הרבה זמן לא כתבתי בבלוג, היום הרגשתי שיש לי סיבה חשובה לחזור. בזמן שמסביבנו יהום הסער, העולם ממשיך לטוב ולרע. בין הפצצה בעזה להפצצה בת"א, בין אנשים סובלים קורים דברים לא פחות רעים, גם בעולם.
אתמול בערב (11/7/2014) נפטר אחרון גיבורי הראמונס, טומי ראמון. טומי סוגר קצת יותר מעשור, שבו אט, אט, נפטרו כל חברי ההרכב המקורי של הראמונס. שלוש מתוך ארבעת החברים מתו ב13 השנים האחרונות מסרטן, ואחד ממנת יתר.
הראמונס הן אחת מלהקות החשובות בהיסטוריה. להקה שבארץ לצערי כמעט לא שמעו עליה, ובכל זאת לא הייתם יכולים לדמיין את החיים ואת המוזיקה שלכם בלעדיהם. כיום אין כמעט להקת רוק (ועל אחת כמה וכמה להקת פאנק) שלא הושפעה מהם באופן ישיר או עקיף.
מי החביא את הרול שלי ?
ניו יורק של שנות ה70, הייתה כר פורה של סקס, סמים ודיסקו. מוזיקת הרוק, הייתה על הקרשים, הרוק הפסיכודלי והרוק המתקדם (פרוגרסיבי),המורכב והמרובד שלט בעולם הרוק, עם להקות כמו פינק פלויד (Pink Floyd), הגרייטפול דד (Grateful Dead) , קינג קרימזון (King Crimson), ג'נסיס (Genesis) ואחרים.
הרוק המתקדם, היה מאתגר, מעניין, ברגעים אפילו גאוני. יצירות מונומנטליות, מוזיקה עמוקה, מסרים חברתיים חשובים, יצירות שיכולות להתחרות בגאונים כמו באך ובטהובן. אבל מה שרוק הפרוגרסיבי מעולם לא היה, זה כיפי!
הרוק איבד את הרול שכל כך אפיין אותו בתחילת הדרך. את מרד הנעורים, את השובבות, את החופש.
רוקנ'רול, זה לנסוע עם גג פתוח, שהרוח מבדרת את השער שלך. בנסיעה כזו, מה יתנגן יותר טוב? החומה של פינק פלוייד או השיר הבא?
בראשית ברא הראמונס את הפאנק
בניגוד, למה שרבים ממכם שמעתם, או חשבתם, הסקס פיסטולז(sex pistols) , לא המציאו את הפאנק, הם לא היו הלקה הראשונה שניגנה פאנק, אפילו לא השנייה וגם לא החמישית.
מי בדיוק המציא את הפאנק, זה לא ברור, יש אומרים שאיגי פופ, היה בעצם הראשון שעשה פאנק, לא לחינם הוא נקרא סנדק הפאנק.
אבל היה זה רק באמצע שנות ה70, שהפאנק התחיל להתקיים בזכות עצמו כסגנון מוזיקלי מובהק. בשביל השינוי הזה היו צריכים כמה דברים להתהוות במקביל. כמו בכל פעם שיש שינוי תפיסה באומנות. הדבר הראשון שחייב להיות, זה הבסיס, מפקדה אם תרצו. מקום שבו יכולים אמנים שונים להיפגש, להחליף רשמים להשפיע ולהיות מושפעים. הדבר השני שצריך זה את האומנים, שישכילו ויבינו שאפשר לעשות דברים אחרת, שיראו משהו שהאומנים שבאו לפניהם לא ראו לפני (על תפיסת הגאון כתבתי בכתבה הזו).
והפאנק הוא לא אחר מאשר שינוי התפיסה של המוזיקה הפופולרית.
הפאנק, צרח את צווחת הנשימה הראשונה שלו, באיסט ויליג של ניו-יורק (315 Bowery מי שרוצה כתובת מדויקת). זה היה ילד האהבה של המועדון הCBGB ושל כמה להקות שהבולטת והחשובה בהן היו הרמאונס.
הCBGB היה מועדון לילה קטן ומצחין, שפתח בחור יהודי בשם הלל קריסטל ב1973. להלל היה חלום, לפתוח מועדון בניו-יורק, שישמיע מוזיקה ייחודית שלא ממש שומעים בניו יורק, קאנטרי, בלוגראס ובלוז, כן המועדון של הלל היה אמור לנגן בעיקר את המוזיקה הזו, לכן הוא נקרא על שם ראשי התיבות של המוזיקה הזו Country, BlueGrass, and Blues. אבל הלל היה ידוע באי יכולת ניהול כספים, או ניהול בכלל מה שהביא להפסדים עצומים למועדון הקטן שלו. לאחר כמה שכנועים, הלל הסכים לתת ללהקות צעירות לנגן מוזיקה חיה במועדון שלו, כמובן בלי לשלם להם. עסקה משתלמת לכל הצדדים, הוא מקבל עוד לקוחות והלהקה מקבלת מקום לנגן בו. מהר מאוד התפשטה השמועה שיש מקום שנותן ללהקות במה פתוחה, לכל דורש. במקביל לפתיחת הCBGB, ב1973-2, בשכונה אחרת בניו-יורק, פרוסט הילס- קווינס, שתי חברים לכיתה הקימו להקה, הגיטירסט ג'ון ויליאם קמינגס, לימים ג'וני ראמון והמתופף, תומאס אדרליי, לימים טומי ראמון. הלהקה שהקימו החזיקה מעמד חודשים ספורים, והתפרקה.
