לופר הוא סרט המד"ב החדש מבית היוצר של בריק, הבמאי ותסריטאי, ריאן ג'ונסון. לא מכירים? לא מפתיע אם כי חבל. ג'ונסון הוא אחד הבמאים העולים בעולם הקולנוע, במאי מתוחכם עם סרטים חכמים להפליא. סרטו השני, האחים בלום, היה אף מתוחכם מידי, יש אפילו האומרים מתחכם מידי ולא ממש צלח. לופר הוא סרטו השלישי.

לופר מתרחש בעתיד הקרוב (יחסית) ב2047. בעתיד הקצת יותר רחוק (2080 בקירוב) ימציאו מכונת זמן. מסע בזמן יהפוך בין רגע לעברה פלילית ובלתי חוקית. כמו כל דבר בלתי חוקי ופלילי הוא ירתם על ידי העולם התחתון, וישתמשו בו, לא בכדי לשנות את העבר, לא בכדי לשדוד בנקים, אפילו לא בשביל לקנות מניות של פייסבוק במחיר הריצפה ב2012 לפני הנסיקה המטורפת ב2014. לא, מסע בזמן משומש בשביל לשלוח מטרות לעבר, בכדי להירצח, משהו בסגנון לישון עם הדגים רק במקרה הזה זה לישון עם שעונים.
כאשר המאפיה שולחת לעבר מטרה כזו, ממתין לו רוצח מטעם, עם רובה בהיכון, שפשוט דואג להעלים את הבחור המסכן. הרוצחים האלו נקראים "לופרים". למה לופרים אתם שואלים? ובכן, כי בסופו של דבר, ישלחו אליהם את הגרסה המבוגרת של עצמם, והם יסגרו לופ כאשר הם ירצחו את עצמם.
בעתיד הזה חי ג'ו, אשר מגולם על ידי, ג'וזף גורדון-לוויט, רוצח צעיר ונינוח. שכל רצונו הוא להרוויח קצת כסף ולפרוש לצרפת. אך הכל מתהפך כאשר ג'ו המבוגר שמגולם על ידי ברוס ווילס, נשלח לטיפולו של ג'ו הצעיר.

ג'ו המבוגר גובר על בבואתו הצעירה, לא לפני שהוא מספר לו, שהוא במשימה מטעם עצמו, לא רק בניסיון להתחמק מגזר דין מוות שהמאפיה כפתה עליו. אלא גם על רצונו לנקום בבוס החדש של המאפיה, הכיצד? התוכנית היא לרצוח אותו בעבר, בעודו רק עולל צעיר (שליחות קטלנית מישהו?).

זה הסיפור הכללי של הסרט בלי להיכנס לפרטים וספוילרים מרובים מידי.

"הם מאחרים ב15 דקות, זה אומר שאני מקבל פיצה חינם?"

הסרט כבר הספיק ליצור גל של הייפ וציפיות. גם במאי צעיר ומבטיח, גם גורדון לוויט, שכבר מזמן כל דבר שהוא נוגע בו, הופך לזהב. גם לא לשכוח, ברוס ווילס, הכוכב של סרט המסע בזמן המושלם ביותר שנוצר עד היום – 12 הקופים (שאפשר ואף רצוי לקרוא את הכתבה המרתקת עליו כאן). סרטי מסע בזמן, הם כבר מזמן ז'אנר קולנועי אהוב ופופולארי: שליחות קטלנית, בחזרה לעתיד, ביל וטד וכמובן בראש הפירמידה, 12 הקופים. 12 הקופים הוא סרט המסע בזמן, עם הכי פחות פרדוקסים ועם השלמות הסיפורית הגדולה ביותר שנוצר בז'אנר המסע בזמן, בהוליווד בפרט ובקולנוע בכלל.

"אני אוהב אותך, כאילו היית בשר מבשרי"

לכן, כאשר אתה שומע את שלושת השמות האלו, ג'ונסון, לוויט, ווילס בסרט אחד של מסע בזמן, אתה מגיע עם ציפייה לסרט שייתן פייט טוב לסרט כמו 12 הקופים, אך מסתבר ששלמות מסוג זה מגיעה רק פעם בדור.

שלא תבינו לא נכון, לופר, הוא סרט כיפי, הוא חכם, הוא  גורם לך לחשוב, הוא מעורר,  הוא משוחק נפלא, הוא מרגש, הוא מותח, אבל הוא בעיקר מלא חורים כמו גבינה שוויצרית.

