ערפדים, מה עוד אפשר להגיד עליהם שלא נאמר? לא הרבה, אבל אנסה להגיד את זה בצורה אחרת. אולי בכל זאת אצליח לחדש דבר או שניים.
ז'אנר סרטי הערפדים הוא אחד מתתי הז'אנרים של ז'אנר סרטי האימה. נעשו יותר סרטי אימה על ערפדים מאשר על כל מפלצת/יצור אחר בקולנוע.
אומנות האימה היא ז'אנר שהתחיל להתגבש בערך בסביבות זמן כתיבתו של הרומן "פרנקשטיין" של מרי שלי, שהמשיך להתגלגל ולהשתכתב ברומנים ובמחזות השונים. על הגל הזה קמו סיפורים דומים, והתגבשו לכדי מה שנקרא היום "הספרות הגותית". הספרות הגותית היא האמא הרוחנית של כל ספרי וסרטי האימה.
הערפדים הופיעו בקולנוע בערך באותה תקופה בה הופיע הקולנוע. סרטי ערפדים היו בין סרטי האימה הראשונים. סרט הערפדים הראשון שיש לו תיעוד (אם כי אין שום עותק שלו) הוא מ1909, ערפד החופים. גם סרטי הערפדים, בטח הראשונים, שאבו את עצמם מהספרות הערפדית שכבר היתה ענפה באותה תקופה. חשוב להדגיש שבאותה תקופה ערפדים לא ניצנצו באור השמש ואף אחד, כולל הערפדים, לא היה צמחוני.
צריך לזכור, שערפדים הופיעו כמעט בכל התרבויות, גם העתיקות, המרוחקות והלא קשורות. כמעט לכל עם היה סיפור על יצור מהמתים שחוזר לשתות את דם החיים. האזכור הספרותי הקדום ביותר שהשתמר על ערפדים הוא באודיסיה של הומרוס בסוף המאה ה8 לפנה"ס.הערפד המודרני התחיל להתפתח במזרח אירופה במאה ה18, משם נפוץ לרחבי אירופה ומשם לעולם החדש (אמריקה הצפונית והדרומית).
בכל מקום ערפדים קיבלו סממנים אחרים. למשל, באוסטרליה הערפדים הם ממש קטנים, מסתתרים בעצים ומוצצים את הדם דרך האצבעות.
לערפד הבולגרי יש נחיר אחד. בצ'כיה, כמו בצכ'יה, הערפדים היו תוקפים רק כשהם עירומים. אפילו ערפדי הרי רוקי בארה"ב מוצצים דם דרך האוזן בעזרת האף שלהם.
אבל לכולם יש כמה דברים משותפים – כולם שתו דם אנשים (חלקם רק של תינוקות)- ורובם נראו כמו אנשים רגילים, לפחות חלק מן היממה.
עד המאה ה19 ערפדים היו מפלצות חסרות בינה, משהו בדומה לזומבים. הם היו יוצאים, תוקפים ,חוזרים. לא היתה להם שום מערכת רגשות או זיכרון מהחיים הקודמים. אבל אז הגיע לורד ביירון, המשורר הבריטי, והפך את הערפד ליצור אינטליגנטי ומלא חיבוטים נפשיים. ביירון צייר תמונה של ערפד אומלל שנקרע נפשית מעצם היותו ערפד. הוא כתב על זה את פואמת הכופר The Giaour (1813).
לא אוזן תשמע לא לשון תספר,
את עינויי נשמתך במישור האחר!