ג'וני וטומי החליטו לצרף שתי חברים מהשכונה, את ג'פרי היימן , לימים ג'ואי ראמון כזמר ואת דאגלס קולווין, לימים די די ראמון, על בס.
ללהקה היה עתיד מבטיח, אבל רק בעיה אחת. הבעיה היחידה שעמדה בין הראמונס לבין להיות הלהקה החשובה בהיסטוריה, הייתה העובדה שאף אחד מהם לא ידע לנגן. לא שהם היו מנגנים רע, הם פשוט לא ידעו לנגן כלום! אף אחד מהם מעולם לא למד לנגן על אף כלי. בהופעות הראשונות שלהם, אף אחד מהם לא ידע איזה שיר השני מנגן.
אבל הראמונס הבינו דבר מאוד חשוב, שרוק זה כיף! ששירים לא צריכים להיות ארוכים ובעלי משמעות, שהרמוניה זה נחמד אבל לא חובה, וששיר חייב להיות מקסימום 3 דקות!
עם הגישה הזו, עם הרבה סמים ועם הרבה מזל, הראמונס מצאו את עצמם ב16 לאוגוסט במועדון היחיד שהיה מוכן לתת להם במה הCBGB
כמו שאתם שומעים ורואים מהלינק, המוזיקה לא הייתה הדבר הראשון שעניין אותם, אלא החדווה בלעשות אותה. שוב בניגוד למוזיקה של אותם זמנים, מה שעניין את הראמונס, היה לא רק תהליך הכתיבה, אלא גם ליהנות על הבמה. לאט, לאט, הלהקה, הדביקה את הפער בין היכולת המוזיקלית שלה, לבין הרצון שלה לעשות מוזיקה והפכו לבני בית בCBGB. הלהקות האחרות שהסתובבו באותה תקופה במועדון, החלו לחקות אותם. אומנם החיקויים הגיעו בצורות רבות, חלק העתיקו את צורת הנגינה הפשוטה של 2-3 אקורדים לשיר, אחרים את אורך השירים הקצרים, היו כאלו שרק העתיקו את הרצון של ליהנות על הבמה. לא משנה מה הם לקחו, אבל כל אחד לקח משהו אחר מאותו קסם לא ברור שקרה על הבמה הזו. ביניהם היו להקות כמו בלונדי (Blondie), ראשים מדברים (Talking Heads), פטי סמית (Patti Smith) ורבים אחרים. כמובן שהלהקות האלו אחרי זה השפיעו על גל גדול יותר של להקות אחרות, וכן הלאה וכן הלאה.
אח למרות הכבוד הרב שקיבלו בעולם המוזיקה המתחדש הזה, הראמונס לא ממש הצליחו להטביע את חותמם בארה"ב ויצאו לסיבוב הופעות באירופה.
הקרב על בריטניה
הראמונס הגיעו לבריטניה, ב4 ביולי 1976, ומלאו שם את מועדון הרודהאוס עד אפס מקום. יום למחרת הם הופיעו שוב וגם הפעם מילאו את האולם. אחרי ההופעה התגנבו כמה ילדים אל מאחורי הקלעים לפגוש את האלילים שלהם. בין הילדים האלו היו גם ג'וני רוטן וסיד ויסז, לימים הסקס פיסטולז. גם בחור בשם ג'ו סטראמר היה שם, הוא יהפוך בעתיד להיות הזמר של להקת פאנק אחרת, הקלאש (The Clash).
רוטן סיפר באחד הראיונות, שכאשר הם התקרבו לראמונס באותו ערב, הוא שיקשק מפחד, הוא באמת חשב שהראמונס הולכים לכסאח להם את הצורה. יראת הכבוד, וההבנה שהמוזיקה של הראמונס היא אקדח טעון, גרמה להצתה של הפאנק בבריטניה. שם הפאנק בנוסף לצד המוזיקלי הרדיקלי שלו, קיבל גם את הצד האידיאולוגי אנרכיסטי פוליטי שלו. כך הציתו הראמונס את מהפכת האנרכיה בבריטניה.
ששבו הראמונס הביתה, הם הקליטו עוד כמה וכמה תקליטים. בכל פעם היו בטוחים חברי הלהקה שזה יהיה התקליט שיקפיץ אותם לראש מצעד הפזמונים. אך לצערם זה מעולם לא קרה.
שאר חברי מחזור 74-76 של הCBGB עברו אותם ועקפו אותם במכירת תקליטים. בלונדי הפכה ללהקה החמה ביותר בשוק באותן שנים, ראשים מדברים הפכה לשיחת היום במעגלים המוזיקלים, הקלאש והסקס פיסטולס שינו את פני בריטניה לנצח.
והראמונס? הראמונס רק הציתו את הגפרור והמשיכו לנגן.
מסקנה
We did start the fire !