הדרמה האנושית, שעומדת במרכז הסרט, היא ללא ספק עמוד השדרה של הסרט, וזה עמוד שידרה חזק ויציב. גם אם הסיפור מזכיר לנו בצורה ברורה את סיפור האהבה של שרה קונור, בשליחות קטלנית. בסרט הזה הדגש הוא על הדרמה האישית, ולא על המרדף הבדיוני. המשחק האמין של כל הנוגעים בדבר. לוויט מזמן כבר הראה שהוא כנראה הכוח העולה בשמי הקולנוע, גם ההוליוודי וגם העצמאי. ברוס ווילס שוב הוכיח שהוא גם שחקן, ולא רק כוכב אקשן וגם הופעתם של שחקני החיזוק, ג'ף דניאל הותיק ואמלי בלנט עבר בצורה משכנעת וטובה.

"אתה תתחתן איתי, ונגור עם ההורים שלי בעכו, ברור!?!"

העולם הבדיוני שיצרו בסרט, הוא עולם בדיוני אמין, העתיד עדיין מלוכלך, מזוהם ולא נעים בדיוק כמו ההווה.

הבעיה העיקרית של הסרט היא עניין המסע בזמן, וההבטחות שהועלו בפני הצופים. בסופו של דבר, התחושה היא שהשאירו אותנו עם פחות מידי טוויסטים מעניינים, טוויסטים שהיה אפשר לעשות מהם מטעמים בסרטי מסע בזמן, ומצד שני דווקא השאירו אותנו עם חורי ענק בעלילה.

"בפעם ה1000, אני שונא ג'וקים, אני לא מפחד מהם!"

בסופו של דבר, לופר, הוא ללא ספק סרט המד"ב המיוחד והטוב של השנה, אבל בניגוד לשמו, לופ לא יהיה כאן.

היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו ?
לא, גם הפעם לא אעסוק בנושאי האקטואליה הפורצים בארצנו. גם לא בשאלת מהגרי העבודה ופליטים. אבל בהחלט אדבר על גברים שחורים. ליתר דיוק על גברים בשחור, גברים בשחור 3,
MIB3

קומיקס רבותי, קומיקס

גברים בשחור, אולי אחד מסרטי הקומיקס שהכי לא משוייכים לסרטי קומיקס שקמו כאן. הסרטים מבוססים על סדרת קומיקס משנות ה90, בעלת טון קצת אחר מהסרט.
הקומיקס שיצא ב6 חלקים, עוקב אחר הסוכן גיי' והסוכן קיי' במרדף שלהם אחרי סוכן נוסף שערק ורוצה לחשוף את הארגון. למרות שהדמויות המרכזיות של הקומיקס נשארו, כמו גיי', קיי', זד וכו…. הסיפור הכללי שונה במקצת והטון הכללי של הסיפור הפך לקליל הרבה יותר.
בקומיקס הגברים בשחור, לא רק שרצו לשמור על השקט והשלווה של אזרחי כדור הארץ מהשפעות חייזריות, הם אף ניסו לשנות את דמותה של התרבות האנושית לפי צרכיהם האישיים, דבר שאותו סוכן עריק גילה וניסה להביא לידעת הציבור. דרך נוספת וחדה יותר בהבדלים בין השתיים, בקומיקס הסוכנים לא השתמשו בניורלייזר על מנת למחוק את זכרון העדים. הם העדיפו מכשיר אחר הנקרא אקדח. האקדח דאג שהעדים לא ידברו על המקרה עם איש, או בכלל יצטרכו לנשום. הקומיקסים היו אפלים עד מאד ולא הומוריסטיים במיוחד.
ואז הגיח העיבוד הקולנועי והכניס הומור וטון כללי ומאוד קופצני לסיפור.

"היי גי', אתה לא שחור!"

