- מחזור 625 לספירה

אבל משהו קרה בכמה העשורים האחרונים, משהו שהפך את היוצרות. לפתע צצות להן יותר ויותר יצירות שמציגות את המלאכים באור שונה, באור דמוני או נלעג או קנאי.

לפתע היצור המיתולוגי השמיימי הזה, מוכתם בצבעים הכי לא מחמיאים של האנושות.
הניצנים הראשונים של התופעה התחילו בסוף שנות ה70 תחילת ה80, עם סרטים כמו "או אלוהים" ו"השמים יכולים לחכות". למען האמת, תמיד היו קומדיות "מלאכים", שהמפורסמת בהן, "אלו חיים נפלאים" (It's A Wonderful Life)) מ1946, המספר על מלאך שעוזר לאדם מדוכא למצוא טעם בחיים ובזכות זאת מקבל את כנפי  המלאך שלו.

"אז מה עם פיטרו אותי, אין לי כסף ואישתי בוגדת בי? העיקר שלא העלו את מחיר הדלק

אבל גם הסרטים הללו, גם אם היו הומוריסטים, עדיין הראו את המלאך כדמות שמיימית קדושה שכל רצונה הוא לשרת את האל ואת מאמיניו.

ב1987, התחיל לזוז משהו. באותה שנה יצאו שלושה סרטי מלאכים, כל אחד בכיוון אחר.
הראשון, שלא ממש שווה להתעכב עליו, "דייט עם מלאך", קומדיה רומנטית שמאלצית סתמית שנשכחה לגמרי.
הסרט השני היה יצירת המופת של הבמאי הגרמני וים ואנדרס, "מלאכים בשמי ברלין" (Wings of Desire).

קרקס ברלין

הסרט הוא סרט אומנותי, אבל עוקב אחרי סיפור נרטיבי ברור. הוא מספר את סיפורם של שני מלאכיםקסיאל ודמיאל. הם כמו כל המלאכים, היינו, מסתובבים בין הבריות, רואים אך בלתי נראים. מלאכים מתבוננים בעולם, אבל לא יכולים לחוות אותו בצורה חושית. הגשמיות של מלאך לא קיימת. עבודתם היא לתעד את ההיסטוריה, פועלם ומחשבותיהם של האנשים, במקרה שלהם אלו הם תושבי ברלין.
אך כאן מגיע הטוויסט. דמיאל, מי שהיה חייל בצבא האלוהים מאז הבריאה, מואס בקיומו המטהפיזי ומקנא בבני האדם. הוא רוצה להרגיש,לגעת , לכאוב. במקביל דמיאל גם מתאהב באמנית טרפז. הרגשות הללו שלו כלפיה גורמים לו אט אט להישאב לתוך העולם הגישמי, עד אשר הוא מצליח להיפטר מכסות המלאך שלו ולהפוך לבן אנוש. במעבר שלו עוזר לו מלאך אחר שעשה את המעבר הזה, ועכשיו הוא שחקן קולנוע מוערך, פיטר פאלק (קולמבו, הנסיכה הקסומה) שמשחק שם את עצמו (סוג של). הסרט מסתיים בזה שבסוף דמיאל מתאחד עם אהובתו. ב93 יצא גם סרט המשך.

קולמבו בתעלומת הגרמני החדש

בסרט הזה אנחנו רואים בפעם ראשונה מלאך שממש מקנא בבני האדם, שאחרי נצח, הוא רוצה את מה שאין לו , את הגשמיות. זה אומנם סיפור אהבה, אבל הרצון הזה להרגיש להיות חלק מהעולם ולא סתם דמות בעולמות העליונים. ואנדרס מציג כאן את המלאכים כיצורים בודדים ומדוכאים שפועלים על אינרציה. משהו בחדווה של המלאך הלך לאיבוד.

לעומת זאת, באותה שנה יצא סרט אחר של במאי לא פחות איכותי, אלן פארקר (החומה, בירדי), ליבו של אנג'ל ( Angel Heart ) עם רוברט דה נירו ומיקי רורק בתפקידים הראשיים.