אך ראשית, עלי אדמה כערפד שנקרא,
גופתך מתוך קברה תקרע:
אז בבעתה תרדוף את מקום מושבך,
ותמצוץ את דם גזעך;
ומבתך, אחותך, אשתך, אלו הנשים,
בחצות הליל תנקז את עצם החיים;
אך תתעב את המשתה אשר בלי-בחירה
מוכרח להזין את גווייתך הזועמת, החיה:
(תרגום, אלמוני)
ב1872 כתב הסופר האירי שרידן לה פנו (Sheridan Le Fanu) (1814-1873) נובלה גותית בשם "קרמילה" (Carmilla) (1874). הסיפור מתרחש בטירה מבודדת ביערותיה של אוסטרליה. בעקבות תאונה דרכים מבוימת, ילדה קטנה וחולנית, קרמילה, מצטרפת אל המשפחה ב"אופן זמני". הכול טוב ויפה, אבל מספר שנים קודם לכך, כשהייתה בת 6, חלמה לאורה בת המשפחה חלום בו ראתה את קרמילה. בחלום קרמילה ליטפה אותה וגיפפה אותה ואז נשכה את צווארה. כשהיא התעוררה קרמילה לא הייתה שם אבל הסימנים בצוואר היו ההוכחה שזהו לא חלום רגיל. קרמילה היא ערפדית המנסה לפתות את לאורה.
בראם סטוקר (Bram Stoker) (1847-1912) כתב את דרקולה (Dracula) (1897). הספר של סטוקר הפך לרב מכר ושינה את התפיסה שלנו כלפי ערפדים. סטוקר מדבר על זר שמגיע מטרנסילבניה (מזרח אירופה ) ורוצה לקנות בית ולהשתקע בלונדון. הזר הוא דרקולה -ערפד שמסמל את הזרים שהתחילו לזרום ללונדון באותה תקופה. אצל סטוקר השתרש עוד סממן של הערפד וזה המיניות. בדרקולה הערפד הפך לצייד המשתמש במיניות שלו על מנת לצוד את קורבנותיו. דרקולה הפך לסיפור הערפדים הקנוני הראשון אשר הכניס את הערפדים לתודעת הספרות.
בתחילת המאה ה20 הצטרף הקולנוע לעולם האומנות. הערפדים מצאו גם בקולנוע פינה .כבר ב-1909 צולם סרט הערפדים הראשון "ערפד החופים", ב1922 יצא לאקרנים סרטו של מורנו (F.W. Murnau), שנחשב בטעות לסרט הערפדים הראשון , "נוספרטו". לפני נוספרטו נעשו כמה עשרות סרטי ערפדים.
בשנות ה60 וה70 הערפד עבר עוד שינוי והפך ל"ערפד המשוחרר", ערפד ששיחרר את עצמו מכל עכבה אנושית וחוגג עכשיו את היותו ערפד. הוא כבר לא מיוסר ונקרע בין מה שהוא היה למה שהוא עכשיו – נהפוך הוא. עכשיו הוא מחבק בשתי ידיים את המיניות שלו ואת היותו ערפד. אבל זה לא השינוי היחידי שהערפד עובר. עכשיו הערפד הוא כבר לא זר מסתורי מארץ רחוקה, עכשיו הערפדים הם חלק מאיתנו. הם נטועים עמוק בחברה, אי אפשר כבר להבדיל בינם לבין אנשים רגילים עד שזה מאוחר מידי. אין מבטא, אין בגדים מוזרים, אין אזהרה !
אולם זהו לא השינוי האחרון.
בשנות ה80 הערפד שוב עובר מהפך והופך ל"ערפד הפוסט-אנושי". בעבר הערפד היתה דמות מיסטית ששלטה בכל סביבתה. הערפד הפוסט-אנושי, בניגוד לקודמו, איבד מן הסטיות שלו ועליו להתמודד עם קשיים של אנשים אמיתים. לערפדים הפוסט-אנושים יש מבנה חברתי פנימי ובנוסף יש להם אינטראקציה עם החברה שסביבם. לחלקם רגשות אנושיים, תיסכולים, פחד ומצב שאינו בשליטתם. הערפד הופך למשהו הרבה יותר מאיים. אין דבר מפחיד יותר ממפלצת עם פחדים ורגשות אמיתיים.
בשנות ה2000 הערפד עובר היפוך אחרון, אבל לא ניכנס לזה מפאת כאב הלב (ראו מסקנה).
כמובן שיש עוד לאן להיכנס ולהרחיב בנושא, אבל יש לנו את הנצח לעשות זאת ילדי הלילה שלי.
ועוד נשוב להתעסק בהם בהמשך.
מסקנה
אני זוכר שבתקופתי ערפדים עוד מצצו דם ולא XXX