גברים בשחור על גבי לבן

גברים בשחור הראשון יצא ב1997 וסימן את סנונית סרטי הקומיקס, ביחד עם סרטים כמו בלייד. הסרט היה להצלחה מטורפת, הקפיץ את למסלול כוכבות-על ונתן לו עוד להיט מוזיקלי בחגורה, הסרט גם העביר את טומי לי ג'ונס ממסלול התנגשות עם הגיל למסלול השחקן המבוגר האחראי. הסרט גם היה אחראי על להכניס כמה ביליונים (5) לקופת האולפנים. האולפנים ראו מה טוב, וב2002 אספו שוב את כל החברה, הכניסו עוד כמה שחקני חיזוק כמו ג'וני נוקסייל, לורה פלין ביואל, דייויד קרוס ותפקיד אורח למייקל ג'קסון. הם הורידו קצת מהסיפור אבל הוסיפו לבדיחות והוציאו לדרך את החלק השני, שגם היה להצלחה קופתית לא קטנה, אך הביקורת, בניגוד לסרט הראשון, די קטשו אותו. הסרט היה לוקה עד מאד כסרט, אבל רובו היה  משעשע ומצחיק.
והנה  10 שנים אחרי הסרט השני, מגיח החלק השלישי.

שלושה גברים שחורים וחצי

הסרט החדש היה אחד הסרטים המצופים ביותר.  ההמתנה בין השלישי לשני היתה המתנה של יותר מעשור, בעוד בין הראשון לשני הפרידו רק 4 שנים. הזמן לא שיחק לטובתם.

נתחיל בסיפור הסרט. הסרט מתחיל, כמו בכל אחד מסרטי הגברים בשחור, במפלצת התורנית. הפעם זהו בוריס החיה, חיזר מהגזעים הלא נעימים בכלל.   אותו בוריס החיה מחליט לחזור אחורה בזמן ולהרוג את הסוכן קי' (טומי לי ג'ונס) לפני שזה הספיק לכלוא אותו. מנגד יוצא הסוכן גי' (וויל סמית) בחזרה בכדי לסקל את התוכנית השטנית. כאשר גי' חוזר בזמן הוא פוגש את קי הצעיר וביחד הם מנסים לעצור את בוריס.

"אני חושב שנתקע לי בשר שחור בין השיניים"

עכשיו, כמו שכבר אמרתי פעם בסדרת הכתבות על מסע בזמן    (חבל על הזמן), התעסקות עם מסע בזמן היא מאוד מסובכת ולרוב תשאיר חורי ענק בעלילה. אני שמח לבשר לכם שצדקתי, החורים שבתסריט של גברים בשחור שלוש, מספיק גדולים בשביל להעביר בהם צי שלם של חלליות מלחמה ג'רסוניות.  התסריט נראה בבלגון טרנס כוכבי, לא אחיד ולא סימטרי.
הדבר לא מפתיע, במיוחד לאור העובדה שבניגוד לסרטים נורמלים, שבדרך כלל כותבים תסריט ואז מצלמים, הפעם צילמו ובזמן הצילומים כתבו ושיכתבו מחדש את התסריט באופן סדיר, אולי סדיר זו לא המילה הנכונה.
לאור העובדה הזו, חייבים להגיד שמזל שהסרט יצא בכלל.

הבעיה הרצינית בסרט הוא חוסר האחידות שלו. מצד אחד יש את  קטעי הומור לא רעים, אבל מצד שני הם מופרדים בינהם בתהום של דקות ארוכות של שיעמום. מצד אחד  יש לך שחקנים טובים עד מעולים,  אבל מצד שני הם מדלקמים טקסטים שאמינותם כל כך קלושה שאפילו הדמיות נראות כמי שלא מאמינות לו. מצד אחד יש עבודת צילום טובה, הסרט אפילו צולם בתלת מימד מלא (בניגוד לרוב הסרטים שרק עוברים המרה לתלת מימד) אך מצד שני אין שימוש ממש חכם בתלת מימד, הוא פשוט שם.

לסיכום

"לא לקחנו את העניין הזה עם הצל, קצת רחוק מידי!?"

15 שנה מפרידים בין הסרט הראשון לשלישי, ו11 שנה בין השני לשלישי. לא היתה שום סיבה בעולם לעשות אותו. הקהל לא ממש דרש, השחקנים מזמן המשיכו הלאה לדברים אחרים, היחידי שנשאר איפה שהוא מאחור הוא הבמאי, בארי זוננפלד, שידוע בעיקר בשל עבודתו על משפחת אדמס וגברים בשחור, סרטים שמזמן השארנו מאחור, אבל הוא לא . הוא היווה את  הרוח המפרשית לסרט הזה.