כאן מסופר על דמות אפלה ששוכרת את אנג'ל, בלש פרטי, בניו ארלינס כדי שימצא מוסיקאי שנעלם. מי ששוכר את שרותיו הוא לואיס סייפר (רוברט דה נירו) שזה משחק שמות משעשע, לואיס סייפרלוציפר. על פי המיתולוגיה הנוצרית, לוציפר היה מלאך שסרח ומרד באלוהים, הפסיד, גורש, ומאז הוא במלחמה על נשמות האנשים,
במקרה הזה על נשמתו של אנג'ל.


סצנת הביצה המפורסמת מהסרט

אנג'ל לא נקרא אנג'ל (מלאך) בכדי. אם סייפר הוא השטן, אז אנג'ל הוא המלאך. לא לשוא עבודתו היא כבלש פרטי. הוא עוקב אחרי אנשים ומשתדל להיות רואה ואינו נראה, בדיוק כמו המלאכים שסקרנו קודם. מלאכים ,לפי סיפורי המקרא, נראים בדיוק כמוני וכמוךהם ללא כנפים, ללא יכולות מיסטיות, וכך גם אנג'ל. בסרט זה אנג'ל הוא ללא ספק לא קדוש. הוא שותה, הוא אלים, הוא מבולבל, ובסוף אפילו מוצא להורג באשמת רצח. סוף הסרט הוא התמונה בה אנו רואים את אנג'ל יורד במעלית אל השאול, משמע, לא רק שהוא מלאך פגום, הוא גם מלאך שהשטן הצליח לתכסס אותו עד שהוא נשבר וירד לשאול.

ההצגה הזו של מלאכים היא חלק מתהליך שבירה שישנו באומנות ובסיפורת כבר תקופה, הרצון הזה של הפוסטמודרניזם, לקחת כל חלקה טובה, לפרק אותה לגורמים ולבנות אותה מחדשמפוררת.

ב96, יצא "מיכאל" עם ג'ון טרבולטה. מסופר שם על המלאך מיכאל שיורד לארץ בשביל חופשה קצרה, ועל הדרך לחבר זוג אוהבים שמאסו באהבה. הסרט מציג את מיכאל כדמות קצת מגוחכת שלומיאלית ותמימה אבל עם לב גדול, מעין נער חווה שהגיע לעיר הגדולה בחיפוש אחרי עשיית צדק. הסרט היה הצלחה בקופות, אבל כמעט נשכח לגמרי מהזיכרון הקולקטיבי שלנו.

מר וגברת מוות

כך גם בסרט , לפגוש את ג'ו בלאק מ98. אם ב"ליבו של אנג'ל" נתקלנו בלוציפר, עכשיו אנחנו נתקלים במלאך המוות בכבודו ובעצמו, אותו אחד מחדגדיא שמחליט שהוא צריך חופשה, ונשאר לארוחת ערב אצל הקורבן הבא שלו, שם הוא מתאהב בבת של אותו ז"ל בקרוב. גם כאן, לקחת משהו אימתני כמו מלאך המוות, הוא ולא אחר, ולהפוך אותו לדמות תמימה שכמו כולנו מחפשת אהבה, הוא סוג של נסיון לתפוס את השור בקרניו ולהראות לנו שהמוות אינו כזה נורא. למען הגילוי הנאות, יש לציין שסרט זה הוא חידוש לסרט משנות ה30, "המוות יוצא לחופשה". אך שם הטון, כמו ברוב הסרטים של התקופה, היה קצת פחות רציני. בגירסה של 98 המוות לוקח את עצמו ברצינות תהומית, והסרט עצמו מצולם בתאורה מאוד נמוכה.

אולם השבירה האמיתית תגיע עם גל סרטים בעשור הראשון של שנות ה2000, סרטים כמו דוגמה, הליגיון ועוד כמה, שעליהם נדבר בשבוע הבא.


מסקנה

ללכת לבית הכנסת, ולבקש יפה ממלאכי השרת שישארו שם. ואם הם חושקים בחופשה, שינפשו באלבקורקי