הסרט מעביר את השעה וחצי שלו בנקל. ההרגשה היא לא של סבל בלתי יתואר, אלא הרגשה שאתה צופה במשהו, ושבעוד מספר דקות כל החוויה תמחק מהזיכרון שלך בעזרת פלאש בודד.

האם אפשר להגיד שזה סרט רע? לא. האם אפשר להגיד שזה סרט טוב? ממש לא. אז מה אפשר להגיד? שזה סרט פופקורן בעיקר אם הפופקורן דלוח.

מסקנה

 Z: מממ… טוב, מה אתה עושה אם הג'רלקיים מתקדמים אל עבר המוצב?

K:  מה שעשינו ב־2002'.

Z: ומה, מה עשיתם ב־2002'?

K: מה שעשינו ב־97', אין יותר טוב מזה. בטח

Z: ומה עשיתם ב־97'?

K: חמש עשרה שנה, לך תזכור

ביקור קצר– יש רופא בבלוג ?

ושוב ביקור קצר, הפעם ביקור חולים אצל הדוקטור. השבוע יצא בBBC הפרק החדש של העונה השישית של סדרת הקאלט דוקטור הו.

אבל לפני זה אני אפנה אותכם שוב לדף הפייסבוק שלנו.

הסדרה עוקבת אחר חייזר, אדון זמן, שמטייל לו ברחבי היקום והזמן, אך בעיקר מתמקד בכוכב הקטן שלנו. הדמות עוברת כל כמה שנים גלגול של השחקן המשחק אותה ושל הכותבים המובילים את העלילה. בעונה החמישית היה שינוי מאסיבי בקרב הכותבים ובשחקן המשחק את הדמות. 

הכותב, שהחייה את הדמות ב2005 ,ראסל טי דיוויד, הוחלף על ידי אחד התסריטאים המבריקים, סטיבן מופאט (גייקל, זיווגים). דייויד, שהיה לגמרי מזוהה עם הדמויות ועם הסיפור של 4 העונות הראשונות, הוחלף במעבר חד למדי לסדרה שונה. כל הדמויות והשחקנים שהתחברנו אליהם במשך 4 עונות נעלמו כלא היו. הכתיבה, לעומת העונה הקודמת, היתה חלשה יותר, והדמויות, חוץ מכמה פרקים בודדים, היו מאוד פלקטיות.

גם השחקן הנוכחי, מאת סמית, עורר מחלוקת גדולה. הוא החליף את אחד השחקנים המזוהים והאהובים ביותר של הדוקטור, דיוויד טאנט. זה כמו להחליף טבעת יהלום בטבעת פלסטיק מתוך פרס בקורנפלקס. ממשהו מבריק, נוצץ ויפה, למשהו קופצני, צעקני, פלסטי ועם פפיון. הדוקטור ה11 החדש, נראה כמו ילד קטן וחד מימדי, בעיקר שעוד חקוק לנו בזיכרון המשחק האדיר והעגול של דמותו ה-10 של הדוקטור , דיוויד טאנט.

דוקטור ג'ייקל ודוקטור הייד

אני זוכר שבסיום העונה החמישית קיוויתי שיבינו את הטעות ויחליפו אותו בדמות חדשה, אולם לצערי התבדתי. אז הגיע הספיישל המסורתי של חג המולד בו הופיע שוב, כמובן, סמית כדוקטור. הפעם היה שיפור מסוים, פחות בסיפור, יותר בדמות. פתאום הדוקטור קפץ כיתה, אם כי עדיין היתה תקווה שבסוף הפרק הוא ימות ויוחלף בשחקן אחר.

והשבוע עלה הפרק החדש (מי שלא רוצה ספויילרים מוזמן להפסיק לקרוא כאן).

קריפטונייט ?!

ב5 הדקות הראשונות של הפרק, חשבתי לשנייה שתקוותי התגשמו, הנה, הם הבינו את הטעות, ועד סוף הפרק, יעשו הפתעה אדירה לכבוד החג והדוקטור יוחלף. התקווה שיגיע הדוקטור ה12 התפוגגה תוך מספר שניות, והנה ממשיך לו הפרק עם סמית'.

אך הוא המשיך אחרת, משהו קרה בין סיום העונה החמישית לשישית. אולי לפתע סמית סיים את גיל ההתבגרות, או כנראה שמע את הביקורת שלי על הדמות שלו, לא בטוח מה, אבל משהו שם היה אחר. הוא עדיין היה פלסטיקי, הוא עדיין היה מעצבן, הוא עדיין ענד פפיון. אבל היה שם עוד משהו, אומנם בהבלחות. הבלחות של יצור בן מאות שנים, שראה הכל, חווה הכל, שיש לו חור שחור במרכז הנשמה שהוא מחביא. סמית' הצליח בפרק אחד לעשות מה שהוא לא הצליח לעשות בעונה שלמה.

"את שמחה לראות אותי? או שיש לך טרדיס ברקע ?"

גם הפרק עצמו הצליח ליצור עניין. חוץ מכמה פרקים בודדים בעונה הקודמת, צפיתי בפרקים מתוך כוח האינרציה. זה הדוקטור– צריך ללכת לבדיקה השבועית לא כי אתה רוצה, אלא כי אתה צריך. אחרי הפרק הראשון של העונה הראשונה אני רוצה לראות את הפרק של השבוע הבא. נשאלת השאלה אם הפעם הוא ישמור על קו אחיד באיכות הסדרה, או כמו בעונה הקודמת, שרק הפרקים שמופט עצמו היה מעורב בהם בצורה מאסיבית היו שווים משהו.

לסיכום.

הפרק היה טוב, סמית הראה שאולי עוד יש לו מה להציע, ומופט הראה סימנים של הבנה שאולי כדאי להקדיש טיפה יותר רצינות לדוקטור. הפרק הזה הפיח בי תקווה חדשה לעתיד טוב יותר, עתיד בלי סמית', אבל בינתיים הוא יכול להישאר. זה לא מאוד נורא.

מסקנה

אם אתה כבר הולך לדוקטור, אז תדאג שהוא לא יענוד פפיון.

הTVEYE !!

בחזרה לעתיד, שליחות קטלנית, מכונת הזמן ורבים אחרים, כולם סרטים שונים. חלקם  סרטי פעולה, חלקם קומדיות וחלקם סתם מוזרים, אבל כולם סובבים סביב נושא אחד – מסע בזמן. אחד מהחלומות הגדולים של כל אדם הוא לנסוע לעבר לראות את תפארתו, או לברוח קדימה ולראות לאן האנושות עשוייה או עלולה להגיע. כל אחד חשב על האפשרויות הללו לפחות פעם אחת בחיים. וכמו כל תאווה ומאווה קולקטיבים, גם במקרה הזה, הדמיון הריץ את יוצרי הקולנוע לבדוק את האפשרויות השונות של נסיעה בזמן.

פקק ב1955, מרטי דיווח 30 שנה

אך לפני שאפשר יהיה להתחיל לדבר על סרטי מסע בזמן  אנו צריכים לנסות להבין קודם כל מה זה זמן.

לצערי יש לי חדשות רעות. הזמן הוא לא באמת דבר בר קיימה, הזמן פשוט לא קיים בעולם האמיתי. זמן הוא מושג פילוסופי שמנסה להסביר איך משהו עובר ממצב א' למצב ב'.

אם אני זורק עצם לאוויר, בהתחלה הוא ביד שלי, לאחר מכן הוא מגיע לאוויר, ולבסוף הוא מגיע לרצפה. היה איזה שהוא שינוי בין שלושת הנקודות האלו. התרחשו מעברים. המעברים הללו הם מה שאנו מכנים זמן.

הזמן הוא מושג כל כך מעורפל ,בניגוד למה שהיינו רוצים להאמין, ולכן ישנן כמה גישות וכמה תשובות לשאלה כיצד נתפס זמן בעצם.

הדרך הפשוטה ביותר לאישה להגיע מA לB

ישנן שתי גישות מרכזיות לתפיסת זמן. התפיסה הראשונה היא של ניוטון שגורס שזמן הוא דבר אובייקטיבי. אם תסתכלו על מחוגי השעון תראו שעברה שניה ועוד שניה ועוד שניה. לכולנו היא עברה באותו קצב . זה זמן אבסולוטי ואובייקטיבי, אין לו שום משמעות למזג האוויר,לכמה קפה שתינו בבוקר או אם אנחנו התעוררנו אחרי 3 שעות שינה בלילה. לזמן האובייקטיבי הזה אין אפילו משמעות אם מישהו צופה בו או לא.

גישה זו גורסת שזמן זה קו ישר, ההווה לא באמת מתקיים אלא בחלקיק חלקיקה של השניה ובעצם כל הקיום שלנו נע לעבר העתיד במהירות קבועה. ואילו התודעה האנושית שלנו שטה לה מהעבר לעתיד עם עצירה של מילי– אלפית השניה בהווה, ללא כל שליטה במהלך הרצף

הגישה השניה אומרת ההפך וגורסת שהזמן הוא דבר סובייקטיבי. הזמן הוא לא דבר מוחלט. אם הזמן בעצם לא קיים אזי קיימת רק התפיסה שלנו של הזמן. הזמן הוא הביטוי שלנו לדרך שאנו חווים את השינוים ולכן הוא סובייקטיבי לגמרי. מכירים את ההרגשה הזו שאחרי יום עבודה מזעזע אנו מרגישים שהיום הזה היה יום ארוך במיוחד? או אם זוגתך מטרטרת לך במשך 10 דקות על כך שאתה משאיר את קרש האסלה למעלה, אתה מרגיש שהיא נוזפת בך כבר שעה? אז היום באמת היה ארוך יותר מאחרים ו-10 הדקות הללו באמת היו כמעט שעה, כי הדרך שבה חווינו את הזמן הייתה ארוכה יותר.

השאלה היא איזו מבין הגישות היא הנכונה . האם הזמן הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי אלינו? האמת, שאי אפשר לדעת אך סביר להניח שכמו תמיד – האמת נמצאת איפה שהוא באמצע.

אולם דבר אחד בטוח, ושתי התיאוריות מסכימות עליו – זמן הוא השינוי מא' לב'. איך שאנחנו חווים אותו. מה מניע אותו  ובאיזה מהירות – זו כבר שאלה אחרת.

How Much Watch? Ten Watch!

ושאלה עוד יותר חשובה היא איך אנחנו שולטים בזה? איך מגיעים קדימה ואחורה בזמן?

אז לפני שנתחיל בקונספירציות, בתיאוריות, וחורים שונים בעלילות הסרטים, ניקח עוד  כמה דקות של מדע ונראה איזה הסברים מדעיים קיימים שיכולים לעזור לנו. אל דאגה , זה לא יהיה מדעי מידי או משעמם מידי (גם ככה אני לא ממש איש מדע, אז זה רק הבסיסי ביותר).

נסיעה בזמן, על פי המדע, היא דבר אפשרי. נסיעה קדימה בזמן היא ללא ספק אפשרית. היא מתרחשת כל הזמן, אנחנו כל הזמן נוסעים קדימה בזמן במהירות של שניה אחת.

אך על פי תורת היחסות של איינשטיין הזמן הוא יחסי, זאת אומרת – ככל שאתה נע במהירות גבוהה יותר כך הזמן שסביבך נע לאט יותר, לא ניכנס יותר מידי לעומק הדברים, אבל קיימת הדוגמא הידועה של 2 התאומים. אחד מהם נישאר על כדור הארץ והשני עולה על חללית שעושה כמה סיבובים סביב כדור הארץ במהירות האור. כאשר התאום בחללית נוחת חזרה בשבילו עברו רק כמה שניות בעוד שלאחיו, שנשאר על כדור הארץ, עברו כמה חודשים . זאת למרות ששניהם חוו את הזמן בצורה זהה, אבל…. יחסית!!! זה לגבי נסיעה קדימה בזמן, שהיא מבחינה תיאורטית פשוטה יחסית.

הנסיעה אחורה בזמן היא קצת יותר בעייתית. כעיקרון יש שתי דרכים לעשות את זה על פי המדע המודרני. אחת מהן היא דרך חור תולעת. אם ניקח שוב את התאומים שלנו מהניסוי הקודם וניתן לאח שבכדור הארץ צד אחד של החור ולאח השני את הצד השני של חור התולעת, אחרי שהאח שטס במהירות האור יגיע למהירות האור הוא יוכל לחזור חזרה לזמן שממנו הוא יצא דרך חור התולעת. זאת ועוד, כל אחד יוכל לנוע בין שני צדדי החור כל עוד הוא פתוח.

דוקטור מה…. לעזאזל הוא רוצה בכתבה הזו???

הדרך האחרת היא הפשוטה יותר. אפשר פשוט לנסוע מהר יותר ממהירות האור, אבל ! וזה הקאצ' הידוע, אי אפשר על פי הפיזיקה הקלאסית לעשות את זה. ככל שהמהירות שלך גדלה, המסה שלך גדלה, והאנרגיה שאתה צריך להוציא גדלה עוד יותר. בעצם אתה מגיע למהירות האור, ושם המסה שלך כל כך גדולה ואתה צריך כל כך הרבה אנרגיה בשביל לזוז עד שאתה בעצם "קופא" .

אך למזלנו באו כמה מדענים ופיצחו  את האטום, פתחו אותו לרווחה, ומאז רק מנסים להבין מה לעזאזל יצא משם. חלקיקי האטום הם תיבת פנדורה החדשה.

אחד מהדברים שמצאו בתוך בליל החלקיקים היה חלקיק בשם טכיאון. חלקיק ממש מהיר. כמה מהיר? כל–כך מהיר שהוא עובר את מהירות האור. זאת אומרת, הוא חלקיק שיכול לנוע אחורה וקדימה בזמן.

טוב עכשיו אחרי שכולנו נרדמנו מההקדמה הזו אפשר להתחיל את החלק המעניין של הכתבה.

אך נתחיל עם קצת נגיעה של הספרות בנושא מסע בזמן.

כולנו יודעים שספר המסע בזמן הראשון הוא "מכונת הזמן" של ה.ג. וואלס. מסתבר שזו טעות נפוצה.

ספר המסע בזמן הראשון בעזרת מכונה היה של הסופר הספרדי "אנריקה גספ'ר" שקדם לוואלס וכתב נובלה בשם
" אל אנאקרונופטה" המספר על חבורה שנוסעת במכונת זמן בערך 10 שנים לפני "מכונת הזמן" של וולס, וזה היה ב– 1895.

בספר זה מספר ג'ספר על ממציא המכונה שלוקח קבוצה של אנשים הכוללת את עוזרו הנאמן, את אהובתו ועוד כמה נוסעים ארעיים אחרים למסע ברחבי העבר, בחיפוש אחר חיי הנצח. בדרך הם מגיעים לגרנדה ופוגשים את איזבל הראשונה, קיסר סין ואפילו את נח.

אבל גם לפני "גספ'ר" היו כמה ניצנים של סיפורי מסע בזמן.

כבר ב 1733 נכתב הספר "זכרונות מהמאה ה20" של הסופר האירי 'שמואל מדאן' על מלאך שחוזר לשנת 1728 עם שרשרת התכתבות מהמאה ה20 .

במשך השנים היו עוד כמה סיפורים כאלה, בעיקר כאלו שמעורבים בהם יצירי האלוהים,

אבל בסוף המאה ה19 התחיל להתפתח ז'אנר שלם של ספרות מסע בזמן. אחד מהסיפורים נכתב ב-1889 על ידי לא אחר מאשר מרק טווין," ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור " . טווין לא הרגיש שהוא צריך הסבר מדעי במיוחד לדרך החזרה של ינקי אל העבר. הוא החזיר אותו לשם בעזרת אגרוף.

בניגוד לכתיב בכותרת, ינקי אינו דובר אידיש

הספר מספר על מנהל מפעל בשם האנק מורגן  שמקבל אגרוף בפנים מאחד העובדים שלו. כאשר הוא מתעורר  הוא מוצא את עצמו בחצרו של המלך ארתור. האנק הופך יד ימינו של ארתור ובעזרת הידע המתקדם שלו בטכנולוגיה, הוא מקדם את החברה האנגלית הנבערת למצב של  חברה מודרנית בעלת מכונות דפוס וסדר חברתי דמוקרטי – ממש כמו ארצות הברית של אותם הימים.

מסוף המאה ה19 ועד ימינו סיפורי מסע בזמן הפכו לענין שגור, ובשנים האחרונות היו כמה ספרים שאפילו שברו את חומת "המדע הבדיוני" שהיה בספרות המסע בזמן. בראשם עומד הרומן "אישתו של הנוסע בזמן" שהפך לרב מכר בגלל ,או למרות, היותו סיפור של מסע בזמן.

NO! I did it

בפעם הבא נתחיל באמת לדבר על החלק המעניין, על הסרטים!

מסקנה

אולי היה כדאי לקפוץ קדימה בזמן לחלק הבא של הכתבה?!